אנחנו והם

אנחנו והם

לפני שנים כתב שר החינוך דאז, פרופסור אמנון רובינשטיין כי החינוך הדתי אינו כי אם מקום בו נולד רוצח, ואילו החינוך "שלנו" הוא חינוך בו הילדים יודעים מי הוא א.ד. גורדון וטשרנחובסקי.  אנחנו הצבענו על הבלם של דברים, והבטחנו לו שבין הנער הדתי יימצאו יותר מי שיידעו על גודון, טשרנחובסקי, אחד העם, ברנר ועוד, וגם על הרמב"ם רש"י בעלי התוספות ש"הנער שלנו" לא שמע עליהם. ובעוד אשר בושנו בשיח שוטה בקשנו להצביע על עשבים שוטים יותר ומסוכנים יותר ב"נער שלנו".

השבוע הוכחנו כי אנו דרושים לתיקון, כי אנו באמת מתדרדרים לרמה  עליה מצביע  הפרופסור רובינשטיין.  לא, לא כולנו, חלילה, אבל  "כל ישראל ערבים זה לזה". ופעמיים כשלנו, ולו בשבוע אחד.

במהלך המהומות שארעו בשבוע שעבר תקפו צעירים דתיים בחור פלסטיני וכמעט ערכו בו לינץ' לולי שניצל על ידי חיילי צ.ה.ל. איני יודע מה מבקשים רעות חולות אלו  העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, להשיג מער לחילול השם בממדים מחרידים אך "בקהלם אל תבוא נפשי". נזכר אני באותם  פלסטינים שרצחו בדם קר ארבעה חיילים שנפלו לידיהם, ואיני מבין את ההבדל. אותם פרחחים לובשי כיפות מבקשים להוכיח כי רמתם המוסרית אינה טובה משל אויבנו. הם מחללי הקדש, הם מסוכנים לנו לא פחות מאשר אויבנו מבחוץ מפני שהם עושים את זה כביכול בשמו של הקדוש ברוך הוא.

ואם באלה לא סגי, במהלך "מצעד הגאווה" בירושלים תקף צעיר חרדי שניים מהצועדים. אף אותו צעיר רשע ביקש להעמיד עצמו כפנחס. צר לי מאוד על מצעד הגאווה בעיר הבירה שלי. צר לי על כך שירושלים צועדת בצעדי רומי ואתונה טרם נפילתם, צר לי על  היצר הבהמי שמשל בכיפה, וצר לי שאותם השונים ממני אינם מבינים שמצעד הגאווה והבהמיות שבו – כי בהמות "עושות אהבה בריש גלי ללא בושה - הופך את בעייתם לבעיה זנותית ולא לנושא שראוי לדון בו בכובד ראש. אך אין הדבר מתיר את דמו של איש, וכפי שאיש אינו שופך את דמו של מחלל שבת – עברה חמורה יותר ממשכב זכר – כך אין איש רשאי  לעשות דין לעצמו כנגד אלו הצועדים ותהא הביקורת כלפם אשר תהא. אותו "חסיד שוטה"  עשה מעשה גרוע יותר מהמצעד. הוא ניסה לשפוך דם. תודתי לו על חילול השם.

לפתע נמצאתי למד כי דתיים וחרדים  שופכים דמם של אחרים כפי שעושים השונאים והפרימיטיביים באויבנו.  אומנם כן זה הוא "קצה המחנה" אבל זה קצה מסוכן. אנחנו ורק אנחנו אמורים לגדוע את העשבים השוטים הללו, שלא נמצא עצמנו כאויבנו. אנחנו שונים היינו מהם, ועלינו להישאר כאלה. 



זלי יפה.

אפי פיינס לראשות הממשלה

אפי פיינס לראשות הממשלה

רענון השורות בצמרת המפלגה הדתית לאומית הנו בהחלט צעד בעייתי. הסכמתו של הרב לוי להתפטר מראשות המפלגה הנה צעד פוליטי נדיר. יעידו ספרי ההיסטוריה כי מעטים מאוד הנם המנהיגים הפוליטיים שעזבו מרצונם.  ואף מנהיגי עולם בשיעור נדיר נאלצו להמתין לתבוסה טרם שפינו מקומם, ויעיד סופו הפוליטי של גדול המדינאים במאה העשרים, ווינסטון צ'רצ'ל. הסכמתו של חבר הכנסת יהלום לוותר על תפקידו המיניסטריאלי מעידה אף היא על אחריות ציבורית שאינה נפוצה במעוננו.

אפי פיין הוא יהודי חכם בעל יכולת חשיבה אנליטית. לא אכחד כי יש ואשר הגיגיו נשמעים "מקייוליסטיים" קמעה, אך גם דברים קשים ראויים הם להישמע. לאפי פיין תכונות של מנהיג. האתגר העומד בפניו הנו לאחד את המחנה הדתי.

דע עקא כי יש מאצל הציונות הדתית שאינם מסכימים עם גישתו המדינית של מר פיין. וכאן על מר פיין לעשות לתיקון המשברים בציונות הדתית שהביאו לפילוגה, לא רק למפלגות שונות [מפד"ל ומימד]  אלא להפצת חבריה בין מגוונם של מפלגות אחרות [האיחוד הלאומי, ליכוד, ש"ס ועוד].

לשם כך על המפלגה ללכת צעד אחד נוסף. להכיר היכן הצינות הדתית מאוחדת והיכן מצויה היא במחלוקת פנימית. בשאלות כלכלה וחברה יכולה הציונות הדתית להציג עמדה ברורה ויחידה. בנושאי חוץ ובטחון חלוקה הציונות הדתית.

אפי פיין

 על המפלגה לאחד את השורות כך שברשימת המפלגה לכנסת יהיו מיוצגים כל הפלגים. חבר הכנסת זבולון אור לב או נחום לנגרטל הנם "גשר" בין חלקי הציונות הדתית. ומן הראוי לנצל את הגשר הלזה. במאמץ אינטלקטואלי ומחשבתי ניתן יהא להושיב יחד את אפי פיין ואבי רביצקי. נכון חלוקים הם מאוד בשאלות של חוץ ובטחון. אבל אין ביניהם מחלוקת בשאלות רווחה וכלכלה. ישיבתם יחד יהוו מסר כי אלה השאלות אמורות לעמוד בראש סדר היום הלאומי. 

המחיר? לדעת לא להסכים בשאלות חוץ ובטחון ולהגיע להסדר חוזי כאשר אלו הנושאים יועלו להצבעה בכנסת.  עלותה של המחלוקת המוגבלת בטלה לעומת העצמה והתנופה הפוליטית של התנועה אותה היא בוודאי תוכל לנצל לנושאים שכל היהדות הציונית הדתית מסכימה לה.

אני יודע שאין הדברים פשוטים. אני יודע שנושאי חוץ ובטחון הנם בעלי יכולת תקשורתית חשובה יותר ולהם הילה בעלת עצמה גדולה יותר. אבל נושאי חוץ ובטחון יקרסו באם החברה לא תהא חברה, באם הפער בין עניים וחלשים יתרחב או באם מוסדות החינוך לא יעמדו בנטל.

שתדבר המפלגה בשתי קולות בנושאי חוץ ובטחון ותדבר בכל אחד בנושאי כלכלה וחברה. התמורה שווה את המחיר.

זלי יפה.

החיים והמוות ביד הלשון

החיים והמוות ביד הלשון

לא פעם ולא פעמיים נאלצת הדמוקרטיה להתמודד עם המבקשים רעתה מבית. אותם יפי נפש ואשר דעתם, ורק דעתם חשובה, הם המצביעים על האחר בהתנשאות [גבי גזית למשל], החושבים שלהם ורק להם ניתנה הבינה, הם ורק הם הצודקים, הם ורק הם הנאורים, אך בעצם הם מייצגים את החשכה בנאורות, את שפלות המחשבה, את חוסר היכולת להתמודד עם עמדת האחר באופן ענייני. אז האחר הנו טינופת, ואז שרת המשפטים הנה בעצם "נאצית". ואותו ד"ר למדעי המדינה שאפילו היסטוריה אין הוא יודע טוען שהתכוון לשנות השלושים לפני מלחמת העולם השנייה. ואז? בתקופה הלזו? לא היו מחנות ריכוז? יהודי גרמניה לא הועלו על רכבות? צוענים והומוסקסואליים לא הושמדו? חולי הנפש לא חוסלו? הקלגס הנאצי היה פחות אלים?

ד"ר כסיף אינו מפגין חכמה. הוא פרימיטיבי. ולכן "אם תרצו" הם חלאות". איילת שקד "חלאה נאו נאצית". או בעבר אמרת "השפר שלו על ראש הממשלה "לקודמים ולדומים לו בשנות השלושים "חכמה מצאנו כאן"? עמקות המחשבה שמענו"? מכת חושך מצאנו שם. אדם פרימיטיבי ומסוכן. אדם שקדושת הדמוקרטיה בגרונו וקלגסי הריסתה בלשונו.

אלא מאי? ד"ר עופר כסיף הנו לא רק בעל חשיבה חשוכה וידע שאינו ראוי לילד שלמד שיעור ראשון בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. הוא כבר זכה להיכלא בבית סהר בעבר. פרסומו של ד"ר כסיף לא בא לו בשל הישגים אקדמאים ראויים לציון. פרסומו בא לו כי הפך לביב השופכין של הדו שיח הציבורי. כשאין אדם יכול להתמודד עם הנושא, הוא מתמודד עם בר הפלוגתא באופן אישי. אין לך עדות גדולה הימנה לחוסר יכולת אינטלקטואלית, לפרימיטיביות של המחשבה. להבל הרוח.

ד"ר עומר כסיף

 אני מאוד מיצר על כך שחבר הכנסת הרצוג, יושב ראש האופוזיציה, כרך את הביקורת כלפי אותה תופעה מבישה עם בקורתו לתיקון חוק העמותות. בכך חטא היושב ראש לדוגמה אותה הוא אמור לתת כפוליטיקאי ולדרך ניהול השיח הציבורי. את בקורתו היה עליו להשמיע ללא ספיחים, ללא התייחסות ל"מבוא לביקורת". בדרך ממלכתית הרבה יותר נשמע בר פלוגתה אחר של הגברת שקד, ח"כ לפיד.

ואשר על האוניברסיטה העברית, עלי לומר ששגגה היא שיצתה מלפניכם. אומנם כן טוען ד"ר כסיף כי יש בידו לאבחן בין שיחותיו מחוץ לאקדמיה לבין אלו בתוך אולם ההרצאות. שוב חשיבת הבל. מרצה מעביר מסר. אוניברסיטה היא מקום לחשיבה,ולנתינת דוגמה אישית. וכי מרצה למתמטיקה יוכל להמשיך להרצות אם רצח, אנס או שדד? יש למאן דהוא ספק מה היה קורה לד"ר כסיף באם היה פוגע בנביא מוחמד? האם האוניברסיטה הייתה מתירה לו להמשיך וללמד? גם אם פשעיו היו מחוץ לכותלי "בית המדרש" או מחוץ לשעות העבודה. האם האוניברסיטה תוכל לטעון כי מעשיו בביתו אינם באחריות האוניברסיטה? איני חושב כך.

אדם שמכנה שר בישראל בביטויים אותה כינה ד"ר כסוף את שרת המשפטים אינו יכול ללמד באוניברסיטה. אדם שמשווה שר במדינת ישראל לנאצי מקומו מאחורי סורג ובריח, [הוא כבר מכיר את המקום כסרבן] לא אצל מגדל השן של האקדמיה. מרצה אמור ליתן דוגמה לצאן מרעיתו – ציבור הסטודנטים. הוא רשאי ואמור לבקר. הוא אינו יכול להיות אלים. הוא אינו יכול לעבור על החוק, הוא אינו יכול לנצל את השיח הציבורי לדברים אסורים שאין בם כי אם בזוי זכרו של קרבן התעשייה הנאצית. הוא פשוט לא יכול להיות ד"ר כסיף. אני בטוח שלא מאמר זה ישכנע את הד"ר המאוד לא נכבד לשנות מעמדתו. האוניברסיטה אמורה להתנער ממנו. אין מדובר בחופש החשיבה, גם לא בחופש הדיבור. מדובר בבריונות אלימה ומסוכנת של אדם רע. הרחק מעבר לגבול אותה מתירה דמוקרטיה שפויה.

הד"ר המאוד מבוזה הלזה היה או הנו חבר הנהלת חד"ש. שיקרא את נאומיו של אבי המפלגה. מאיר וילנר. היו לו ויכוחים נוקבים עם הממשלה. וילנר היה עושה דברה של של ברית המועצות – "עבד נרצע" קרא לו מנחם בגין מעל בימת הכנסת. אבל גם הוא לא השתלח בבורות ורשעות כגון זו של האיש הרע הזה.

זלי יפה.

מכתב לחבר כנסת זבולון אורלב - מאי 2010

לכבוד,

ח"כ זבולון אורלב,

יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה,

הכנסת, ירושלים,

נכבדי מר אור לב,

1. נמצאתי למד בעקבות פרסום עיתונאי כי עורכי דין המבקרים את לקוחותיהם שהנם אסירים ביטחוניים, מעבירים מידע מאסיר לאסיר ואף בין אסירים ביטחוניים בבתי סוהר שונים[1], וחששי הנו גם בין אסירים ובין מחבלים שהנם חופשיים. חוששני, כי עורכי הדין אף עוזרים ללקוחותיהם בנושאים האסורים לעורכי דין. כך למשל, הברחת טלפונים ניידים לבתי הכלא. הסכנה שבדבר אינה דורשת הסבר. תיאומים, הנחיות בין מחבלים היושבים בבתי הכלא לבין פיקודיהם הממתינים בחוץ להוראות כיצד לפעול, ועוד.

1.1. ואם מכשירי תקשורת מועברים, הרי לך הצדקה לחשש כי עורכי הדין מעבירים אף מסמכים אסורים, כלי משחית ועוד. אני בטוח כי עורכי הדין אף מעבירים כספים במזומן ל"תושבי" בתי הכלא, ויש בכך אף עברה חמורה על חוק איסור הלבנת הון, באשר מקור הכסף עלול להיות ארגוני הטרור עצמם.

2. מנתוני בתי הסהר ניתן ללמוד כי בנמצא עורכי דין המבקרים בבתי הכלא הביטחוניים בתדירות גבוהה למדי המעוררת חשד. [כך למשל, בנמצא עורך דין שבשנה מבקר מעל 300 פעמים בבתי כלא שונים בישראל].

3. אומנם כן החיסיון ביחסי עורך דין ללקוחו הנו אבן יסוד אצל שיטת המשפט במעוננו. ואולם יש למצוא את הנוסחה ואשר מחד אינה פוגעת בחיסיון האמור, ומאידך אינה מאפשרת ניצול החיסיון על מנת לפגוע בביטחון המדינה – ניצול המיושם כיום על ידי עורכי הדין המייצגים את המחבלים. 

4. על מנת להבין את ההצעה להלן אני מבקש להפנות את תשומת ליבו של אדוני ליישומו של חוק איסור  הלבנת הון.  מידע על כל פעילות בנקאית מעל סכום מסוים מטעמו של לקוח, מועבר לזרוע של הרשות וזו שומרת על המידע מכל משמר. רק אם יימצא על ידי הרשות כי המידע מעיד על עברה על חוק איסור הלבנת הון, יועבר המידע לרשות הרלוונטית על מנת שזו תפעל.

5. אני מציע הסדר דומה לעניין ביקורם של עורכי הדין בבתי הכלא הביטחוניים. הווי אומר, הפגישות בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם יהיו במעקב על ידי רשות עצמאית לחלוטין – הכוללת נציג של עורכי הדין המייצגים את המחבלים. המידע יישאר נחלת אותה רשות ולא תהא לכל רשות אחרת במדינה זכות לאותו מידע אלא אם כן יש במידע ראיה כי עורך הדין חרג מהמותר לו על פי חוק.

בכבוד רב,

שניאור ז. יפה, עו"ד.

מדיניות ארצות הברית - אפריל 2011

מדיניות ארצות הברית

פרנסיס פוקויימא הנו אחד האנשים החושבים ביותר בארצות הברית. הנו ראש וראשון לחשיבה ניתוחית, וחשיבתו המעוגנת במחקרים בנושאים רב גוניים כפילוסופיה, סוציולוגיה, מדעי המדינה, פוליטיקה, היסטוריה ואף אצל המדעים המדויקים הנה השראה לכל מי הלומד מספריו, ורבים הם. דווקא המפורסם במחקריו,The End of History And The Last Man היווה אתגר שבסופו פרסם האיש החכם הזה מאמר בForeign Affairs  ובו הצביע על טעותו שלו אצל גולת הכותרת של מחקריו. לפני כמה שבועות יצא מתחת ידו של אותו פילוסוף החלק הראשון במחקרו החדש The Origin of Political Order. הגישה לחינוך [בהגדרתה הרחבה, כמובן] במדינות רבות - כך הוא – היה הגורם שהביא לשנויים בהיקף הרב ביותר בחשיבה חברות פרימיטיביות ואפלות יותר בהתקדמם לכיוון הדמוקרטיה. כאשר האידאל הנו “Getting to Denmark”. אלא מאי? ליישם כללים דמוקרטיים יש ללמוד. יש לחזות בדמוקרטיות "אמיתיות" בבואם ליישם חוק וסדר, חשיבה הוגנת ויישום כללי צדק בתוך המדינה וכלפי חוץ.

ארצות הברית אינה דנמרק אבל היא בהחלט מדינה המתיימרת ליישם הגינות. אלא מאי? ארצות הברית לעולם הפגינה ביחסי החוץ שלה גישה שאין בינה ובין דמוקרטיה דבר, מפני שאין בין מדיניות זו ובין הגינות כל קשר.  האמריקאים הפקירו ידיד אחר ידיד, לא רק הפקרה פוליטית, אלא אף פיזית. דפי ההיסטוריה המדינית של ארצות הברית מלאים בדפי עדויות על אותם שהאמינו בהבטחות אמריקאיות ומסרו את נפשם על הבטחות שלא קוימו.

 כך בשנת 1956, פגע הנשיא דויד אייזנהאור הן בישראל, הן באנגליה והן בצרפת ולחץ עליהם לפנות את סיני לאחר מלחמת סואץ. הנשיא נאצר, שלעת הזאת כבר היה בן בריתה של ברית המועצות, ניצח את בנות בריתה של ארצות הברית. באותם ימים בהם התנהל מבצע קדש, פלשו כוחות ברית ורשה להונגריה וממשלת ארצות הברית נשארה דוממת. ידידי וושינגטון נפגעו, אויבותיה ניצחו ניצחון כפול במלחמה הקרה. המשרד הסגלגל ומחלקת המדינה הפגינו בלבול וחדלות אישים. לכן תקף אייזינהאור את בני ברית ונאלם דום בפני האויבת הגדולה של המערב בתקופת המלחמה הקרה. באפריל 1961, ארצות הברית תחת שרביטו של הנשיא קנדי שלחה 1,400 קובנים לחוף חירון במפרץ החזירים על מנת לנסות ולהפיל את משטרו של קסטרו. 90 מהקובנים נהרגו בקרבות, תשעה הוצאו להורג לאחר שהגדוד כולו נשבה. כמה מתומכיה השאירה ארצות הברית בסייגון ביום הבריחה הגדולה באפריל  1975?

נשיא ארצות הברית ברק אובמה התנהל כמטוטלת בכל הקשור למשבר שהתרגש על מצריים החל מסוף ינואר 2011. מתמיכה בנשיא מוברק ועד לדרישה כי יתפטר לא עברו ימים רבים. לא להאמין. אבל דווקא נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס אמר מה שרבים הרגישו: - "ארצות הברית מנצלת מנהיגים וזורקת אותם". וושינגטון הפגינה שוב בלבול וחדלות ישע, המעצמה הגדולה בעולם נגררה אחר הרחוב בכיכר תחריר בקהיר. המערב אינו יכול לו לנשיא המעורער בנפשו היושב בטריפולי. מנהיג העולם המערבי היה רחוק מהנהגה כפי שרק אפשר, במשך כל שרשרת המשברים בעולם המערבי.

לפני שנזדקק להתפתחות החדשה, נזכיר כמובן את יחסה של ארצות הברית בפרט ושל המערב בפרט כלפי כל מה שהמערב רואה כחריגה – של ישראל. מדו"ח גולדסטון לאחר מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 ועד לוועדת החקירה שהוקמה לאחר פרשיית הפלוטילה תולדת תורכיה ביולי 2010. הוויכוח על הבניה הישראלית בירושלים [לא, האמריקאים אינם מבקרים את הבניה הערבית בירושלים]. הכל – גם ארצות הברית – ידעו להרים קולם ברמה.

מישהו שמע את קולו של נשיא ארצות הברית בהתייחס לסוריה? הנשיא בשאר אסד טובח בבני עמו – כיום, מדי יום. מאות הרוגים, אלפי פצועים. העולם כמובן אינו יכול לו לשליט הלזה. רוסיה מנעה גינוי של בת בריתה במועצת הביטחון. אבל קולו של ברק אובמה נאלם דום. שוב מפגין המנהיג של העולם הדמוקרטי כי אינו יודע להיכן לפנות.

ומה אמורים לחשוב אזרחי כל אותן מדינות ואשר פרנסיס פוקוימא מקווה, עורגים למשטר פתוח, לממשל הנותן דין וחשבון, לחופש, כאשר מנהיג העולם החופשי אינו יכול ולו לבזוי שבמנהיגים? לא רק לאסד, קים ג'ום איל, מנהיג צפון קוראה, מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן, או אפילו לאכוף על נשיא אפגניסטן חמיד קרזאי לצמצם את כוחו של אחיו, ברון הסמים מהדרום ואשר פעילותו – כך פרשני הCIA  לביטאון הבריטי Economist - מאיים על המלחמה כנגד אל קעידא. וכיצד יכולה מדינת ישראל לסמוך על מנהיגת העולם החופשי אם אילה הן תוצאות מנהיגותה?

מלחמת האזרחים בסוריה

זלי יפה.

