על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת

 

בואו נתמודד עם השאלה התיאורטית גרידא הבאה.  הרופאים הערבים בבתי החולים בישראל מסרבים לטפל ביהודים כי זה נוגד את דת האיסלם.  ניחא, יהיו כאלה שיראו בכך מתת אל. אחרים יחשבו שמדובר בחשיבה פרימיטיבית ואילו פרימיטיבית מאוד, מסוכנת עד כדי להחריד. אבל ניחא. אז בואו נפליג למדינה ״נאורה״ כמו ארצות הבית למשל, ששם עד לשקיעת שנות השישים היו מקומות ״אקסקלוסיביים״  ואשר על שעריהם היה תלוי שלט Negros, Jews and dogs are not allowed”..  ואולי דמו בנפשכם היום בית חולים קתולי בניו יורק או פריז שמסרב לטפל ביהודי בשל סיבה זו או אחרת.  הלא הייתה קמה קול זעקה.

ומה נעשה אם אותם שהאידיאולוגיה שלהם אינה דתית אבל עוצמתה אדירה לא פחות. ואלה יסייגו את עזרתם לזולת למי שאינו דוגל באמונתם.

והנה, במדינת ישראל ״קמה וגם ניצבה״ אישה ה״מייצגת״ את אלוקי ישראל כנראה יותר טוב מאיתנו, והיא מחליטה כי רופא לא יטפל באדם באם טיפול כאמור  נוגד את אמונתו הדתית של הרופא.  שכך לשונה. ״כל עוד יש מספיק רופאים אחרים שיכולים לתת שירות, אסור לכפות על רופא או רופאה לתת שירות העומד בניגוד לעמדתו הדתית״. לא, חברת הכנסת אורית סטרוק לא התכוונה לשיטת המתת החסד הנהוגה היום בשווייץ לחולים סופיים, אלא גם טיפול שאולי יש בו הצלת חיים, כל עוד יימצא רופא אחר שייעשה את המלאכה. קבעה כבוד חברת הכנסת - ובניגוד מוחלט להלכה -  להתיר  לרופא שלא  לטפל באדם – כמו גאה – באם זה בניגוד להשקפתו הדתית.  אין כבוד חברת הכנסת צופה עתידות ואין היא מבינה כי ״החיים והמוות ביד הלשון״. והחמור מכך, אני יודע שגישתה לגאה כאדם   -  ׳אחד על אחד׳ הינה מכובדת. השקפתה לעתיד הינה חשוכה, כי היא עיוורת.  כי מחר יבוא רופא ויחליט שהחרדי זר לו ולמצפונו ולא יטפל בו, והמוסלמי לא יטפל ביהודי והיהודי לא יטפל במוסלמי.  תמהתי באם מבינה חברת נכנסת  את רעידת האדמה של חילול השם שגרמה.   אחת המבקשת לייצג את תורת ישראל ואמונתו.   אכן כי כן, בקשה כבוד חברת הכנסת להסביר את דבריה לאחר ש״הרכבת יצאה מהתחנה״.  אבל אמרתה חדה כתער. האם לדעתה  של חברת הכנסת הנכבדה, שבועת היפוקרטס המחייבת כל רופא אינה חלה על רופאים יראי שמיים?  וכל אותם העומדים  בראש הידע הרפואי וכיפה לראשם ושננו את רעיון השבועה שגו [כמובן לא את לשונה המקורי השופעת עבודת אלילים].  כך כתב הרמב״ם אצל תפילתו לרופא. ״אמץ וחזק כוחות גופי ונפשי להיות תמיד מוכן להושיע לדל ולעשיר, לטוב ולרע, לאוהב ולשונא, וכי אראה תמיד בחולה, רק את האדם״.

אני חלוק על הרבה מעמדות הציונות הדתית וזה בסדר.  אני מאוד מכבד את בצלאל סמוטריץ, וחלוק על ניסוחים בחוקים שהציע כפי שבעבר לא הייתי שותף לחלק מעמדותיו. ואין הדבר מערער את הערכתי.  אני חלוק על מר בן גביר אבל הוא יפתיע את כולנו. [ואגב, גישתו שלו לגאים שונה בתכלית מגישתה של חברתו למפלגה]. אני רחוק מאוד מעמדותיו של חבר הכנסת   מעוז אבל ״דברים שרואים מכאן – על יד שולחן העשייה הממשלתי – לא רואים מכאן״, [כפי שהוכיחה עשייתו בעבר] וגם הוא יבין שה״ביחד״, לשמור על עם ישראל מאוחד, הינו דבר חשוב שאין לו מתחרה.

הגברת סטרוק ששילחה לשונה אתמול, הינה כתם שחור.  אמרות פרימיטיביות שלו היו נאמרות במקום אחר כנגד היהודים היו מבהילות אותנו.  אז הגברת סטרוק מבהילה אותי כאדם דתי.

האם הגברת סטרוק חושבת ש״עזר מציון״, ״מרפא לחולה״ או הרב פירר לא יטפלו בערבים  או נוצרים, להטב״ים או אולי חובשי כיפות סרוגות כי הרב פירר הינו חסיד בעלז?

היה זה פרידריך ניטשה שאמר ״״אנו נעשים עויינים לאי אילו אמנים או סופרים לא מפני שאנו סוף  סוף מבחינים בכך שהם רימו אותנו, אלא מפני שהם לא מצאו לנחוץ להשתמש באמצעים עדינים יותר כדי ללכוד אותנו״. והגברת סטרוק שתפקידה בכנסת לייצג את ההדר של ההלכה, היופי שביהדות לא השתמשת ב״אמצעים עדינים כדי ללכד״ את כולנו. כלל. ולכן לא רק שלא ליכדה [והפעם מלשון ללכד] את עם ישראל.  אלא היא  מבריחה אותו מאלוקיו. ממש כך.

אני זוכר תקופות קדומות ואשר מנהיגים דתיים כה המאיסו את הבורא על עמך ישראל, ואז החלו המזוזות להיעלם מדלתות הבתים, מספר המבקשים להתחתן ברבנות ירד לממדים מבהילים, ומפלגות כמו שינוי, אישים כמו טומי לפיד [אדם חכם מאוד, בניגוד גמור לבנו] או שולמית אלוני עשו חייל.  עמידתם הפוליטית התעצמה בשל ובגלל המנהיגות הדתית, המנהיגים הדתיים שהובילו  למחלוקות ולא השכילו לגשר.. 

אכן חברת הכנסת סטרוק ״הסבירה״ את עצמה.  לו יהי.  כאחת האמורה לקיים ״כל ישראל ערבים זה לזה״, איזו תרומה הייתה לגברת סטרוק באמירה הזו לאהבת הקב״ה? לגשר בין מאמינים ושאינם מאמינים? לאהבת ישראל? לערבות ההדדית? להאדרת השלום הפנימי? או מה היא תרמה לריחוק  מאלוקי ישראל, להשפלת הנורמה הדתית? אלפי רבנים בישראל, ולא שמעתי אחד מהם מתנסח באופן הדומה לגברת סטרוק? ורק היא נזכרה לדרישה המופלאה הלזו?

אמרותיה של הברת סטרוק, ולהבדיל אלפי הבדלות, חבר הכנסת מעוז [ואני מבדיל]  מאדירים לעין ערוך את עוצמתה הפוליטית של הקהילה הלהט״בית. כפי שמלחמת הציבור הדתי בנשות הכותל מאדירות את עוצמתן ואת האדרת כוחם של מפלגות ואשר כל עניינם הינו נגיחת נושאית דתיים. אין כל סיכוי שבעולם שמדינה מתוקנת תאמץ חשיבה כזו המוצעת על ידי הגברת סטרוק.  היא נלחמת מלחמה אבודה.  אבל היא כן מאדירה את כוחם של אותם ואשר עינה צרה בהם. היא כן מרחיקה יהודים גם מחשיבה אחרת שחשובה לה לגברת סטרוק. כי בשל אמרותיה בנושאים אלה ואופן אמירתם, יאמרו אלה ״בסוד[ה] אל תבוא נפשי״  מכל נושא דתי.   הגברת סטרוק העניקה ״דמי חנוכה״ פוליטיים בעלי משמעות קשה מאוד לאישים במערכת הפוליטית שנושאים דתיים הינן להם לזרה, כמו יאיר לפיד או אביגדור ליברמן.

מדוע נדרשים אנו לחוק הקובע שאדם לא יידרש לתת שרות למי שאינו חפץ לתיתו? האם עורך דין  בעל השקפות ימניות חייב לייצג מחבל? לא. האם בעל בית דפוס חייב להדפיס את תמונתו של יאסר ערפאת? לא.  האם אדם אורתודוכסי העוסק בפרסום חייב לפרסם את תורתה של התנועה הרפורמית? לא.  מדוע נדרשים אנו לחוק? החוק הקיים די בו.  אדם עושה ככל שירצה וימנע מעשות מה שאינו רוצה, בקניינו  למעט במקרים מסוימים [רופא, לעתים נהג מונית, וכדומה]. והרופא עוסק בפיקוח נפש ופיקוח נפש דוחה תורה. 

בשעה שהמדינה נמצאת במתח פנימי כה רב, שהפילוג מאיים, מותר היה לצפות מהציונות הדתית על כל מרכיביה  לגשר.  ״דברי חכמים בנחת נשמעים״.  ״באנו חושך לגרש״. לא לכבוד את האור היפה של היהדות. שלא נקיים חלילה את אמרת הנביא ״חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו״.

ואולם הכל בלא כלום אי אפשר.  יש אכן נושאים מסוימים  שאין אימת המחלה קשורה אליהם ואשר  רופא יבקש למשוך ידו מהם.  למשל הכוונה לשנוי מין.  אין מדובר ברפואה במובנה הקלאסי של המילה. ומותר לו לאותו המתמחה בכך לקיים אמרה עתיקה המתייחסת לפרלמנט הבריטי ״….. but change a man to a woman and a woman to a man״ .

לא נזהרה הגברת סטרוק בלשונה ובניסוחה, לא הכל היה בטל, לא הכל היה ״מוקצה מחמת מיאוס״.  הוא שאמרנו.  ״החיים והמוות ביד הלשון״.

 

האוהב לשנוא

החוק ועונשו

החוק ועונשו

קלוֹד אַדְרִיאֶן הֶלְוֶטִיוּס  איש חשיבה צרפתי בן המאה השמונה עשרה זכה לתשבחות כמו גם לביקורות, לרבות חרם שהושת אליו על ידי הכנסייה הקתולית  לא תהא זו טעות קשה מדי לקבוע כי פילוסופים רבים מעמיתיו, החלו להתייחס אליו בחיוב לאחר שזנח את החשיבה וצבר הון רב – החל לתמוך בעניים ופיתוח מקורות פרנסה. השפעתו הייתה על טובים [סטיוארט מיל] ועל טובים פחות [קארל מארקס]  את הפילוסופיה החינוכית שלו -  עיקרה של חשיבתו  הפילוסופית -  ינק הוא מאלה שזכו לפרסום רב כמו ג׳ון לוק, וזכה הוא להשפיע על מי שנבחר על ידי ההיסטוריון הבריטי פאול ג׳ונסון כדוגמא חינוכית ל׳עשה מה שאני אומר ואל תעשה מה שאני עושה׳ - ז׳אן זאק רוסו. משפט קצר אחד שהתפרסם בחיבורו  של הלוטיוס ״על הרוח״ יש בו רבותֿ. שכך לשונו. ״לשפוט זה לחוש״. טרם שניגש לעיננו, עוד נזכיר ממשנתו של פילוסוף אחר, אנגלי.  כך כתב ג׳ון לוק במסתו ״מחשבות אחדות על החינוך״. ״מבין כל בני האדם שאנו פוגשים, תשעה מתוך עשרה חלקים המגדירים  אותם -  טובים או רעים, מועילים או לא מועילים – נקבעים על ידי חינוכם״.  

חינוך הינו מונח רחב.  הוא כולל  קביעת נתיבים לדור ההמשך, הוא מצעיד אוכלוסייה לסדר חברתי, הוא מצדיק או שולל תופעה מסוימת.  כל מסר – לכל אדם -  מהווה אקט חינוכי, באשר המסר מבקש להנחות את הנמסר כיצד לנהוג וכיצד שלא לנהוג.  המסר עובר לצד האחר לעתים בתוספת איום, או כחלק מטובת הנאה. אבל המסר מבקש לחנך את האחר מנקודת מבטו של המוסר.  אלא מאי? לעתים קרובות, ואפילו קרובות מאוד, המסר אינו מובן כי אין מי שיבין.  המסר נמסר בשפה נפשית אחת, והנמסר מקבלה בשפה נפשית אחרת.  והלא כבר החכם מכל אדם קבע ״חנוך לנער על פי דרכו״. וזאת יש לזכור.  אין ״חלל חינוכי״.  בהיותו של האדם חיה חברתית, תמיד יהיה מי שישפיע, תמיד ימצא הנער חינוך, מושא לחיקוי,  לטוב או לרע, עשייה חיובית או חבור לעשיית פשע. וכל חינוך שיחונך הנער,  יישאר מנת חלקו.  כהמשכה של אותה אמרה של שלמה המלך. ״גם כי יזקין, לא יסור ממנה״.

מסר אותו מעבירה מדינה  לישות מדינית אחרת, אף בה יש אלמנט חשוב של חינוך.  אולטימטום מדיני הינו דרישה לנהוג או שלא לנהוג, בדיוק כפי שדורש המחנך. אף האוירה הפנימית בתוך ישות מדינית לא תיוושע באמצעות החוק או מערכת אכיפת החוק. כי החינוך עוצמתי יותר.  והא ראיה.  הפושע חושב שאולי ייתפס [הגם שתקוותו הינה אחרת].  הוא יודע שאחרים נתפסו.  ואף על פי כן הוא אלים, כי כך חונך.

מדינת ישראל נלחמת נגד מחבלים ודורשי שלומם שנים.  ישראל מוגבלת במלחמה בשל הוראות חוק אלו או אחרות. האויב מבית ומחוץ משוחרר מכבלי החוק.  כך למשל, מדינת ישראל לא הייתה מעיזה לנתק תושב שכם או ג׳נין השוכב בבית חולים בישראל, להורגו ולהבריח את גופתו. טירן פרו מדלית אל כרמל נחטף על ידי מחבלים מבית חולים מג׳נין והושב לאחר יומיים.

בעזה עדיין מצויות גופות של חיילים ישראלים. הדר גולדין ואורון שאול הי״ד כבר שנים בידי החמס.  ישראל מנהלת משאים ומתנים. לשוא. מה ההבדל בין טירן פרו ובין גופות חיילנו בעזה?

החמס חונך שהוא לא חייב לשמור על החוק הבינלאומי.  שליחיו מג׳נין קבלו מסר אחר.  כן חינוך אחר שהועבר אליהם בבירור.  לא הייתה זאת מדיניות הממשלה שהביאה לשחרור גופתו של טירן פרו.  המחבלים תושבי יהודה ושומרון מוכנים להתעמת עם צהל.  אין להם עקבות, בעוד לצ.ה.ל. יש.  המסר שג׳נין קבלה מקרוביו הדרוזיים של טירן פירו היה שאם גופתו של זה לא תוחזר, לא יהא פה מאבק במגבלת החוק הבינלאומי.  המסר היה כי הדרוזים פשוט ירצחו מכל הבא ליד, ללא גבולין, ללא היסוסין, בדיוק כמו שנוהגים המחבלים עצמם.  הדרוזים קיימו במסר שלהם ״חנוך לנער על פי דרכו״.  זה יפה? לא כל כך.  זה חוקי? לא.  אבל זה היה יעיל. ואפילו יעיל מאוד. גופתו של טרין פרו בישראל. עצמותיהם של הדר גולדין ואורון שאול הי״ד עדיין שם אצל רוצחיהם. כי גופות המחבלים המוחזקות על ידי צה״ל, לא נדרשות להם לשולחיהם למטרות הומניות, כי אם כשכר ״עובר לשוכר.  וכאשר יושבו הגופות, לא יהוו הלוויותיהן מעמד של עצב,  אלא היסטריה של שנאה, ״אטבח על יהוד״, או ״בדם ואש נפדה את פלסטין״. זה החינוך שאותו מקבלים בעזה ואצל חלק מערביי יהודה ושומרון. את האיום המוגבל על ידי החוק, חונך יושב עזה להבין כחולשה שחשוב לנצלה. הטילים ה״מבקרים״ בישובי הדרום מעת לעת מעידים שהצד השני חונך לא לפחד, להתעמת. זה חשוב, זה טוב, זה מעורר הדר והערצה״.  ואולי ״בעזר אללה״ המחבל לא ייתפס.  ואם ייהרג? נו טוב.  הוא יהיה עסוק עם שבעים ושתיים בתולות.  החינוך שישראל מבקשת לחנך, המסר שישראל מנסה להעביר, הינה שפה אחרת, מובנת אחרת על ידי הצד השני.

וזאת יש לזכור. אצל כל ישות מדינית, קיימת מערכת אכיפת חוק המבקשת – ולעתים נכשלת – להבטיח את השמירה על החוק.  מערכת אכיפת החוק הבינלאומי הינה בעייתית.  אין משטרה בינלאומית.   החלטות בינלאומיות מייצגות אינטרסים  ולא עשיית צדק.   ולכן  אי אפשר לציית למערכת חוקית כאשר הצד השני אינו עושה כן ואין מי שיכול לאכוף עליו להטיב דרכו.  אותו הצד השני מנצל את הערכיות של הצד שומר החוק.  כמה  מחסני נשק וטילים מסתיר החמס או החיזבאללה בבתי חולים ובתי ספר? כי לישראל אסור לפגוע במקומות אלו.  גני הילדים בדרום מהווים לא פעם מטרות של הטרור כי החמס אינו מכפיף עצמו לחוק הבינלאומי. גינוי על מנת לצאת ידי חובה של מחלקת המדינה של ארצות הברית אין בו כי אם לצאת ידי חובה. וכך מבין זאת החמס.

הצד השני פחד מהאיום הדרוזי וזה עבד. ישראל נכשלה בחינוכו של האויב כי אין הוא מפחד. קשקושיו של אהוד ברק כראש ממשלה  לאחר היציאה  מלבנון היה מסר של נסיגה. צעד חינוכי אדיר לטובת החיזבאללה שלמד כי ישראל בורחת.  פינוי עזה הוצג שם אצל החמס כניצחון כי המסר מישראל היה אומלל.  המסר הדרוזי צריך לשמש לנו ״דרך חינוכית״. כי הוא דיבר בשפה שהמחבל מבין, בשפה שארגון טרור מפחד ממנה.  השאלה החינוכית הנדרשת?  איך להפחיד – לא לאיים, להפחיד  - על מנת שהאויב ייסוג מכוונותיו.  על מנת לחנך את האויב בדרכים שלו, או ״על פי דרכו״.

אני יודע.  העולם לא יבין, כי הוא אינו חי כאן. העולם בעצם אף פעם לא הבין.  הגישה השלילית לישראל מקורה גם בכך שישראל אינה מעבירה מסר ברור שיש בו על מנת להפחיד.  וכשישראל אינה מנצחת היא מפסידה.  איך כתבו פעם שני מחברי הביוגרפיה של יאסר ערפאת? ״to talk about world terrorism and not to talk about the PLO is like talking about the blood circulation and not to talk about the heart״.  היה זה ג׳יימס בייקר – שר החוץ  - המאוד עוין – של ארצות הברית שקבע לאחר פלישת עירק לכוויית, פלישה שזכתה לברכת המנהיגות הפלסטינאית, שארצות הברית לעולם לא תנהל מגעים עם המנהיגות הקיימת של הפלסטינאית.  אמר? אז אמר.

אי ההפחדה עולה לנו בדמים. הפחד יעשה את שלו.  והא ראיה,  אף דרוזי לא נכנס לג׳נין.  אבל הכל הבינו שהאיום רציני.  וזה הפחיד. את השפלים שברוצחים.

   

 ?או להשיב את גופות חיילנו הבייתה,   politically correct. אבל אם עלי לבחור בין

אני מעדיף את החלופה השניה.  לא היסוס.  ללא היסוס כלל.

 

מלחמה ושלום

 

מלחמה ושלום

ושוב נדרש אני לחבר הכנסת אבי מעוז. על הבטחתו   כי נשות הכותל לא יוכלו להמשיך ולהתפלל כבקשתן על יד הכותל המערבי.

חבר הכנסת מעוז – אדם, שלמרת ששטחתי ביקורת על חשיבתו, ידעתי ואני יודע להצביע על עברו שיש בו אף להתפאר – הגיב היום לתפילה שערכו היום נשות הכותל – כמדי ראש חודש בחודשו, אצל  הכותל המערבי. יודע חבר הכנסת מעוז לקבוע כי הממשלה החדשה תפסיק את פעילות נשות הכותל. וכך המשיך וקבע ״עם הקמת הממשלה נשים סוף לחילול השם״.

אני באמת ובתמים מאמין לו לחבר הכנסת מעוז כי תפילת הנשים חורה לו.  לא אכחד, אף לי.  בין השאר כי לא בתפילה עסקינן כי אם בהפגנה, ויעידו המטריות עליהן נכתב ״את התפילה הזו אי אפשר להפסיק״.

בעבר הבעתי דעתי שאסור, פשוט אסור להתייחס ל״נשות הכותל״.  כל תגובה עיתונאית, או של חבר כנסת או אישיות ציבורית אחרת, הינה ״המתנה״ ב״ה״ הידיעה לאותה קבוצה.  ״מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו״.  אמרה היסטורית זו  - שיש החלוקים על מקורה אך לא על הגיונה, הוכיחה את עצמה בישראל יותר מאשר פעם אחת.

המפה הפוליטית בישראל ידעה על מפלגות שחרטו על דיגלם  מלחמה ב״כפייה הדתית״, על אנשי חשיבה שהזכירו מאמרים בדר שטימר.   לא, הם לא לחמו ואינם לוחמות נגד הכפייה האנטי דתית, כמו למשל האיסור לערוך אירועים לנשים חרדיות בלבד וכך למנוע מהן מה שמותר לאחרים [כמו למשל לרעייתו של ראש הממשלה לפרסם תוכניות לנשים בלבד – טוב. היא לא חרדית],  או אמרות הבלע של עיתונאי בתל אביב  - גבי גזית שמו -  שבעבר,  בתוכניתו ״רדיו ללא הפסקה״ בסמיכות ליום השואה ב21 אפריל, 2010, קבע   כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ובהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהמים  מהחמצן של הקדמה״.  כי זה מאוד פשוט להתעצם פוליטית על גלי השנאה.  עשו זאת אויבינו בעבר, עושים זאת חלק משכיננו בהווה, ועשו זאת גם העושים על ידי שולחן הממשלה, כמו שר האוצר דהיום בראיון טלוויזיוני  במרץ, 2021, [במריצה ולמזבלה״], הגברת שולמית אלוני [מעל דוכן הכנסת ביום 3 יולי, 1991]  ידעה לקבוע ״החרדים הן עלוקות  ... יושבים עלינו כפרזיטים שותי דמינו תרתי משמע״], אורי אבנרי שקבע  במאמר שפרסם בעיתונו  ״העולם הזה״ ב11 נובמבר, 1988] ״צריך להיכנס למאה שערים עם זחל״מים ... ולרסס״]  , ועוד אמרות שפר שספרי ״החשיבה״ בישראל שופעים בם״.   

שולמית אלוני לא הייתה מצליחה להרים ראש אילולי חלק מהחקיקה הדתית. ראש הממשלה  יודע להזהיר בין ההשוואה ההתנהגותית בישראל לבין זו באיראן  כי הוא חושב שהוא יודע – ותאמינו לי, הוא לא יודע.  הוא אחד האנשים שחייבים להיות במערכת של ״אנציקלופדיית אי הידיעה שבידיעה״. שהלא דברי ״החכמה״ שיצאו מפיו מביכים.

אחד מחברי הכנסת שהערכתי את חוכמתו, עמקותו החשיבתית אמונתו ויחסו לאחר – גם כשלא הסכים עימו – היה חבר הכנסת חנן פורת ז״ל [תקראו את ספריו, כדאי]. ואולם מכל אמרותיו בכנסת דווקא אחת זכורה לי יותר מכל, כי שגגה הייתה זו שיצתה מלפניו.  הייתה זו חברת הכנסת יעל דיין, מנוחתה עדן,   שבדיון מאוחר לילי  ורדום  אי שם בדצמבר 1994, [איני חושב שהיו מניין חברי כנסת במליאה] השוותה את אהבת דוד ויהונתן לאהבה אסורה [יורשה לי לא להתייחס לעומק מחשבתה של הגברת דיין כי אין למה להתייחס].  אבל, חבר הכנסת פורת זצ״ל שהיה  במליאה ואכן נפגע, הזדעק כלפי הנואמת, ולכן אני זוכר את הסיפור.  לו היו דברי ההבל של חברת הכנסת דיין נמשכים באווירה הישנונית במליאה, איש לא היה זוכר, איש לא היה שומע.  שהלא למדנו מהחכם מכל אדם ״עת לחשות ועת לדבר״.

נשות הכותל זו תופעה קיימת.  היא תופעה פוליטית ונהנית מתמיכה פוליטית. בשום קונסטלציה פוליטית, למעט דיקטטורה, לא ניתן יהיה להעלים את הקבוצה. ייתכן ומר מעוז יצליח להעביר חקיקה בכנסת כנגד תפילתן של נשות הכותל.  המהומה הפוליטית בישראל, הוויכוחים המשפטיים, החשיפה לתקשורת בארץ ובחו״ל, זו המתנה שיעניק מר מעוז לקבוצה הלזו.  שהלא נשות הכותל, ואותן ״רבניות״ רפורמיות הנושאות את ספרי התורה בדרכם לכותל הדמעות, לא באות להתפלל.  הן באות ״לעשות הון פוליטי״ להיחשף, להראות שהן והקבוצות הפוליטיות התומכות בן נלחמות נגד ״כפייה דתית״. טענה כל כך מושכת ומאדירה הון פוליטי, כי יש בה על מנת להאדיר את השנאה.  אז היום ינצח מר מעוז.  ובבחירות הבאות?

אפשר גם אחרת.  להתעלם.  פשוט להתעלם.   יבואו פעם, יבואו פעמיים, יבואו שלוש פעמים. אם לא יביעו בן עניין אם אותם מתפללים משולהבים המבקשים לשמור על כבודו של מקום לא יתקפו, אלא יקיימו ״סייג לחכמה שתיקה״,   ידעך ההון הפוליטי, מנהיגות התנועה לא ישובו יותר, כי אם הון פוליטי איין, הקב״ה חשוב פחות.

תמיד התנגדתי למצעד הגאווה בירושלים.  אני חושב שגם חד מיני, אם כבוד גופו חשוב לו, אמור להתנגד למצעד זה שכל שיפגין הינה מתירנות ולעתים, פורנוגרפיה – במטיבה.  לראשונה נתקלתי ברעיון של ״מצעד הגאווה״ כשזה נערך באמסטרדם.  ״משלחת״ ישראלית הגיע למצעד עטופה חגורות וורודות, ורק חגורות וורודות.  איך למדנו? ״אין אפשרות שניה לעשות את הרושם הראשוני״.   ואז כמובן נשאלה השאלה, כיצד על אדם עם ולו רבד של כבוד עצמי  לנהוג. הלא ״להשמיד״ את המצעד אי אפשר [המצעד.  חלילה לא האדם הגאה, שהוא יציר הבורא כמוך וכמוני].  להפגין נגדו? הא לך מתת אדיר של יחסי ציבור.  פשוט להתעלם. שירה בנקי ז״ל, בת 15 נהרגה על ידי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב30 יולי, 2015.  נכון, יעידו כי מר שליסל הינו חולה נפש.  זה אינו משנה. תמיד יהא אותו אחד שיצעד צעד אחד מעל המותר וההיסטוריה תוכיח כי הפושע של היום עלול להיות הנביא של מחר.  יש מלחמות שחשוב ללחום אותן, ויש מלחמות שהן עצמן הינו נשקו של היריב.  אנחנו בבית פנימה חייבים להתווכח, לא להילחם. לדעת מי אפשר ומה אפשי, מה נכון, מה לא נכון. את מלחתה של ישראל להפנות כלפי המאיימים מבחוץ. את עמודי היציבות לקבע מבפנים ״אמר רבי אלעזר הקפר. אפילו כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״.

עימות כנגד נשות הכותל – באשר הוא, ובאשר תהא התוצאה – הינו ניצחון להן ולשולחיהן.  התעלמות, לקיים ״עת לחשות״ פירושו להדעיך את העניין. לדלל את הסערה הפוליטית.  פוליטיקה תלויה  ב״לגלות עניין״.  כשעניין איין, אפ פוליטיקה איין.

וכיון שיודע אני שחבר הכנסת מעוז הינו יהודי חכם [ואף חכם מאוד] אני מזמינו לקיים ״יפה שתיקה לחכמים״.  להראות לעם שלא לחלוק באנו כי אם לאחד.  לא ללחום באנו כי אם לאהוב. כי מה שמסיגים עם כפית של דבש לא משיגים עם פלוגה של טנקים. לאחר הכל, כשמדובר אצל היושבים בציון ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״.

זלי יפה

הבית היהודי על שום מה?

הבית היהודי – על שום מה?

החלטתי לכתוב מתוך חשש. החלטתי לכתוב כי את אשר נאמר ואת אשר נעשה שני עולמות הם. החלטתי  כאמרתו של בעל אור החיים -  ״להעלות על ספר את אשר הבינותי״, כי הזמן מדעיך את העבר.  אם נשנה קמעה מאמרתו של המוזיקאי  הענק הקטור ברליוז, נקבע כי ״הזמן הוא מורה גדול, אבל לרוע המזל הוא משנה את דעתם של מהתלמידים שלו״.    

המפלגה הדתית הלאומית , תחילה, המזרחי ואחותה, הפועל המזרחי. אלה התאחדו למפד״ל. זו כקודמותיה  פיארו את שמה של היהדות הדתית. הם הקימו את תנועת בני עקיבא, את ישיבות ההסדר, קיבוצים מצפון הארץ לדרומה, הייתה להם חברת בנייה [מישהב] ובנק [כן, בנק המזרחי טפחות בע״מ היה בגלגול קודם בנק שזוהה עם המפלגה]. תנועת המזרחי הייתה מעצמה בעולם כולו. תנועות המזרחי פעלו [ועודן מדשדשות] במדינות רבות ובכל יבשת.

מנהיגי התנועה, מהרב מאיר בר אילן,  ועד משה חיים שפירא וזבולון המר, יוסף בורג וזרח ורהפטיג, טובה סנהדראי, יצחק רפאל, ועוד רבים וטובים, הצעידו את המפלגה למקומות גבוהים מאוד ולמקומות שפלים מאוד.  ההיסטוריה מעידה שמספר חברי הכנסת הגבוהה של המפלגה היה תריסר.  ובזמנו, המספר הנחות ביותר של נציגי המפלגה בכנסת  -  שישה. 

אבל בכוח מנהיגותו של   משה חיים שפירא, הייתה זו המפד״ל שהייתה אדריכלית ממשלת הליכוד הלאומי  שקמה עובר למלחמת ששת הימים.  המפלגה ידעה לשתף פעולה עם השמאל ועם הימין.  נציגיה ישבו  ברוב ממשלות ישראל בראשות נציגי מפא״י והמערך [בן גוריון, שרת, אשכול גולדה ורבין] , כמו גם – לאחר המהפך – עם נציגי שינוי שחברו יחדיו תחת מנהיגותו של פרופסור יגאל ידין, לממשלת בגין.

למפד״ל היה ערך מוסף.  למפד״ל היה מה להציע, שלמפלגה אחרת לא היה.  כן, להבטיח את האינטרסים של הקיבוצים הדתיים,  לפתח את אזורי יו״ש, להאדיר את החינוך הדתי הלאומי, להבטיח את עתידם של ישיבות ההסדר, ופרוייקט השרות הלאומי, כמו גם להתגאות באוניברסיטה שהקימה – ואשר הזדהותה עם תנועת המזרחי דעכה זה מכבר.

אז היהדות הדתית  - תולדתה של תנועת המזרחי  - התפלגה.  חלקים עברו לש״ס עם הקמתה, רבים עברו לליכוד, ובכל מערכת בחירות מציגות מפלגות אלו או אחרות את ״המפד״לניק האמיתי״, שכמובן הצטרף לאותה מפלגה.

אבל  האמת שונה.  למרות השנויים, למרות הכישלונות, למרות המהפכות, המפד״ל עודה חיה וקיימת, והיא עם פוטנציאל אדיר להשיב עטרה ליושנה.

כל אחת מהמפלגות שפרשו יש לה ייחוד משל עצמה ובעצם, מתמקדת בנושאים הבוערים של היום.  כך למשל האדונים סמוטריץ ובן גביר [וכבודם במקומם מונח] העומדים בראש הציונות הדתית – עוצמה יהודית, מבקשים לטפל בעימות עם המפלגות הערביות ובמלחמה בלהב״טים או  בעימות עם המערכת המשפטית.  כמעט הכל חשוב, אבל אין בו די.  לא שמעתי דבר על החינוך של תנועת המזרחי, על האדרת תנועת הנער שלה, על הדאגה לישיבות ההסדר ולשרות הלאומי. ולדאבון הלב הקיצוניות מחד וחוסר הסובלנות לדעה האחרת מאידך היא אתגרית. אתגרית מדי.

מפלגות אחרות כאילו השיבו לסדר היום את הוויכוח בתקופות קודמות מאוד  עת חשב למשל חבר הכנסת הרב מנחם הכהן ״הרב של ההסתדרות״ ששימש חבר כנסת מטעם המערך, כי מפלגה כמו המפד״ל הינה מיותרת.  כי מפלגות זולת המפד״ל ידאגו לצרכי הדת במדינה.  איך כתב ברוך שפינוזה? ״מה שאינו יכול להיות מוסג באמצעות זולתו, חייב להיות מוסג באמצעות עצמו״. והאמת היא, לנו יש רק ״עצמו״ אחד.  הבית היהודי, השורשית, שמקורה בתנועת המזרחי.  

והשאלה היא מה כוונתנו לעשות אצל הצומת הבאה?  לערוג על העבר ולנסות להשיב עטרה ליושנה? לשקם, למען חינוך הדור הבא? למען ישיבות ההסדר? למען שרות הלאומי? למען הישובים באזור יהודה ושומרון? למען הנושאים הדתיים המאתגרים את המדינה? או ״להעניש״.  כדין – או, כעניות דעתי -  ממש שלא כדין ותוך כפיות טובה,  ולשאת בנזק האדיר של מחיקת ההיסטוריה?  כך קיים אמרתו של החכם מכל אדם, ״כי הכעס בחיק כסילים ינוח״. 

לא אכחיש.  אני  - כרבים אחרים – שומעים דברי כעס וחימה על שרת הפנים. [יש המבקרים את הבית היהודי ואת מנהיגתה בתבונה ובטעם, ויש אשר יבקשו ליישם אמרתו של אפלטון ״בני האדם סבורים שאם ינהגו גסות בזולתם, קרנם תעלה״]. איני שייך לאלה. נזכר אני בדבריו של פרנץ קפקא ״שישו ושמחו החולים, הרופא הושכב במיטתכם״. כי האמת הינה שכל פועלה של השרה היה לטובת הציבור שאני משתייך אליו, שהמפד״לניק משתייך אליו, שכל מי שתנועת המזרחי יקרה לו, משתייך אליו. ואותם המבקרים את השרה משכיבים את הרופאה במיטתם.

ואולי יזכרו את אשר אמר אביגדור ליברמן ולו בנושאים הקרובים לחרדים או לחרד״לים. ״הבעיה שלנו הייתה ניר אורבך ואיילת שקד״.  כן, כי בניגוד לדעה הרווחת, עשתה שרת הפנים כל כך הרבה עבור העם בישראל.   תקציב הרשויות המקומיות באיו״ש גדל ב75%, הקמתה של מועצה מקומית חדשה בשומרון, הקמת ישובים חדשים בגולן, עיר דרוזית ראשונה, דאגה לרצף טריטוריאלי שיש בו עצירת ההתפשטות של ערביי דרום הר חברון לפזורה הבדואית,  ועוד מבול של עשייה. בהכירי את שנעשה ובהכירי את אשר נאמר, מרכין אני ראש בפני אמרתו של תיאודור אורנו ״חיים אמיתיים [העשייה] בחיים השגויים [ביקורת השוא]״.

הגברת שקד אינה דתייה אבל  - כפי שכתבתי בעבר – הינה החילונית הדתייה ביותר שאני מכיר.  עד אני לעזרתה האדירה ומלחמתה למען הציבור הדתי והחרדי אצל שולחן הממשלה ובכנסת.  אני מעיד כי הייתי שם.

כל אחד מנציגי הבית היהודי  מגיע עם עשייה ציבורית המתאימה להיסטוריה של המפד״ל.  יוסי ברודני עומד בראש עיר שכל אווירתה הינה דתית לאומית והצלחתו המרשימה שם אינה ניתנת לערעור. אמיתי פורת עמד בראש ״הקיבוץ הדתי״ והובילו בתבונה, והגברת ניצנה דרשן – לייטר, עומדת בראש ״שורת הדין״ – אותו גוף שמנהל – ובהצלחה אדירה – מלחמת חורמה כלכלית כנגד אירגוני הטרור והמסייעים להם.

מאצל הקשורים היום ל״בית  היהודי״ והמבקשים להצמיחו מחדש  ימצאו אותם שינקו מהמפד״ל. שעסקו רוב שנותיהם בציונות הדתית.  הבית היהודי הוא הינו הסיכוי להשיב את תנועת המזרחי למקומה הראוי לה במפת הפוליטיקה הישראלית, להוות את הגשר אותו ידע לבנות השר משה חיים שפירא, להצמיח מחדש את העץ שיבש. לדאוג לדור ההמשך,

אני חושב שמפת הבית היהודי כפי שנוצרה הינה הזמנה לכולנו להביט קדימה בתקווה, להתחיל בצעד הראשון לשקם תנועה אדירה שעסקה בכל ותעסוק בכל.  חלילה לנו להיעלם מהפה הפוליטית. שהלא זה ״מעוות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להימנות״.  אל תשכחו את העבר על מנת שנוכל לבנות את העתיד. ובלשונו של יגאל אלון ״עם שאינו זוכר את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל״.  הדבר נכון כלפי עם, והדברים נכונים גם כלפי תנועה פוליטית היסטורית.

האתגר קשה.  התחרות  אינה פשוטה. אך כדברי ג׳ובאני בוקאצ׳ו, ״אבל הניצחון מפאר יותר את המנצח ככל שכוחות המנוצח היו גדולים יותר״

אני חושב שניתן וצריך להאדיר את הבית היהודי – הבית שלנו.

אדם ניכר

     

״אמר רבי אילעי בשלשה דברים אדם ניכר  …. ובכעסו״. כך הגמרא במסכת עירובין.  ועוד למדנו ממקור שמקורו לוט בערפל, כי ״אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה״. במבוא לספרו החדש Leadership:  Six Studies in World Strategy  מסכם ״הביסמרק של המאה עשרים״, הנרי קיסינג׳ר [כן, בן 99, אבל עדיין כותב בראש צלול] – דווקא במבוא לספר, המייצג את מסקנת מחקרו - את תכונותיו האסטרטגיות של מנהיג.  בפרקי הספר, מנתח מי שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית את האסטרטגיות של מנהיגים שונים ברחבי העולם. קונראד אדנאואר -קנצלר גרמניה המערבית; מרגרט תאצ׳ר – הלא היא ״גברת הברזל״  -  ראש ממשלת אנגליה; ריצ׳ארד ניכסון [איך לא? שהלא תחת נשיאותו שימש פרופסור קיסינג׳ר בתפקידים מהבכירים ביותר בארצות הברית  - היועץ לביטחון לאומי, מזכיר המדינה, ואף שני התפקידים כאחד, תקדים שלא חזר על עצמו מאז]; ואנואר סאדאת – נשיא מצריים שהיה ראש וראשון למנהיגי ערב שכרת הסכם שלום עם ישראל, ושילם על כך בחייו.

 לא באתי לנתח את ספרו של פרופסור קיסינג׳ר [אבל כדאי מאוד לקרא]  .  ואולם כן אבקש להביא מובאה אחת מספרו שיש בה על מנת להשלים את המובאות שהבאנו בפתיח לזה המאמר.  וכך לשונו: - ״Leaders can be magnified - or diminished – by the qualities of those around them״.

וכיצד יודע הוא ״אחד העם״ המבקש לבחור במנהיג זה או אחר ב״בוא יום פקודה״ עת עומד הוא במחשכים של וילון ההצבעה? עשייתו של המנהיג הינה דרך אחת.  המלל  - או לשונו - של אותו מנהיג ויותר מכך אותם הסובבים את אותו מנהיג ואשר מנהיגותו תלויה אף בתמיכתם, הינה הדרך החלופית.

בעבר הייתה תנועת החירות – ותנועת הליכוד - תנועה של הדר וכבוד.  לא, לא הכל הסכימו עם מנחם בגין, לא הכל הסכימו עם הסובבים אותו [משה ניסים, יצחק שמיר, דן מרידור ועוד].

כאשר מנהיג מאבד את הטובים בחבורה, ונשאר עם אותם שאין הם כי אם ״עושי דברו״ ללא חשיבה עצמאית, כשלונו של המנהיג מובטח. הוא הופך למנהיג מתוך יראה, לא מתוך כיבוד.  הוא מנהיג מאיים על עתידו של התומך, לא מנהיג ואשר התומך מבקש את מנהיגותו. וכיון שביראה עסקינן ולא באהבה, הסכינים המושחזים היטב מוצנעים אך מוכנים לשליפה.

לאחרונה איבדה תנועת הליכוד את אחד החשובים בבניה.  ד״ר  יובל שטיינמיץ.  ד״ר שטיינמיץ הינו איש חשיבה עמוק, איש עשייה והבנה, ולא מן ההכרח להסכים איתו על מנת להעריך אותו.  לא, לא היה הוא יחיד בדורו. יש עוד מאותם היושבים אצל הכנסת מטעמה של תנועת הליכוד ואשר יש  בם על מנת לכבד את ההדר החירותי או ״ההדר הז׳בוטינסקאי״. כך חבר הכנסת ניר ברקת,  חבר הכנסת יולי אדלשטיין, אבי דיכטר, אלי כהן, או אורלי לוי -  אבקסיס, ועוד.  אבל דורשי שלומו של מר נתניהו השופכים אש וגופרית בכל מלל אפשרי, המאיימים על המפלגות האחרות ואשר ״להם [היום]  הכוח והממשלה״ – הם הינם היום הכוורת של מר נתניהו.  אני מעיד שב״אחד על אחד״,  מר דוד אמסלם הינו אדם מיוחד ונדיר. בעל מעוף, עמקות חשיבה.  לא, הוא לא למד לימודים גבוהים, אבל יש בו נכס הרבה יותר חשוב. חכמת חיים, חריפות השכל ולב מדהים.  נעם הליכתו ב״אחד על אחד״ יש בה על מנת לפאר.  אבל את הונו הפוליטי עושה חבר הכנסת אמסלם ב׳בריונות׳ פוליטית.  השתלחויות ואשר ההדר הז׳בוטינסקאי הינו מהן והלאה. איני מכיר אישית את חברת הכנסת מירי רגב.  או חברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן [את ״נאום השקרן״ שלה עודכם זוכרים? לא הייתה זו אלימות מבעיתה?] נראה  כאילו בקשו הם ליישם  באופן מיוחד את האמרה התלמודית ״כל דאלים גבר״. כאילו על מנת לקיים מצוות מציאת החן בעיני המנהיג, על מנת להפגין נאמנות ללא סייג - לא לעשייה, כי אם לעושה – ״הכל מותרין״. וחרצובות הלשון מעידות על הכל. וכבודה של הפוליטיקה בישראל? מה יהא עליה?  שהלא אין דבר המייצג את אישיותו של אדם יותר מלשונו. האם פניה של תנועת הליכוד ייהפכו אש וגופרית?  ואם תזכה תנועת הליכוד להרכיב את הממשלה החדשה? כך תיראה מנהיגותה? 

מבקש מר בנימין נתניהו לחזור ולהנהיג את המדינה.  יבדוק נא מובאות תוצר לשונם של ״נאמני נתניהו״.  ויהרהר על  מסקנתו של פרופסור קיסינג׳ר. שהלא כך קבעה -  מנהיג נוסק או דועך ״by the qualities of those around him״.

יש מנהיגים המבקשים שעושי רצונם לא ירימו ראש.  שלא יהגו חלילה באפשרות ״היום הוא, מחר אני״ [כפי שכבר הרהרו בקול גם מר אמסלם וגם הגברת רגב], ומבקשים הם להציג מרכולתם בקיצוניות האמירה.  והקיצוניות גורפת.  היא קורצת.  מר איתמר בן גביר  אינו בוחל בלשונו.  האם לכן עוצמתו הפוליטית גוברת תאוצה? היה ולשונו  תצלח? אז נקבע כך את תרבות הדיון? כל דאלים גבר? או חשיבה על  והתחשבות  באחר? הנקמה או הגשר? אתה מר נתניהו אמור להחליט כפי שכל מנהיג בכל מפלגה אחרת אמור לעשות זאת.  נכון. יש המצביעים על  ועידת המפלגה שהינה ״אור לדמוקרטיה״.  האומנם? לא.  קבלני הקולות הפועלים במחשכים, ועדי עובדים הכופים רצונם על שולחיהם.  הליכוד הבין שהליכתו של ד״ר שטייניץ הינה הפסד?  כנראה שלא.  וזו הינה הטרגדיה.  של כולנו.  בין אם אנו מצביעי ליכוד ובין אם לאו.

דמוקרטיה נגד דמוקרטיה

העם היהודי למוד מחלוקות הינו, החל מיום היוסדו ועד ימנו שלנו.  חלק מהמחלוקות היו ״לשמה״ חלקן לשם עשיית הון פוליטי או לצורך השפלת האחר. חלקן של המחלוקות היו מחלוקות שביושר, ומחלקן לא חסרה הייתה הרמייה.

התנ״ך רווי עדויות על מחלוקות. קיין והבל, דתן ואבירם, קורח ועדתו, מעשה העגל, פרשת המרגלים, קברות התאווה,  פילגש בגבעה, שאול ודוד, דוד ואדוניה או אבשלום,  ועוד.  תקופת חורבן הבית רוויה הייתה במחלוקות שהביאו לחורבן. פרושים וצדוקים , בנו של רבן יוחנן בן זכאי שהנהיג קבוצת קנאים מסוכנת, לעומת דודו שהבין ש״עת לחשותב ועת לדבר״ או ״עת מלחמה ועת שלום״.  חסידים ומתנגדים בתחילת דרכה של תנועת החסידות.  חייה של התנועה הציונית רוויות היו מחלוקות עד בלי די.   אלה האישיות: -  וייצמן ובן גוריון, ז׳בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית [הגם שבתחילת דרך היו יחסי קרבה מיוחדים בין חיים ויצמן ובין זאב ז׳בוטינסקי. בתחילה  - שמענו, בהמשכה של דרך - לא שמענו], המחלוקת בשאלת אוגנדה, ועוד.  כמובן מדינת ישראל ו״המדינה שבדרך״ שידעה ״קרבות״ אידיאולוגיים ואף אלימות של ממש. ה״סזון״, שאלת ״הסרטיפיקטים״ וחלוקתם, האפליה בשוק העבודה, משבר אלטלנה, המחלוקת לעניין ניסוחה של מגילת העצמאות, שאלת פירוק הפלמ״ח, או פירוק אצ״ל ולח״י והטמעת חייליהם בצה״ל, המחלוקות המרות מאוד בין בן גוריון ושרת, בן בן גוריון ואשכול [ובעצם כמעט עם כל אחד אחר], [״האיש ההוא״ או ״אותו שיושב על יד באדר״ – כך קרא דוד בן גוריון למנחם בגין],  שאלת השילומים מגרמניה, ״חתרן בלתי נלאה״ כך הגדיר יצחק רבין את שמעון פרס, התנגדותו של שמעון פרס להפצצת הכור האטומי תמוז בעירק, שאלת ״סברה ושתילה״, פנוי ימית, שלא לדבר על רצח יצחק רבין או אמיל גרינצוייג, או רציחתה של שירה בנקי על ידי ישי שליסל,  ועוד  כי  מחלוקות כואבות. ממש, ״סימפוניה בלתי גמורה״. היו מחלוקות שהעידו על כשלון, על חוסר יושר, ועל – ככותרתו של ספרם של Bryan Burrough וJohn Helyar  ״ברברים בכניסה״.

איני חושב שבעבר, ירדה התרבות הפוליטית בישראל לביב השופכים של הדמוקרטיה כפי  שהיא נמצאת היום.  אנחנו חלוקים, זה מותר.  יש בינותינו המבקשים להחליף את הממשלה, וזה לגיטימי. יש הפגנות מימין ואלו משמאל, ואף ״אלה מותרין לך״, כבכול מדינה דמוקרטית.

מה שאינו מותר הינה ״פרחחות פוליטית״ אצל אותם המבקשים להיות ״המנהיג הבא״. אותם שבלשונם, לא רק מבזים את הכנסת, אלא מבזים ומשפילים את העם.  מנהיג שאינו יודע להתנסח בכבוד.  לא מדובר בוויכוח פוליטי עם ה״הדר הז׳בוטינסקאי״, אלא על אמרה כגון ״אתה סמרטוט רצפה״ כלפי יושב ראש הכנסת.  הנאומים במליאה, בוועדות ומחוץ לבניין הפרלמנט, מעידות – לא על חילוקי דיעות – אלא על שנאה של ממש.  והתאווה לעשיית הון פוליטי מעבירה אותנו על דעתנו.  שנאת האחר הייתה כלי פוליטי אצל האפלים במשטרים, ודווקא אנחנו, העם היהודי לא ״מוותרים על התענוג״. ראש ממשלה אינו יכול במליאה להתעמת עם חברי האופוזיציה – לא מעל הדוכן – אלא פנים אל פנים בעוד הכל שומעים, באמרה כמו ״עופי לי מהעיניים״. 

ראש ממשלה מנצח על תזמורת.  ואם יש מהנגנים המזייפים באופן צורם, על המנצח לא להיגרר אחר הזייפן, אלא לנסות – עד כמה שידו מגעת – להשיב את רמת הנגינה של התזמורת למקומה הראוי לה, כן גם את הנגן המזייף. ראש מפלגה אינו יכול להתיר לחברי מפלגתו להשתלח מעל הדוכן במלל אלים ללא כל עמקות, מלל שאין בו כי אם ״תרבות פוליטית״ שאינה קיימת. יש כאן מסר, כאילו ככל שאלבן שנאה כלפי האחר אמצא חן יותר בעיני המנהיג שלי.

הביוב הפוליטי הינו נחלת רבים וטובים[?] מבין היושבים במליאה.  נשכח מרבים מחרבי הכנסת מאמר חז״ל ״דברי חכמים בנחת נשמעים״ , וניסוחים כמו אלה הנשמעים, הזעקות  והצעקות במליאה או בוועדות, מעדים שסמלה של הדמוקרטיה בישראל הפכה ל״ג׳ונגל של ממש״.  והם מעידים על אותו פוליטיקאי המתנסח בדרכים אלו  כי הינו חסר השכלה, עם חשיבה פרימיטיבית, המבקש את פתרון המחלוקת באלימות.  היום -  מילולית, מחר -  אחרת. כי זאת יש לזכור.  אם העבריין של אתמול הינו הנביא של מחר, [אוסקר וילד] הפוליטיקאי המתסיס היום בדרך אחת, סולל את דרכו של הבא אחריו לצעוד צעד נוסף קדימה.   ותמיד יהיה אותו שיצעד את אותו צעד שעלול להיות צעד אחד יותר מדי.  ״הקידמה שבנסיגה״ הצעידה לכיוון התוהו. 

אני המום מכך שיושב ראש האופוזיציה אינו  נשמע ולו בקול דממה דקה, מבקר את דרך העשייה הפוליטית של מבקשי טובתו.  במקום להחזיר לפוליטיקה את כבודה המתרסק, במקרה הטוב ביותר, הוא שותק, ואנשי שלומו גוררים את הכנסת ואותנו לריסוק חברתי ומדיני. איך יכול היה ראש הממשלה להישאר בדממה עת ביקש שר האוצר לשלוח ״את החרדים״ ״למזבלה״?  זו רמת ויכוח?  זו אלימות שהגם שהינה מילולית, מחר היא תיגרר הלאה.  כי האלים של היום גם הוא הנביא של מחר.  הצרחות בכנסת הינן חילול הדמוקרטיה.  כן, הכל שואגים. תשאלו את חבריה של מי שהייתה שרת  התחבורה, והתרבות.  האם צורת הוויכוח שלה,, הצרחות המלוות את הוויכוח שלה, מוסיפות ולו רבד של כבוד למדינת ישראל? לה כנבחרת הציבור?  וכמובן כבר יש מי שצעד את הצעד הבא.  והאתגר רב שבעתיים  כאשר הזעקה היא שבר של ממש וכי הינו בא מליבם השותת של משפחות שיקיריהן נפלו על מזבח האומה. מליבם של הקדושים שבאזרחי ישראל. אני מתייחס להפגנות נגד ראש הממשלה באירועים הקדושים ביותר לעם היהודי, ויושב ראש האופוזיציה נדם קולו. איש מאשר על מפלגות האופוזיציה לא חשב שקדושת האירוע חשובה יותר מניגוחו של ראש הממשלה.  היחיד שנהג בכבוד והדר כלפי  אותם שליבם שוטט, היה ראש הממשלה עצמו.

מה יוצא לו לחבר הכנסת בן גביר כאשר הוא קורא ליושב ראש הישיבה במליאה -  ״מחבל״. לכל מלל אמורה להיות מטרה. מר בן גביר קורא לו ״מחבל״. אחד מחסידיו היותר קיצונים ינסה לפגוע בו פיזית [הוא מחבל – לא?]  האם מר בן גביר מבין מה תהא אחריתו של ניסיון כזה – באם חלילה יצליח? בהבנה שונה ממה שהתכוון באמרתו אותו פילוסוף אנוס איש אמסטרדם. אני נזכר  שכך כתב ברוך שפינוזה בספרו ״אתיקה״: - ״לא קיים שום דבר שמטבעו [הדגש שלנו – שזי] לא נובעת תולדה כל שהיא״.

דעותי הפוליטיות הינם ימניות. אני כן רוצה לקרב את אוכלוסייה הערביים של מדינת ישראל גם מאחרי גבם של ״נציגיהם״ בכנסת, שבדך כלל שולחיהם לא מעניינים אותם, כי אם לשם עשיית הון פוליטי בשיתוף פעולה עם אויבים מבחוץ [קשה לשכוח שטרם שנבחר לכנסת, היה ד״ר אחמד טיבי יועץ ליאסר ערפאת כשהאחרון עוד זעק בפומבי על השמדת ישראל].  אבל אלימות בבניין אינה משרתת כל מטרה. היא משחיזה את החידודים, לא רק בבית  הנבחרים אלא מחוצה לו. שהלא – כאמרתו של פובליוס הסורי ״אדון הבמה״ של רומא במאה הראשונה לספירה ״רשעות של אדם יחיד בקהל, הופכת מהר מארה של הכלל״ [Malitia unius citu fit male dictum omnium]  או אז, הביוב נשפך החוצה וחילול ׳קדושת הדמוקרטיה׳ נוזל לכל מקום קדוש.  

מנחם בגין ידע לנגח את הממשלה.  הוא היה אחד הנואמים – אם לא האורטור  - בכנסת. הגברת רגב יודעת יותר טוב? מר אמסלם מייצר כבוד? כבוד ראש הממשלה החליפי חושב שלהתייחס לאחר במילה ״ח..״ זו הפגנה של הצלחה? או אותו חבר כנסת ערבי הקורא לאחר ״ניאו נאצי״. להיכן נעלם ההדר, להיכן שילחו את תרבות הדיבור?  מה מבקשים נבחרינו. לשלהב את היצר או להזמיננו לחשוב?  יש וצפייה בדיונים אצל המליאה או אצל מועדות הכנסת משולה לצפייה בתחרות היאבקות [לא אותן פעילויות ספורט, אלא אלימות בשל אלימות - Wrestling].  תרבות איין – יצר יש ויש.

כך מתנהל הוויכוח הדמוקרטי בישראל יצר של הכל בכל.

לא, איני מסכים עם כל אשר יעשה ראש הממשלה.  כן, אני כן חושב ששר האוצר מלבה שנאה, ויש לו חשבונות פוליטיים צרים. אנחנו כולנו צריכים לזכור – אף אם הדברים אינם politically correct. האלימות המילולית העלתה את השפלים הגרועים והמסוכנים ביותר לראשות פירמידה פוליטית.  היטלר, סטאלין, פראנקו, מוסיליני, גמאל עבד אל  נאצר,  סדאם חוסיין, פידל קראסטו, פינוצ׳ט ועוד.  לשם אנחנו רוצים להגיע? אנחנו שונים מעמים אחרים?  ארצות הברית שחשבנו שהינה היציבה בדמוקרטיות,  נחשפה למחזות אימה במהלך  ״כיבוש הסנט״  ביום 6 ינואר, 2021, על ידי שונאי האחר. לא משנה על מי מוטלת האחריות. או בשפת הילדים ״מי התחיל״? את החשבון ישלם האזרח, הסבל יהיה חלקה של המדינה.  אז, לאחר ההרס,  נתווכח בשאלה ״מי אשם״?  זה יעזור?  נכון, המחלוקות בבריטניה אינן מאיימות על שלמותה של הממלכה. אבל ויכוחים בפרלמנט ישנם גם ישנם, ביקורת על ראש הממשלה – ולו בשל פעילות לא חוקית [המסיבות ב״Number 10״ בתקופת ההסגר] זכו לביקורות נוקבות, אבל בדרך המלך.

אנחנו דוהרים לתהום.  אנו לוחצים על דוושת המהירות ממש על יד הצוק.  והכל באשמת הפוליטיקאים שלנו, אותם שאמורים לייצג אותנו, בכבוד, אותם האמורים ״לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה״. הצורחים, השונאים כל מה שאינו קשור אליהם, ששכחו תרבות הוויכוח מה היא. שדעכה אצל הידיעה שגם האחר – יש והינו מאמין בעמדתו.  שלעיתים אפשר וגם צריך לגשר.

אי אפשר להמשיך כך.  יש לעצור את הרכבת הדוהרת אל צלע ההר.  ראש הממשלה צדק באיגרתו.  ראש הממשלה גם הפגין שאפשר אחרת  אצל אותם אירועים מרגשים שבמחילה – חוללו – על ידי הפגנות.  המושלים על הרשתות החברתיות עושות מאמיץ אדיר להנמיך את יצר השנאה .  ואכן לאחרונה, בית המשפט העליון של ארצות הברית הקפיא חוק שחוקק על יד המחוקק בטכסס שביקש לאסור על רשתות להימנע מלאפשר שיח רווי שנאה.

את תקנות הכנסת יש לנסח מחדש.    יש להקים על אתר ועדה שאינה מהווה חלק מחברי הכנסת, כעין רשות שיפוטית שיש בכוחה גם להדיח  חבר כנסת העובר את גבול המותר. יש להגדיר מחדש את גבול השיח והעשייה בפרלמנט  -  סמלה של הדמוקרטיה בישראל.  יש לאכוף בתקנות מילים האסורות לשימוש בכנסת.  נוהגים האסורים, שחריגה מהם תגרור סנקציות. לא גזרות המוטלות על ידי ועדת הכנסת  - המייצגת ניגוד אינטרסים מובהק.  ועדת הכנסת אינה ערוכה לכך, אף לא המערכת המשפטית שהינה ״המתחרה״ של הרשות המחקקת.  גוף חדש שהחברים בו אינם יכולים למחרת לשוב לעולם הפוליטיקה או לרשות השופטת.

נזכור.  זה לא רק מה שאומרים. זה גם איך אומרים.  לא צריך להיכנס לערפול.  הכנסת חולה, יבואו המומחים וירפאו אותה.  למענה, למעננו.

 

נעצור וננסח מחדש את תרבות הדיון  בבית המחוקקים. השנוי יחלחל החוצה. שהלא האהבה לשחרר את היצר, להלהים את הדו שיח, להפוך אלימים יותר  ומנומסים פחות, הושרשה כאן במעוננו.  כך מבקשים נבחרינו את אהדת הקהל.  ולעיתים קרובות מדי  יצליחו. כי היצר והתרבות שני נוגדנים הם, ולצערנו, ידו של הראשון על העליונה. על זה כבר אמר אותו  תאולוג בן המאה השלוש עשרה  תומס אקווינס ״הדברים אותם אנחנו אוהבים, מעידים על  מי אנחנו״.

כאמור, יש להגן על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה.  יש גם לחזור ולשנן  שככל שתקצין האלימות בכנסת יהיה מי שבחוץ יצעד צעד אחד נוסף קדימה.   איש לא ינצח בוויכוח הזה.  בן גביר לא ישליך את האוכלוסייה הערבית, ליברמן  - שאין מי בממשלה המוחה נגד רשעותו כלפי הציבור החרדי [ואני מתחייב שאם הוא לא ייעצר, רשעותו תמשיך הלאה כלפי ציבורים אחרים] ימשיך ללבות שנאה אבל לא יכניע את יריביו.  ואולם,   השבר רק יתרחב, הגשרים יעורערו. ומדינת ישראל, מה יהא עליה?

תקום הוועדה, יעוגנו סמכויותיה בחוק, והסורר ישלם  גם בכיסאו.  מהר מאוד יוכחו חברי בית המחוקקים, שאפשר גם אחרת

עד כאן

מדינת ישראל מתמודדת עם מבחרים של מחלוקות ובקורות המשתלחות בה  הן מבית והן מבחוץ. יש הנוגחים במדינה ללא רחם, המאשימים אותה בהאשמות חסרי שחר, ומקבלים  תמיכה מאותם המבקשים לעשות הון פוליטי בכנסת ומחוצה לה [וידקון קוויזלינג במהדורה מחודשת],  להרע למדינה ולעשות הכל לטובת אויביה מבחוץ.

יש המבקרים את פעולות הממשלה מתוך כאב אמיתי. אני בהחלט מסכים שיש מבין שרי הממשלה שהיושרה היא מהם והלאה  [ויש שביושרם איני מטיל ספק למרות שדעתם  חורה לי].  יש אותם  שהינם מסוכנים לעתידה של המדינה בשל שנאת האחר.  ״העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס״. אבל אנחנו המבקשים את יראת השמיים ומבקשים להבטיח את עתידה של יהדות פורחת חייבים להיזהר בלשוננו שלא יצא שם שמיים מחולל. 

הגם שהנני יהודי דתי, עפר ואפר אני לרגליהם של רבים וטובים. הכאב בשל מלחמתו חסרת הפשרות והלא ישרה של שר האוצר כנגד הציבור החרדי הוא כאב אמיתי. מלחמתו של שר האוצר היא מלחמה ללא פשרות, מכוערת, מזיקה, לא ישרה והיא נערכת במתכונת שמזכירה לי את ״מקורו ושורשיו״ של שר האוצר.  ואני דואב על כך שראש הממשלה קולו נודם בכל הקשור ליחסו של שר האוצר לציבור החרדי [ואשר ביכולתו לעשות נזק רב בשל העובדה שכמושל כל יכול  של מפלגה, שליחיו ועושי דברו מכהנים הן כיושב ראש ועדת הכספים, והן שני סגניו. תקלה חוקתית חמורה במיוחד – ואשר אף בגינה אין פוצה פה ומצפצף]. 

אנחנו אמורים לזכור את השואה בחרדת קודש. לא מעט פעמים נשמעו בכעס במקומות שונים במדינה קריאות נאצה כנגד אישיות זו או אחרת והשוואתם לנוגשיו של היטלר. מי אינו מכיר  את זעקותיהם של זאטוטים ומפגינים חרדים אחרים המשתלחים בשוטרים בקריאות ״נאצי״. או אותם המפגינים כנגד ראש הממשלה (בעבר) ואשר אף הם לא בחלו באמרות כאלה כלפי שומרי החוק].  לא הייתה רעה חולה בהיסטוריה האנושית שניתן להשוותה לרייך השלישי. והשוואת רשעות  כלשהיא לנאציזם הינה חילול הקודש של קורבנות השואה. 

אני סולד מיחסו של איבט ליברמן לציבור החרדי. איני יכול לשכוח את יחסו המתנסה של ראש הממשלה החליפי לנושאים של קדושת ישראל. אני מיצר על שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה כאשר שר האוצר מבקש להרוס כל דבר שיש בו על מנת לשמר בחיים הכלכליים  אוכלוסיה שהוא סולד ממנה [על ״הזבל״ שכחתם?]. זה חמור, זה מאיים על אושיות המדינה, אבל זה אינו נאציזם. השוואת פעילתו של שר האוצר או יחסם של ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לנאציזם, מעידה על האומר ולא על ה׳נאמרים׳. היא מעידה על כישלון אינטלקטואלי, היא מעידה על אתגר קשה בכל הקשור למותר ולאסור.  יש בה על מנת להעיד על כישלון מנהיגותי קשה וככל שהמאשים הינה אישיות בכירה יותר, הכישלון באמירה האומללה הזאת חמור יותר. 

בעבר היה כתב עיתונאי  - גבי גזית שמו -  שבסמיכות ליום השואה קבע כי החרדים ״עלוקות״ ״התולעים האלה״, ״עלובים ןבהמיים״ שאמונתם ״פרימיטיבית, חשוכה, שטופת שנאה״, הם ״פרזיטים מהסוג הגרוע ביותר״.  ו״הגאון המחשבתי״ הלזה – סמל החושך שבנאורות -  מציע ״לכלוא את החרדים  בשכונותיהם ולנתק אותם מהחמצן של הקדמה״.  במילים אחרות  ׳גטאות לחרדים׳.  זו הייתה אמרה מזעזעת של אדם רשע שהעידה על טיפשות, על ניצחון החושך על האור, על פרימיטיויות.  והעובדה שלא קמה סערה בעתיה של אותה אמרה מעידה על איפה ואיפה אצל אותם המבקשים ל״הראות״ אנשי חשיבה, ואינם כי אם רידוד אנושי נמוך במיוחד. ״בסודם על תבוא נפשי, בקהלם על תחד כבודי״. 

מאידך, מצפה אני כאחד העם שמנהיגיו הרוחניים יקיימו ״חכמים הזהרו בלשונכם״. יביעו את כעסם בדרך נכונה. לא ״הכל מותרים לך״ וכל מבקר אמור לדעת מה תהא אחרית ביקורתו. ואם בקורתו אינה נכונה, יש בה בבקורת להזיק למבקר, לא למבוקר.

קשה עלי מאוד השוואה לנאציזם, היא מכוערת, היא כמובן אינה אמת ויש בא על מנת להזיק לתורת ישראל ולא לתקן. טוב היה עושה אותו מנהיג רוחני לו היה חוזר בו מהאמרה הכל כך בעייתית הלזו המביישת אותי כיהודי דתי. 

הרובוט והשופט 

לאחר שפגש וינסטון צ׳רצ׳ל את שר החוץ הסובייטי ויישסלב מולוטוב במעונו הכפרי בצ׳קרס במאי 1942, הגדיר  ראש ממשלת בריטניה את אורחו “I have never seen a human being who more perfectly represented the modern conception of a robot ״.

לא, חלילה לנו מלהשוות אילו משופטי בית המשפט העליון לאישיותו המפוקפקת מאוד – אם לדבר בלשון המעטה – של שר החוץ שחתם על ההסכם הידוע ביותר לשמצה במאה העשרים.  אבל סופה של הגדרה מתאימה לאותם שופטים שהורו על ״הלכות החמץ״  כפי שיצתה מבית מדרשו של בית המשפט העליון.

פסיקתו של כבוד השופט פוגלמן  מעידה על לא כלום כי אם  על ״קונספציה של רובוט״.  כבוד השופט ידע לקבוע כי חוקיות המנהל קובעת כי האזרח יכול לעשות כל דבר שלא נאסר עליו בחוק בעוד הרשות רשאית לפעול רק על פי החוק.   וכיון שאין חוק מפורש האוסר על הכנסת חמץ לבתי החולים, הממשלה אינה יכולה לאסור על הדבר.  דברים כדורבנות המעידים על בקיאות שבספר  ועוני רב ומסוכן  בחי היום יום.  וכבוד השופט ממשיך. ״לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.  זכותו של אדם  לעצב את חייו ואת גורלו, חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו.  היכן  יחיה, במה יעסוק,    עם מי יחיה ובמה יאמין.   יש בה  בהכרה בערכו של הפרט כעולם בפני עצמו, והיא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט״.  יסלח לי כבוד השופט המלומד, אלה הדברים הם כה מופשטים ואין בם כי אם להבטיח הרס מוחלט של החיים בצוותא.  היא מעיד על כותב הדברים שאין לו הבנה, חיי מדינה וחברה מה היא.   הפרט אינו הכל.  הפרט הינו חלק מפרטים אחרים. ואם הפרטים לא יתחשבו זה ברגשותיו של זה, זה בצרכיו של זה לא נוכל לחיות יחד.  כבוד הנשיאה אסתר חיות  בהרותה לצ.ה.ל ליישר קו עם הוראות בג״צ, ולאפשר לחיילים חילוניים להכניס חמץ לבסיסים, נזכרה ש״אם יש רצון טוב אפשר להגיע לפתרונות״.  כמה מצער שבית המשפט העליון מייצג ״אחד בפה ואחד בלב״.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון נדרש לשאלת הכשרות בצ.ה.ל עם הקמתו.  תחילה חשבו אשר על מערכת הביטחון להקים יחידות מיוחדות לחיילים דתיים ושבהם תשמרנה הוראות הכשרות. בכל יחידה אחרת יהא המטבח טרף.  ואולם אז התברר כי ריכוזם של חיילים דתיים ביחידות מיוחדות תביא – חלילה, בעת מלחמה – לקורבנות רבים יותר – באופן יחסי – אצל חיילים שומרי מסורת . החליט ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל כי צ.ה.ל. כולו ישמור על כשרות.  לו נטה אוזן לחשיבה היוצאת מבית מדרשו של בית המשפט העליון,  היה נאלץ לפלג את צבא העם. מדוע שלא ימשיך אותו בית משפט ויורה כי חיילים יוכלו להכניס  טרפות ונבלות לצבא בשם חירות הפרט? ומדוע שלא יתווסף למזון הצבאי סטייק לבן עם שמנת?  הלא זכותו של האזרח לפעול כרצונו?

כשלראשונה עלתה שאלת מי הוא יהודי, שוב היה זה דוד בן גוריון  ששאל אנשי חשיבה,  יהודי, מה הוא?  כן, גם את הרב סולוביצ׳יק וגם את ״החזון איש״.  הוא לא פנה לבקש החלטה מבית המשפט העליון.

מרטין היידגר, מגדולי   אנשי החשיבה במאה העשרים ובר פלוגתה  גדול במיוחד של ז׳אן פול סארטר, כתב את ה״איגרת על ההומניזם״. בין שאר דבריו, כך לשונו: -  ושהמחשבה על ההוויה מסלפת את הייקום״ [הדגש שלנו – ש.ז.י].  בית המשפט העליון חושב חשיבה משפטית ״על הנייר״ הוא הינו רובוט   ללא הבנת הציבור ולכן הוא מסלף את הייקום.  שופט אמור לבוא ״מתוך העם״ לקיים ״בתוך עמי אנוכי יושבת״.  בית המשפט העליון מבקש להיות ״מורם מעם״.  והוא בהחלטותיו – כמו אלה המיוחסות לחמץ, הורסות את המדינה מבפנים, כי הם מפלגות את העם, כי אין הם מאפשרים לעם לחיות ביחד. והצהרתה של כבוד הנשיאה ״אם יש רצון ניתן להגיע להבנות״ הינה המחאה ללא כיסוי.  החלטות כאלה  מפלגות את העם לשבטים,   היא הופכת אותו  כדברי הרב קוק - ״עדרים עדרים״.

חירות  הפרט הינו דבר קדוש.  חופש מוחלט של הפרט הינה שבר. אדם מוותר על זכויות על מנת לחיות בחברה, כי האדם הינו ייצור חברתי [תומס הובס – ״הלוויתן״]. ולא הרי חברה זו כהרי חברה אחרת.  כל חברה וחשיבתה שלה, כל חברה וייחודה שלה שאינו נמצא במקום אחר, בחברה אחרת. חירות הפרט  הינה שיאה של מדינה חופשית.  קדש הקודשים של הדמוקרטיה.  אבל הינה גם כלי שעלול להישבר ולשבור.

נשאלתי פעם על ידי בכיר מאוד במערכת המשפטית, על מה ולמה מאבד בית המשפט העליון את אימון הציבור [מן הראוי לזכור שכבוד נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ז״ל הזהיר מראש על המשבר המתרגש ובא עת החל הנשיא אהרון ברק ב״מהפכה השיפוטית״ שיזם, וכי ״הכל שפיט״]. טענתי בפני אותה אישיות כי אין בנמצא התערבות בשיקול פוליטי שאינו נגוע במחלוקת. פוליטיקה ומחלוקת חד הם.  אשר על כן, בעבר לא התערב בית המשפט העליון בנושאים שבמחלוקת פוליטית כי ״לא הכל היה שפיט״, כי לא כל יחיד ויחיד זכה לזכות עמידה בפני בית המשפט העליון על מנת לאכוף על המדינה באמצעות השוט השיפוטי את שכשל   לעשות בקלפי.

דוגמא אתגרית יותר שנשארה על בלימה, ללא חשיבה עתידית, הינה החלטותיו של בית המשפט העליון בנושאי  הקהילה הגאה.   

ראשית עלי לאמר, כאן מסכים אני כי כל אחד ואחד יעשה בד אמותיו כאשר חפץ.  אין ״בחירה״ מינית,  זו תופעה פיזיולוגית, והרעיונות שהועלו בעבר  לשלוח חד מיניים לטיפולים הינו רעיון מבעית [הוא נוסה בעבר במבחר מדינות. אחד הקורבנות היותר מפורסמים של ניסוי זה היה המדען אלן טיורינג – המדען שפיצח את ״אניגמה״ - מכונת ההצפנה הגרמנית שפעלה במהלך מלחמת העולם השניה].  חד מיני ככל אדם אחר זכאי לכל הכבוד והערכה ככל האדם.  ואולם כשבית המשפט העליון נותן דעתו לשאלת זכותם של החד מיניים, עליו לחשוב על הצעד הבא.  והוא לא חשב.  מה יקרה אם  - כפי שכבר נדון הדבר אצל ״משכיליה״ החדשים של ארצות הברית,  יתאהב אב בביתו, אח באחותו, או אולי בשלב הבא, אדון בכלבתו.  היכן הגבול? הייתכן קדושת חירות הפרט  נבלמת,   וקדושת ה״ביחד״ זוכה בחלקה?  ״זה לא אותו דבר״ כך אותה אישיות משפטית.  סתם ולא פירש.

הכאב והמלל

כאבה של משפחה על אובדנו של יקיר, אין לה תרופה.  משפחתו של מי שקידש את הארץ בדמו הינה ״מורמת מעם״ ואנו כולנו חייבים לה חוב שלעולם לא נוכל לשלמו. אנו בוכים איתם, ליבנו שותת עם ליבם ועלינו לעשות הכל על מנת שהמשפחה השכולה תדע שכמעט ״הכל מותרין לך״ כי היא שילמה את המחיר היקר מכל. אבל.  כן, אבל.  מי ששילם את המחיר הכל כך יקר, חייב להבטיח ש״המוצר״ אותו הוא רכש יפרח כשושנה, שלא יהיה במחיר כל מנת לקלקל במקום לשבח.

מדינת ישראל הינה תופעה קדושה.  עליה חייבים לשמור מכל משמר.  יש לנו מדינה אחת, יש לנו נשיא אחד, יש לנו ממשלה אחת, ויש לנו ראש ממשלה אחד. אלה הם  כללי  ה״משחק הפוליטי״.  מותר וצריך לבקר את ראש הממשלה, מותר אף לנסות בכל דרך דמוקרטית לבקש להחליפו באחר.  משכן הכנסת – לא המקום המתורבת ביותר בימים אלו – הופך לעתים קרובות כשק החבטות כנגד  הממשלה שרבים המבקשים  להלקותה.  מה נעשה באשר תרבות הדיון נעלמה מאיתנו?  שכחנו את התרבות של משה שרת, אפילו את לשונו של דוד בן גוריון, ההדר ה״בגינאי״ דעך כלא היה, לשונו של אבא אבן נשארה נחלת דף צנוע בהיסטוריה הפרלמנטרית של מדינת ישראל, ואפילו הגיגיו של משה סנה  - שאין לדעותיו כל שייכות אלי, במישרין אם בעקיפין – היו ״תרבות של פעם״. הדיון בכנסת הפך אלים יותר, רדוד יותר, פרימיטיבי יותר.  אבל יש לנו כנסת אחת, ואם לא נשמור על הכנסת, לא נוכל לשמור על המדינה.

רבים חולקים על ראש הממשלה.  מבחר – ואולי אפילו רוב -  מאותם שנתנו בו את אמונם, התאכזבו ורואים בפעילותו כראש הממשלה מעילה באמונם. זו דעה לגיטימית. יש שיתמכו בה, יש אשר יתנגדו לה. אבל על מנת להבטיח את יציבותה של המדינה אי אפשר לשלול את הלגיטימיות של ראש ממשלה.  היה זה יצחק רבין ז״ל שאמר שבנושאי פיחות המטבע [כן, פעם פיחות המטבע נעשה באמצעות החלטת ממשלה] מותר לשקר. ולא הייתה אף  מפלגה שיישמה את מצעה הפוליטי או הכלכלי אותו הפיצה ערב בחירות,  בין בהיותה שותפה להסכם קואליציוני זה או אחר ובין אם לא נדרשה לכך . תופעה זו נכונה בישראל כמו גם בכל מדינה מערבית אחרת.

תהייה אשר תהייה הסיטואציה, יהיה הכאב חד ושובר לב כאשר יהיה.  להטיח בראש הממשלה שהוא הינו כמו המחבל שהרג את אבי המשפחה, זה מתכון לאסון. זה פרץ שאחריתו יכולה להיות מכת הרס ואובדן.  החיים והמוות ביד הלשון.  דיבור הינו עוצמתי ולעיתים בלתי הפיך.  הוא מחייב אדם לעשיה או להימנע מעשייה.  הוא מגבש נישואין, הוא מהווה פניה לאלוהי. הוא הינו המפתח לאיחוד או לפירוד.  אין עשייה שאין אחריה או לפניה ״דיבור״.  לא לחינם קבעו חכמנו כי ״אדם ניכר ..... בכעסו״.  אמרה המשווה בין ראש הממשלה למחבל שרצח את אבי המשפחה וישר בפניו של  ראש הממשלה הבא לנחם אבלים הינה שגגה מצמררת, מזיקה אומנם לראש הממשלה, אבל פוגעת בזכרו של גיבור שנפל, ובמשפחה שכולנו כל כך רוצים רק לחבק. היא פוגעת בעם ישרל, היא פוגעת במדינת ישראל.  היא מעבירה מסר לאויב ש״היה כדאי״.  שהלא, כדברי החכם מכל אדם  ״לכל זמן ועת לכל חפץ......... עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים. עת לחבוק ועת לרחק מחבק״.

ראש הממשלה ידע להיכן הוא בא.  ראש הממשלה נחשף לביקורות, במועדם ושלא במועדם, ברגעים הרגישים ביותר בשנה העברית.   לא. איני מסכים עם כל אשר עשה ראש הממשלה, איני מסכים לכל אמרותיו.  אבל גישתו לביקורות שמטיחות בו המשפחות השכולות ראויה להערצה.   אין הוא מפגין כי אם יראת כבוד. לקיים ״עת לחבוק״.  אני מיצר שאיש ממנהיגי האופוזיציה לא מצא לנכון להעיר על כך. זו מראה עצובה לדרדור תרבות הדיבור במדינת ישראל.

יפה שתיקה לחכמים ולטיפשים על אחת כמה וכמה

No one pretends that democracy is perfect or all-wise. Indeed, it has been said that democracy is the worst form of government except for all those other forms that have been tried from time to time

 חשיבה זו של גדול המדינאים במאה העשרים – וינסטון צ׳רצ׳ל - מעידה של שברירותה של השיטה. היא שברירה כלפי פנים, כפי שהעיד ניצולו של אדלוף היטלר את שברירי הדמוקרטיה שניסתה כוחה בגרמניה, והיא שברירית כלפי חוץ, באשר כאשר נדרש מדינאי המנהיג מדינה להוביל מהלך מדיני או פוליטי כל שהוא, דעת הקהל, או לעתים ״הממלכה השביעית״ יעמדו אף הם לנגד עיניו. דיקטטור אינו חושש ל״דעת הקהל״ יתר על המידה כל עוד הינו בטוח בתמיכת אנשי שלומו [אוליגרכים ברוסיה, צבא במצריים, שרות ביטחון מטורף בהסתאבותו בצפון קוריאה, ועוד]. 

 לא פעם הרהרתי בקול כי ״דמוקרטיה אמורה להגן על עצמה מפני אימת הדמוקרטיה״. שאם לא תאמר כן, הדמוקרטיה, אל נקל, עלולה למצוא עצמה ככלי שרת המוביל לאנרכיה [ולא אנרכיה שקטה, כדרכו של לייב טולסטוי, אלאלח אלימה,לחיסולה,  ואף אלימה מאוד [האנרכיזם בספרד שתרם תרומה לניצחונו של פרנסיסקו פרנקו במלחמת האזרחים בספרד הינה דוגמא אחת מני רבות[ . ויש ש״הכלי עושה הברכה״ הלזה יעצים כוחו של המבקש להחליף את השילטון הדמוקרטי דמוקרטיה אינה ״מובנית מאליה״. אחת הסיבות לכישלונה של דמוקרטיה ברוסיה, להבדיל ממדינות אחרות בארופה המזרחית שבעבר ״בילו״ מאחרי – את שכינה אותו מנהיג בריטי ״מסך הברזל״, [הכישלון הצורב ביותר של ״אבות הדמוקרטיה במאה העשרים״ – כלפי אחיו התאום של הרודן הנאצי – יוסף סטלין] [אגב, מקורו של המונח אינו אצל אותו מנהיג בריטי כי אם מאצל ספרו של וסילי רוזאנוב בספרו משנת 1918, ואף ג׳ורג׳ אורוול השתמש בביטוי בספרו המפורסם ״חוות החיות״, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. ואולם המונח זכה לתהודה לאחר נאומו של וינסטון צ׳רצ׳ל במיזורי, ב5 מרץ, 1946] ראו צוהר ״לדמוקרטיה, מה היא?״ בין שתי מלחמות העולם. טעם זה לא סר, ולכן יכלו מדינות כמו צ׳כיה – במיוחד תחת איש הספר ואצלב האוול] הונגריה, ומדינות אחרות [שחלקם החלו לסור לסורן לאחרונה, פולין, הונגריה] ליישם שיטה דמוקרטית. רוסיה מעולם לא ניסתה טעמה של דמוקרטיה. עוד לפני עלייתו לשלטן של הצאר הראשון איוואן הרביעי [ האיום] [1547] ובעצם עת הגיע שבט רוס מסקנדינוויה לקייב, הרוסים היו נשלטים ולעיתים ללא רחמים. ולאחר נפילת הצאר ניקולאי השני התמודדו הרוסים עם מלחמת אזרחים עקובה מדם שלאחריתה שילטון בולשביקי. לאחר נפילת ברית המועצות, לא יכולה הייתה רוסיה ״להיפך״ דמוקרטית״ כי המשחק הדמוקרטי היה זר לה לחלוטין. העולם לא הבין את זה ודרש מהרוסים ״לדבר בשפה״ הבלתי מובנת להם. התוצאה הינה - ולדימיר פוטין. לכל תופעה יש ״לשים גבולין״. כך, מחקר מדעי לו יפרןץ גבולין עד אין סוף, תוצאתו הינה אובדן. רובן של סימפוניות הינן בעלות ארבעה פרקים [כמובן, שישנם יוצאים מן הכלל, הסימפוניה הבלתי גמורה של פראנץ שוברט - 2 פרקים, הסימפוניה השנייה של גוסטב מאהלר, המכונה התחייה - חמישה פרקים – ועוד]. כמו לכל ספר, כך כל יצירה מוזיקאלית, יש לה סוף. גם דמוקרטיה אמורה להכיל גבולין. את המותר ואת האסור, את סמכותו של השילטון או – אם תרצו ״Levoathan: Or the Matter, Forme and Power of Commonwealth, Ecceliastical and Civil״ – כשם ספרו של תומס הובס, הן בעיתות שלום והן עת מלחמה. ואכן, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נערך דיון תחת חסותו של ה-Manchester Guardian על יכולתה של דמוקרטיה להילחם כנגד דיקטטורות. תוצאת הדיון הייתה כמעט מובנת מאליה. הדמוקרטיה מוותרת על חלק מאושויותיה על מנת להגן על המדינה. חיילים נדרשים ולו להקריב את עצמם בקרב, אזרחים נאלצו לוותר על חירות הכתיבה כי הצנזורה פתחה מכתבים. מגפת הקורונה חייבה ממשלות בכל העולם [איני מדבר על סין שזכויות האזרח בה היא נושא אחר] לאסור על התקהלויות, דרישה להישאר בבתים, ועוד מגבלות אלו או אחרות] ואפילו החובה למסכה. צרפת החוששת מאוד מאלימות פוליטית חוקקה לאחרונה חוקים שהחשיבה הדמוקרטית הינה מהן והלאה. כך למשל החוק המכונה ״חוק הבורקה משנת 2010 בצרפת]. זזה דרכו של עולם. להגן על החופש מהחופש. אמש, כשלה התקשורת כישלון מכפיר ויכולה הייתה לתרום תרומה מסוכנת של ממש לאויביה של ישראל. לא, אף לא אחד מערוצי התקשורת ביקש את רעתה של המדינה או רעתם של אזרחיה. וכן – חופש הדיבור והמידע – ״אדמת קודש הם״. אבל חופש המידע של אמש יכול היה לעלות בדמם של אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. בתחילה, לא ידע איש מי ומי הם ההולכים. כמה מחבלים מעורבים באירוע ולהיכן נמלטו. כל מה שלא היה ידוע לרשויות הביטחון, כל העלם דבר, היה ידוע לכל מי שצפה בחדשות הטלוויזיה בכל ערוץ שהוא. צפינו מתי ״רדפו״ שרותי הביטחון צפונה ומתי דרומה. לאיזה בניין נכנסו, ואיך נכנסו. כל מהלכי הקרב היו נחלת כל הציבור. אבל לא רק נחלת הציבור, גם נחלתם של המחבלים. כל מה שהיו צריכים לעשות זה לעקוב אחר שידורי הטלוויזיה, ולקבוע מהלכיהם על פי מהלכי כוחות הביטחון. שאלה כאמור, היו ידועים לכל המבקש. כי דמוקרטיה זה דבר מאוד חשוב וחופש המידע, חופש הציבור לדעת, וחופש ערוצי הטלוויזיה לקשקש ללא הפסקה חשובים הרבה יותר מהסיכון שמחבל זה או אחר יראה ש״סוגרים עליו״, ייכנס לדירה ויפוצץ עצמו על דייריה. מלחמה – כל מלחמה – מחייבת ״צניעות העשייה״. לא. רשתות השידור לא פעלו ״במזיד״ ברשות האויב. הם כן תרמו לו. ולו היה מדובר ביותר ממחבל אחד ואלה היו נפוצים לכל רוח, כל מידע שהובא אצל רשתות השידור היה מגיע אל חבריו של המחבל. הדמוקרטיה כמעט ושמשה כלי להרג חיי אדם. תחומי הדמוקרטיה אינם רק שאלה של חוק. היא גם הבנה של השכל הישר. על כל אחד מאזרחיה של דמוקרטיה להבין בכוחות הבנתו שלו, שעליו - כפי שכתב תומס הובס – לוותר על חלק מזכויותיו למען הלוויתן, על מנת שהלוויתן ישמור עליו. חשיפת פעילות כוחות הביטחון אמש במרכז תל אביב, רשימת הכוחות שהשתתפו, הצצה על כל מהלך וכל מרדף, היה גילוי אומלל של מערכת מלחמתית. היה בה על מנת לסכן חיי אדם, והכל ״למען הרייטינג״. מי יביא ראשון את ההודעה הסנסציונית הבאה. בעימות המוראלי בין חיי אדם ובין ״הרייטינג״ ידה של האחרונה הייתה על העליונה. וזה, חברות וחברים, כישלון גדול של הדמוקרטיה, ובעצם, כישלון ענק של סמל הדמוקרטיה – עיתונות חופשית. חופשית מדי.

וההרתעה, מה תהא עליה?

אנחנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מדינה דמוקרטית ואשר רשויותיה אמורות לשמור על הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. במדינת ישראל ״אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילות חקיקה״. אין ענישה ללא חוק וללא משפט. אין משפטי שדה, כי אם הליכים משפטיים הינם מסודרים ולעיתים מייגעים ואף מייגעים מאוד. לא . אין מטרתם של הדברים הבאים להצביע על תקלה זו או סירחון אחר, ואלה קיימים. כי אם לשוב לויכוח על שנוי החוק לעניין עונש מוות למחבלים. ובמיוחד, למחבלים מבית. ארצות הברית המתיימרת לשמש דוגמא למערכת משפטית מפוארת, [והיא לא, ממש לא], אינה ממהרת בבצועם של גזרי דין מוות. אין ״חיפזון״. יש נידונים למוות [אצל אותן מדינות בארצות הברית ואשר מיישמות את עונש המוות] הממתינים בתאי הנידונים למוות שנים, ואף שנים רבות לבצועו של גזר הדין. כל ״תרגיל משפטי״ יש בכוחו לגרום לstay בביצוע גזר הדין . כמובן שיש פה עיוות דין כלפי המערכת, כלפי הקורבנות ובני משפחותיהם ולעיתים גם כלפי הפושע עצמו . בדונו במטרתו של העונש, הביא שופט העליון משה זילבר בפסק דין ע"פ 125/50, יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו, 514] מדברי הרמב״ם והרחיב. שכך כתב: ״הן כל עיקר תכלית העונש היא למנוע את עשיית העבירה... "ייתמו חטָאים", ולא "חוטאים", (ברכות י ע"א); משמע כי ביטול החטא הוא מטרה יותר נשגבה מהענשת החוטא. דומני כי אין מי שירצה לחלוק על השקפה זו״ מדינה שומרת חוק חייבת לשאול את עצמה כיצד עליה לפעול כנגד מפירי החוק. יש הפרות חמורות יותר ויש כאלה החמורות פחות . פשעי מין ורצח חפים מפשע הינם פשעים שחברה בריאה אינה יכולה להסכים לה. אז מדינת ישראל נלחמת בכך ונוחלת כישלון חרוץ . הפשיעה בחברה הערבית שטופת נהרות הדם רק גואה, ״צחצוחי החרבות״ אצל הקבינט המדיני בטחוני והצהרות נחרצות מפי אלה ואחרים, ואשר אמורים לקבוע את אשר ייעשה, לא הרשימו את אותו שאמור לבחור בין הצהרתו של שר זה או אחר, או לאשר יפורסם ברשת חברתית זו או אחרת . אף נהרות הדם אצל מה שמכונה ״העולם התחתון״ לא יבשו. אך החמור מכל הינה הפשיעה הלאומנית. הכל חשופים לה, הכל מאויימים על ידה, וממשלת ישראל רק מגיבה. אין היא יוזמת, ואף תגובתה נכה היא. והטרור הלאומני הופך טירור דתי, באשר הוא מתגבר לקראת חודש הרמדאן. המחבל יודע שאם רק יצא חי מהארוע עצמו, כבר יהא מי שידאג לו. ואם ייהרג יהא מי שידאג למשפחתו. אז נכון, שיש המאבחנים בין פשע לאומני שמקורו ביו״ש או בעזה לבין פשע לאומני שמקורו ב״תחום הקו הירוק״. לתומי חשבתי ההפך. פשע לאומני לטובת האוייב המבוצע על יד אזרח ותושב המדינה אמור להחשב כ״בגידה״. כן. אין הגדרה אחרת לכך, והגיע הזמן להתנער מ״מה יפית״. צא ולמד. במהלכו של משפט כנגד פשע לאומי נקבע על ידי בית הדין הצבאי לערעורים כי ״לעובדת היות הנאשם אזרח ישראלי יש משקל משמעותי, ויש בכוחה להצדיק החמרה בעונשו לעומת עונשם של מחבלים שאינם אזרחי ישראל, משום שאזרח ישראלי אוכל את לחמה, שותה מימיה, נהנה מחסותה ומהגנתה של המדינה, ובשל כך ניתן לצפות ממנו ל"מידה של נאמנות 176 שאיננה מתחייבת כמובן מנכרים״. הלשכה המשפטית של הכנסת חיברה מחקר על עונש המוות. שיקול מרכזי כנגד הטלת עונש המוות היה הבנתו של הרוצח כי בין כה וכה הוא ימות ולכן ימשיך לרצוח. זה שיקול שאינו נכון. הכל מפחדים למות למעט השהיד או המתאבד. והא ראיה מחבלים מבקשים לנוס על נפשם לאחר ביצוע בפשע. ועוד, יש והמחבל המבצע את הפשע אינו כי אם שליח. גם שולחו אמור לדעת שעננת פסק דין המוות מרחפת מעל ראשו. גם אדולף אייכמן טען שהוא בעצם - בידיו - לא הרג איש. ועם שייהרג הנטול נפשות חפים מפשע בטבורה של עיר, לא להעביר את גופתו לקבורה אצל בני משפחתו, אלא על יד הכלא, מקום סגור וסודי. כך שבני משפחתו לא יוכלו לבקרו. לא . לא כל אזרח ערבי הינו בוגד. אלו ממש דברי הבל . יש מאזרחיה הערביים של מדינת ישראל שהינם שומרי חוק, וגם אם דעתם המדינית צורמת לאוזני, זה אינו הופך אותם לבוגדים חלילה. אבל אותם המסיתים לפורענות במסגדים, אותם המפיצים עידוד לביצועו של פשע לאומני הגובה קורבנות, הם ומשפחתם חייבים להבין כי המחיר יהיה כבד מנשוא. עונש מוות למחבל, שלילת זכויות אזרחיות ממשפחתו. שלילת יכולת לפעול כלכלית. ידע כל מחבל, וכל מסית, במיוחד אם הוא אזרח או תושב ישראל, מה אחריתה של בגידה. יתר על כן, אם מעורב המחבל ״ביבוא אישי״ של בני משפחה או בני זוג, יוגלו אלה חזרה למדינת המקור שלהם. ימיט המחבל או המסית, השולח או משתף הפעולה , היודע ושקט, כי הם ממיטים חורבן על בני משפחתם. כמובן שישנם עונשים חילופיים. אף אלה לא מיושמים. כך למשל בידוד מהעולם ומחבריו לכלא. ניתוק מוחלט מהמשפחה, לאחר מתן פסק הדין, ניתוק קשר אף עם עורכי דינו, ״לחם צר ומים לחץ״. ו״בדד״ אבל ממש ״בדד״ ישב. יש שישאלו, ומה על יהודים הרוצחים ערבים? [טענת האפליה הועלתה במחקרה של המחלקה המשפטית של הכנבת שהוזכר לעיל]. שאלה במקומה. תשובתי הינה . אם חלילה תגיע ״מגפת״ הטרור היהודי לעשירית בהיקף ממגפת הטרור הערבי יש לנהוג בו ביהודי באותה דרך. יהודי ההורג הערבי כי הינו ערבי, פוגע בי כיהודי, פוגע במוסר היהודי, ו״תורם״ לאווירה של - חלילה - מלחמת אזרחים. המציאות היום הינה שבין אזרחיה הערביים של מדינת ישראל יש שהכריזו מלחמה על בני עמם, ויש שהכריזו מלחמה כנגד המדינה. בואו נשנה את כללי המשחק. לא מאסרים עם לימודים, לא טלפונים סלולריים , לא קשר עם העולם מחוץ לחצר הכלא, לא ביקורי קרובים, גזר דין מוות. הרס בתים. שלילת זכויות מהמשפחה. שהפחד יחזור, שההלם יבלבל. יש לוודא שהכל ידעו שמדבר בחקיקת שעה שתשונה אם וכאשר ירגעו הרוחות. הענישה באה להפחיד. כי הפחד נעלם וההקרבה העצמית תפסה את מקומה מתוך הבנה שמשרתי החוק בישראל פועלים עם יד הקשורה מאחור או עם ההבנה שכלי נשק של אזרח שהרג מחבל נשלל ממנו. מאידך על המדינה להטיב עם האזרח הערבי ההגון. להוכיח שכדאי להיות אזרח שומר חוק. לא רק מאימת העונש כי אם בשל כדאיות השכר. להבטיח במרץ את פיתוח הערים הערביות, לעזור לאותם המבקשים לחיות פה בשלום ולקרוע מכאן את הבוגדים. וכמובן, כל אלה אמורים להיות מגובשים באמצעות הסברה. על הטוב והרע, על מה שיש ומה שיכול להיות, על ״כיצד ייראה הכלוא הבודד״ לעשר השנים הבאות. להפחיד ולעודד, להרתיע את הרשע, ולעודד את המבקש את נפשו. ישראל לא אמורה להיגרר לתגובות. ישראל אמורה להוביל את המלחמה הלזו במבקשי נפשה מבית.

מה שרואים מכאן

ניו יורק היה זה פרופסור אריה אלדד שזכה אף לשמש כחבר כנסת, שהוציא מתחת ידו בשנת 2016 את ספרו ״דברים שרואים מכאן״ – [תחילתו של משפט, פרי יצירתו של הפיזמונאי יעקב רוטבליט מתוך שירו ״לקחת את ידי בידך״]. בספרו של פרופסור אלדד, ביקש הוא להסביר את שינויי העמדות אצל העומדים בצמתים פוליטיים חשובים. עיקר ניתוחו היה מופנה כלפי עמדתו של ראשה הממשלה המנוח אריאל שרון ז״ל. ואכן העומדים בראש מערכות אדירות, ובמיוחד ראשי מדינות, נאלצו חדשות לבקרים לשנות מעמדתם, עת התיישבו אצל צידו הקובע של שולחן הממשלה, בשל נסיבות אלו או אחרות. מבין מאות ואולי אלפי הדוגמאות שמספקות לנו המאה העשרים והמאה העשרים ואחת, ניתן למצא את הנשיא רוזוולט שנאלץ לשנות מעמדתו שלא לחבור למדינות הברית במלחמת העולם השנייה, מדיניות ששונתה בשנת 1942, ריקוד המריונטה של נשיא צרפת שארל דה גול שבפברואר 1966 הורה על פרישת צרפת מהפיקוד הצבאי המשותף של נטו [הוא גם התנגד לתוכנית השיקום הכלכלי של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, הידועה כ״תוכנית מרשל״ המפורסמת, וכמובן, מבחינתנו, המהפך המפורסם שלו ביחס לישראל ערב מלחמת ששת הימים, עליה הודיע בשיחה שניהל עם שר החוץ דאז אבא אבן במהלך ביקורו של האחרון בארמון האליזה במאי 1967]. בריטניה הפכה עורה ופרשה מהאיחוד האירופאי בשנת 2020 ועוד. יש מנהיגים שעשו זאת מתוך יושר אישי ויש שעשו זאת תוך מעשי רמיה, כך מסטאלין והיטלר ועד פוטין. אף ישראל זכתה למנהיגים ששינו מעמדתם. מנחם בגין במהלך ביקור הנשיא סאדאת, אריאל שרון בהתייחס לפנוי מעזה, וכמובן ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, שמעון פרס מנהיג ״התרגיל המסריח״ מטבע לשון שקבע ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל שכונה ״אחי הבכור״ על ידי שמעון פרס ז״ל. היה זה כאשר אחיו הצעיר של מר רבין ניסה להקים ממשלה צרה עם חברי הכנסת החרדים, בשנת 1990, שתחליף את ממשלת האיחוד הלאומי בראשותו של מר רבין. אנשים המזוהים עם ציונות דתית כועסים היום. על אדם שהוביל את המפד״ל הישר לתהום, והרס מפלגה עם היסטוריה של עשייה בישוב ובמדינה, הקים מפלגה חדשה ואף איתה לא הצליח לעבור את אחוז החסימה, ניסה בשלישית ועומד היום בראש ממשלה כשהוא מייצג את אחת המפלגות היותר קטנות בכנסת. כבר כתבתי ששלושה אשמים לכך ש׳הימין הפיל את הימין׳ . בנימין נתניהו שהשנאה העבירה אותו על מידותיו, בצלאל סמוטריץ שהאידיאולוגיה ערפלה את חושיו הפוליטיים וההבנה שביתרון שביצירת מחלוקת בתוך המפה הפוליטית אצל נציגי המיעוט הערבי בישראל, ויש המביטים בכעס רב על ראש הממשלה, ש״מכר״ את עקרונותיו על מנת לישב על כורסת ראש הממשלה. ואני רוצה היום להתייחס לא לראש הממשלה, לא למחליפו [שמעמדו מדיר שינה מעיני] ולא לאותם ששנאתם לאחר משפיעה מאוד על העשייה הפוליטית שלהם והם יושבים על ידי שולחן הממשלה. ואולם, יש להכיר בכך שבממשלה ישנם אותם המאמינים כי עמדתם והפוליטיקה המיושמת על ידם הינה לטובת המדינה. הם מאמינים ביושרם. אל לנו לזלזל באלה החושבים שהם פועלים ״לשמה״. ואשר השיקול הפוליטי הצר זר להם, וישנם גם כאלה. כן. גם על יד שולחן הממשלה. וישנם כאלה היושבים על ידי שולחן הממשלה ועזרתם לאחר הינה נדירה. האחר אינו יודע, האחר אינו מכיר, כי ״מה שרואים משם״ - מאצל העיתונות, כללי התקשורת וצווחת חברי הכנסת מעל דוכן המליאה - לא רואים מכאן, מאותה לשכה של אותו שר, או אותה שרה. אני מעיד על עצמי כיהודי דתי, כציוני. איני חושב שמנהיגיו הפוליטיים פעלו נכונה בדרכם להרכבת ממשלה. הם שגו, שגיאות כואבות, והמחיר אינו פשוט. אבל, אנחנו המבקרים שוגים גם כן, כי שכחנו את שני אלה. גם האחר חושב, וגם אנחנו לא יודעים הכל. כשנשיא המדינה נאם בארוע לזכרו של הרב צבי יהודה קוק זצ״ל ביום 15 פברואר, 2022. והתייחס לתקרית ואשר במהלכה נהרג עמר אסעד, פלסטינאי בן 80 על ידי חייל מגדוד ״נצח יהודה״. הנשיא הצביע על ״תמרור אזהרה בפני כולנו״. לתדהמתי, מאצל הקהל נשמעו קריאות בוז או ״תתבייש״ כלפי הנשיא. זו הייתה תגובה מבישה. משהו חושב שמותו של עמר אסעד הינה תופעה שאין צורך להתייחס אליה? משהו מבין הנוכחים חשב כיצד היה מגיב הרב קוק זצ״ל? ואם אינך מסכים לדברי הנשיא, זו התגובה? ״בוז״? ״תתבייש״ ? אין לאחר זכות חשיבה אחרת מאותו היושב אצל הקהל? הנשיא צריך לאמר אך ורק מה שהאחר חושב כנכון? [תופעה שהינה מגפה המתפתחת באירופה ובעולם האקדמיה בארצות הברית, אך לא זה המקום לדון בכך]. זה לא היה כשלון של הנשיא. זה היה כשלון של אלה ששאגו לו. שהעליבו את הנשיא ובכך העליבו את המדינה. הנשיא זכה לביקורת באשר הדליק את נר החנוכה הראשון במערת המכפלה, והוא זכה לביקורת. כי הנשיא אמור לפעול על פי הבנתו. אין הוא נוטה ימינה אף לא שמאלה. דוגמא אחרת, בווריאציה שונה, הינה שרת הפנים, חברת הכנסת איילת שקד. הגברת שקד אינה בת משפחה שלי. היא זכתה וזוכה להערכתי לא בשל ״היסטוריה״ של מערכת קשרים. היא זוכה בכך בשל יושרה הנדיר, אומץ ליבה ועשייתה למען הציבור היקר לכולנו. הגברת שקד אינה דתייה, אבל עשייתה – כן, גם היום - למען הציבור החרדי והדתי הינה מפליאה. צריך רק לדעת את העובדות. אני יודע ידיעה אישית על מאמציה הבלתי נלאים של השרה לעזור לציבור החרדי. היא עשתה זאת ביד רמה כאשר כוחה הפוליטי היה עוצמתי יותר [והציבור החרדי הכיר בכך] והיא עושה זאת היום כאשר עוצמתה הפוליטית צנועה יותר. אני מבקש לקבוע שאין היום שר בממשלה – אף לא אחד – המגיע בדאגתו לציבור החרדי והדתי - כדאגתה של שרת הפנים. אני יודע כי אני מעורב בכך, ואסתפק באמרה זו. גם מבקריה החריפים של השרה שקד - ובדרך כלל ללא כל ידיעה מעבר לנאומים ״חוצבי הלהבות״ של חבר כנסת זה או אחר ואשר ידיעותיו בתחום הלזה מוגבלות, ואף מוגבלות מאוד – אינם יכולים להתכחש ליושרה ולרצונה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא היחידה שבממשלה ואשר יושבים בה גם חורשי רעתו של כל עניין דתי, במאמציה להלחם את מלחמתו של הדתי, את מלחמתו של החרדי. לדרוש מהשרה שקד לעזוב היום את הממשלה היא דרישה שאין בה כי אם שגגה. היא תעזוב למדבר הפוליטי, ובמפה הפוליטית בישראל שהתרבותיות הינה ממנה והלאה שרת הפנים הינה נכס אדיר שיש בו, בעתיד, על מנת לתרום יותר מעשרות חברי כנסת אחרים המכבדים היום את אולם המליאה. אל תפגעו בה, כי אינכם יודעים. אל תרפו את ידיה כי אינכם ״רואים משם״. ישיבתה של שרת הפנים על יד שולחן הממשלה הינה עוגן הצלה. לא. לא טוב לה, אבל היא ממלאת את שליחותה, בנאמנות, עבור כולנו גם אם חלקים כה רבים מאיתנו לא מבינים את זה. בסופו של יום עוד תמרו לה תודה. כי מגיע לה.

