ארצות
הברית ואוקראינה
הזכרתי במעונכם
כי לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נפגשו ראשי בעלות הברית [יוסף סטאלין, פרנקלין רוזוולט
ווינסטון צ'רצ'ל [כשאחריהם, ולמגינת ליבו - במיוחד - של צ'רצ'ל, שארל דה גול, אותו מנהיג מחתרת צרפתי שצ'רצ'ל תיעב את
אישיותו] על מנת לסדר את ענייניה של אירופה וכיצד זו תיראה לאחר המלחמה.
החשובה אצל אלו
הוועידות נערכה תחת חסותו של מנהיג ברית המועצות במלטה, בפברואר 1945, ממש ערב תום
המלחמה. ולמרות הבטחתו של העומד בראש המעצמה במזרח [ש"בזכותו" אף פרצה
מלחמת העולם השנייה מכוח הסכם מולוטוב ריבנטרופ], מצאה עצמה מזרח אירופה לאחר
המלחמה ולמרות הסכמי מלטה, מאחרי "מסך הברזל" כהגדרתו הציורית של
ווינסטון צ'רצ'ל מיום 5 מרץ, 1946. המלחמה הקרה התפתחה במהירות. מעבר למאסרה של
מזרח אירופה, ניסתה ברית המועצות ידה גם במערב. לרבות מלחמת האזרחים ביון בשנת 1946, האדרתן של
המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה, טיפוחו של פידל קסטרו בקובה, ואף בתוכחי
ארצות הברית פנימה עשתה המלחמה הקרה שמות – הכל בזכותו של אותו סנטור תמוהה –
ג'וזף מקארתי.
ולדימיר
פוטין משיב לעתו בבטחה את הרודנות הסובייטית לעטרתה – אף ללא המגל, ללא
ה"פילוסופיה" הסוציאליסטית שמעולם לא יושמה למעט הרעבת ההמונים. ומנהיגי
העולם המערבי – כפי שלא יכלו לו ליוסף סטאלין במלטה - אינם יודעים כיצד לנהוג בולדימיר פוטין, שאולי אינו מפגין קומוניזם,
אבל לאט ובבטחה מפגין עריצות "ברז'נייבית" טיפוסית. עיתונאים מושלכים
לבתי כלא או נרצחים לעיני כל. תשעים ושבעה אחוזים מהמשפטים הפליליים ברוסיה
מסתיימים בהרשעה - מצב חמור יותר מאשר
בתקופת ברז'נייב, "אויבי
המשטר" נרצחים במדינות זרות, גם באמצעות נשק לא קונבנציונלי, כפי שהעיד
הירצחו של אלכסנדר ליטוויננקו בלונדון בנובמבר, 2006. ואף מדיניות החוץ של אותו דיקטטור
בחליפת "בריאוני" מחזירה את המלחמה הקרה ל"כותל המזרח". תמיכתה של רוסיה באיראן ובסוריה. פוטין היה
המנהיג הסובייטי הראשון שביקר בטהראן מאז ועידת טהרן משנת 1943, והיה אורחו – איך לא – של אחמדיניג'אן. הנשיא הרוסי אף הבטיח את מקומו של הנשיא
האיראני דאז בוועדת שכנותיה של רוסיה שעסקו ביצוא נפט. היה זה פוטין שפלש לגאורגייה באוגוסט 2008, ועוד. רוסיה הכריזה על כוונתה שלא לחדש את ההבנה עם ארצות
הברית הידועה כ- Cooperative
Threat Reduction (CTR) Program.
אמנה זו הידועה גם על שם יוזמיה בארצות הברית, הסנטורים סם נון וריצ'ארד לוגר ייצגה
את התכנית לצמצום כלי הנשק להשמדה המונית
במזרח אירופה, לרבות רוסיה ומדינות שהיו גרורותיה. התכנית שנחקקה כחוק ב1992
נחתמה לעשרים שנה. ורוסיה, הודיע לאחרונה כי בכוונתה שלא להמשיך ביישום התכנית. וכל זאת למה? מדוע נדרשת רוסיה לפתע פתאום להאדיר
את יכולתה הגרעינית, בניגוד לחשיבה שהדריכה את מיכאל גורבצ'וב?
בהתעלם לחלוטין
מדעת הקהל בעולם ואף מאזהרתו דאמש של הנשיא ברק אובמה בשיחת הטלפון הארוכה ביותר
שנערכה בניניהם אי פעם, פלשו כוחות רוסיים לאזור האי קרים. אי שההיסטוריה שלו מצטיינת בהיותו מרכזה של מחלוקות מדיניות רבות
באירופה שהביאו לנהרות של דם, החל ממלחמת
קרים – בין רוסיה הצארית ובין האימפריה העותמאנית, אליה חברו צרפת ואנגליה, והייתה
זו בעצם מלחמת עולם "בזעיר אנפין" לאחר שאף איטליה שיתפה עצמה במלחמה
לצד האימפריה העותמאנית. האי אף היה מרכז למלחמת האזרחים בין הבולשויקים
והמנשיויקים בשנת 1920, האזור נפל לידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ו"שוחרר"
על ידי הרוסים כשנה לפני תום המלחמה. המחלוקות לא הרפו, ולבסוף לאחר הפגנות בשנת 2014 השתלטה רוסיה על
האזור. ארצות הברית איימה בסנקציות.
איימה, שמענו. יישום? נו באמת.
היו כבר
"פלישות" רוסיות למדינות אלה
ואחרות. הנשיא אייזנהאור לא הגיב לפלישת
כוחות ברית ורשה להונגריה בסתיו של שנת 1956 [הגם שהגיב באיום בסנקציות על בנות
בריתו בריטניה, צרפת וישראל, על הפלישה במצרים שנערכה ממש בסמיכות לפלישה לבודפשט]. העצמה האמריקאית לא יכלה לו לברז'ניב
כאשר זה החליט על פלישה לצ'כוסלובקיה והדחתו של מנהיג "האביב" אלכסנד
דובצ'ק. רוסיה "חוששת" לשלום הרוסים היושבים באוקראינה בדיוק כמו שהרייך
השלישי "חשש" לשלומם של הגרמנים בחבל הסודאטים בצ'כוסלובקיה.
רוסיה לא
השתנתה. פוטין – איש הק.ג.ב לשעבר הינו
אותו פוטין עם חשיבה קרה של מלחמה קרה. הנשיא אובמה הזהיר את היושב בקרמלין אתמול.
מזכיר המדינה מאיים ומכריז ש"כל האופציות פתוחות", והוא יבקר השבוע
בקייב אבל האדם האחרון שפוטין מפחד ממנו
הנו אובמה. כי ארצות הברית יודעת ללחוץ
ולהכאיב לחברים. לאוייבים? פוטין יודע שמכל האופציות הפתוחות, ארצות הברית
לא תבחר באופציה של שרירים.
רוסיה נוהגת לכיוון
המלחמה הקרה. וארצות הברית, מנהיגת העולם המערבי צועדת באפלה, מאבדת ידיד אחר ידיד
ומשניאה בעל ברית אחרי בעל ברית. יכול
להיות שחזונו של הנשיא האמריקאי דומה אולי לחזון שהביא לדוקטרינה של הנשיא ג'יימס
מונרו ב1823, במתכונת אחרת. מבקש הוא ברק אובמה כי אמריקה תתעסק באמריקה וכל העולם
האחר יעסוק בעצמו. איני יודע לאיזה חלק ב"אמריקה" מתכוון הנשיא הארבעים וארבע של ארצות הברית.
כמובן שאין דוקטרינה זו יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם זכייתו של כבוד הנשיא בפרס נובל
לשלום בשנת 2009 על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה
הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים". ויכול להיות שהנשיא האמריקאי פשוט אינו יודע כיצד לפעול. הוא אינו יודע איך
מנהיגים את העולם. הוא אינו מונרו ולא
רוזוולט, לא טרומן ולא ניכסון. ארצות הברית הגדולה אינה יכולה למנוע מרוסיה פעילות
צבאית, היא אינה יכולה - על פי דבריה –
למנוע את בידודה של ישראל אם ישראל לא תיכנע לתכתיבים. מעניין שלא שמענו על בדידותה של הרשות
הפלסטינית. גם לא בשל לימודי הפרוטוקולים של זקני ציון בבתי הספר. ובמה זכתה ישראל כאשר שחררה מחבלים עם דם על
הידיים? עוד איום בבדידות, כי ארצות הברית לא יכולה למנוע את העשייה המלאכותית
הלזו? כי ארצות הברית לא יכולה למנהיג ננס
בצפון קוריאה, או למנהיג מושחת ברמאללה. זכויות האדם בערב הסעודית הם נושא אסור לשיחה, אבל "ישראל"! –
כאן כוחו של "המנהיג".
ארצות הברית
זקוקה למהפכה. לא חלילה למהפכה שלטונית, אלא למהפכה בחשיבה המדינית. לעת הזאת מאזן
מדיניות החוץ של ארצות הברית הנו אומלל ומעיד על רוב מוחלט של כישלונות. זאת מפני שארצות הברית מבקשת להיות "מתווך
הוגן". תופעה שפשוט אינה רלוונטית במישור היחסים הבינלאומיים. והתיווך הלזה אינו מביא לה חברים חדשים, היא רק מערערת
את אמונם של הוותיקים.
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה