תרומתו של מנהיג

תרומתו של מנהיג

כל אדם העומד במרכזה של עשייה ציבורית מתבקש להציג מאזן. תרומתו מחד, כישלונותיו מאידך. העשייה למען הציבור מחד, העשייה למען ה"אני" מאידך. מה הייתה תרומתו של אותה אשיות לטובת הציבור, ומה שילם הציבור על תרומה זו.

כל מנהיג התורם לחברה נהנה מתרומתו בדרך זו או אחרת. הפרסום והתהודה, הסיפוק שבהצלחה, אהדת הציבור.  וינסטון צ'רצ'ל החל את תרומתו הציבורית עשרות שנים טרם שימש כראש ממשלה. שרותו בפרלמנט, ההיסטוריה של העם הבריטי אותה כתב, כל אלה לא גרמו לו להפסדים כספיים ניכרים. ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה שכתב לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים לא הייתה הצלחה מסחררת לולי שימש הוא במרכזה של העשייה.

היו מנהיגים שלא זכו להנאות רבות מדי מחייהם הציבוריים, ודאי שלא להטבות רכושניות [הנשיא טרומן, או אפילו וודרו ווילסון [שהביקורת אותה הבטיח בו ההיסטוריון פאול ג'ונסון, יש בה יותר מאשר להטיל דופי ביכולותיו כנשיא]. ו – לא נעים, אבל יש להודות - ולדימיר איליץ' אוליאנוב, שנודע  יותר בשמו  לנין, אביה מולידה של המהפכה הבולשביקית.

בשנים האחרונות, זכו "התורמים מאונם למען הציבור" להטבות חומריות רבות לאחר עזבם את תפקידם. נשיאים לשעבר בארצות הברית וראשי ממשלות באנגליה מרוויחים עשרות – ולעתים מאות אלפי דולרים – להרצאה, ספריהם מופיעים ברשימת רבי המכר, והתמלוגים אינם עושים דרכם לקופת המדינה. ישראל – בדרך כלל – אינה שונה. מנהיגים כדוד בן גוריון, לוי אשכול, משה שרת, ועד מנחם בגין ויצחק שמיר [שאף לא יכול היה לשאת בעול אשפוזו העכשווי], לא נהנו מיגיע כפם לטובת המדינה. אחרים, כשמעון פרס, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, הצליחו לעשות לביתם יותר, לאחר פעילות ציבורית מאשר לפניה. ואולם תהא הביקורת על אלה אשר תהא, הם תרמו מזמנם, מיטב שנותיהם לילות ללא שינה, חיי משפחה ומתח נפשי רב שנים לטובת המדינה.

ויש אהוד ברק. כמדומני שהוא הנו האישיות הצבירות המכעיסה ביותר, חסרת היושר הציבורי הקיצוני ביותר והשערורייתית ביותר בתקופה האחרונה, לא רק בישראל, אלא בעולם המערבי. אדם שלאחר שפשט מדיו - לא תרם לציבור כי אם עשה את הציבור "קרדום לחפור בו" ניצול ציני ולאחר שניצל את אותו ציבור השאיר אחריו אדמה חרוכה, והפזמון הלזה חזר על עצמו חדשות לבקרים.

פקיד – בכיר ככל שיהיה – לא יכול מכוח משכורתו לרכוש דירת פאר בבניין המגורים היקר ביותר בארץ. ברק יכול. אבל ניחא. אותו אהוד ברק פרשת צאלים עדיין אופפת אותו בערפל ["אהוד ברח"]. כל ניסיונותיו של ברק ל"הסביר" את אופן הנסיגה מלבנון אין בם ולא כלום, הבנת הצד האחר את הנסיגה היא הקובעת, והצד האחר  הבין ש"אהוד ברח" גם מלבנון.   

אהוד ברק

מפלגות רבות נפלו במדינת ישראל בעבר ואף נמחקו מהמפה הפוליטית. מפלגות זה מקרוב באו ובכנפיהם "בשורת החידוש" דעכו לאחר מערכת בחירות אחת. כך ד"ש בראשותו של יגאל ידין שהרשימה בבחירות 1977, ושווקה חיים בשנת 1981 או שנוי בראשותו של טומי לפיד שקרסה בשנת 2006 לאחר קדנציה אחת של כוונות שבלב ושנאת חינם. בריטניה הגדולה ראתה בדעיכתן של מפלגות שאף שלטו ביד רמה [הליברלים שדעכו ולא שבו לגדולתם, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועוד].

