אמונה וידיעה
זלי יפה
מורי ורבי, הרב ישראל דרוק שליט"א,
מהווה לי סמל של ידיעה ואמונה. בקשתי להתייחס לנושא אדיר ומורכב זה בתמצית רבה,
לכבודו. כמובן שהיריעה הנה "סימפוניה בלתי גמורה", וכאמור, אנו נשיק לו לנושא, ואידך זיל גמור.
אבי מורי זיכרונו לברכה, הסביר לי פעם כי
המחמאה הגדולה ביותר אותה ניתן להעניק ליהודי, הנה "הוא תלמיד
חכם". העלבון הקשה ביותר שניתן להטיח
בו הנו "הוא עם הארץ". מדוע נדרש היהודי ללמוד ללא הפסקה? על מה ולמה "תלמוד תורה כנגד כולם"?
הכיצד זה "ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולא
ויתר על עוון ביטול תורה"[1]? במה זכה תלמוד תורה שהתעסקות
בלימוד תורה "מכפר לי על כל חובותיי"[2]?
עולם
הפילוסופיה מאבחן בין ידיעה מחד ובין אמונה מאידך. אצל בין חכמי
אומות העולם קיימת אבחנה – ולא גשר – בין אמונה וידיעה. כך למשל אמרתו המפורסמת של עימנואל קנט "הייתי חייב איפה לבטל את הידיעה
כדי לפנות מקום לאמונה"[3]. היהדות דוגלת בשיטה הפוכה
לחלוטין. לא לפנות את הידיעה מפני
האמונה, אלא להבטיח ששני יסודות רוחניים אלה יחיו יחדיו ובצוותא.
ואכן, לכאורה, מי היודע אינו צריך להאמין. במילים אחרות – האמונה הנה בדרגה אחת נמוכה מידיעה. כמעט כאמרתו של בעל ה'שפת אמת',
"כי אמת ואמונה הם ב' מדרגות"[4]. שהלא "שהוא הגבהת הדעת למעלה"[5]. כך למשל, אני יודע שמחר תזרח השמש. אין אני נזקק להאמין בהופעת המאור הגדול
מחר. מאידך, אני מאמין ביושרו של האחר כי אין
לי ידיעה. או כנאמר בתהילים. "ידעתי משפטי צידקך ואמונה עניתני'[6] .
צא ולמד על אבחנה מעניינת בין נס יציאת מצרים מחד ונס ירידת המן מאידך. כסיכום
לנס יציאת מצרים, מעידה התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בעוד אשר אצל ירידת המן נמצאנו למדים "וידעתם
כי אני ה' אלוקיכם"[7]. וכמובן נשאלת השאלה, לאחר שראו בני ישראל את
אלה האותות והמופתים במצרים, ההתגלות על ים סוף, על מה ולמה ויאמינו? מדוע לא ידעו? באשר בני ישראל אותה העת היו יוצאי עבדות. שנים
על גבי שנים ללא יכולת לאתגר את השכל, להבין. הם נדרשו לאמונה, כי כל ארוע ביציאת מצרים היה חד פעמי. התורה העידה על מצבם הנפשי אותה עת בעודם בעלי
"חשיבה פרימיטיבית". יכלו הם רק
להאמין.
נס ירידת המן "ויאכילך את המן
..... שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה"[8] לא היה ארוע חד פעמי. מדובר היה בחריגה מדרך הטבע לתקופה של ארבעים
שנה. במשך ארבעים שנות הליכתם במדבר היו
בני ישראל עם חופשי, יכלו הם לשקם את "עצמם הנפשי" ואת "עצמם
הרוחני". יכלו הם לבנות מחדש את
חשיבתם ויכולת לימודם. "וידעתם" בעתיד – לא עת קרות נס ירידת המן
לראשונה [פרשת בשלח] - אלא לאחר זמן,
לאחר אותן השתקמויות נפשיות. או אז, וידעתם. לא אמונה שמקורה בלב יש כאן, אלא ידיעה שהיא
הנה שכלית. ואכן, דור יוצאי
מצרים האמינו. ואולם "למען ידעו"
מתייחס ל"דור אחרון"[9], אותם שהשעבוד לא הדעיך את
יכולתם האינטלקטואלית. אמונה ללא מאמץ
לדעת הנה מסוכנת. היא רעועה. שהלא אותו דור שיצא ממצרים, והאמין בה' ובמשה
עבדו - העיד עליו המלך דוד "כי לא
האמינו באלוקים ולא בטחו בישועתו"[10]. כותב הרד"ק: -
כי כמו שטבע האדמה להוציא
חותר על מה שנזרע בה, כך טבע האדם, להוציא יותר בכח הנפש המשכלת שנתנה בו, להוסיף
על מה שלמדוהו[11].
ואכן,
בתורה, כל התייחסות לידיעת השם בהקשר עם דור יוצאי מצרים, הנה התייחסות עתידית.
"ולקחתי אתכם לי לעם ... וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"[12]. רק לאחר ארבעים שנה, לאחר שחזו את הניסים ולאחר
שלמדו תורה, לאחר השחרור מעבדות, ולאחר שיכלו לשקם את יכולתם השכלית והנפשית, יכול היה משה לדבר איתם בנושא הידיעה בלשון
הווה. כשהוא סוקר את העבר, הוא מסכם "וידעת היום והשבות
אל לבבך כי ה הוא האלוקים" [13]. צא ולמד, המצרים לא היו חשופים לדעיכה נפשית תוצאתה של עבדות. הם הלא היו המעבידים, בני חורין, אשר על כן
הבינו המצרים מייד בצאת בני ישראל על קיומו של הבורא. שכך מצינו "וידעו מצרים כי אני ה'
בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם"[14]. וכפי שנמצאנו למדים במיכלתא דרבי ישמעאל, "לשעבר לא היו יודעין את ה'
אבל כאן וידעו מצרים כי אני ה'"[15].
מאידך, אמונה שבלב הייתה לבני ישראל כבר כבר בתחילת הדרך. "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל"[16]. זו אכן הסיבה שקל יותר לדבר על צדק [שהיא ידיעה] בין האדם לחברו, אך על אמונה ביחסים בין האדם למקום או בלשונו של המלבי"ם " צדק ומשפט בין אדם לחברו ואמונה בין אדם למקום"[17]. שעל דברי שלמה המלך "לשחוק אמרת וגו'"[18] כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל "כי כל חכמתו היא לחבר אמת ואמונה ביחד"[19].
אבל
עיקר הברכה ההיא ודבר הנביא הוא סוד העבור, שאנו מבקשים את הש"י שישובו לנו
השופטים שיהיו יושבים בלשכת הגזית לשפוט בינינו כבראשונה ולתת עצה כבתחלה, ואז
יהיו כל ישראל מוכנים לקבל המושכלות ומשיגים באותו זמן ידיעת השם יתברך,
כענין שכתוב: (ישעיה יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה'" וגו'[20],
אמונה בהקב"ה ללא ידיעה הנה אמונה מסוכנת. לא בסיס. "ידיעת ה' היא
השגתו" קובע הרמב"ם[21]. על המאמין לשאוף לדרגה של לדעת. אומנם
כן, "אם אין אמונה אין תורה"[22], אבל האמונה הנה רק תחילת
הדרך. וככל שהפער בין אמונה וידיעה יהא מצומצם יותר, האמונה תהיה מבוססת יותר, אמיתית
יותר. האמונה הבטוחה חייבת ידיעה. אשר על
כן, "תלמוד תורה כנגד
כולם". הקב"ה לא ויתר על עוון ביטול
תלמוד תורה, כי כל ישותו של עם תלויה בידיעה. תלמוד התורה מבטיח את האמונה, את
יציבותה, את הגיונה. אשר על כן
"והערב נא ... את דברי תורתך בפינו".
[1] בבא מציעא, דף פה עמוד א. ראה גם מסכת
עירובין , דף סג עמוד ב. על הדו שיח בין יהושע ושר צבא השם.
[3] בקורת התבונה הטהורה, בתרגומו של
פרופסור ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [2013] עמוד
109. ראה גם התמודדות מרחיבה עם הנושא
בספרו של Alan Ryan, On Politics, a History of
Political Thoughts from Herodotus to the
Present..
[4] שפת אמת על פרשת ויגש, שנה תרלה, ד"ה "בזמר האר"י"..
[5] "מאור
עיניים" פרשת דברים, ד"ה "והת"ח שיש".
[6] תהילים,
פרק 'יט, פסוק עה. וראה שם האלשייך, ד"ה "יראך".
[7] שמות, פרק טז, פסוק יב, וראה שם, פסוק ו.
לעתים מדברת התורה בלשון עבר
בהתייחסה לעתיד. לעניינו ראה, שמות כט,
פסוק מו.
[8] דברים, פרק ח, פסוקים ג-ד.
[9] תהילים
פרק עח,
פסוק ו.
[10] שם,פסוק כב. ראה המלבים במקום, וכן
,ה"כלי יקר", ויקרא, פרק כי, פסוק ב, ד"ה [ח] כח.
[11] רד"ק, ספר ישעיהו, פרק כח, פסוק
כט, ד"ה גם זאת.
[12] שמות, פרק ו' פסוק ז. ראש גם, שם, פרק י' פסוק ב.
[13] דברים, פרק ד' פסוק לט. ראה גם,
שם, פרט ט פסוק ג, ועוד.
[14] שמות, פרק ז' פסוק ה. ראה גם שם, םרק יד
פסוק ד ופסוק ח.
[15] בשלח - מסכתא דויהי פרשה א.
[16] שמות, פרק ד' פסוק לא.
[17] ביאור המילות, הושע, פרק ב' פסוק כא.
[18] קהלת, פרק ב' פסוק ב.
[19] צדקת הצדיק, אות רנט, ד"ה
"וכמו שיש".
[20] [רבינו] בחיי פרשת
ויחי פרק מט אות טו.
[21] "מורה נבוכים", חלק ג' פרק נא.
[22] "חיי
אדם" הקדמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה