מדיניות ארצות הברית
פרנסיס פוקויימא הנו אחד האנשים החושבים ביותר בארצות הברית.
הנו ראש וראשון לחשיבה ניתוחית, וחשיבתו המעוגנת במחקרים בנושאים רב גוניים
כפילוסופיה, סוציולוגיה, מדעי המדינה, פוליטיקה, היסטוריה ואף אצל המדעים המדויקים
הנה השראה לכל מי הלומד מספריו, ורבים הם. דווקא המפורסם במחקריו,The End of History And The Last Man
היווה אתגר שבסופו פרסם האיש החכם הזה מאמר בForeign Affairs ובו הצביע על טעותו שלו אצל גולת הכותרת של
מחקריו. לפני כמה שבועות יצא מתחת ידו של
אותו פילוסוף החלק הראשון במחקרו החדש The Origin of Political Order.
הגישה לחינוך [בהגדרתה הרחבה, כמובן] במדינות רבות - כך הוא – היה הגורם שהביא לשנויים בהיקף הרב ביותר בחשיבה חברות פרימיטיביות ואפלות יותר בהתקדמם לכיוון הדמוקרטיה. כאשר
האידאל הנו “Getting to Denmark”. אלא מאי? ליישם כללים
דמוקרטיים יש ללמוד. יש לחזות בדמוקרטיות "אמיתיות" בבואם ליישם חוק
וסדר, חשיבה הוגנת ויישום כללי צדק בתוך
המדינה וכלפי חוץ.
ארצות הברית אינה דנמרק אבל היא בהחלט מדינה המתיימרת ליישם
הגינות. אלא מאי? ארצות הברית לעולם
הפגינה ביחסי החוץ שלה גישה שאין בינה ובין דמוקרטיה דבר, מפני שאין בין מדיניות
זו ובין הגינות כל קשר. האמריקאים הפקירו ידיד אחר ידיד, לא רק הפקרה
פוליטית, אלא אף פיזית. דפי ההיסטוריה המדינית של ארצות הברית מלאים
בדפי עדויות על אותם שהאמינו בהבטחות אמריקאיות ומסרו את נפשם על הבטחות שלא קוימו.
כך בשנת 1956, פגע
הנשיא דויד אייזנהאור הן בישראל, הן באנגליה והן בצרפת ולחץ עליהם לפנות את סיני
לאחר מלחמת סואץ. הנשיא נאצר, שלעת הזאת
כבר היה בן בריתה של ברית המועצות, ניצח
את בנות בריתה של ארצות הברית. באותם ימים
בהם התנהל מבצע קדש, פלשו כוחות ברית ורשה להונגריה וממשלת ארצות הברית נשארה
דוממת. ידידי וושינגטון נפגעו, אויבותיה ניצחו ניצחון כפול במלחמה הקרה. המשרד הסגלגל ומחלקת המדינה
הפגינו בלבול וחדלות אישים. לכן תקף
אייזינהאור את בני ברית ונאלם דום בפני האויבת הגדולה של המערב בתקופת המלחמה הקרה. באפריל 1961, ארצות הברית תחת
שרביטו של הנשיא קנדי שלחה 1,400 קובנים לחוף חירון במפרץ החזירים על מנת לנסות ולהפיל את משטרו של קסטרו. 90
מהקובנים נהרגו בקרבות, תשעה הוצאו להורג
לאחר שהגדוד כולו נשבה. כמה מתומכיה השאירה ארצות הברית בסייגון ביום הבריחה
הגדולה באפריל 1975?
נשיא ארצות הברית ברק אובמה התנהל כמטוטלת בכל הקשור למשבר
שהתרגש על מצריים החל מסוף ינואר 2011. מתמיכה בנשיא מוברק ועד לדרישה כי יתפטר לא
עברו ימים רבים. לא להאמין. אבל דווקא
נשיא ונצואלה, הוגו צ'אבס אמר מה שרבים הרגישו: - "ארצות הברית מנצלת מנהיגים
וזורקת אותם". וושינגטון הפגינה שוב בלבול וחדלות ישע, המעצמה הגדולה
בעולם נגררה אחר הרחוב בכיכר תחריר בקהיר. המערב אינו יכול לו לנשיא המעורער בנפשו היושב בטריפולי. מנהיג העולם המערבי היה רחוק מהנהגה כפי שרק
אפשר, במשך כל שרשרת המשברים בעולם המערבי.
לפני שנזדקק להתפתחות החדשה, נזכיר כמובן את יחסה של ארצות
הברית בפרט ושל המערב בפרט כלפי כל מה
שהמערב רואה כחריגה – של ישראל. מדו"ח גולדסטון לאחר מבצע עופרת יצוקה בסוף
2008 ועד לוועדת החקירה שהוקמה לאחר פרשיית הפלוטילה תולדת תורכיה ביולי 2010. הוויכוח על הבניה הישראלית בירושלים [לא,
האמריקאים אינם מבקרים את הבניה הערבית בירושלים]. הכל – גם ארצות הברית – ידעו
להרים קולם ברמה.
מישהו שמע את קולו של נשיא ארצות הברית בהתייחס לסוריה? הנשיא בשאר אסד טובח בבני עמו – כיום, מדי יום. מאות הרוגים, אלפי פצועים. העולם כמובן אינו יכול לו לשליט הלזה. רוסיה מנעה גינוי של בת בריתה במועצת הביטחון. אבל קולו של ברק אובמה נאלם דום. שוב מפגין המנהיג של העולם הדמוקרטי כי אינו
יודע להיכן לפנות.
ומה אמורים לחשוב אזרחי כל אותן מדינות ואשר פרנסיס פוקוימא
מקווה, עורגים למשטר פתוח, לממשל הנותן דין וחשבון, לחופש, כאשר מנהיג העולם
החופשי אינו יכול ולו לבזוי
שבמנהיגים? לא רק לאסד, קים ג'ום איל, מנהיג צפון קוראה, מחמוד אחמדינג'אד, נשיא איראן, או
אפילו לאכוף על נשיא אפגניסטן חמיד קרזאי לצמצם את כוחו של אחיו, ברון הסמים מהדרום
ואשר פעילותו – כך פרשני הCIA לביטאון הבריטי Economist
- מאיים על המלחמה כנגד אל קעידא. וכיצד יכולה מדינת ישראל לסמוך על
מנהיגת העולם החופשי אם אילה הן תוצאות מנהיגותה?
 |
| מלחמת האזרחים בסוריה |
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה