יום חמישי, 21 בדצמבר 2017

Balfour vs Trump - December 7th 2017

Balfour vs Trump

Zalli Jaffe

We are commemorating the 70th anniversary of the Balfour Declaration, and so, reflecting on this anniversary, a number of books were recently published. Some of them express different views about the Declaration, its contribution to the Middle East, to The State of Israel, to international relations, and of course, to the integrity of White Hall [as did another famous agreement of the time, The Sykes Picot Agreement]. Many believe that The Balfour Declaration marks the beginning of the Palestinian – Israeli conflict, [Jonathan Schne believes the Balfour Declaration to be “The Origin of the Arab Israeli Conflict”, a title he gave his book; or Ian Black in his Enemies and Neighbors, Arab and Jews in Palestine and Israel, 1917-2017]. Such theories I believe, somehow to be the rewriting of history in more ways than one [yes, inclusive of ‘the “origin” of The Palestinian Nation’].

The politics associated with the developments that brought about the signing of the letter to Lord Walter Rothschild, are indeed disputed. Most researchers accused the British of “double-dealings”. The conflicting promises made to the Arabs on one side and to the Jews on the other side, certainly contributed to the conflicts in the Middle East. Indeed, England had vacated quite a number of areas associated with The British Empire following both World Wars, without any orchestration; thus, leaving behind chaos [Ireland, India and Pakistan, many places in Africa, etc].  

Many drafts were prepared; a famous one was by the Office of The War Cabinet, and addressed to Rabbi Sir Philip Magnus. However, the wording of the letter sent to Lord Rothschild 2 November 2017, is undisputed.  

Two drafts that were exchanged and reworded should be considered. One of the major changes between the draft known - and defined by Bernard Regan, in his newly published book The Balfour Declaration, Empire, The Mandate and Resistance in Palestine – is ‘The Zionist Draft’; and the final letter signed by Lord Arthur James Balfour, relates to the intention of “His Majesty’s Government”.

All drafts originated from article 11 of The League of Nations Mandate. The signed latter did not read “[the] principle that Palestine should be reconstituted as the National Home of The Jewish people” as some had hoped, and as worded in the ‘Zionist Draft’, but ”establishing in Palestine a national home for the Jewish people”. We do not have to elaborate on the discrepancy. The signed letter does not guarantee the whole of Palestine as a homeland of the Jewish people [as per the ‘Zionist Draft’], but only a portion of it. The confusion as to the boundaries and the caveats inserted to the letter, only complicated his Majesty's Government position. But who are better than the British to be used to ‘fogs’.



Arthur James Balfour

70 years later, President Donald Trump recognized Jerusalem as the capital city of Israel. However, there was a caveat in his recognition - similar to a caveat mirrored in The Balfour Deceleration - when he stated that the boundaries of Jerusalem – the capital city of Israel – must be determined by the parties to the conflict; i.e. Israel and the Palestinians. In other words, Donald Trump left open the possibility of certain parts of Jerusalem to be an integral territory of a Palestinian state, as part of the two states solution.

British Prime Minister Theresa May still expresses an opinion - as she did on 6th December in Westminster - that Jerusalem should be the capital city of both Palestine. No. Mrs. May did not learn from history that the British Empire never succeeded in trying to bridge over the conflicts between two groups fighting for the same land. A joint capital is a guaranteed formula for violent conflicts. Every aspect of life in Jerusalem [police, electricity, water, visiting dignitaries, religion, and most of all,  security] will only enhance and escalate conflicts and violence between two groups who do not have any trust and confidence in one another. This is a primitive way of thinking. I am somehow amazed that Mrs. May does not remember the past, thus she is condemned to repeat it.

Mr. Trump's statement is an important development. It is true that nobody acted in the past, as Mr.  Trump does today. He is not following the rules according to ‘the old school’, and might be considered a Machiavelli. But he does not waive what he promised to do, which is also a change from all previous presidents of the United States.

It is important to decrease the tensions that will escalate as a result of the “Trump Declaration”. But the negative comments by friends and foes alike should not deter us. President Harry S. Truman recognized the State of Israel in variance to the recommendations of the Department of State not to issue such recognition. Indeed as of the end of World War I, United States foreign policy is not a proud chapter in US history. The professionals in “State”, past and present, have a lot to answer for.

People objected to the Balfour Declaration, professionals objected to the recognition of the State of Israel. Many - inclusive of Charles de Gaulle - anticipated the realization of President Nasser's ‘prophesy’ prior to The Six Days War that the Jews in Israel will be thrown to sea. Why, even David Ben Gurion, shared with the then Chief of Staff of the Israel Defense Forces, Yitzhak Rabin, his fears, that the upcoming war in June 1967, might bring the end of the Jewish state.

All were wrong. Notwithstanding lack of confidence, notwithstanding ‘experts’ opinions, notwithstanding dark prophecies, Israel is a front runner, stable and healthy democracy, with equal rights to people from all genders, religions and societies. No other country in the Middle East is sharing these Western values. It is tragic that European countries – fighting Islamic terror - support viewpoints of entities whose sole purpose is to annihilate Israel in the name of “Islam”. This is true of Hamas; this is true of the education system of the Palestinian Authority, whose schools in the West Bank teach The Protocols of the Elders of Zion; it is true of  Iran or its proxy  - Hizbollah. What the world fails to understand is that the only core of stability in the Middle East, influencing its surrounding, is Israel . If not for the State of Israel - as can be concluded by reading Dennis Ross book, The Missing Peace, The Inside Story of The fight for Middle East Peace - the Middle East and Africa would have been a massive bonfire.  

So, the Czech Republic following President Trump’s Declaration, also recognized West Jerusalem as the capital city of Israel. So did The Philippines. Europe's inability to support Israel, the encouraging of the Palestinian’s side, is phony and tragic. Notwithstanding the fact that many elements in the Palestinian authority are still hooked to terror –  as was once defined by two historians who wrote the biography of Yasser Arafat, “to talk about world terrorism and not to mention the PLO, is like talking about the blood circulation and not not to mention the heart”; notwithstanding the fact that Abu Abbas supported Iraq when the latter invaded Kuwait, and never even apologized for it; notwithstanding the fact that same Abu Abbas dissertation for his “PhD” in Moscow was about the denial of the Holocaust, Europe supports him. The support of the European Community to the Palestinian’s position did not help England or France or Sweden fighting terror. Yes. Islamic Terror. Because when democracies are divided, when democracies deny history for the purpose of political convenience or ”political correctness”, the bad ones are encouraged to continue. As Winston Churchill once remarked “United we stand divided we fall. Divided  the dark ages return, United we can save and guide the world”.

Western democracies uniting with Israel will keep and guard the world.


Zalli Jaffe

יום שני, 18 בדצמבר 2017

Christianity and Israel - December 6th 2017


Christianity and Israel

Zalli Jaffe

Why do Christians who believe in God have to support Israel according to the Christian religion?

Jews and Christians dispute on a number of major religious issues. However there are some important elements both Jews and Christians believe in.

A . We both believe in God.

B. We both believe in the sanctity and uniqueness of Abraham.

C. We both believe that we are to understand every message God delivers to us.

One of the more complicated questions in the story of the sacrifice of Isaac, was,  why did God need to test Abraham. Surely, God knew that Abraham will successfully meet the challenge. So what is the logic of testing him?

As we said, we, humans, should understand every message God sends us. As a matter of fact, God is speaking to us in a language we understand. If we fail in our understanding, this is a failure of us -  humans.

When Abraham “left” society to believe in a “new God”, his comrades were not impressed. They said that he is not as loyal to his new God as they are to the gods. they – assumed the comrades – are ready to sacrifice their children to Molek. what other demonstration of dedication could there be? God decided to speak to humanity in a language they understand. He instructed Abraham to demonstrate that even according to his old comrades understanding, he is more dedicated to his God then they to their gods. And how did he do it? By ordering Abraham to sacrifice his son. Once the dedication was demonstrated, and Abraham nearly knifed his son, the comrades realized – according to the understanding of their religion – that Abraham is no less dedicated to his God than they are to theirs. Once the message was delivered, God did not need the actual sacrifice, so he stopped Abraham from acting.

God also gave Christians a message they need to read carefully. Christianity counts history twice. Once from the beginning of the world – as Jews do. The second time, is – more or less – from the birth of Christ. All Christians need to do is to look at the parallels. How many years elapsed from the date of creation to the year in which Abraham was born? The answer is 1948 years. Whoever  has a slight familiarity with the history of the State of Israel also knows that 1948 years from the second counting – by Christianity - of world history, the state of Israel was established.




The exact Parallel between the birth of Abraham and the creation of the state of Israel, should be a message that every Christian should take note of. 



Zalli Jaffe, 
Jerusalem




יום שני, 4 בדצמבר 2017

האזרחים מהדרגה השנייה

האזרחים מהדרגה השנייה

רבים מהאנשים החשובים – כן, אפילו במעוננו – מבכים את מר גורלם של "האזרחים מהדרגה השנייה". לא, איני מתכוון לערביי ישראל, אני מדבר על חוסר השוויון המוחלט ביכולתם של הפלסטינים לעבוד בישראל. כמובן שחברי הכנסת העקביים זועקים מרה על כך שבשל נוהגה של ישראל אין הפלסטיני יכול לחיות, אלא – אולי כחוטב עצים ושואב מים.

מפני שכאשר מדובר בישראל, אז היחס לפלסטינים הוא ממש לא בסדר. אנחנו משפילים אותם ואנחנו מצירים את חייהם.

אולי משהו יפנה את תשומת ליבי לביקורת שהטיחו אותם חברי כנסת ערביים כלפי מדינה אחרת למשל ועל יחסה של זו לפלסטינים? אל תחפשו כי לא תמצאו. כי כשערבי הורג ערבי זה לא חשוב לחברי הכנסת הערביים, קל וחומר באם מדינה ערבית מתייחסת לפלסטינים הרבה יותר גרוע מאשר מדינת ישראל.

לא לא איני מדבר על מדינת פרימיטיביות כמו סוריה למשל. ו –כן, הגם שהנשיא בשאר אל-אסד הנו רופא עיניים שלמד בלונדון והוזעק לשלטון לאחר שאחיו נהרג בתאונת דרכים, הנו עדיין איש מערות בחשיבתו. ולו הסיבה שהוא לא ייתן לפלסטיניםיושבי מחנות הפליטים בסוריה לעקור ממקומם.


באשר אל-אסד

 
אבל הפלסטינים חיים בלבנון מאז שנת 1948. ולמעלה משישים ושתיים שנה לא היו רשאים הפלסטינים תושבי מחנות הפליטים בלבנון לעבוד בעבודה מסודרת אלא רק בעבודות ניידות. רק השבוע תקנן הפרלמנט הלבנוני את החוק המאפשר לפלסטיני לעבוד בכל עבודה שירצו. ששים ושתיים שנה הושפלו אחיהם של חברי הכנסת הערביים בלבנון ולא היה פוצה פה ומצפצף. הם עדיין מושפלים בסוריה, אבל חברי הכנסת הערביים השייכים כזכור לאומה הפלסטינית הגאה שכחו אותם. 

טלו למשל את אבירת החופש. חברת הכנסת חנין זועבי שמייצגת כזכור מפלגה ששמה ברית לאומית דמוקרטית. מילים כדרבנות. כערביה פלסטינית במדינת ישראל, היא למדה באוניברסיטת חיפה ואף באוניברסיטה העברית, היא חברת כנסת, וכמובן אין לה מילה טובה להגיד על המדינה. היא השתתפה והייתה עדה לאלימות כנגד חיילי צ.ה.ל. על הפלוטילה [לו הייתה נוהגת כך במהלך שוד הייתה היום יושבת בכלא].אבל חרפתם שלאחיה בעזה חשובה הייתה לה. ומדוע לא נלחמה על זכותם של אחיה בלבנון לעבוד בכבוד? מדוע אין היא מתעמתת עם הנשיא אסד על זכויות אחיה ואחיותיה בסוריה?


אני מבין מדוע אחמד טיבי אינו עושה כן. הוא אינו יכול לירוק לבור מנו הוא שתה בעבר. אבל הגברת זועבי?


זלי יפה,
ירושלים



יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

קשוט עצמך - 26 בנובמבר 2017


״קשוט עצמך״

זלי יפה

קראתי בעניין אחר נזיפתה של הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, כבוד השופטת אסתר חיות בנשיאי בתי המשפט המחוזי – תולדת התכנית ״עובדה״.. צר לי שהביקורת שהופנתה על ידי כבוד הנשיאה לא הייתה בה ביקורת עצמית על המוסד שבראשו היא עומדת.

בכל הכבוד הראוי, הועדה לבחירת שופטים מורכבת מנציגי גופים רבים. בית המשפט העליון, ממשלת ישראל, הכנסת ונציגי לשכת עורכי הדין. מאחר ובוועדה עסקינן למד מכאן שלכל אחד מחבריה דעה משל עצמו. כך אמורים היו העניינים להתנהל. אך לא היא. דווקא נציגי בית המשפט העליון מעולם לא נחלקה דעתם אצל הועדה. כי ״ועדת השניים״ הלוטה בערפל היא הממליצה לשופטים היושבים בוועדה ״מי ישפל ומי ירום״. כזכור, יצא קצפו של בית המשפט העליון על כך שחברי ועדה אחרים ביקשו לראיין את המועמדים לשפיטה או אלה המבקשים ״לטפס בסולם השפיטה מערכאה זו לגבוה הימנה״. וכיצד אמור נציג הועדה שאינו שופט – ואשר על כן, אינו מכיר את המועמד כפי שמכירו שופט בית המשפט העליון – להחליט?

ועדה אמורה לפעול לא כחותמת גומי. צא ולמד שעד לא מכבר, לא נבחר שופט לכהונת בית המשפט העליון אם לא זכה המועמד לברכת השופטים היושבים בוועדה. אזי ועדה על שום מה? יחליט בית המשפט העלון, ודי בכך. הוד מעלת המחוקק חשב אחרת. ו – כן, ייתכן מצב – כמו בכל עשייה דמוקרטית – ששופטי בית המשפט העליון יהיו במיעוט. האם אומר הדבר שהמועמד פגום? האם אין שוקל מבלעדי לשופט ולו לבדו נתכנו עלילות שיקול הדעת?

האם לא חטאו בעבר שופטים בבית המשפט העליון בהבינם את מעמדם בשגגה?

הנה כי כן אחד מאציליו של המוסד הבכיר הלזה הזהיר – לאחר שהסיר את גלימתו – ״זה ביתי, מי שירים יד על ביתי אגדע את ידו״. ״ביתי״ כבוד השופט? אולי נשכח בלהט הוויכוח, כי אני, הוד מעלתי האזרח, משלם את אחזקת הבית, את משכורתו של השופט המאיים, והוא שם, כי אני אזרח המדינה. הוא אינו בעל הבית. הוא שליח שלי, כאזרח. לא ביתו של כבוד השופט. ביתו של כבוד האזרח. והשופט הזועק, אינו כי אם נאמן שלי, של האזרח הקטן.

אך לא זו הייתה התקלה היחידה. היה זה נשיא אחר שסירב לצרופה של משפטנית נדירה בנוף הישראלי כי ״יש לה אג׳נדה״. סתם ולא פירש. אותו נשיא – בהיותו נשיא, ישב אצל ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת כשבקשה זו לנסח את חוק החברות החדש [שכבר התיישן קמעה]. אין ספק כי אותו נשיא הנו בעל ידע נדיר בכל קנה מידה. אבל אין בכך על מנת להתיר שיבוש בהפרדת הרשויות. שופט – מוכשר כל שיהיה – אינו יכול לישב אצל ועדת החוקה ולנסח בחברתה חוק כל שהוא. כפי ששגריר – בעל ידע ככל שיהיה, אינו יכול כי אם להציג את עמדת הממשל אותו הוא מייצג, ודעותיו הפרטיות יישארו באפלה.

ועוד נזכור כי יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת לשעבר שעל טוהר מידותיו אין חולק, על הגינותו עוד יזמרו, ליושרו כבר מתגעגעים חבריו ויריבו הפוליטיים – ביקש מנשיא בית המשפט העליון שלא למנות שופט מסוים בשל בדיקה. הנושא לא היה פשוט. אותו נשיא פשוט סירב.


נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות


בכל הכבוד הראוי, אפילו הביקורת על רצונה של שרת המשפטים לשנות את דרך בחירת הנשיא לבית המשפט העליון לא הטיבה עם המוסד. החברה משתנה, הכלכלה משתנה, הבנת צורכי המדינה משתנה, ולכן חקיקה משתנה, בכל נושא. רווחה, ביטחון, מיסוי, נזיקין, סדרי הדין ועוד. ורק בית המשפט העליון לא נדרש לשינוי?

טוב תעשה כבוד הנשיאה באם בחדרי חדרים תבדוק היטב על מה ולמה ירד קרנו של בית המשפט העליון. מה הייתה עצמתו אצל הנשיאים זוסמן, אגרנט, לנדוי ועוד, ומה המהפך שהחל בזמנו של כבוד הנשיא ברק. מדוע הולך מעמדו של בית המשפט ומתערער?

לטעון כי הדמוקרטיה בסכנה בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט העליון הנה תשובה פשוטה ומאוד לא מדויקת.  בית המשפט עליון חייב לבדוק גם בציציותיו שלו ולבדוק בכנות, מה היא תרומתו שלו להלך הרוח הציבורי. ואם אמור יאמר כבוד בית המשפט כי ״ידיו נקיות״ נדע כולנו שכשול נכשלנו. אם יצביע בית המשפט על שגגותיו שלו, נדע כולנו לגשר.

והגשר אינו קשה למעבר. הקשר בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת מחייב ״מסלול מחדש״.  לא מהפך, רק העמדתו אל מול פניה של חברה משתנה. רק כך ייעצר הסחף.

תוכנית ״עובדה״ אכן העידה על תקלה. אחת – כבוד הנשיאה – מני רבות. הנזיפה ששיגרה כבוד הנשיאה אינו הפתרון.  תחילתו של פתרון הנו ״קשוט עצמך״.



זלי יפה,
ירושלים



יום חמישי, 19 באוקטובר 2017

סוכות ירושלים

סוכות ירושלים

סוכה הנה סמל לארעיות. הנה חלון הראווה לבית הזמני. אומנם כן סוכה, נקבעה ארעיותה לשבעה ימים, דע עקא שרבים הפכו את ירושלים ל"סוכה". רוכשים הם את היפות שבדירות העיר אך ישיבתם בה ארעית. באים הם לאלו הדירות לחג חג זה או מועד אחר. האורות ינצנצו מאלה דירות היוקרה בימי חג ומועד. ראש וראשון להם – חג הסוכות.

יש שיביטו על זו התופעה בשלילה, אמור יאמרו, כי בשל היות אלו הדירות ריקות רוב השנה, לכאורה יש בכך על מנת לפגוע בפרנסתם של נותני שרותי היומיום. בעל המכולת השכונתי, הסנדלר או בעל המכבסה, נהגי המוניות ועוד.

ואני מציע שנביט על זו התופעה בברכה. ירושלים מתפתחת. בניית דירות היוקרה מזרימה מטבע זר למדינה בהיקפים לא מבוטלים ואלה בעלי הדירות משלמים ארנונה בהיקפים המתאימים לדירות יוקרה. יתר על כן, צא ולמד, כל עיר בעולם מבקשת כי זרים ירכשו בטבורה נכסי דלא ניידי. רכישה כגון זו הנה הבעת אימון ביציבות הכלכלית והפוליטית של המדינה [גם אם – כאשר מדובר בדירות יוקרה - השיקול העסקי אינו שיקול של ממש אצל הרוכש]. הנכס מקשר בין הרוכש ובין המדינה ולעתים קרובות מאוד אחריתו של קשר כגון זה הנה השקעה נוספת, עסקית, רחבה הרבה יותר במדינה או במגזר עסקי כל שהוא בה. על אלה יש להוסיף כי כדרכו של עולם, אלו רוכשי הדירות תורמים לקהילה בדרך זו או אחרת כאות של הזדהות. כך יימצאו רובם המוחלט של רוכשי דירות היוקרה בירושלים תורמים למבחרם של צרכי ציבור. בתי חולים, מוסדות דת, חינוך ותרבות, לנצרכים, אם ישירות או בעקיפין. 

עוד לא נמצאה תופעה שהיא כולה טוב ללא מחיר. אזי המחיר שמשלמת העיר בשל היותה של דירה "סוכה" קטן הוא בשל תרומתה של אותה סוכה הן לירושלים עצמה כפרט והן למדינת ישראל ככלל. על אלה יש להוסיף כי ירושלים מפותחת הנה תמריץ לא רק למשקיע אלא אף לתייר, וזה הלא כן ישתמש בנהג המונית ובמכולת.

ירושלים מפותחת אף אמורה לקרוץ להגירה אליה בעוד אשר לעת הזאת קיימת הגירה מאצל זו העיר. מכירתם של דירות היוקרה לישראלים ושאינם ישראלים, לאותם המזדהים עם העיר ועם המדינה הנה כלי מחזיק ברכה לפתוח העיר, ליצירת מקומות עבודה, להעשרת הקופה הציבורית, וזו הקופה הלא היא כלי המחזיק ברכה לעיר.


פרויקט יוקרה בירושלים


שנה טובה וגמר חתימה טובה,
זלי יפה, עו"ד.


בלעם

בלעם


כל מילה בסיפור המקראי יש לה חשיבות. מילים מקבילות אינן תפארת המליצה בלבד ואין גם על מנת להצביע על עושר לשוני הגם שמעת לעת מצביעה הגמרא על ההנחה ״דברה תורה כלשון בני אדם״ [כך ברכות לא, יבמות נא. כתובות פז. ועוד]. אלא יש לעובדה שהתורה ״מעשירה״ את המלל על מנת להצביע על נדבך בסיפור המקראי שאינו ניבט על פניו. מנקודת מבט זאת הייתי מזמין את הקורא לקרוא [שוב] את סיפור של בלעם.

כידוע, ״אלוקים״ מייצג את מידת הדין בעוד ״א-ד-ו-נ-י [״השם״] מייצג את מידת הרחמים. אצל סיפורו של בלעם, מופיע הקב״ה אליו בחלומו. בלעם יודע מי הדובר אליו ״ויאמר אלוקים אל בלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא״. מדת הדין קבעה כי העם ברוך. ברור שאם מידת הדין זו קביעתה, לא תבוא מידת הרחמים ותשנה קביעה זו, שהלא תפקידה של מידת הרחמים הנה לשנות רוע גזרתה חלילה של מידת הדין. ואולם, בלעם, כאשר מספר הוא למשלחתו של בלק על חלומו, זו לשונו ״לכו אל ארצכם, כי מאין השם לתתי להלוך עימכם״. מדוע לא השתמש בלעם בתיאור הנכון? הלא אלוקים - מידת הדין - פנה אליו, מדוע תיאר הוא את ״המפגש״ עם ״השם - מידת הרחמים? רמז להם במילים. נסו שוב, זו מידת הרחמים, אותה ניתן להחליף במידת הדין [שאף בתחילת הביקור, אמר בלעם למלאכי בלק ״לינו פה הלילה וחשיבותו אתכם דבר כאשר ידבר השם אלי״ הווי אומר, שום דבר אינו בלתי הפיך ולי הכוח להחליף]. לאחר שהגיע המשלחת המכובדת יותר, שוב היה זה אלוקים שדיבר אל בלעם. בלעם אף לא סיפר למשלחת על תוכן החלום. הוא פשוט יצא לדרך.

כשדרש בלק מבלים מדוע לא נענה לדרישתו לבוא בתחילה כבר התגונן בלעם ״היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר", כבר אין בלעם יכול לשנות ממידת הדין. הוא כבר מצפה לכישלונו כפי שהודיעו המלאך. 

קיימת אבחנה נוספת לעניינו של בלעם. בכל מקום הוא מופיע כ״בלעם״ עם האות ב' דגושה, למעט בארבע מקומות שם מופיע שמו בלעם עם ב רפויה. מדוע?

לשם כך נביט על אישיות המורשעת ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית בכלל ותולדות העם היהודי בפרט. אדולף היטלר.ְ בספר שנחשב עד היום כספר הקלאסי על מלחת העולם השנייה The Rise And Fall of the Third Reich ההיסטוריון והעיתונאי האמריקני ווילאים שירר מנסה לשחזר את שמו האמיתי של היטלר. בהערת מקור [עמוד 8 לספרו]ְ מאשר המחבר כי היטלר התוודה בפני חבר כמ השם "היידלר״ היה רך מידי ואילו השם ״היטלר״ היה נאה. אכן כי בן, ניתן לצעוק בהתלהבות ״היטלר״ בעוד שאגה דומה של השם ״בידור״ נעצרת עם האות ׳.

כך גם בלעם. הוא היה בלעם, בוטה, ״יודע דעת עליון״. אבל כשידע שנכשל, או שעשה דבר ממש בכפיה, עשה זאת בשפתיים רפות ״בלעם״ עם ב רפויה. הנה כשלמד שהאתון שמה לב למלך והוא לא ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״ עם ב' רפה. לא היה זה בלעם עם ה״ב״ הדגושה״ אלא אדם שאף לבהמה לא דמה. 

בלק ידע כי בלעם אינו ביטחון גדול, ואכן ״וישמע בלק כי בא בלעם״ ב״ב״ רפויה״. וכשנדרש בלעם לאחר את אשר שם השם בפיו , הלא נאמר שם ״דבר בפי בלעם״ עם ב רפויה. כי בלעם ממש לא רצה לאחר את אשר שם השם בפיו. שהלא הוא בא לקלל ונמצא מברך. וכשראה את ״ישראל שוכן לשבטיו" נאמר שם ״וישא את עיניו״. מדוע עיניו״ והלא עיין אחת הייתה לו? אלא את עיניו הרוחניות נשא והבין את שראה, את קדושתו של בלעם. נפלה רוחו, ולכן ויישא בלעם. - ב;,ב״ רפויה - את עיניו וירא את העם שוכן לשבטיו.

כלכלה ויום ראשון – 18 בנובמבר 2001 – עיתון הצפה

כלכלה ויום ראשון

המדינה כמרקחה. יחסי החוץ של ישראל עומדים על בלימה. האנטישמיות חוגגת אף אצל "הנאורים" בעמי ערב  לעתים מהאפלים בפובליציסטים כפי שתעיד אבו דאבי, שהטלוויזיה במעונה אינה כי אם "רשות היחיד".

ואף במעוננו הצלחנו להגיע לשפלה של מדרגה מחשבתית. כמובן שאותו "פרופסור להיסטוריה" בהגדירו את הדתיים והחרדים "פרימיטיביים" [וזו העדינה שבמחמאות שהוא העניק להם] לא ההין לומר ולו רבד של מילה רעה על המאמינים באסלאם או בנצרות, אבל להיות "אנטישמי" מתוצרת עצמית, אין לך הילה גדולה הימנה.  ושוחרי הסובלנות כשולמית אלוני ויוסי שריד, כנראה עסוקים מדי מכדי לפצות פה ולצפצף. תחי הכנות האינטלקטואלית. אני מבטיח לקורא כי לו היה פרופסור הרסגור כותב את מאמרו בבטאונה של אוניברסיטת אוקספורד או הארווארד, הוא היה נמנה שם כ"מרצה לשעבר". אבל חופש הביטוי במעוננו מעיד "הכל מותרים לך".

המשבר הכלכלי אף הוא קשה הגם שאוירת המשבר אינה מורגשת. הנה כי כן התל"ג הנו שלילי לראשונה מאז שנות החמישים - וזה אך בקושי הצליחו מנהיגי המשק להגיע להסכמה מזערית, כאשר ברקע השביתות במגזרי המשק השונים.

עודי זוכר את הערתו של יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת כי הוא נציגו של ציבור מוגדר ועליו לדאוג לאותו הציבור, כאילו לשם כך הפקידו בידיו את החשובה בוועדות הכנסת.

עדיין איני יכול לרדת לעומק הגיונה של האבטלה הגואה מחד ומספר העובדים הזרים המועסקים פה מאידך.

כמדומני שניתן ומהר לערוך מהפכה מחשבתית שיהא בה אלמנט כלכלי מחד וזריקה נפשית מעודדת מאידך.

בואו נתחיל מזה שאנו אמורים להיות מדינה מערבית. נחזור לעבוד מחצית היום ביום שישי ונשבות אף ביום ראשון. העולם המערבי כולו שובת ביום ראשון, וסוף השבוע הארוך ירגיע את הלחץ על היחיד. שעות העבודה החסרות יושלמו בשתי דרכים הארכת שעות העבודה היומית, והכנסת עובדים נוספים למערכת.

ישראל הפכה חלק מהכפר הקטן הקרוי "עולם" והעובדה ששובתים במעוננו ביום שישי, בעוד העולם עובד, אינה סבירה.

הגיע הזמן שנשקיע פחות במאבק לחיים ויותר באיכות החיים. בימי ראשון ישדרו כל תחנות הטלוויזיה תכניות מיוחדות לטובת המשפחה. הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה השונים ייזמו תכניות מיוחדות לטובת המשפחה. התרבות, ותרבות החיים יקבלו יום המוקדש להם. קצב החיים המסחרר יואט קמעה, והאזרח יוכל לנשום.

זאת ועוד. משרד פתוח עולה כסף. מאות אלפי עובדי השירותים ועובדי משרדי הממשלה נדרשים לחשמל ומים,  שיחות טלפון בתפקדי ושלא בתפקיד, תחזוקה ואחזקה. כל אלה ייחסכו ביום ראשון.



 זלי יפה. 






יום רביעי, 18 באוקטובר 2017

הצלה

ערב טוב.

כבוד רבם של ישראל, הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א,
Your excellencies members of the diplomatic corps,  גבירותיי ורבותי,

לא באתי להרחיב במילים, באשר שמעה של המוזיקה תחת שרביטו של אלי, עדיפה היא עשרת מונים על אשר יש  לי לאמור. 

אך הכול בלא כלום אי אפשר ואי אפשי.

מעת לעת באים אנו ומצטופפים זה בחברתו של זה לטובת מטרה כל שהיא. כל מטרה וקדושתה שלה. כל מטרה ותרומתה שלה לחברה והתפתחותה.

אנו חבים בשלמי תודה. לדורון גלעזר שארגן את זה הערב והתכניות הבאות אחריו בשבוע הקרוב.

הערב, אנו בחברתם של הטובים בחבורה. החזנים חיים אדלר, איצ'י מאיר הלפגוט, ישראל ראנד וישראל יוסף שטארק. המפוארת מכולן, פארו של עם, השגרירה החשובה ביותר של ישראל בעולם כולו, התזמורת הפילהרמונית הישראלית. על כל אלה אח יקר ואהוב, אותו מנצח שכתב וערך ועיבד, אלי. 
בל נשכח להכיר שלמי תודה.

לאיש מיוחד המנצח על כל מערכתה של "הצלה" הרב דוד גרינוולד, שכולנו מכירים אותו כ"דוקי".

הגברת דברה אשכנזי, עו"ד שלמה נס, מר אברהם פלוג, פרופסור יוחנן שטסמן, ו - ואיך לא - לז'קלין שעשתה ימים כלילות והעמידה את כולנו בשלשות לכבודו של זה הערב.

וכל אלה לטובת מטרה קדושה וקשה. "הצלה".

זרועה השנייה של מגן דוד אדום. עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה  יום בשנה, ניצבים מתנדבי "הצלה" להעמיד את המטים ליפול, להחיות את אלה שמלאך המוות מאיים עליהם, להשיב חיוך ובטחון לאם הדוהרת בעקבות בנה בן השלוש שנפגע קשות באירוע החבלני בעירה.

בצנעה, בשקט, ללא יחסי צבור, מצויים אנשי "הצלה" בכל מקום. בכל פינה. אדם כי ייפול בשל התקף לב בביתו,  תאונת דרכים ובה פצועים, נפגעי פעולות טרור, רבים וטובים מהם חייבים את חייהם ל"הצלה" שותפתה האמיצה של מגן דוד אדום.

נכון הוא כי "מרובים צרכי עמך". אנחנו היושבים כאן אצל זה האולם באנו לשמוע מוזיקה קדושה.  ועתה, בשאר הרוח,  תולדתה של אותה מנגינה, יעצמו עיניכם והיזכרו נא בתמונות הקשות,  במראה אותו הילד שנשלף מאותו אוטובוס בוער בדרכו חזרה מתפילת מערבי על יד הכותל,  או אותם שתי בנות שנפגעו קשה כאשר אותו נהג צעיר אך שיכור כלוט עלה על המדרכה ופגע בם לעיני אימם שהתמוטטה על אתר. ואלה התמונות חוזרות על עצמם והופכות דבר שבשגרה. צא ולמד כמה מאתנו נחשפים בעיתון הבקר  לתמונה מזוויעה המעידה על תאונת דרכים  וממהרים  להפוך את דפו של העיתון?

"הצלה" נדרה שלא ליתן לשגרה לשלוט. "הצלה" נשבעה כי חייו של היחיד תמיד יהיו מיוחדים, "הצלה" קבלה על עצמה לעמוד בחוד החנית של כל משבר, כל תאונה, כל פגוע, לנסות ולהציל חיי אדם.

הערב אנו אומרים להם תודה. בשמנו, בשם אותם שנפגעו אך לא יכלו להביע את רחשי הלב, בשם העם בישראל.  דע עקה שאין די באמירת "תודה"  ולא די בשמיעתה של מוזיקה.

הביטו אחורה וזכרו, התפללו קדימה שלא ניזקק להם. אבל אם חלילה יידרש מאן דהו מישראל להצלתה של "הצלה" שתמיד יהיה מי שיבוא, על אותו הקטנוע המיוחד, באמבולנס הלבן אדום צהוב. על כולנו יחד ועל כל אחד מאיתנו לחוד לקיים "כל ישראל ערביו זה לזה". להבטיח כי תמיד יהא מי שיבוא.

לא, אז אל תבואו במקום המתנדבים. פה היום, על מקומותיכם תמצאו גלויות חברות בוועד הנאמנים של "הצלה".  מלאו אותם והביאו אל שליחי הצלה המפוזרים באולם מיד לאחר הקונצרט.

ברוך השם התברכתם. עזרו מברכתכם לזה הארגון שכל כולו אינו אלא הצלת חיי אדם, תינוקות של בית רבם, נשים, גברים, זקנים. מלאו אתם את ידה של "הצלה" להיות שליח מטעמכם  לקיים "כל המציל נפש אחת". עשו זאת עם אותו כרטיס אשראי, עם אותה פיסת נייר מלבנית הקרויה בפי עמך ישראל "המחאה", ועשו זאת עם חיוך בלב. "הצלה" תאמר לכם תודה, אלה שנפגעו יאמרו לכם תודה, אנחנו נאמר לכם תודה. ואני בטוח שאתם תגידו לעצמכם תודה. וכך נאמר אנו כולנו ל"הצלה" תודה. 






זלי יפה. 




יום רביעי, 5 ביולי 2017

נוקשת באמרי פיך - 30 ביוני 2017

נוקשת באמרי פיך

שלמה המלך, כך לשונו בספר קהלת. ״לכל זמן... עת לחשות ועת לדבר״. והוסיף הוא במשלי. ״נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך״. החרה החזיק אחריו אבטליון. המשנה במסכת אבות מביאה בשמו ״חכמים היזהרו בדבריכם״. שאם לא כן, בסופו של יום ״ונמצא שם שמים מתחלל״. ומוסיף הרמב״ם בפירושו למסכת אבות, ״היזהרו בדבריכם בהמון״.

הוויכוח בנושאי דת ומדינה עולה מעלות מחד ויורד במדרון מאידך. והשאלה הנה האם ״דוברי הדת״ מטיבים אתה או מעידים הם על קלקלה.

בעבר, התנהל ויכוח לעניין פינוי יהודים ממקום מושבם. רבנים הורו לצאן מרעיתם לסרב פקודה. אני מעיד כי רבנים הורו כך בלב שותת דם. אבל הם הורו. אך יש אותו שהינו מאמין דגול בפציפיזם, ואף לו ״גורו״. וזה אומר לו, בכל מחיר שלא לשרת בצבא. או אותו  שקיבל על עצמו את ״שבועת אוקספורד״ שהתגבשה על ידי ה״Debating Society״ המפורסמת ביום 12 אפריל, 1935, כי ״בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה לטובת המלך או המדינה״, או אותם שהסכימו לדעתו של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל בהציגו את המונח ״פציפיזם רלטיוי״,  ואולי  אותם יפי נפש שביום הזיכרון לחיילי צ.ה.ל. ערכו טקס אזכרה משותף לבנינו ולאלה שהרגו בם מצבאות האויב. האם אנו נקבל גישה זאת, כי ה״גורו״ אמר?

כן אנחנו מבינים את ההבדל בין רב וגדול בישראל ובין לייב טולסטוי שדגל באנרכיה [לא אלימה]. אבל השכן אינו מבין. והוא שואל, למה לדתי מותר ולאנרכיסטים אסור?

השבוע שוב חזרנו לשני נושאים המלווים את המדינה מקדמה דנה. נושא הגיור והכותל המערבי.

בעבר כתבתי במעונכם כי שולמית אלוני וטומי לפיד חייבים היו את חייהם הפוליטיים למפלגות הדתיות. הוויכוח הדתי נותן עצמה פוליטית למתנגדים לכל נושא דתי. היום אנו מעניקים חיים ל״מנהיג״ התנועה הרפורמית, הרב ריק ג׳ייקובס, תומך נלהב בקרן הישראלית החדשה, שנפגש עם חבר הכנסת איימו עודה – תומך נלהב בארגוני הטרור העושה הכל למנוע משאינם יהודים לשרת בצה״ל – לא במשרדי ועידת הנשיאים בניו יורק, כי חבר הכנסת הישראלי המכובד לא היה מוכן להיכנס למקום בו יושבת הסוכנות היהודית. אבל זה לא הפריע לכבוד הרב לשבחו ולהללו.

הרב ג'ייקובס וכשמותו עושים הון פוליטי מכל מחלוקת. ״המהומה״ סביב מתווה הכותל הנה חמצן. כי רובו של העם היושב בציון אינו דתי. התל אביבי הממוצע אינו מבין למה לא? כי אין מי שיסביר. לבוא ולאמר ״כי זו ההלכה״? זו תשובה הזויה. לא מספיקה העובדה ששני הצדדים מדברים עברית. היכן השפה האינטלקטואלית המשותפת?


תפילה מעורבת בכותל (2016)

ראו כיצד הפסיד הציבור הדתי במערכה על תל אביב? כמה שנאה אנטי דתית יוצאת משם. כי יש שאינם מבינים, ואז ה״רציונאליים, יפי הנפש״ שיודעים להעיד על החרדים כ״חושך״ והם - סמל החילוניות, הנם מקור הנאורות [ויותר נכון להעיד עליהם שהנם ממש ״החושך שבנאורות״] באמצעות זיוף, הטעיה, ריבויי שנאה וחוסר רגש מוחלט, משמשים מגנט ל״תינוק שנשבה״.

מה חשבנו שתהא תוצאתו של הוויכוח על הכותל? מי באמת יזכו בוויכוח? לא הציבור הדתי. הוא רק יעורר על עצמו שנאתם של אותם שפשוט אינם מבינים. הציבור ככולו, המתרחק עוד מאהבת השם. המרוויחים הגדולים, משניאי הדת, המכפישים את המדינה. ואיזו השקעה לטוות ארוך היא הסערה הלזו? האם לא ברור כי האווירה הקיימת כיום, הקורה לעת הזאת הנו ניצחון במהלך אבל במלחמה ממש לא?

מי באמת מאמין שהתנועה הרפורמית מבקשת כל יום להתפלל שלוש פעמים ביום על יד הכותל ובלילה לסיים את ספר תהלים? אותה ״רבנית״ עם ספר התורה בידה  אינה חושבת על ספר התורה. היא חושבת על המצלמה מולה, על העיתון של מחר. והיא צודקת. כי ההפגנה שכנגד מעניקה לה הון פוליטי בדיוק כפי שעשו המפלגות הדתיות במלחמתם נגד שולמית אלוני.

כשמצעד הגאווה צעד בירושלים בפעם הראשונה, הוא זכה לתהודה אדירה בארץ ובעולם. כי גופים דתיים התנגדו והיה אחד שחשב שהוא שליחו של אלוקי ישראל והרג את שירה בנקי ז״ל, נערה אצילת נפש, וגרם – בין השאר – לחילול השם אדיר. אצל המצעד השני פשוט הפגנו את החלונות. המצעד בא, המצעד הלך ומי זוכר אותו בכלל?

היהודי האורתודוקסי ימשיך להתפלל בכותל ולהתעלם מהמבקשים את רעתו. אם אנחנו לא נתווכח, המתנגדים פשוט ידעכו כי לא יהיה מי שיביע בהם עניין. כי האמת היא שהדבר היחידי שמעניין בם הוא הוויכוח. ואם לא יהיה וויכוח, לא יהיה עניין.

איני נזקק לאישורו של הרב ג׳ייקובס כמנהיג לכלום. איני מעוניין להתעמת אתו, הוא אינו ראוי לכך. ״לא מדובשך ולא מעוקצך״. וכמובן שאיני רוצה לעזור לו. אבל העזרה באה. מאצלנו. כי שכחנו ש״דברי חכמים בנחת נשמעים״.





זלי יפה.





שגגת הכל בכל - 01 ביוני 2017

שגגת הכל בכל

שאלת מינויו של נשיא בית המשפט העליון אינה עניין של מה בכך. אי אפשר להתכחש לעובדה כי יוקרתו של בית המשפט העליון אינה בשיאה. לא, אין זו אשמתה של הנשיאה הנוכחית. רחוק מכך. אך היא מקיימת את יישומו של הפסוק – בשנויים המחויבים - ״אבות אכלו בוסר ושיני בנות תכהנה״.

את אתגר האמון הראשון יש לייחס לנשיא אהרון ברק. סירובו לאשר מנויה של פרופסור למשפטים לבית המשפט העליון ״כי יש לה אג׳נדה״, סירובו של אותו נשיא להימנע ממנויה של שופטת אחרת לבית המשפט העליון, לרבות בקשתו של מי שעמד בראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח״כ מיכל איתן - שלכל הדעות היה האחד הצחורים בין חברי הבית - לא הוסיפה ליוקרתו של בית המשפט העליון. העובדה שאותו נשיא השתתף בישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כאשר באה לדון בחוק החברות החדש, הייתה פסולה. למרות ידיעותיו הנדירות בתחום, אמור נשיא בית המשפט העליון להדיר רגליו ממעשי חקיקה, שזה הנו עקרון הפרדת הרשויות. כאשר סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיים בגדיעת היד במי ש״יפגע בבית״ שלו ומוסר בכך מסר לעם ישראל שאיש בל יהין לזכור שבית המשפט העליון, כמו שאר מוסדות השלטון, הם מטעם העם ועבור העם. כל אלה  רשימה חלקית מאוד, וכל אלה אומרים דרשני.

התקנות והחוקים על פיהם עובד בית המשפט העליון הנן מעשי חקיקה של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.  לא יכול להיווצר מצב, שחוקים ישונו, מעמדם של הרשות המבצעת וזו המחוקקת ישונה מעת לעת בשל שנוי האקלים הציבורי, כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית, אוירה בינלאומית, ועוד, ורק בית המשפט העליון יקפא על שמריו.

על פי מצוות סעיף 4[א] לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי הועדה לבחירת שופטים, והמנוי נעשה על ידי נשיא המדינה. בנוהג שבעולם - כן, רק נוהג, לא מעשה חקיקה ולא תקנה כל שהיא - המנוי נקבע על פי ״סיניוריטי״. הווי אומר שופט בית המשפט העליון הוותיק ביותר מתמנה לנשיא. האם אסור לו לשר המשפטים להרהר אחר נוהג זה? זו פגיעה בבית המשפט העליון? האם בית המשפט העליון - שאינו גוף נבחר וחבריו אינם נדרשים לאישור הכנסת [כפי הקיים בארצות הברית כמו גם במדינות מערביות אחרות, למשל] הוא לבדו ייקבע אם הנוהג בעינו יעמוד או ישונה?

