דמוקרטיה נגד דמוקרטיה

העם היהודי למוד מחלוקות הינו, החל מיום היוסדו ועד ימנו שלנו.  חלק מהמחלוקות היו ״לשמה״ חלקן לשם עשיית הון פוליטי או לצורך השפלת האחר. חלקן של המחלוקות היו מחלוקות שביושר, ומחלקן לא חסרה הייתה הרמייה.

התנ״ך רווי עדויות על מחלוקות. קיין והבל, דתן ואבירם, קורח ועדתו, מעשה העגל, פרשת המרגלים, קברות התאווה,  פילגש בגבעה, שאול ודוד, דוד ואדוניה או אבשלום,  ועוד.  תקופת חורבן הבית רוויה הייתה במחלוקות שהביאו לחורבן. פרושים וצדוקים , בנו של רבן יוחנן בן זכאי שהנהיג קבוצת קנאים מסוכנת, לעומת דודו שהבין ש״עת לחשותב ועת לדבר״ או ״עת מלחמה ועת שלום״.  חסידים ומתנגדים בתחילת דרכה של תנועת החסידות.  חייה של התנועה הציונית רוויות היו מחלוקות עד בלי די.   אלה האישיות: -  וייצמן ובן גוריון, ז׳בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית [הגם שבתחילת דרך היו יחסי קרבה מיוחדים בין חיים ויצמן ובין זאב ז׳בוטינסקי. בתחילה  - שמענו, בהמשכה של דרך - לא שמענו], המחלוקת בשאלת אוגנדה, ועוד.  כמובן מדינת ישראל ו״המדינה שבדרך״ שידעה ״קרבות״ אידיאולוגיים ואף אלימות של ממש. ה״סזון״, שאלת ״הסרטיפיקטים״ וחלוקתם, האפליה בשוק העבודה, משבר אלטלנה, המחלוקת לעניין ניסוחה של מגילת העצמאות, שאלת פירוק הפלמ״ח, או פירוק אצ״ל ולח״י והטמעת חייליהם בצה״ל, המחלוקות המרות מאוד בין בן גוריון ושרת, בן בן גוריון ואשכול [ובעצם כמעט עם כל אחד אחר], [״האיש ההוא״ או ״אותו שיושב על יד באדר״ – כך קרא דוד בן גוריון למנחם בגין],  שאלת השילומים מגרמניה, ״חתרן בלתי נלאה״ כך הגדיר יצחק רבין את שמעון פרס, התנגדותו של שמעון פרס להפצצת הכור האטומי תמוז בעירק, שאלת ״סברה ושתילה״, פנוי ימית, שלא לדבר על רצח יצחק רבין או אמיל גרינצוייג, או רציחתה של שירה בנקי על ידי ישי שליסל,  ועוד  כי  מחלוקות כואבות. ממש, ״סימפוניה בלתי גמורה״. היו מחלוקות שהעידו על כשלון, על חוסר יושר, ועל – ככותרתו של ספרם של Bryan Burrough וJohn Helyar  ״ברברים בכניסה״.

איני חושב שבעבר, ירדה התרבות הפוליטית בישראל לביב השופכים של הדמוקרטיה כפי  שהיא נמצאת היום.  אנחנו חלוקים, זה מותר.  יש בינותינו המבקשים להחליף את הממשלה, וזה לגיטימי. יש הפגנות מימין ואלו משמאל, ואף ״אלה מותרין לך״, כבכול מדינה דמוקרטית.

מה שאינו מותר הינה ״פרחחות פוליטית״ אצל אותם המבקשים להיות ״המנהיג הבא״. אותם שבלשונם, לא רק מבזים את הכנסת, אלא מבזים ומשפילים את העם.  מנהיג שאינו יודע להתנסח בכבוד.  לא מדובר בוויכוח פוליטי עם ה״הדר הז׳בוטינסקאי״, אלא על אמרה כגון ״אתה סמרטוט רצפה״ כלפי יושב ראש הכנסת.  הנאומים במליאה, בוועדות ומחוץ לבניין הפרלמנט, מעידות – לא על חילוקי דיעות – אלא על שנאה של ממש.  והתאווה לעשיית הון פוליטי מעבירה אותנו על דעתנו.  שנאת האחר הייתה כלי פוליטי אצל האפלים במשטרים, ודווקא אנחנו, העם היהודי לא ״מוותרים על התענוג״. ראש ממשלה אינו יכול במליאה להתעמת עם חברי האופוזיציה – לא מעל הדוכן – אלא פנים אל פנים בעוד הכל שומעים, באמרה כמו ״עופי לי מהעיניים״. 

ראש ממשלה מנצח על תזמורת.  ואם יש מהנגנים המזייפים באופן צורם, על המנצח לא להיגרר אחר הזייפן, אלא לנסות – עד כמה שידו מגעת – להשיב את רמת הנגינה של התזמורת למקומה הראוי לה, כן גם את הנגן המזייף. ראש מפלגה אינו יכול להתיר לחברי מפלגתו להשתלח מעל הדוכן במלל אלים ללא כל עמקות, מלל שאין בו כי אם ״תרבות פוליטית״ שאינה קיימת. יש כאן מסר, כאילו ככל שאלבן שנאה כלפי האחר אמצא חן יותר בעיני המנהיג שלי.

הביוב הפוליטי הינו נחלת רבים וטובים[?] מבין היושבים במליאה.  נשכח מרבים מחרבי הכנסת מאמר חז״ל ״דברי חכמים בנחת נשמעים״ , וניסוחים כמו אלה הנשמעים, הזעקות  והצעקות במליאה או בוועדות, מעדים שסמלה של הדמוקרטיה בישראל הפכה ל״ג׳ונגל של ממש״.  והם מעידים על אותו פוליטיקאי המתנסח בדרכים אלו  כי הינו חסר השכלה, עם חשיבה פרימיטיבית, המבקש את פתרון המחלוקת באלימות.  היום -  מילולית, מחר -  אחרת. כי זאת יש לזכור.  אם העבריין של אתמול הינו הנביא של מחר, [אוסקר וילד] הפוליטיקאי המתסיס היום בדרך אחת, סולל את דרכו של הבא אחריו לצעוד צעד נוסף קדימה.   ותמיד יהיה אותו שיצעד את אותו צעד שעלול להיות צעד אחד יותר מדי.  ״הקידמה שבנסיגה״ הצעידה לכיוון התוהו. 

אני המום מכך שיושב ראש האופוזיציה אינו  נשמע ולו בקול דממה דקה, מבקר את דרך העשייה הפוליטית של מבקשי טובתו.  במקום להחזיר לפוליטיקה את כבודה המתרסק, במקרה הטוב ביותר, הוא שותק, ואנשי שלומו גוררים את הכנסת ואותנו לריסוק חברתי ומדיני. איך יכול היה ראש הממשלה להישאר בדממה עת ביקש שר האוצר לשלוח ״את החרדים״ ״למזבלה״?  זו רמת ויכוח?  זו אלימות שהגם שהינה מילולית, מחר היא תיגרר הלאה.  כי האלים של היום גם הוא הנביא של מחר.  הצרחות בכנסת הינן חילול הדמוקרטיה.  כן, הכל שואגים. תשאלו את חבריה של מי שהייתה שרת  התחבורה, והתרבות.  האם צורת הוויכוח שלה,, הצרחות המלוות את הוויכוח שלה, מוסיפות ולו רבד של כבוד למדינת ישראל? לה כנבחרת הציבור?  וכמובן כבר יש מי שצעד את הצעד הבא.  והאתגר רב שבעתיים  כאשר הזעקה היא שבר של ממש וכי הינו בא מליבם השותת של משפחות שיקיריהן נפלו על מזבח האומה. מליבם של הקדושים שבאזרחי ישראל. אני מתייחס להפגנות נגד ראש הממשלה באירועים הקדושים ביותר לעם היהודי, ויושב ראש האופוזיציה נדם קולו. איש מאשר על מפלגות האופוזיציה לא חשב שקדושת האירוע חשובה יותר מניגוחו של ראש הממשלה.  היחיד שנהג בכבוד והדר כלפי  אותם שליבם שוטט, היה ראש הממשלה עצמו.

מה יוצא לו לחבר הכנסת בן גביר כאשר הוא קורא ליושב ראש הישיבה במליאה -  ״מחבל״. לכל מלל אמורה להיות מטרה. מר בן גביר קורא לו ״מחבל״. אחד מחסידיו היותר קיצונים ינסה לפגוע בו פיזית [הוא מחבל – לא?]  האם מר בן גביר מבין מה תהא אחריתו של ניסיון כזה – באם חלילה יצליח? בהבנה שונה ממה שהתכוון באמרתו אותו פילוסוף אנוס איש אמסטרדם. אני נזכר  שכך כתב ברוך שפינוזה בספרו ״אתיקה״: - ״לא קיים שום דבר שמטבעו [הדגש שלנו – שזי] לא נובעת תולדה כל שהיא״.

דעותי הפוליטיות הינם ימניות. אני כן רוצה לקרב את אוכלוסייה הערביים של מדינת ישראל גם מאחרי גבם של ״נציגיהם״ בכנסת, שבדך כלל שולחיהם לא מעניינים אותם, כי אם לשם עשיית הון פוליטי בשיתוף פעולה עם אויבים מבחוץ [קשה לשכוח שטרם שנבחר לכנסת, היה ד״ר אחמד טיבי יועץ ליאסר ערפאת כשהאחרון עוד זעק בפומבי על השמדת ישראל].  אבל אלימות בבניין אינה משרתת כל מטרה. היא משחיזה את החידודים, לא רק בבית  הנבחרים אלא מחוצה לו. שהלא – כאמרתו של פובליוס הסורי ״אדון הבמה״ של רומא במאה הראשונה לספירה ״רשעות של אדם יחיד בקהל, הופכת מהר מארה של הכלל״ [Malitia unius citu fit male dictum omnium]  או אז, הביוב נשפך החוצה וחילול ׳קדושת הדמוקרטיה׳ נוזל לכל מקום קדוש.  

מנחם בגין ידע לנגח את הממשלה.  הוא היה אחד הנואמים – אם לא האורטור  - בכנסת. הגברת רגב יודעת יותר טוב? מר אמסלם מייצר כבוד? כבוד ראש הממשלה החליפי חושב שלהתייחס לאחר במילה ״ח..״ זו הפגנה של הצלחה? או אותו חבר כנסת ערבי הקורא לאחר ״ניאו נאצי״. להיכן נעלם ההדר, להיכן שילחו את תרבות הדיבור?  מה מבקשים נבחרינו. לשלהב את היצר או להזמיננו לחשוב?  יש וצפייה בדיונים אצל המליאה או אצל מועדות הכנסת משולה לצפייה בתחרות היאבקות [לא אותן פעילויות ספורט, אלא אלימות בשל אלימות - Wrestling].  תרבות איין – יצר יש ויש.

כך מתנהל הוויכוח הדמוקרטי בישראל יצר של הכל בכל.

לא, איני מסכים עם כל אשר יעשה ראש הממשלה.  כן, אני כן חושב ששר האוצר מלבה שנאה, ויש לו חשבונות פוליטיים צרים. אנחנו כולנו צריכים לזכור – אף אם הדברים אינם politically correct. האלימות המילולית העלתה את השפלים הגרועים והמסוכנים ביותר לראשות פירמידה פוליטית.  היטלר, סטאלין, פראנקו, מוסיליני, גמאל עבד אל  נאצר,  סדאם חוסיין, פידל קראסטו, פינוצ׳ט ועוד.  לשם אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שונים מעמים אחרים?  ארצות הברית שחשבנו שהינה היציבה בדמוקרטיות,  נחשפה למחזות אימה במהלך  ״כיבוש הסנט״  ביום 6 ינואר, 2021, על ידי שונאי האחר. לא משנה על מי מוטלת האחריות. או בשפת הילדים ״מי התחיל״? את החשבון ישלם האזרח, הסבל יהיה חלקה של המדינה.  אז, לאחר ההרס,  נתווכח בשאלה ״מי אשם״?  זה יעזור?  נכון, המחלוקות בבריטניה אינן מאיימות על שלמותה של הממלכה. אבל ויכוחים בפרלמנט ישנם גם ישנם, ביקורת על ראש הממשלה – ולו בשל פעילות לא חוקית [המסיבות ב״Number 10״ בתקופת ההסגר] זכו לביקורות נוקבות, אבל בדרך המלך.

אנחנו דוהרים לתהום.  אנו לוחצים על דוושת המהירות ממש על יד הצוק.  והכל באשמת הפוליטיקאים שלנו, אותם שאמורים לייצג אותנו, בכבוד, אותם האמורים ״לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה״. הצורחים, השונאים כל מה שאינו קשור אליהם, ששכחו תרבות הוויכוח מה היא. שדעכה אצל הידיעה שגם האחר – יש והינו מאמין בעמדתו.  שלעיתים אפשר וגם צריך לגשר.

אי אפשר להמשיך כך.  יש לעצור את הרכבת הדוהרת אל צלע ההר.  ראש הממשלה צדק באיגרתו.  ראש הממשלה גם הפגין שאפשר אחרת  אצל אותם אירועים מרגשים שבמחילה – חוללו – על ידי הפגנות.  המושלים על הרשתות החברתיות עושות מאמיץ אדיר להנמיך את יצר השנאה .  ואכן לאחרונה, בית המשפט העליון של ארצות הברית הקפיא חוק שחוקק על יד המחוקק בטכסס שביקש לאסור על רשתות להימנע מלאפשר שיח רווי שנאה.

את תקנות הכנסת יש לנסח מחדש.    יש להקים על אתר ועדה שאינה מהווה חלק מחברי הכנסת, כעין רשות שיפוטית שיש בכוחה גם להדיח  חבר כנסת העובר את גבול המותר. יש להגדיר מחדש את גבול השיח והעשייה בפרלמנט  -  סמלה של הדמוקרטיה בישראל.  יש לאכוף בתקנות מילים האסורות לשימוש בכנסת.  נוהגים האסורים, שחריגה מהם תגרור סנקציות. לא גזרות המוטלות על ידי ועדת הכנסת  - המייצגת ניגוד אינטרסים מובהק.  ועדת הכנסת אינה ערוכה לכך, אף לא המערכת המשפטית שהינה ״המתחרה״ של הרשות המחקקת.  גוף חדש שהחברים בו אינם יכולים למחרת לשוב לעולם הפוליטיקה או לרשות השופטת.

נזכור.  זה לא רק מה שאומרים. זה גם איך אומרים.  לא צריך להיכנס לערפול.  הכנסת חולה, יבואו המומחים וירפאו אותה.  למענה, למעננו.

 

נעצור וננסח מחדש את תרבות הדיון  בבית המחוקקים. השנוי יחלחל החוצה. שהלא האהבה לשחרר את היצר, להלהים את הדו שיח, להפוך אלימים יותר  ומנומסים פחות, הושרשה כאן במעוננו.  כך מבקשים נבחרינו את אהדת הקהל.  ולעיתים קרובות מדי  יצליחו. כי היצר והתרבות שני נוגדנים הם, ולצערנו, ידו של הראשון על העליונה. על זה כבר אמר אותו  תאולוג בן המאה השלוש עשרה  תומס אקווינס ״הדברים אותם אנחנו אוהבים, מעידים על  מי אנחנו״.

כאמור, יש להגן על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה.  יש גם לחזור ולשנן  שככל שתקצין האלימות בכנסת יהיה מי שבחוץ יצעד צעד אחד נוסף קדימה.   איש לא ינצח בוויכוח הזה.  בן גביר לא ישליך את האוכלוסייה הערבית, ליברמן  - שאין מי בממשלה המוחה נגד רשעותו כלפי הציבור החרדי [ואני מתחייב שאם הוא לא ייעצר, רשעותו תמשיך הלאה כלפי ציבורים אחרים] ימשיך ללבות שנאה אבל לא יכניע את יריביו.  ואולם,   השבר רק יתרחב, הגשרים יעורערו. ומדינת ישראל, מה יהא עליה?

תקום הוועדה, יעוגנו סמכויותיה בחוק, והסורר ישלם  גם בכיסאו.  מהר מאוד יוכחו חברי בית המחוקקים, שאפשר גם אחרת

עד כאן

מדינת ישראל מתמודדת עם מבחרים של מחלוקות ובקורות המשתלחות בה  הן מבית והן מבחוץ. יש הנוגחים במדינה ללא רחם, המאשימים אותה בהאשמות חסרי שחר, ומקבלים  תמיכה מאותם המבקשים לעשות הון פוליטי בכנסת ומחוצה לה [וידקון קוויזלינג במהדורה מחודשת],  להרע למדינה ולעשות הכל לטובת אויביה מבחוץ.

יש המבקרים את פעולות הממשלה מתוך כאב אמיתי. אני בהחלט מסכים שיש מבין שרי הממשלה שהיושרה היא מהם והלאה  [ויש שביושרם איני מטיל ספק למרות שדעתם  חורה לי].  יש אותם  שהינם מסוכנים לעתידה של המדינה בשל שנאת האחר.  ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״. אבל אנחנו המבקשים את יראת השמיים ומבקשים להבטיח את עתידה של יהדות פורחת חייבים להיזהר בלשוננו שלא יצא שם שמיים מחולל. 

הגם שהנני יהודי דתי, עפר ואפר אני לרגליהם של רבים וטובים. הכאב בשל מלחמתו חסרת הפשרות והלא ישרה של שר האוצר כנגד הציבור החרדי הוא כאב אמיתי. מלחמתו של שר האוצר היא מלחמה ללא פשרות, מכוערת, מזיקה, לא ישרה והיא נערכת במתכונת שמזכירה לי את ״מקורו ושורשיו״ של שר האוצר.  ואני דואב על כך שראש הממשלה קולו נודם בכל הקשור ליחסו של שר האוצר לציבור החרדי [ואשר ביכולתו לעשות נזק רב בשל העובדה שכמושל כל יכול  של מפלגה, שליחיו ועושי דברו מכהנים הן כיושב ראש ועדת הכספים, והן שני סגניו. תקלה חוקתית חמורה במיוחד – ואשר אף בגינה אין פוצה פה ומצפצף]. 

אנחנו אמורים לזכור את השואה בחרדת קודש. לא מעט פעמים נשמעו בכעס במקומות שונים במדינה קריאות נאצה כנגד אישיות זו או אחרת והשוואתם לנוגשיו של היטלר. מי אינו מכיר  את זעקותיהם של זאטוטים ומפגינים חרדים אחרים המשתלחים בשוטרים בקריאות ״נאצי״. או אותם המפגינים כנגד ראש הממשלה (בעבר) ואשר אף הם לא בחלו באמרות כאלה כלפי שומרי החוק].  לא הייתה רעה חולה בהיסטוריה האנושית שניתן להשוותה לרייך השלישי. והשוואת רשעות  כלשהיא לנאציזם הינה חילול הקודש של קורבנות השואה. 

אני סולד מיחסו של איבט ליברמן לציבור החרדי. איני יכול לשכוח את יחסו המתנסה של ראש הממשלה החליפי לנושאים של קדושת ישראל. אני מיצר על שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה כאשר שר האוצר מבקש להרוס כל דבר שיש בו על מנת לשמר בחיים הכלכליים  אוכלוסיה שהוא סולד ממנה [על ״הזבל״ שכחתם?]. זה חמור, זה מאיים על אושיות המדינה, אבל זה אינו נאציזם. השוואת פעילתו של שר האוצר או יחסם של ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לנאציזם, מעידה על האומר ולא על ה׳נאמרים׳. היא מעידה על כישלון אינטלקטואלי, היא מעידה על אתגר קשה בכל הקשור למותר ולאסור.  יש בה על מנת להעיד על כישלון מנהיגותי קשה וככל שהמאשים הינה אישיות בכירה יותר, הכישלון באמירה האומללה הזאת חמור יותר. 

בעבר היה כתב עיתונאי  - גבי גזית שמו -  שבסמיכות ליום השואה קבע כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ןבהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהחמצן של הקדמה״.  במילים אחרות  ׳גטאות לחרדים׳.  זו הייתה אמרה מזעזעת של אדם רשע שהעידה על טיפשות, על ניצחון החושך על האור, על פרימיטיויות.  והעובדה שלא קמה סערה בעתיה של אותה אמרה מעידה על איפה ואיפה אצל אותם המבקשים ל״הראות״ אנשי חשיבה, ואינם כי אם רידוד אנושי נמוך במיוחד. ״בסודם על תבוא נפשי, בקהלם על תחד כבודי״. 

מאידך, מצפה אני כאחד העם שמנהיגיו הרוחניים יקיימו ״חכמים הזהרו בלשונכם״. יביעו את כעסם בדרך נכונה. לא ״הכל מותרים לך״ וכל מבקר אמור לדעת מה תהא אחרית ביקורתו. ואם בקורתו אינה נכונה, יש בה בבקורת להזיק למבקר, לא למבוקר.

קשה עלי מאוד השוואה לנאציזם, היא מכוערת, היא כמובן אינה אמת ויש בא על מנת להזיק לתורת ישראל ולא לתקן. טוב היה עושה אותו מנהיג רוחני לו היה חוזר בו מהאמרה הכל כך בעייתית הלזו המביישת אותי כיהודי דתי. 

הרובוט והשופט 

לאחר שפגש וינסטון צ׳רצ׳ל את שר החוץ הסובייטי ויישסלב מולוטוב במעונו הכפרי בצ׳קרס במאי 1942, הגדיר  ראש ממשלת בריטניה את אורחו “I have never seen a human being who more perfectly represented the modern conception of a robot ״.

לא, חלילה לנו מלהשוות אילו משופטי בית המשפט העליון לאישיותו המפוקפקת מאוד – אם לדבר בלשון המעטה – של שר החוץ שחתם על ההסכם הידוע ביותר לשמצה במאה העשרים.  אבל סופה של הגדרה מתאימה לאותם שופטים שהורו על ״הלכות החמץ״  כפי שיצתה מבית מדרשו של בית המשפט העליון.

פסיקתו של כבוד השופט פוגלמן  מעידה על לא כלום כי אם  על ״קונספציה של רובוט״.  כבוד השופט ידע לקבוע כי חוקיות המנהל קובעת כי האזרח יכול לעשות כל דבר שלא נאסר עליו בחוק בעוד הרשות רשאית לפעול רק על פי החוק.   וכיון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי החולים, הממשלה אינה יכולה לאסור על הדבר.  דברים כדורבנות המעידים על בקיאות שבספר  ועוני רב ומסוכן  בחי היום יום.  וכבוד השופט ממשיך. ״לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.  זכותו של אדם  לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו.  היכן  יחיה, במה יעסוק,    עם מי יחיה ובמה יאמין.   יש בה  בהכרה בערכו של הפרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט״.  יסלח לי כבוד השופט המלומד, אלה הדברים הם כה מופשטים ואין בם כי אם להבטיח הרס מוחלט של החיים בצוותא.  היא מעיד על כותב הדברים שאין לו הבנה, חיי מדינה וחברה מה היא.   הפרט אינו הכל.  הפרט הינו חלק מפרטים אחרים. ואם הפרטים לא יתחשבו זה ברגשותיו של זה, זה בצרכיו של זה לא נוכל לחיות יחד.  כבוד הנשיאה אסתר חיות  בהרותה לצ.ה.ל ליישר קו עם הוראות בג״צ, ולאפשר לחיילים חילוניים להכניס חמץ לבסיסים, נזכרה ש״אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות״.  כמה מצער שבית המשפט העליון מייצג ״אחד בפה ואחד בלב״.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון נדרש לשאלת הכשרות בצ.ה.ל עם הקמתו.  תחילה חשבו אשר על מערכת הביטחון להקים יחידות מיוחדות לחיילים דתיים ושבהם תשמרנה הוראות הכשרות. בכל יחידה אחרת יהא המטבח טרף.  ואולם אז התברר כי ריכוזם של חיילים דתיים ביחידות מיוחדות תביא – חלילה, בעת מלחמה – לקורבנות רבים יותר – באופן יחסי – אצל חיילים שומרי מסורת . החליט ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל כי צ.ה.ל. כולו ישמור על כשרות.  לו נטה אוזן לחשיבה היוצאת מבית מדרשו של בית המשפט העליון,  היה נאלץ לפלג את צבא העם. מדוע שלא ימשיך אותו בית משפט ויורה כי חיילים יוכלו להכניס  טרפות ונבלות לצבא בשם חירות הפרט? ומדוע שלא יתווסף למזון הצבאי סטייק לבן עם שמנת?  הלא זכותו של האזרח לפעול כרצונו?

כשלראשונה עלתה שאלת מי הוא יהודי, שוב היה זה דוד בן גוריון  ששאל אנשי חשיבה,  יהודי, מה הוא?  כן, גם את הרב סולוביצ׳יק וגם את ״החזון איש״.  הוא לא פנה לבקש החלטה מבית המשפט העליון.

מרטין היידגר, מגדולי   אנשי החשיבה במאה העשרים ובר פלוגתה  גדול במיוחד של ז׳אן פול סארטר, כתב את ה״איגרת על ההומניזם״. בין שאר דבריו, כך לשונו: -  ושהמחשבה על ההוויה מסלפת את הייקום״ [הדגש שלנו – ש.ז.י].  בית המשפט העליון חושב חשיבה משפטית ״על הנייר״ הוא הינו רובוט   ללא הבנת הציבור ולכן הוא מסלף את הייקום.  שופט אמור לבוא ״מתוך העם״ לקיים ״בתוך עמי אנוכי יושבת״.  בית המשפט העליון מבקש להיות ״מורם מעם״.  והוא בהחלטותיו – כמו אלה המיוחסות לחמץ, הורסות את המדינה מבפנים, כי הם מפלגות את העם, כי אין הם מאפשרים לעם לחיות ביחד. והצהרתה של כבוד הנשיאה ״אם יש רצון ניתן להגיע להבנות״ הינה המחאה ללא כיסוי.  החלטות כאלה  מפלגות את העם לשבטים,   היא הופכת אותו  כדברי הרב קוק - ״עדרים עדרים״.

חירות  הפרט הינו דבר קדוש.  חופש מוחלט של הפרט הינה שבר. אדם מוותר על זכויות על מנת לחיות בחברה, כי האדם הינו ייצור חברתי [תומס הובס – ״הלוויתן״]. ולא הרי חברה זו כהרי חברה אחרת.  כל חברה וחשיבתה שלה, כל חברה וייחודה שלה שאינו נמצא במקום אחר, בחברה אחרת. חירות הפרט  הינה שיאה של מדינה חופשית.  קדש הקודשים של הדמוקרטיה.  אבל הינה גם כלי שעלול להישבר ולשבור.

נשאלתי פעם על ידי בכיר מאוד במערכת המשפטית, על מה ולמה מאבד בית המשפט העליון את אימון הציבור [מן הראוי לזכור שכבוד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז״ל הזהיר מראש על המשבר המתרגש ובא עת החל הנשיא אהרון ברק ב״מהפכה השיפוטית״ שיזם, וכי ״הכל שפיט״]. טענתי בפני אותה אישיות כי אין בנמצא התערבות בשיקול פוליטי שאינו נגוע במחלוקת. פוליטיקה ומחלוקת חד הם.  אשר על כן, בעבר לא התערב בית המשפט העליון בנושאים שבמחלוקת פוליטית כי ״לא הכל היה שפיט״, כי לא כל יחיד ויחיד זכה לזכות עמידה בפני בית המשפט העליון על מנת לאכוף על המדינה באמצעות השוט השיפוטי את שכשל   לעשות בקלפי.

דוגמא אתגרית יותר שנשארה על בלימה, ללא חשיבה עתידית, הינה החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאי  הקהילה הגאה.   

ראשית עלי לאמר, כאן מסכים אני כי כל אחד ואחד יעשה בד אמותיו כאשר חפץ.  אין ״בחירה״ מינית,  זו תופעה פיזיולוגית, והרעיונות שהועלו בעבר  לשלוח חד מיניים לטיפולים הינו רעיון מבעית [הוא נוסה בעבר במבחר מדינות. אחד הקורבנות היותר מפורסמים של ניסוי זה היה המדען אלן טיורינג – המדען שפיצח את ״אניגמה״ - מכונת ההצפנה הגרמנית שפעלה במהלך מלחמת העולם השניה].  חד מיני ככל אדם אחר זכאי לכל הכבוד והערכה ככל האדם.  ואולם כשבית המשפט העליון נותן דעתו לשאלת זכותם של החד מיניים, עליו לחשוב על הצעד הבא.  והוא לא חשב.  מה יקרה אם  - כפי שכבר נדון הדבר אצל ״משכיליה״ החדשים של ארצות הברית,  יתאהב אב בביתו, אח באחותו, או אולי בשלב הבא, אדון בכלבתו.  היכן הגבול? הייתכן קדושת חירות הפרט  נבלמת,   וקדושת ה״ביחד״ זוכה בחלקה?  ״זה לא אותו דבר״ כך אותה אישיות משפטית.  סתם ולא פירש.

הכאב והמלל

כאבה של משפחה על אובדנו של יקיר, אין לה תרופה.  משפחתו של מי שקידש את הארץ בדמו הינה ״מורמת מעם״ ואנו כולנו חייבים לה חוב שלעולם לא נוכל לשלמו. אנו בוכים איתם, ליבנו שותת עם ליבם ועלינו לעשות הכל על מנת שהמשפחה השכולה תדע שכמעט ״הכל מותרין לך״ כי היא שילמה את המחיר היקר מכל. אבל.  כן, אבל.  מי ששילם את המחיר הכל כך יקר, חייב להבטיח ש״המוצר״ אותו הוא רכש יפרח כשושנה, שלא יהיה במחיר כל מנת לקלקל במקום לשבח.

מדינת ישראל הינה תופעה קדושה.  עליה חייבים לשמור מכל משמר.  יש לנו מדינה אחת, יש לנו נשיא אחד, יש לנו ממשלה אחת, ויש לנו ראש ממשלה אחד. אלה הם  כללי  ה״משחק הפוליטי״.  מותר וצריך לבקר את ראש הממשלה, מותר אף לנסות בכל דרך דמוקרטית לבקש להחליפו באחר.  משכן הכנסת – לא המקום המתורבת ביותר בימים אלו – הופך לעתים קרובות כשק החבטות כנגד  הממשלה שרבים המבקשים  להלקותה.  מה נעשה באשר תרבות הדיון נעלמה מאיתנו?  שכחנו את התרבות של משה שרת, אפילו את לשונו של דוד בן גוריון, ההדר ה״בגינאי״ דעך כלא היה, לשונו של אבא אבן נשארה נחלת דף צנוע בהיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל, ואפילו הגיגיו של משה סנה  - שאין לדעותיו כל שייכות אלי, במישרין אם בעקיפין – היו ״תרבות של פעם״. הדיון בכנסת הפך אלים יותר, רדוד יותר, פרימיטיבי יותר.  אבל יש לנו כנסת אחת, ואם לא נשמור על הכנסת, לא נוכל לשמור על המדינה.

רבים חולקים על ראש הממשלה.  מבחר – ואולי אפילו רוב -  מאותם שנתנו בו את אמונם, התאכזבו ורואים בפעילותו כראש הממשלה מעילה באמונם. זו דעה לגיטימית. יש שיתמכו בה, יש אשר יתנגדו לה. אבל על מנת להבטיח את יציבותה של המדינה אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של ראש ממשלה.  היה זה יצחק רבין ז״ל שאמר שבנושאי פיחות המטבע [כן, פעם פיחות המטבע נעשה באמצעות החלטת ממשלה] מותר לשקר. ולא הייתה אף  מפלגה שיישמה את מצעה הפוליטי או הכלכלי אותו הפיצה ערב בחירות,  בין בהיותה שותפה להסכם קואליציוני זה או אחר ובין אם לא נדרשה לכך . תופעה זו נכונה בישראל כמו גם בכל מדינה מערבית אחרת.

תהייה אשר תהייה הסיטואציה, יהיה הכאב חד ושובר לב כאשר יהיה.  להטיח בראש הממשלה שהוא הינו כמו המחבל שהרג את אבי המשפחה, זה מתכון לאסון. זה פרץ שאחריתו יכולה להיות מכת הרס ואובדן.  החיים והמוות ביד הלשון.  דיבור הינו עוצמתי ולעיתים בלתי הפיך.  הוא מחייב אדם לעשיה או להימנע מעשייה.  הוא מגבש נישואין, הוא מהווה פניה לאלוהי. הוא הינו המפתח לאיחוד או לפירוד.  אין עשייה שאין אחריה או לפניה ״דיבור״.  לא לחינם קבעו חכמנו כי ״אדם ניכר ..... בכעסו״.  אמרה המשווה בין ראש הממשלה למחבל שרצח את אבי המשפחה וישר בפניו של  ראש הממשלה הבא לנחם אבלים הינה שגגה מצמררת, מזיקה אומנם לראש הממשלה, אבל פוגעת בזכרו של גיבור שנפל, ובמשפחה שכולנו כל כך רוצים רק לחבק. היא פוגעת בעם ישרל, היא פוגעת במדינת ישראל.  היא מעבירה מסר לאויב ש״היה כדאי״.  שהלא, כדברי החכם מכל אדם  ״לכל זמן ועת לכל חפץ......... עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת לחבוק ועת לרחק מחבק״.

ראש הממשלה ידע להיכן הוא בא.  ראש הממשלה נחשף לביקורות, במועדם ושלא במועדם, ברגעים הרגישים ביותר בשנה העברית.   לא. איני מסכים עם כל אשר עשה ראש הממשלה, איני מסכים לכל אמרותיו.  אבל גישתו לביקורות שמטיחות בו המשפחות השכולות ראויה להערצה.   אין הוא מפגין כי אם יראת כבוד. לקיים ״עת לחבוק״.  אני מיצר שאיש ממנהיגי האופוזיציה לא מצא לנכון להעיר על כך. זו מראה עצובה לדרדור תרבות הדיבור במדינת ישראל.

יפה שתיקה לחכמים ולטיפשים על אחת כמה וכמה

No one pretends that democracy is perfect or all-wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of government except for all those other forms that have been tried from time to time

 חשיבה זו של גדול המדינאים במאה העשרים – וינסטון צ׳רצ׳ל - מעידה של שברירותה של השיטה. היא שברירה כלפי פנים, כפי שהעיד ניצולו של אדלוף היטלר את שברירי הדמוקרטיה שניסתה כוחה בגרמניה, והיא שברירית כלפי חוץ, באשר כאשר נדרש מדינאי המנהיג מדינה להוביל מהלך מדיני או פוליטי כל שהוא, דעת הקהל, או לעתים ״הממלכה השביעית״ יעמדו אף הם לנגד עיניו. דיקטטור אינו חושש ל״דעת הקהל״ יתר על המידה כל עוד הינו בטוח בתמיכת אנשי שלומו [אוליגרכים ברוסיה, צבא במצריים, שרות ביטחון מטורף בהסתאבותו בצפון קוריאה, ועוד]. 