רק פוטין - מרץ 2014

רק פוטין

דוד פייבר הנו היסטוריון שאת ספריו ניתן לקרוא - כמעט ואמרתי - בנשימה אחת. והגם שנכתבו מאות ספרים ומאמרים על ״הסכם מינכן״ משנת 1939, כתב מר פייבר ספר בן למעלה מחמש מאות עמודים המוקדש רובו ככולו לאותה פרשה טרגית שתרמה כה רבות למלחמת העולם השנייה. 

חזרתי ועיינתי בספר הלזה בשנית, השבוע. אכן כי כן, רבים משווים את מדיניותו של ולדמיר פוטין למדיניות החוץ של גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה. הגברת הילרי קלינטון השתמשה ממש באלו המונחים השבוע כשהגיבה לאשר קורה באוקראינה. אבל האמת היא שלו נבחן את מעשיו של פוטין, מותר לנו אפילו להיבהל לא רק מאשר עושה רוסיה, אלא מתגובתו הדי אומללה של המערב, הדומה לאשר עשה המערב בשנת 1938. אומנם כן ״מהלך מינכן״ לא הובל על ידי ארצות הברית כי אם על ידי ראש ממשלת בריטניה נוויל צ׳מברלין, אבל הבנתה של ארצות הברית את ההסכם, והעובדה שאדולף היטלר הצליח להערים אף על הדמוקרטיה הגדולה במערב, באה לידי ביטוי במברק הברכה ששלך הנשיא רוזוולט לראש הממשלה הבריטי ובו ברכות על ״הסגת ההסכם״ ועם הפיהרר ואיתו, הבטחת השלום. 

בואו נבדוק כמה עובדות יבשות. אדולף היטלר טען כי צ׳כוסלובקיה מתעללת במיעוט הגרמני היושב בחבל הסודטים. מאנשי החבל אף ניהלו משא ומתן עם ממשלת צ׳כוסלובקיה, מר פייבר אף מביא סיטואציה ועל פיה הגיעו נציגי הסודאטים לפגישה עם הנשיא. מר בנט הניח על השולחן מסמך לבן חתום בתחתיתו ואמר להם לנציגיו של הרודן ממערב ״תוסיפו מה שתרצו״. הנציגים הנבוכים קמו ועזבו כי לא קבלו הנחיות מברלין.  

לאחר הפגישה המפורסמת והמשפילה בין בנט ובין הפיהרר בברכדסגאטן, סירב הפיהרר לישב למשא ומתן עם נציגי ממשלת צ׳כוסלובקיה. הוא עמד על כך לנהל משא ומתן רק עם ראשי צרפת בריטניה ואיטליה. ראש ממשלת בריטניה ניהל את המשא ומתן באומללות רבה. הוא הפגין ״אומץ לב״ בעובדה שביקוריו בגרמניה נערכו באמצעות מטוס וזו הייתה החוויה האווירית הראשונה שלו. 

ועידת מינכן

אומללותה של ארצות הברית בפרשיית אוקראינה, נראתה עוד במהלך החיבוקים והנשיקות אותן הרעיף מזכיר המדינה קרי לאחר החתימה על הסדר הביניים עם איראן, ב׳גנבה. הייתה זו חגיגה אומללה כמעט כאותה קבלת פנים לה זכה ראש ממשלת בריטניה כששב צ׳מברלין עם ההסכם המפורסם וניפנף בו לעיני כל בשדה התעופה על יד לונדון. 

כדוגמת הסודטים, גם הרוסים באוקראינה בכלל ובחצי האי קרמיה בפרט, נמצאים ״במצוקה״. בעוד אשר את התסיסה האלימה וההפגנות בסודטנלנד ערכו הגרמנים יושבי המקום, כך גם לובשי המדים, באוקראינה אינם ״חלילה״ חיילי רוסיה אלא אנשים ואשר הרוסים לא יודעים עליהם דבר, כדברי שר החוץ הרוסי השבוע. 

פוטין אינו מוכן לדבר עם ראשי השלטון בקייב כפי שהיטלר לא היה מוכן לדבר עם ראשי השלטון בפראג. יושבי חבלֹ הסודטים דרשו עצמאות מצ׳כוסלובקיה וברור שבקשו להצטרף לממלכת הרייך השלישי שכללה כבר את אוסטריה לאחר האנשלוס. והרוסים הרימו אצבע בפרלמנט בקרמיה לטובת איחוד חצי האי עם אמא רוסיה. משאל העם ייערך בקרוב (החריגה היחידה מהצגת מינכן). איני יודע באם הרוסים ייכבשו את אוקראינה (היו דברים בגו) אבל באם יינתן לוולדמיר פוטין הניצחון בעיניו של חצי האי הוא ימשיך הלאה להבטיח כי על כס הנשיא וראש הממשלה בקייב ישבו אנשי שלומו ולא אוקראינים. 

והמערב ינהל משא ומתן. הוא לא יילחם לטובתה של אוקראינה ויסתפק בסנקציות אלו או אחרות שלא יחזיקו מעמד. המלחמה הקרה בעיצומה והמערב ינבח אבל לא ינשוך, בדיוק כפי שקרה בשנת 1938. 

היחידי שיביא תשועה למערב הוא פוטין עצמו. אין במערב איש שפוי אחד שאינו דואג להשקעה שלו ברוסיה. מה שיביא למפלתו של פוטין תהייה קריסת הכלכלה הרוסית כתוצאה מאיומיו של פוטין לאחרונה על ההשקעות המערביות ברוסיה. כתגובה לסנקציות אפשריות על רוסיה במערב. 