מה יעשה כבוד בית המשפט העליון אם הוד מעלת המחוקק ישונה את חוק יסוד: השפיטה?

בכל הכבוד הראוי, התפרסמה ידיעה כאילו כוונתה של שרת המשפטים לעכב את המנוי של כבוד הנשיאה הבאה עד לאחר ליבון הסוגיה של דרך בחירת הנשיא יועמד לבחינה של בג״צ. האומנם? היכול בית המשפט העליון לקבוע עמדה כשהוא בעצם בעל דין? העותר והשופט?

״הצעה״ זו היא הנותנת שקיים חלל בעשיה המשפטית. אין מי שייקבע במחלוקת בין בית המשפט ובין הממשלה.  שהלא כנגד כל פעילות של הממשלה, יכול היום – כמעט כל אדם – לעתור לבית המשפט העליון. הוא האזרח הנו העותר, ובית המשפט שופט. והנה נמצאנו למדים על עתירה שיגיש בית המשפט העליון כנגד השרה ובית המשפט העליון ידון בה? גם אם הצדק ייעשה, הוא ממש לא ייראה.

מעז, כנראה ייצא מתוק. יש להקים גוף – אפילו, אד הוק – שידון במחלוקות אלו – שהנן נדירות – שבין בית המשפט העליון ובין הממשלה. שהלא כפי שבית המשפט העליון חושב שמותר לו לדרוש להימנע מעשיית שנויים ״קונסטיטוציוניים״ [ומדובר בשינו שיטת בחירת נשיא בית המשפט העליון, שהינו, פילוסופית, אם לא משפטית, שנוי קונסטיטוציוני], מותר לשרת המשפטים לדרוש שנוי, אם היא חושבת שכך נכון לעשות.

בתקופות בה בית המשפט העליון רשאי לבטל חוק של הכנסת, התערבותו במעשי ממשל ומעשי חקיקה הנה רחבה ואף רחבה מאוד, לא יכול להיות מצב בו אותו גוף עצמתי לא יהיה חשוף לשנויים הנדרשים על ידי  הרשויות האחרות האמונות על ניהול המדינה ואשר כן עמדו למבחן אימון של האזרח.

אני יודע שהנשיאה נאור חרדה מאוד וסולדת מרעיון ״הדיקטטורה השיפוטית״. אבל קודמיה שגו, והיא משלמת את המחיר. על הנשיאה נאור נגזר להשיב את אמון העם בבית המשפט העליון. הדרך לכך עוברת דרך שקיפות [כמו למשל, כיצד מחליטים שופטי ישראל על המועמדים מטעמם לכהונת בית המשפט העליון]. איום בעתירה לבג״צ על בקשתה של שרת המשפטים הנו מסר ששרת המשפטים כשלה. שאסור  לה לבקש שנוי. שאסור לה לחשוב ששנוי ייטיב עם המערכת כולה. מדובר בחשיבה שגויה. נשיא בית המשפט העלון הנו תפקיד אדיר עצמה, היו כאלה שכשלו בו, ומותר לשרת המשפטים – והיא אף חייבת אם זו הנה חשיבתה – לבקש להבטיח שכישלון לא יחזור על עצמו.  שיקול ה״סיניוריטי״ אין לו דבר עם יעילות, [ואין באמור לעיל, חלילה, על מנת לחוות דעה על כבוד השופטת חיות] עם יכולות, אלא רק ותק. כזכור, ביקש יושב ראש ועדת החוקה למנוע בחירתה של הגברת ארבל לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, [והוא לא עשה זאת ממניעים אישיים] וכבוד הנשיא דאז סירב לבקשתו. מה היה קורה לו הייתה נבחרת הגברת ארבל כ״נשיאה״ בשל סיניוריטי? .

סיניוריטי או ותק אין בו די על מנת להיות נשיא בית המשפט העליון. מותר לשרת המשפטים לחשוב שישנם גם מבחנים אחרים.

במקום להחליף ״מהלומות״ הייתי מציע לשתי הנשים הכל כך מיוחדות הללו לישב יחדיו ולפתור את השאלה בדרכי נעם.  הם יכולות, ולכן הן חייבות.

*

התפרסם היום כי במאה שערים הופץ ״פשקוויל״ המצווה לרצוח חיילות או המבקשים לעודד שירות בצה״ל.. מיותר לציין כי כולנו תקווה שכל הקשורים לפשקוויל הלזה יימצאו ויבלו שנים רבות בבית הכלא [ואולי, בבית כלא צבאי עם המשמעת המיוחדת הנלווית אליו].

אותי מטרידה בנושא זה שאלה אחרת. דממת המנהיגים. אני מחפש ואיני מוצא גינוי.  אכן ״חדרי חרדים״ קבע שמדובר בפרובוקציה. אני מוכן לקבל. אבל לא הם ולא אני ולא אחר, בטוחים בכך. בכל הכבוד הראוי אמורים חברי הכנסת החרדים, ומועצת גדולי התורה לפעול בקול ענות גבורה נגד הפשקוויל. לגנותו בקול גדול, להטיל חרמות. כי השתיקה היא הודאה. אני בטוח שאין אדמו״ר בישראל שמסכים לפשקוויל הלזה. רק חבל שאין אדמו״ר שאומר זאת.


פשקוויל במאה שערים

כשהושווה ראש אכ"א לאדלוף היטלר בפשקוויל אחר, גינה את ההשוואה ההזויה והמזעזעת הזאת ראש תנועת ש״ס. כיצד זה לא כוסו קירות מאה שערים בהודעות גינוי להשוואה, מטעם חצרות האדמו״רים? כיצד זה קירות בני ברק ומאה שערים אינם מכוסים בהבעת זעזוע על הדרישה לרצח חיילים?

את האמת יש לומר כ״אחד העם״ הדממה מפריעה לי יותר מהפשקוויל עצמו. את הפשקוויל פרסמו פרחחים האמורים לישב שנים בבית כלא, השתיקה הנה של מנהיגי הדור. זו טרגדיה של ממש.

זלי יפה,
ירושלים