 לא פעם הרהרתי בקול כי ״דמוקרטיה אמורה להגן על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה״. שאם לא תאמר כן, הדמוקרטיה, אל נקל, עלולה למצוא עצמה ככלי שרת המוביל לאנרכיה [ולא אנרכיה שקטה, כדרכו של לייב טולסטוי, אלאלח אלימה,לחיסולה,  ואף אלימה מאוד [האנרכיזם בספרד שתרם תרומה לניצחונו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד הינה דוגמא אחת מני רבות[ . ויש ש״הכלי עושה הברכה״ הלזה יעצים כוחו של המבקש להחליף את השילטון הדמוקרטי דמוקרטיה אינה ״מובנית מאליה״. אחת הסיבות לכישלונה של דמוקרטיה ברוסיה, להבדיל ממדינות אחרות בארופה המזרחית שבעבר ״בילו״ מאחרי – את שכינה אותו מנהיג בריטי ״מסך הברזל״, [הכישלון הצורב ביותר של ״אבות הדמוקרטיה במאה העשרים״ – כלפי אחיו התאום של הרודן הנאצי – יוסף סטלין] [אגב, מקורו של המונח אינו אצל אותו מנהיג בריטי כי אם מאצל ספרו של וסילי רוזאנוב בספרו משנת 1918, ואף ג׳ורג׳ אורוול השתמש בביטוי בספרו המפורסם ״חוות החיות״, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם המונח זכה לתהודה לאחר נאומו של וינסטון צ׳רצ׳ל במיזורי, ב5 מרץ, 1946] ראו צוהר ״לדמוקרטיה, מה היא?״ בין שתי מלחמות העולם. טעם זה לא סר, ולכן יכלו מדינות כמו צ׳כיה – במיוחד תחת איש הספר ואצלב האוול] הונגריה, ומדינות אחרות [שחלקם החלו לסור לסורן לאחרונה, פולין, הונגריה] ליישם שיטה דמוקרטית. רוסיה מעולם לא ניסתה טעמה של דמוקרטיה. עוד לפני עלייתו לשלטן של הצאר הראשון איוואן הרביעי [ האיום] [1547] ובעצם עת הגיע שבט רוס מסקנדינוויה לקייב, הרוסים היו נשלטים ולעיתים ללא רחמים. ולאחר נפילת הצאר ניקולאי השני התמודדו הרוסים עם מלחמת אזרחים עקובה מדם שלאחריתה שילטון בולשביקי. לאחר נפילת ברית המועצות, לא יכולה הייתה רוסיה ״להיפך״ דמוקרטית״ כי המשחק הדמוקרטי היה זר לה לחלוטין. העולם לא הבין את זה ודרש מהרוסים ״לדבר בשפה״ הבלתי מובנת להם. התוצאה הינה - ולדימיר פוטין. לכל תופעה יש ״לשים גבולין״. כך, מחקר מדעי לו יפרןץ גבולין עד אין סוף, תוצאתו הינה אובדן. רובן של סימפוניות הינן בעלות ארבעה פרקים [כמובן, שישנם יוצאים מן הכלל, הסימפוניה הבלתי גמורה של פראנץ שוברט - 2 פרקים, הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר, המכונה התחייה - חמישה פרקים – ועוד]. כמו לכל ספר, כך כל יצירה מוזיקאלית, יש לה סוף. גם דמוקרטיה אמורה להכיל גבולין. את המותר ואת האסור, את סמכותו של השילטון או – אם תרצו ״Levoathan: Or the Matter, Forme and Power of Commonwealth, Ecceliastical and Civil״ – כשם ספרו של תומס הובס, הן בעיתות שלום והן עת מלחמה. ואכן, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נערך דיון תחת חסותו של ה-Manchester Guardian על יכולתה של דמוקרטיה להילחם כנגד דיקטטורות. תוצאת הדיון הייתה כמעט מובנת מאליה. הדמוקרטיה מוותרת על חלק מאושויותיה על מנת להגן על המדינה. חיילים נדרשים ולו להקריב את עצמם בקרב, אזרחים נאלצו לוותר על חירות הכתיבה כי הצנזורה פתחה מכתבים. מגפת הקורונה חייבה ממשלות בכל העולם [איני מדבר על סין שזכויות האזרח בה היא נושא אחר] לאסור על התקהלויות, דרישה להישאר בבתים, ועוד מגבלות אלו או אחרות] ואפילו החובה למסכה. צרפת החוששת מאוד מאלימות פוליטית חוקקה לאחרונה חוקים שהחשיבה הדמוקרטית הינה מהן והלאה. כך למשל החוק המכונה ״חוק הבורקה משנת 2010 בצרפת]. זזה דרכו של עולם. להגן על החופש מהחופש. אמש, כשלה התקשורת כישלון מכפיר ויכולה הייתה לתרום תרומה מסוכנת של ממש לאויביה של ישראל. לא, אף לא אחד מערוצי התקשורת ביקש את רעתה של המדינה או רעתם של אזרחיה. וכן – חופש הדיבור והמידע – ״אדמת קודש הם״. אבל חופש המידע של אמש יכול היה לעלות בדמם של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. בתחילה, לא ידע איש מי ומי הם ההולכים. כמה מחבלים מעורבים באירוע ולהיכן נמלטו. כל מה שלא היה ידוע לרשויות הביטחון, כל העלם דבר, היה ידוע לכל מי שצפה בחדשות הטלוויזיה בכל ערוץ שהוא. צפינו מתי ״רדפו״ שרותי הביטחון צפונה ומתי דרומה. לאיזה בניין נכנסו, ואיך נכנסו. כל מהלכי הקרב היו נחלת כל הציבור. אבל לא רק נחלת הציבור, גם נחלתם של המחבלים. כל מה שהיו צריכים לעשות זה לעקוב אחר שידורי הטלוויזיה, ולקבוע מהלכיהם על פי מהלכי כוחות הביטחון. שאלה כאמור, היו ידועים לכל המבקש. כי דמוקרטיה זה דבר מאוד חשוב וחופש המידע, חופש הציבור לדעת, וחופש ערוצי הטלוויזיה לקשקש ללא הפסקה חשובים הרבה יותר מהסיכון שמחבל זה או אחר יראה ש״סוגרים עליו״, ייכנס לדירה ויפוצץ עצמו על דייריה. מלחמה – כל מלחמה – מחייבת ״צניעות העשייה״. לא. רשתות השידור לא פעלו ״במזיד״ ברשות האויב. הם כן תרמו לו. ולו היה מדובר ביותר ממחבל אחד ואלה היו נפוצים לכל רוח, כל מידע שהובא אצל רשתות השידור היה מגיע אל חבריו של המחבל. הדמוקרטיה כמעט ושמשה כלי להרג חיי אדם. תחומי הדמוקרטיה אינם רק שאלה של חוק. היא גם הבנה של השכל הישר. על כל אחד מאזרחיה של דמוקרטיה להבין בכוחות הבנתו שלו, שעליו - כפי שכתב תומס הובס – לוותר על חלק מזכויותיו למען הלוויתן, על מנת שהלוויתן ישמור עליו. חשיפת פעילות כוחות הביטחון אמש במרכז תל אביב, רשימת הכוחות שהשתתפו, הצצה על כל מהלך וכל מרדף, היה גילוי אומלל של מערכת מלחמתית. היה בה על מנת לסכן חיי אדם, והכל ״למען הרייטינג״. מי יביא ראשון את ההודעה הסנסציונית הבאה. בעימות המוראלי בין חיי אדם ובין ״הרייטינג״ ידה של האחרונה הייתה על העליונה. וזה, חברות וחברים, כישלון גדול של הדמוקרטיה, ובעצם, כישלון ענק של סמל הדמוקרטיה – עיתונות חופשית. חופשית מדי.

וההרתעה, מה תהא עליה?

אנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מדינה דמוקרטית ואשר רשויותיה אמורות לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. במדינת ישראל ״אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילות חקיקה״. אין ענישה ללא חוק וללא משפט. אין משפטי שדה, כי אם הליכים משפטיים הינם מסודרים ולעיתים מייגעים ואף מייגעים מאוד. לא . אין מטרתם של הדברים הבאים להצביע על תקלה זו או סירחון אחר, ואלה קיימים. כי אם לשוב לויכוח על שנוי החוק לעניין עונש מוות למחבלים. ובמיוחד, למחבלים מבית. ארצות הברית המתיימרת לשמש דוגמא למערכת משפטית מפוארת, [והיא לא, ממש לא], אינה ממהרת בבצועם של גזרי דין מוות. אין ״חיפזון״. יש נידונים למוות [אצל אותן מדינות בארצות הברית ואשר מיישמות את עונש המוות] הממתינים בתאי הנידונים למוות שנים, ואף שנים רבות לבצועו של גזר הדין. כל ״תרגיל משפטי״ יש בכוחו לגרום לstay בביצוע גזר הדין . כמובן שיש פה עיוות דין כלפי המערכת, כלפי הקורבנות ובני משפחותיהם ולעיתים גם כלפי הפושע עצמו . בדונו במטרתו של העונש, הביא שופט העליון משה זילבר בפסק דין ע"פ 125/50, יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו, 514] מדברי הרמב״ם והרחיב. שכך כתב: ״הן כל עיקר תכלית העונש היא למנוע את עשיית העבירה... "ייתמו חטָאים", ולא "חוטאים", (ברכות י ע"א); משמע כי ביטול החטא הוא מטרה יותר נשגבה מהענשת החוטא. דומני כי אין מי שירצה לחלוק על השקפה זו״ מדינה שומרת חוק חייבת לשאול את עצמה כיצד עליה לפעול כנגד מפירי החוק. יש הפרות חמורות יותר ויש כאלה החמורות פחות . פשעי מין ורצח חפים מפשע הינם פשעים שחברה בריאה אינה יכולה להסכים לה. אז מדינת ישראל נלחמת בכך ונוחלת כישלון חרוץ . הפשיעה בחברה הערבית שטופת נהרות הדם רק גואה, ״צחצוחי החרבות״ אצל הקבינט המדיני בטחוני והצהרות נחרצות מפי אלה ואחרים, ואשר אמורים לקבוע את אשר ייעשה, לא הרשימו את אותו שאמור לבחור בין הצהרתו של שר זה או אחר, או לאשר יפורסם ברשת חברתית זו או אחרת . אף נהרות הדם אצל מה שמכונה ״העולם התחתון״ לא יבשו. אך החמור מכל הינה הפשיעה הלאומנית. הכל חשופים לה, הכל מאויימים על ידה, וממשלת ישראל רק מגיבה. אין היא יוזמת, ואף תגובתה נכה היא. והטרור הלאומני הופך טירור דתי, באשר הוא מתגבר לקראת חודש הרמדאן. המחבל יודע שאם רק יצא חי מהארוע עצמו, כבר יהא מי שידאג לו. ואם ייהרג יהא מי שידאג למשפחתו. אז נכון, שיש המאבחנים בין פשע לאומני שמקורו ביו״ש או בעזה לבין פשע לאומני שמקורו ב״תחום הקו הירוק״. לתומי חשבתי ההפך. פשע לאומני לטובת האוייב המבוצע על יד אזרח ותושב המדינה אמור להחשב כ״בגידה״. כן. אין הגדרה אחרת לכך, והגיע הזמן להתנער מ״מה יפית״. צא ולמד. במהלכו של משפט כנגד פשע לאומי נקבע על ידי בית הדין הצבאי לערעורים כי ״לעובדת היות הנאשם אזרח ישראלי יש משקל משמעותי, ויש בכוחה להצדיק החמרה בעונשו לעומת עונשם של מחבלים שאינם אזרחי ישראל, משום שאזרח ישראלי אוכל את לחמה, שותה מימיה, נהנה מחסותה ומהגנתה של המדינה, ובשל כך ניתן לצפות ממנו ל"מידה של נאמנות 176 שאיננה מתחייבת כמובן מנכרים״. הלשכה המשפטית של הכנסת חיברה מחקר על עונש המוות. שיקול מרכזי כנגד הטלת עונש המוות היה הבנתו של הרוצח כי בין כה וכה הוא ימות ולכן ימשיך לרצוח. זה שיקול שאינו נכון. הכל מפחדים למות למעט השהיד או המתאבד. והא ראיה מחבלים מבקשים לנוס על נפשם לאחר ביצוע בפשע. ועוד, יש והמחבל המבצע את הפשע אינו כי אם שליח. גם שולחו אמור לדעת שעננת פסק דין המוות מרחפת מעל ראשו. גם אדולף אייכמן טען שהוא בעצם - בידיו - לא הרג איש. ועם שייהרג הנטול נפשות חפים מפשע בטבורה של עיר, לא להעביר את גופתו לקבורה אצל בני משפחתו, אלא על יד הכלא, מקום סגור וסודי. כך שבני משפחתו לא יוכלו לבקרו. לא . לא כל אזרח ערבי הינו בוגד. אלו ממש דברי הבל . יש מאזרחיה הערביים של מדינת ישראל שהינם שומרי חוק, וגם אם דעתם המדינית צורמת לאוזני, זה אינו הופך אותם לבוגדים חלילה. אבל אותם המסיתים לפורענות במסגדים, אותם המפיצים עידוד לביצועו של פשע לאומני הגובה קורבנות, הם ומשפחתם חייבים להבין כי המחיר יהיה כבד מנשוא. עונש מוות למחבל, שלילת זכויות אזרחיות ממשפחתו. שלילת יכולת לפעול כלכלית. ידע כל מחבל, וכל מסית, במיוחד אם הוא אזרח או תושב ישראל, מה אחריתה של בגידה. יתר על כן, אם מעורב המחבל ״ביבוא אישי״ של בני משפחה או בני זוג, יוגלו אלה חזרה למדינת המקור שלהם. ימיט המחבל או המסית, השולח או משתף הפעולה , היודע ושקט, כי הם ממיטים חורבן על בני משפחתם. כמובן שישנם עונשים חילופיים. אף אלה לא מיושמים. כך למשל בידוד מהעולם ומחבריו לכלא. ניתוק מוחלט מהמשפחה, לאחר מתן פסק הדין, ניתוק קשר אף עם עורכי דינו, ״לחם צר ומים לחץ״. ו״בדד״ אבל ממש ״בדד״ ישב. יש שישאלו, ומה על יהודים הרוצחים ערבים? [טענת האפליה הועלתה במחקרה של המחלקה המשפטית של הכנבת שהוזכר לעיל]. שאלה במקומה. תשובתי הינה . אם חלילה תגיע ״מגפת״ הטרור היהודי לעשירית בהיקף ממגפת הטרור הערבי יש לנהוג בו ביהודי באותה דרך. יהודי ההורג הערבי כי הינו ערבי, פוגע בי כיהודי, פוגע במוסר היהודי, ו״תורם״ לאווירה של - חלילה - מלחמת אזרחים. המציאות היום הינה שבין אזרחיה הערביים של מדינת ישראל יש שהכריזו מלחמה על בני עמם, ויש שהכריזו מלחמה כנגד המדינה. בואו נשנה את כללי המשחק. לא מאסרים עם לימודים, לא טלפונים סלולריים , לא קשר עם העולם מחוץ לחצר הכלא, לא ביקורי קרובים, גזר דין מוות. הרס בתים. שלילת זכויות מהמשפחה. שהפחד יחזור, שההלם יבלבל. יש לוודא שהכל ידעו שמדבר בחקיקת שעה שתשונה אם וכאשר ירגעו הרוחות. הענישה באה להפחיד. כי הפחד נעלם וההקרבה העצמית תפסה את מקומה מתוך הבנה שמשרתי החוק בישראל פועלים עם יד הקשורה מאחור או עם ההבנה שכלי נשק של אזרח שהרג מחבל נשלל ממנו. מאידך על המדינה להטיב עם האזרח הערבי ההגון. להוכיח שכדאי להיות אזרח שומר חוק. לא רק מאימת העונש כי אם בשל כדאיות השכר. להבטיח במרץ את פיתוח הערים הערביות, לעזור לאותם המבקשים לחיות פה בשלום ולקרוע מכאן את הבוגדים. וכמובן, כל אלה אמורים להיות מגובשים באמצעות הסברה. על הטוב והרע, על מה שיש ומה שיכול להיות, על ״כיצד ייראה הכלוא הבודד״ לעשר השנים הבאות. להפחיד ולעודד, להרתיע את הרשע, ולעודד את המבקש את נפשו. ישראל לא אמורה להיגרר לתגובות. ישראל אמורה להוביל את המלחמה הלזו במבקשי נפשה מבית.