זה אולי עצוב, אבל רק רוסיה תנצח את רוסיה ורק פוטין יפיל את פוטין. 

זלי יפה.

מבולבלים?

מבולבלים?

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נפגשו ראשי בעלות הברית [ג'וסף סטאלין, פרנקלין רוזוולט ווינסטון צ'רצ'ל [כשאחריהם, ולמגינת ליבו - במיוחד - של צ'רצ'ל – שארל דה גול – אותו מנהיג מחתרת צרפתי שצ'רצ'ל תיעב את אישיותו] על מנת לסדר את ענייניה של אירופה וכיצד זו תיראה לאחר המלחמה.

החשובה אצל אלו הועדות נערכה תחת חסותו של מנהיג ברית המועצות במלטה, בפברואר 1945, ממש ערב תום המלחמה. ולמרות הבטחתו של העומד בראש המעצמה במזרח [ש"בזכותו" אף פרצה מלחמת העולם השנייה עת חתם שר החוץ שלו ויאצ'סלב מולוטוב על ההסכם המפורסם הנושא אף את שמו, עם שר החוץ של הרייך השלישי יהויכין פון ריבנטרופ ביום 23 אוגוסט, 1939 - מעט כשבוע לפני הפלישה לפולין – הסכם שהחזיק מעמד עד ליום 22 יוני, 1941, יום בו החל מבצע "ברברוסה" – פלישת צבאות הרייך למעמקיה של ברית המועצות], מצאה עצמה מזרח אירופה לאחר המלחמה ולמרות הסכמי מלטה, מאחרי "מסך הברזל" כהגדרתו הציורית של וינסטון צ'רצ'ל מיום 5 מרץ, 1946. המלחמה הקרה התפתחה במהירות. מעבר למאסרה של מזרח אירופה, ניסתה ברית המועצות ידה גם במערב. לרבות מלחמת האזרחים ביוון בשנת 1946, האדרתן של המפלגות הקומוניסטיות בצרפת ואיטליה, טיפוחו של פידל קסטרו בקובה, ואף בתוככי ארצות הברית פנימה עשתה המלחמה הקרה שמות – הכל בזכותו של אותו סנטור תמוהה – ג'וזף מקארתי.

ולמרות רצונם של הרודנים ממזרח להמיט סוציאליזם על עולם ומלואו, הרי שרודני המשטרים הסוציאליסטיים היו מעשירי תבל. ליאוניד ברז'נייב חובב החיים הטובים זכה אף לצי של מכוניות מכל רחביי העולם. הונו שכב במסתרים בבנק קטן בווינה, חתנו היה מעשירי ברית המועצות, ולא בשל כישרונותיו. ניקולא צ'אוססקו ואשתו אלנה לא חששו להסתיר את הונם ולו מבני ארצם הרעבים ללחם.

עושרם של מנהיגים אלה אפשר להם להאדיר את התמיכה בם מאצל אנשי שלומם.

ולדימיר פוטין - אפילו באופן יחסי – הרבה יותר עשיר מברז'נייב וחתנו, או מהרודן הרומני ואשתו. והוא משיב לעיתו בבטחה את הרודנות הסובייטית לעטרתה – אף ללא המגל, ללא ה"פילוסופיה" הסוציאליסטית שמעולם לא יושמה למעט הרעבת ההמונים. עיתונאים מושלכים לבתי כלא או נרצחים לעיני כל. תשעים ושבעה אחוזים מהמשפטים הפליליים ברוסיה מסתיימים בהרשעה - מצב חמור יותר מאשר בתקופת ברז'נייב, "אויבי המשטר" נרצחים במדינות זרות, גם באמצעות נשק לא קונבנציונלי, כפי שהעיד הירצחו של אלכסנדר ליטוויננקו בלונדון בנובמבר, 2006. ואף מדיניות החוץ של אותו דיקטטור בחליפת "בריאוני" מחזירה את המלחמה הקרה ל"כותל המזרח". תמיכתה של רוסיה באיראן ובסוריה. הפלישה לגאורגיה באוגוסט 2008, ועוד. לאחרונה, הוכיחה ברית המועצות כי המלחמה הקרה אכן שבה במלוא עצמתה, עת הכריזה על כוונתה שלא לחדש את ההבנה עם ארצות הברית הידועה כ- Cooperative Threat Reduction (CTR) Program. אמנה זו הידועה גם על שם יוזמיה בארצות הברית, הסנטורים סם נון וריצ'ארד לוגר ייצגה את התכנית לצמצום כלי הנשק להשמדה המונית במזרח אירופה, לרבות רוסיה ומדינות שהיו גרורותיה. התכנית שנחקקה כחוק ב1992 נחתמה לעשרים שנה. ורוסיה, הודיע לאחרונה כי בכוונתה שלא להמשיך ביישום התכנית. וכל זאת למה? מדוע נדרשת רוסיה לפתע פתאום להאדיר את יכולתה הגרעינית, בניגוד לחשיבה שהדריכה את מיכאל גורבצ'וב?

ולדימיר פוטין מחזיר את המלחמה הקרה "בזחילה", לאט לאט. ומנהיגי העולם המערבי – כפי שלא יכלו לו ליוסף סטאלין במלטה - אינם יודעים כיצד לנהוג בולדימיר פוטין, שאולי אינו מפגין קומוניזם, אבל לאט לאט מפגין עריצות "ברז'נייבית" טיפוסית.

הנשיא ברק אובמה ניסה ככל יכולתו להטיב את יחסי ארצו עם העולם הערבי. וכפי שהנשיא קרטר ביקר את השאה האיראני בטהרן והכריז עליו כ"סלע של יציבות" בעוד זה מתנדנד על כסאו ונופל למרות ארצות הברית, כך גם גורלו של הנשיא מובראכ. לאחר ביקורו של הנשיא אובמה עם נאומו הפרו אסלאמי בקהיר, נפל עמיתו המצרי בעוד הנשיא האמריקאי מתנדנד בין תמיכה וגינוי של עמיתו מקהיר. היום אין בעולם הערבי מנהיג אחד שסומך על הבית הלבן. ומלחמתו של בשאר אסאד בבני עמו הנה מלחמה לחיים ולמות כי הוא יודע שעל ארצות הברית אסור לסמוך, שאם ישים יהוו על היושב במשרד הסגלגל יהיה מצבו חמור יותר מזה של עמיתו מדרום מערב. "האביב הערבי" המאיים בימים אלו אפילו על ירדן מוצא את ארצות הברית ללא כל יכולת השפעה להציל את העם הערבי מפני עצמו. כשהמת בערב הסעודית בין השיעים במזרח והסונים במערב יגיע לנקודת פיצוץ. כאשר לוואהבים יימאסו אורחות החיים של משפחת המלוכה וערב הסעודית תבער בנפט של עצמה, ארצות הברית לא תוכל להושיע. הכתובת הנה על הקיר. הקומה השביעית המחלקת המדינה אינה מוכנה לקרוא.

ברק אובמה בקהיר

ועל כל אלה, באה הזחילה גם במזרח אירופה כפי שבאה לידי ביטוי גם בהודעתה האחרונה של רוסיה לעניין הנשק הלא קונבנציונלי.

רוסיה זוחלת לכיוון המלחמה הקרה. וארצות הברית, מנהיגת העולם המערבי צועדת באפלה, מאבדת ידיד אחר ידיד ומשניאה בעל ברית אחרי בעל ברית. יכול להיות שחזונו של הנשיא האמריקאי דומה אולי לחזון שהביא לדוקטרינה של הנשיא ג'יימס מונרו ב1823, במתכונת אחרת. מבקש הוא ברק אובמה כי אמריקה תתעסק באמריקה וכל העולם האחר יעסוק בעצמו. איני יודע לאיזה חלק "באמריקה" מתכוון הנשיא הארבעים וארבע של ארצות הברית. כמובן שאין דוקטרינה זו יכולה לעמוד בכפיפה אחת עם זכייתו של כבוד הנשיא בפרס נובל לשלום בשנת 2009 "על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים". ויכול להיות שהנשיא האמריקאי פשוט אינו יודע כיצד לפעול. הוא אינו יודע איך מנהיגים את העולם. הוא אינו מונרו ולא רוזוולט, לא טרומן ולא ניeסון.

אנחנו מבולבלים? חבל. העם האמריקאי מבולבל? מדאיג. הנשיא השחור הראשון מבולבל? מסוכן. מסוכן מאוד.

זלי יפה.

תרומתו של מנהיג

תרומתו של מנהיג

כל אדם העומד במרכזה של עשייה ציבורית מתבקש להציג מאזן. תרומתו מחד, כישלונותיו מאידך. העשייה למען הציבור מחד, העשייה למען ה"אני" מאידך. מה הייתה תרומתו של אותה אשיות לטובת הציבור, ומה שילם הציבור על תרומה זו.

כל מנהיג התורם לחברה נהנה מתרומתו בדרך זו או אחרת. הפרסום והתהודה, הסיפוק שבהצלחה, אהדת הציבור.  וינסטון צ'רצ'ל החל את תרומתו הציבורית עשרות שנים טרם שימש כראש ממשלה. שרותו בפרלמנט, ההיסטוריה של העם הבריטי אותה כתב, כל אלה לא גרמו לו להפסדים כספיים ניכרים. ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שכתב לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים לא הייתה הצלחה מסחררת לולי שימש הוא במרכזה של העשייה.

היו מנהיגים שלא זכו להנאות רבות מדי מחייהם הציבוריים, ודאי שלא להטבות רכושניות [הנשיא טרומן, או אפילו וודרו ווילסון [שהביקורת אותה הבטיח בו ההיסטוריון פאול ג'ונסון, יש בה יותר מאשר להטיל דופי ביכולותיו כנשיא]. ו – לא נעים, אבל יש להודות - ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שנודע  יותר בשמו  לנין, אביה מולידה של המהפכה הבולשביקית.

בשנים האחרונות, זכו "התורמים מאונם למען הציבור" להטבות חומריות רבות לאחר עזבם את תפקידם. נשיאים לשעבר בארצות הברית וראשי ממשלות באנגליה מרוויחים עשרות – ולעתים מאות אלפי דולרים – להרצאה, ספריהם מופיעים ברשימת רבי המכר, והתמלוגים אינם עושים דרכם לקופת המדינה. ישראל – בדרך כלל – אינה שונה. מנהיגים כדוד בן גוריון, לוי אשכול, משה שרת, ועד מנחם בגין ויצחק שמיר [שאף לא יכול היה לשאת בעול אשפוזו העכשווי], לא נהנו מיגיע כפם לטובת המדינה. אחרים, כשמעון פרס, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, הצליחו לעשות לביתם יותר, לאחר פעילות ציבורית מאשר לפניה. ואולם תהא הביקורת על אלה אשר תהא, הם תרמו מזמנם, מיטב שנותיהם לילות ללא שינה, חיי משפחה ומתח נפשי רב שנים לטובת המדינה.

ויש אהוד ברק. כמדומני שהוא הנו האישיות הצבירות המכעיסה ביותר, חסרת היושר הציבורי הקיצוני ביותר והשערורייתית ביותר בתקופה האחרונה, לא רק בישראל, אלא בעולם המערבי. אדם שלאחר שפשט מדיו - לא תרם לציבור כי אם עשה את הציבור "קרדום לחפור בו" ניצול ציני ולאחר שניצל את אותו ציבור השאיר אחריו אדמה חרוכה, והפזמון הלזה חזר על עצמו חדשות לבקרים.

פקיד – בכיר ככל שיהיה – לא יכול מכוח משכורתו לרכוש דירת פאר בבניין המגורים היקר ביותר בארץ. ברק יכול. אבל ניחא. אותו אהוד ברק פרשת צאלים עדיין אופפת אותו בערפל ["אהוד ברח"]. כל ניסיונותיו של ברק ל"הסביר" את אופן הנסיגה מלבנון אין בם ולא כלום, הבנת הצד האחר את הנסיגה היא הקובעת, והצד האחר  הבין ש"אהוד ברח" גם מלבנון.   

אהוד ברק

מפלגות רבות נפלו במדינת ישראל בעבר ואף נמחקו מהמפה הפוליטית. מפלגות זה מקרוב באו ובכנפיהם "בשורת החידוש" דעכו לאחר מערכת בחירות אחת. כך ד"ש בראשותו של יגאל ידין שהרשימה בבחירות 1977, ושווקה חיים בשנת 1981 או שנוי בראשותו של טומי לפיד שקרסה בשנת 2006 לאחר קדנציה אחת של כוונות שבלב ושנאת חינם. בריטניה הגדולה ראתה בדעיכתן של מפלגות שאף שלטו ביד רמה [הליברלים שדעכו ולא שבו לגדולתם, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועוד].

ויש את אהוד ברק. מה המיוחד בהרס שזרע הוא? מפלגת העבודה בישראל דומה למפלגת הקונגרס בהודו. מפלגת הקונגרס הביאה את הודו לעצמאות מדינית. למפלגת העבודה – בגלגוליה הקודמים – החל ממפא"י -  זכות ראשונים בצמיחתה של התנועה הציונית, הקמת מדינת ישראל ופיתוחה. לו נעלמה המפלגה בשל מיזוג, החרשתי. אהוד ברק פשוט הרס אותה. העלים אותה מהמפה, והוא אינו מבין שמדובר בכישלון הפוליטי המחפיר ביותר בתולדות הפוליטיקה בישראל. אותו שהבטיח שכשהיה בגילו של שרון או בגילו של פרס עדיין יהיה חבר המפלגה, ברח שוב מהמפלגה שתולדות המדינה ותולדותיה חד הם.

ברק אינו מקובל יותר במסדרונות וושינגטון. ברק בשל תככנות אישית קיצר את כהונתו של אחד הרמטכ"לים הערכיים ביותר במדינת ישראל. הוא ביקש למנות רמטכ"ל במנוי שהוליד סערה ציבורית מיותרת הפוגעת בצבא וברמטכ"ל המיועד, ואז "ברק ברח" שוב והשאיר מדבר פוליטי. אני מוכן להמר שגם חבריו הקרובים ביותר של אהוד ברק אינם מאמינים לו שהקמת סיעת "עצמאות" יש בה יותר מאשר גחמה אישית, ניסיון אומלל להנות ממנעמי השלטון בטרם יועף על ידי הוד מעלתו הבוחר אל נבכי ההיסטוריה.

אהוד ברק הוא יהודי עם חכמה בתחומים מסוימים שהינה עמוקה מאוד, עם הבנה פוליטית של אדם חסר ניסיון ורגישות פוליטית של ילד שנפגע מחבר. שלא כנוהגו של מר ברק, על מנהיג לקחת אחריות. מנהיג שבורח הוא מפקד שבורח, אותה הגברת בשנוי אדרת. כשברח ברק מהמפלגה – כמעט באישון לילה, ובוודאי בהיחבא – וריסק את המפלגה, הוכיח  – בפעם המי יודע כמה - על כשלנו כמנהיג ועל כישלונו כפוליטיקאי.

ברק ביקש להשוות את נוהגו לאשר עשו אריאל שרון עם קדימה או דוד בן גוריון עם רפ"י. השוואה אומללה ומזויפת לחלוטין. על צעדו של שרון ידעו הכל, הפרישה נעשתה באמצעות איחוד עם חברי מפלגות אחרות שהולידו את המפלגה הגדולה במפה הפוליטית. ובאשר לבן גוריון, הוא לא גזל מהמפלגה את מקומותיה על יד שולחן הממשלה. עם שפרק מראשות מפלגת העבודה היה על ברק להשיב את מקומו על יד שולחן הממשלה למפלגה ששלחה אותו לשם. אבל, ברק? הגינות פוליטית? מה הקשר?

אפילו ברק יודע שסיעת העצמאות לא תעבור שום אחוז חסימה בבחירות הבאות. הקמת התנועה החדשה אינה אלא הכנה ותפילה כי יתדפק על דלתות הליכוד, אולי יזמינוהו להיכנס ואז יציל את עורו הפוליטי. אין לו כוונה ואין לו סיכוי לרוץ לבחירות הבאות בראש סיעה כל שהיא ולא להתחבר לסיעה חדשה. בבחירות הבאות ברק יהיה חבר הליכוד, אלא אם כן אשר על הליכוד ינהגו בתבונה ולא יתנו לו להיכנס.

נציג הציבור נדרש להיות אדם הנאמן לשולחיו, נציג ציבור אמור להיות אדם שטובת הציבור קודמת לטובתו, נציג הציבור אמור לייצג את הציבור, לא את עצמו, נציג הציבור צריך לאחד ולא להפריד. מנהיג ציבור לא יכול להיות אהוד ברק. פשוט אינו יכול.

זלי יפה.