ויש את אהוד ברק. מה המיוחד בהרס שזרע הוא? מפלגת העבודה בישראל דומה למפלגת הקונגרס בהודו. מפלגת הקונגרס הביאה את הודו לעצמאות מדינית. למפלגת העבודה – בגלגוליה הקודמים – החל ממפא"י -  זכות ראשונים בצמיחתה של התנועה הציונית, הקמת מדינת ישראל ופיתוחה. לו נעלמה המפלגה בשל מיזוג, החרשתי. אהוד ברק פשוט הרס אותה. העלים אותה מהמפה, והוא אינו מבין שמדובר בכישלון הפוליטי המחפיר ביותר בתולדות הפוליטיקה בישראל. אותו שהבטיח שכשהיה בגילו של שרון או בגילו של פרס עדיין יהיה חבר המפלגה, ברח שוב מהמפלגה שתולדות המדינה ותולדותיה חד הם.

ברק אינו מקובל יותר במסדרונות וושינגטון. ברק בשל תככנות אישית קיצר את כהונתו של אחד הרמטכ"לים הערכיים ביותר במדינת ישראל. הוא ביקש למנות רמטכ"ל במנוי שהוליד סערה ציבורית מיותרת הפוגעת בצבא וברמטכ"ל המיועד, ואז "ברק ברח" שוב והשאיר מדבר פוליטי. אני מוכן להמר שגם חבריו הקרובים ביותר של אהוד ברק אינם מאמינים לו שהקמת סיעת "עצמאות" יש בה יותר מאשר גחמה אישית, ניסיון אומלל להנות ממנעמי השלטון בטרם יועף על ידי הוד מעלתו הבוחר אל נבכי ההיסטוריה.

אהוד ברק הוא יהודי עם חכמה בתחומים מסוימים שהינה עמוקה מאוד, עם הבנה פוליטית של אדם חסר ניסיון ורגישות פוליטית של ילד שנפגע מחבר. שלא כנוהגו של מר ברק, על מנהיג לקחת אחריות. מנהיג שבורח הוא מפקד שבורח, אותה הגברת בשנוי אדרת. כשברח ברק מהמפלגה – כמעט באישון לילה, ובוודאי בהיחבא – וריסק את המפלגה, הוכיח  – בפעם המי יודע כמה - על כשלנו כמנהיג ועל כישלונו כפוליטיקאי.

ברק ביקש להשוות את נוהגו לאשר עשו אריאל שרון עם קדימה או דוד בן גוריון עם רפ"י. השוואה אומללה ומזויפת לחלוטין. על צעדו של שרון ידעו הכל, הפרישה נעשתה באמצעות איחוד עם חברי מפלגות אחרות שהולידו את המפלגה הגדולה במפה הפוליטית. ובאשר לבן גוריון, הוא לא גזל מהמפלגה את מקומותיה על יד שולחן הממשלה. עם שפרק מראשות מפלגת העבודה היה על ברק להשיב את מקומו על יד שולחן הממשלה למפלגה ששלחה אותו לשם. אבל, ברק? הגינות פוליטית? מה הקשר?

אפילו ברק יודע שסיעת העצמאות לא תעבור שום אחוז חסימה בבחירות הבאות. הקמת התנועה החדשה אינה אלא הכנה ותפילה כי יתדפק על דלתות הליכוד, אולי יזמינוהו להיכנס ואז יציל את עורו הפוליטי. אין לו כוונה ואין לו סיכוי לרוץ לבחירות הבאות בראש סיעה כל שהיא ולא להתחבר לסיעה חדשה. בבחירות הבאות ברק יהיה חבר הליכוד, אלא אם כן אשר על הליכוד ינהגו בתבונה ולא יתנו לו להיכנס.

נציג הציבור נדרש להיות אדם הנאמן לשולחיו, נציג ציבור אמור להיות אדם שטובת הציבור קודמת לטובתו, נציג הציבור אמור לייצג את הציבור, לא את עצמו, נציג הציבור צריך לאחד ולא להפריד. מנהיג ציבור לא יכול להיות אהוד ברק. פשוט אינו יכול.

זלי יפה.