מה שרואים מכאן

ניו יורק היה זה פרופסור אריה אלדד שזכה אף לשמש כחבר כנסת, שהוציא מתחת ידו בשנת 2016 את ספרו ״דברים שרואים מכאן״ – [תחילתו של משפט, פרי יצירתו של הפיזמונאי יעקב רוטבליט מתוך שירו ״לקחת את ידי בידך״]. בספרו של פרופסור אלדד, ביקש הוא להסביר את שינויי העמדות אצל העומדים בצמתים פוליטיים חשובים. עיקר ניתוחו היה מופנה כלפי עמדתו של ראשה הממשלה המנוח אריאל שרון ז״ל. ואכן העומדים בראש מערכות אדירות, ובמיוחד ראשי מדינות, נאלצו חדשות לבקרים לשנות מעמדתם, עת התיישבו אצל צידו הקובע של שולחן הממשלה, בשל נסיבות אלו או אחרות. מבין מאות ואולי אלפי הדוגמאות שמספקות לנו המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, ניתן למצא את הנשיא רוזוולט שנאלץ לשנות מעמדתו שלא לחבור למדינות הברית במלחמת העולם השנייה, מדיניות ששונתה בשנת 1942, ריקוד המריונטה של נשיא צרפת שארל דה גול שבפברואר 1966 הורה על פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי המשותף של נטו [הוא גם התנגד לתוכנית השיקום הכלכלי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הידועה כ״תוכנית מרשל״ המפורסמת, וכמובן, מבחינתנו, המהפך המפורסם שלו ביחס לישראל ערב מלחמת ששת הימים, עליה הודיע בשיחה שניהל עם שר החוץ דאז אבא אבן במהלך ביקורו של האחרון בארמון האליזה במאי 1967]. בריטניה הפכה עורה ופרשה מהאיחוד האירופאי בשנת 2020 ועוד. יש מנהיגים שעשו זאת מתוך יושר אישי ויש שעשו זאת תוך מעשי רמיה, כך מסטאלין והיטלר ועד פוטין. אף ישראל זכתה למנהיגים ששינו מעמדתם. מנחם בגין במהלך ביקור הנשיא סאדאת, אריאל שרון בהתייחס לפנוי מעזה, וכמובן ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שמעון פרס מנהיג ״התרגיל המסריח״ מטבע לשון שקבע ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל שכונה ״אחי הבכור״ על ידי שמעון פרס ז״ל. היה זה כאשר אחיו הצעיר של מר רבין ניסה להקים ממשלה צרה עם חברי הכנסת החרדים, בשנת 1990, שתחליף את ממשלת האיחוד הלאומי בראשותו של מר רבין. אנשים המזוהים עם ציונות דתית כועסים היום. על אדם שהוביל את המפד״ל הישר לתהום, והרס מפלגה עם היסטוריה של עשייה בישוב ובמדינה, הקים מפלגה חדשה ואף איתה לא הצליח לעבור את אחוז החסימה, ניסה בשלישית ועומד היום בראש ממשלה כשהוא מייצג את אחת המפלגות היותר קטנות בכנסת. כבר כתבתי ששלושה אשמים לכך ש׳הימין הפיל את הימין׳ . בנימין נתניהו שהשנאה העבירה אותו על מידותיו, בצלאל סמוטריץ שהאידיאולוגיה ערפלה את חושיו הפוליטיים וההבנה שביתרון שביצירת מחלוקת בתוך המפה הפוליטית אצל נציגי המיעוט הערבי בישראל, ויש המביטים בכעס רב על ראש הממשלה, ש״מכר״ את עקרונותיו על מנת לישב על כורסת ראש הממשלה. ואני רוצה היום להתייחס לא לראש הממשלה, לא למחליפו [שמעמדו מדיר שינה מעיני] ולא לאותם ששנאתם לאחר משפיעה מאוד על העשייה הפוליטית שלהם והם יושבים על ידי שולחן הממשלה. ואולם, יש להכיר בכך שבממשלה ישנם אותם המאמינים כי עמדתם והפוליטיקה המיושמת על ידם הינה לטובת המדינה. הם מאמינים ביושרם. אל לנו לזלזל באלה החושבים שהם פועלים ״לשמה״. ואשר השיקול הפוליטי הצר זר להם, וישנם גם כאלה. כן. גם על יד שולחן הממשלה. וישנם כאלה היושבים על ידי שולחן הממשלה ועזרתם לאחר הינה נדירה. האחר אינו יודע, האחר אינו מכיר, כי ״מה שרואים משם״ - מאצל העיתונות, כללי התקשורת וצווחת חברי הכנסת מעל דוכן המליאה - לא רואים מכאן, מאותה לשכה של אותו שר, או אותה שרה. אני מעיד על עצמי כיהודי דתי, כציוני. איני חושב שמנהיגיו הפוליטיים פעלו נכונה בדרכם להרכבת ממשלה. הם שגו, שגיאות כואבות, והמחיר אינו פשוט. אבל, אנחנו המבקרים שוגים גם כן, כי שכחנו את שני אלה. גם האחר חושב, וגם אנחנו לא יודעים הכל. כשנשיא המדינה נאם בארוע לזכרו של הרב צבי יהודה קוק זצ״ל ביום 15 פברואר, 2022. והתייחס לתקרית ואשר במהלכה נהרג עמר אסעד, פלסטינאי בן 80 על ידי חייל מגדוד ״נצח יהודה״. הנשיא הצביע על ״תמרור אזהרה בפני כולנו״. לתדהמתי, מאצל הקהל נשמעו קריאות בוז או ״תתבייש״ כלפי הנשיא. זו הייתה תגובה מבישה. משהו חושב שמותו של עמר אסעד הינה תופעה שאין צורך להתייחס אליה? משהו מבין הנוכחים חשב כיצד היה מגיב הרב קוק זצ״ל? ואם אינך מסכים לדברי הנשיא, זו התגובה? ״בוז״? ״תתבייש״ ? אין לאחר זכות חשיבה אחרת מאותו היושב אצל הקהל? הנשיא צריך לאמר אך ורק מה שהאחר חושב כנכון? [תופעה שהינה מגפה המתפתחת באירופה ובעולם האקדמיה בארצות הברית, אך לא זה המקום לדון בכך]. זה לא היה כשלון של הנשיא. זה היה כשלון של אלה ששאגו לו. שהעליבו את הנשיא ובכך העליבו את המדינה. הנשיא זכה לביקורת באשר הדליק את נר החנוכה הראשון במערת המכפלה, והוא זכה לביקורת. כי הנשיא אמור לפעול על פי הבנתו. אין הוא נוטה ימינה אף לא שמאלה. דוגמא אחרת, בווריאציה שונה, הינה שרת הפנים, חברת הכנסת איילת שקד. הגברת שקד אינה בת משפחה שלי. היא זכתה וזוכה להערכתי לא בשל ״היסטוריה״ של מערכת קשרים. היא זוכה בכך בשל יושרה הנדיר, אומץ ליבה ועשייתה למען הציבור היקר לכולנו. הגברת שקד אינה דתייה, אבל עשייתה – כן, גם היום - למען הציבור החרדי והדתי הינה מפליאה. צריך רק לדעת את העובדות. אני יודע ידיעה אישית על מאמציה הבלתי נלאים של השרה לעזור לציבור החרדי. היא עשתה זאת ביד רמה כאשר כוחה הפוליטי היה עוצמתי יותר [והציבור החרדי הכיר בכך] והיא עושה זאת היום כאשר עוצמתה הפוליטית צנועה יותר. אני מבקש לקבוע שאין היום שר בממשלה – אף לא אחד – המגיע בדאגתו לציבור החרדי והדתי - כדאגתה של שרת הפנים. אני יודע כי אני מעורב בכך, ואסתפק באמרה זו. גם מבקריה החריפים של השרה שקד - ובדרך כלל ללא כל ידיעה מעבר לנאומים ״חוצבי הלהבות״ של חבר כנסת זה או אחר ואשר ידיעותיו בתחום הלזה מוגבלות, ואף מוגבלות מאוד – אינם יכולים להתכחש ליושרה ולרצונה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא היחידה שבממשלה ואשר יושבים בה גם חורשי רעתו של כל עניין דתי, במאמציה להלחם את מלחמתו של הדתי, את מלחמתו של החרדי. לדרוש מהשרה שקד לעזוב היום את הממשלה היא דרישה שאין בה כי אם שגגה. היא תעזוב למדבר הפוליטי, ובמפה הפוליטית בישראל שהתרבותיות הינה ממנה והלאה שרת הפנים הינה נכס אדיר שיש בו, בעתיד, על מנת לתרום יותר מעשרות חברי כנסת אחרים המכבדים היום את אולם המליאה. אל תפגעו בה, כי אינכם יודעים. אל תרפו את ידיה כי אינכם ״רואים משם״. ישיבתה של שרת הפנים על יד שולחן הממשלה הינה עוגן הצלה. לא. לא טוב לה, אבל היא ממלאת את שליחותה, בנאמנות, עבור כולנו גם אם חלקים כה רבים מאיתנו לא מבינים את זה. בסופו של יום עוד תמרו לה תודה. כי מגיע לה.