                             Hopelessness is thy name - America 

The world is paying inter alia for its hypocrisy. I always found it odd – to put it mildly – when the Russians are invited to participate in any “memorial” service for the victims of the Second World War. Yes, indeed, Russia suffered horrendously. Not only because of Adolf Hitler. Joseph Stalin and his cronies had a lot to do with it. Stalin literally annihilated the Red Army’s leadership before the war. It was Joseph Stalin’s agreement with The Third Reich [known as the ״Molotov Ribbentrop Agreement״] signed on 19th August 1939, that enabled Hitler to commence the attack on Poland which brought about the war. It was the Red Army that attacked Poland from the East, while the Wehrmacht attacked from the West. How “comfortable” it is for the West to forget that the USSR commenced the war as Nazi Germany’s ally and held half of Poland, and ended the war as “a party of the Allies controlling all of Poland. And, no, USSR did not change sides “voluntarily”. It was Adolf Hitler who “encouraged” the Russian to change sides when his army commenced “Unternemen Barbarossa” on the 22nd June 1941. 

This rewriting of History, not by Pravda or Isvestia, but by the West, who gave legitimacy to Russia’s “contribution” to the victory over the Axis led by the Nasiz is a demonstration that Right cannot fight Might. The Soviet Union – usually - manipulated the West to fight against cronies [Korea, Vietnam and the Vietcong, Cuba, etc.]. 

But following the end of the Second World War, all experts assumed that Europe will not see war. Almost, as if to reminiscent “War to End all Wars” [as H. G. Wells’s book was titled] written after the First World War. Vladimir Putin led the KGB office in Berlin during the Cold War. The West was blind as to the personality, integrity and intentions of the Russian President. Such was the blindness that the New Iran Agreement “nominated” Russia as the trustee to keep and guard some of Iran’s uranium. This, after Russia offered Iran – in January, an alternate venue for such energy, this with the knowledge of the USA. 

The whole West is against Russia. All western media is reporting about the invasion of Ukraine and condemning Russia. Sanctions are imposed, and President Biden assumes that this will stop Russia. It will not. Well, why did the West not stop Russia when its army invaded Crimea? I just love listening to Russia’s Foreign Minister, Sergey Lavrov, condemning the lack of democracy in Ukraine. The fact that Russia is the major supporter of Assad, or an ally of Iran, seems to be irrelevant. How similar his explanations are to those of Joseph Goebbels when “explaining” the problems of Germans in “Sudetland”. 

On 4th December 2021, the Washington Post published a news item according to which Russia is planning to attack Ukraine by the beginning of the year. So, because Ukraine did not make it yet to Nato [may I assume that the delay was initiated by someone in the West, so Nato will not be obligated to save Ukraine from what all intelligence agencies knew was coming]. Putin knows the mentality of the West much better than the West knows the mentality of Putin. All he needs is time. He knows that as long as the West does not initiate military actions against Russia, he has nothing to worry about. No economic sanctions will help. While Biden was announcing the almost meaningless [yes, meaningless] sanctions against Russia, the president of Pakistan Arif Alvi paid a formal visit to Moscow. China will not condemn Moscow’s initiative. Many countries will continue normal relationships with Russia. Putin knows that in the near future the West will “come down”. Frictions will deepen for one reason [energy] or another [wheat]. Like a person who was told he has cancer. He is shocked at the beginning, but then goes on with normal life. So will the West behave. 

And the Western Media is at fault as well. Why did all of them broadcast a statement and Q&R with Alexander Lukashenko, the president of Belarus? Did he have to add anything? Someone whose intellectual abilities reaches the level of wood? Does he have any influence? Of course not. The West media offers him recognition. That is all he needs. The fact remains that all the West’s efforts, the ‘blitz’ of condemnations, the sanctions, and the help that was offered to Ukraine did not have the expected results. Kyiv is devastated. A Pariah is winning against a hopeless West. And not for the first time. It is true that secret agencies annihilate enemies. USSR was known to kill critics of its leaders, even overseas. One of the more infamous “liquidations Russian style” outside the USSR, was the killing of Leon Trotsky who exiled himself from Russia to Coyaocan - Mexico. He was murdered there by NKVD’s agents on 20th August 1940. He was shot. But the murder of Alexander Litvinenko in November 2006, was not “just another liquidation” by Putin [He did use the “regular methods” many a time within Russia - the name of the Journalist Anna Politkovskaya murdered in 2006 comes to mind]. He created a precedent after World War 2. 

In the centre of London [a hotel in Grosvenor Square – adjacent to the US Embassy in London], he actually used a radioactive weapon to kill someone who became an English citizen. Many more could have been killed in case of an accident. Is any party in Russia facing the consequences of what might have caused a massive calamity in The Court of St. James? Did Her majesty’s government take any actions? No. A simple “no”. 

Yes, I know. Nazi Germany won at the outset of World War 2 and lost [once decided to invade Russia]. It was not economic sanctions and condemnations that brought victory. It was military might. Putin is no different. And for President Biden to make this stunning statement that the west will not fight the Russian in Ukraine, not even leaving Putin in doubt, is clumsiness at its highest degree. King Solomon wrote in Proverbs, “and good news makes the bones fat”. Jewish interpretation of this statement reads, “nothing is marrier than clarifying of doubts”. Why did Biden clear the doubts? Why did he not – at least – have the Russian fear the unknown? And President Biden was no alone. Mr. James Heappey the Minister of Armed Forces in Her Majesty’s Government made the same confirmation in the House of Common. Even a ”no-fly zone” was - according to him - an impossibility to enforce above Ukraine. The West is crippled. It will not even mislead Moscow as to its abilities. The fact that Russia made it to Kyiv, the fact that Putin will only fall by insiders [and he will] – not by the West - like Nikita Khrushchev on 14th October 1964 - is another demonstration. 

America cannot be trusted. The happenings in Ukraine should serve as a major caveat to Israel, when the West signs the new agreement with Iran [until now, not a word about reconsidering Russia as a trustee according to this agreement]. It justifies the vote of no confidence in the USA by so many countries in the Arab world in general and the Middle East in particular History testifies. Many agreements and unqualified statements made or signed by the USA were followed by embarrassing failures. North Korea is still around; Following the Nobel Peace Prize to Henry Kissinger and Le Duc Tho “for jointly having negotiated a cease-fire in Vietnam in 1973”, America literally fled through the roof of the American Embassy in Saigon; President Jimmy Carter’s assurances that “The Shah is a rock of stability, months before the latter fled Taharah; or president Biden’s assurances that Taliban will not take over Kabul. The rest is history. 

Let us remember the past so we do not repeat it in the future.

“And There Is Nothing New Under the Sun”

“And There Is Nothing New Under the Sun”

Ecclesiastes, [chapter 1, verse 9]

How unbelievable can the USA be.  After the embarrassing and shameful evacuation of Kabul, [it was Winston Churchill who said after Dunkirk. “ wars are not won by evacuations”] the USA is facing another crises.  A much more serious one, in an area where in the past, origin of many international conflicts commenced, inclusive of two world wars, wars of Western European countries against  Czarist Russia, and more [12 such conflicts are listed only on the 21st century].

Of course, the USA is making threats [as they did against the Taliban], but nothing else.  Russia has 106 thousands military personal facing Ukraine, from the east and from the south.  Not a single American or Nato solder is visible. It is not that the USA did not see the coming, as William Taylor, former US ambassador to the Ukraine, conformed.  Yes, weapons are powering in, but the army of Ukraine will not be able to save Kiev, even with such military help.  And although the USA paid a price in 1961-1962 when solving the “missiles crises” with Russia and Cuba [the secret agreement to remove missiles launchers from Italy and Turkey, and Fidel Castro  actually asked Nikita Khruschev  for Russian support] America demonstrated its military might against Russians military ships. Not today, not in The Ukraine.

And like Adolf Hitler in 1938 before and during the Munich negotiations [following which President Roosevelt sent a congratulatory note to prime Minister Neville Chamberlain commanding him for the successful outcome of “peace for  our time”, another demonstration of American ‘understanding’ in foreign policy], while the USA is negotiating, Russia is “negotiating”.  The USA will not fight, neither will Europe. And as Ukraine lost in the past one portion after another to Russia, and nothing - actually, nothing – happened, not too much will happen now.  When the “civil war” developed in the Ukraine to which Russia “contributed” so much, nobody broke the Russian stick.  After all this civil war developed following the ousting of a pro Russian president  Victor Yankovitch in February 2014, the forming of Dinestsk people Republic one  Russian puppet, and the Luhansk People’s Republic, another Russian puppet.

The USA is going to show the world once again, that foreign policy is always its biggest failure.  

It is not surprising that now, when all eyes are directed at Ukraine, China is escalating its position vis-à-vis Taiwan.  It will take the Chines army a day to conquer Hong Kong.  Will the Western world fight both China and Russia?   Russia and China found a common enemy, USA and Nato, who will avoid at all costs one conflict, and  and definitely two.

And there are others who take will advantage of of the situation.  Iran will lift its head, and will be supported by both Russia and China.  Who knows what will be the reaction of North Korea?

Why did this come about?  Because the USA did nothing but “negotiate”.  Negotiations means time, time is the most important element required by the opponent.  So negotiations with Russia and Iran got us to where we are now.

A former Secretary of State, who negotiated the first Iranian accord, asked “What do they think, we are idiots”?  the truth is. Mr. Kerry. Most of us do.

טו בשבט הגיע. חג לאילנות?

דיון ״מעניין״ נערך היום במערכת הפוליטית.  בעוד אשר על הקרן הקיימת לישראל בקשו ליער את הנגב, בשל התנגדות ערביי ישראל  הדרים בסמיכות למקום בו אמורות הנטיעות להיערך, קרא, למשל, שר חוצנו, הלא הוא ראש הממשלה החליפי, ״לעצור את הנטיעות״.  וכל זאת למה? בשל המהומות שזכו כמובן לתמיכה בלתי מסוייגת מהחמס ומרע״מ.

ועל מה ולמה חרה אפו של האזרח הערבי?  הנטיעות אינן מיירקות את הארץ?  יש בם משום הכיעור? או שמא יש בכך על מנת להזכיר לכל שהנגב הינה טריטוריה השייכת למדינת ישראל, ולא שטח כבוש, כהודעת החמאס?

מה הוא המסר של קביעתו של כבוד השר יאיר לפיד כי יש לעקור את הנטיעות? מה הינה הסיבה ואשר בעטיה בקשו אותן מפגינים שאף ידעו לשרוף מכונית ולהתעמת עם המשטרה?  דוברי החמאס צודקים.  המטרה, להכחיש את הלגיטימיות של שלטון ישראלי בנגב.

אתם מבינים? רע״ם ידעה לעמוד על שלה כאשר דרשה את שנוי חוק החשמל לטובת תושבי הנגב הערביים.  הווי אומר, על מנת לינוק מהמדינה, ניתן להכיר בה. אבל כאשר מבקשת המדינה לפעול לטובת הכלל – כן, העצים יפריחו את השממה גם עבור האוכלוסיה הערבית – אזי חלילה.  בו נראה כיצד יגיבו אוכלוסייה הערביים  של המדינה באם יבקשו להניף את דגלי המדינה בכבישי הנגב.

לפני שנים החליטה אחת האוניברסיטאית בישראל שלא להניף את דגל ישראל ״כי זה מרגיז את הסטודנטים הערביים״. משהו שאל האם אי הנפת הדגל עלולה להרגיז את הסטודנטים היהודיים? לא.

התקפלות הממשלה בנושאים מסויימים הינה הרע במעוטו לטובת שלום הבית.  אבל יש התקפלות שגם עבור שלום בית הינה אסורה.  כי אם נתקפל, לא יהיה בית ובוודאי שלא יהיה שלום.

עמדה הססנית או מבולבלת של הממשלה  הינה מסר של כניעה.  בצדק או שלא בצדק, כך מבין זאת הצד האחר וזה מה שקובע.  

ההרגשה הינה כי הממשלה פועלת כבת יענה.  למרות הבטחות בראש חוצות, המלחמה בפשע הערבי כבר אינה על סדר היום הציבורי,  יהוד הגליל? מה זה בכלל.  הבניה הבלתי חוקית של ערביי ישראל הינה במלוא עוצמתה, ואין פוצה פה ומצפצף. ואף שתילת עצים במדינה ״מחייבת״ אישור המיעוט הערבי.

המסר? ממשלה ללא עמוד שדרה.  ממשלה הפוחדת מהעימות הבא.  ממשלה שתעשה הכל על מנת לרצות את האוייב מבית או אויב מבחוץ.  אפילו ״לעצור את הנטיעות״.  

לא, מר לפיד.  לא את הנטיעות צריך לעצור.  את התקפלותך שלך צריך לעצור. את חוסר חוט השדרה שלך צריך לעצור.

בשבוע שעבר בטיסה לניו יורק ישב ראש הממשלה לשעבר, מר אהוד ברח – סליחה ברק [אגב מעניין על מה ולמה זכה הוא באישור מוועדת החריגים. אני לא מבין מה יש לו לעשות היום בארצות הברית, שהלא אפשטיין כבר איננו. ומעניינת עוד יותר השאלה מה היה קורה אם במקום אהוד ברק, היה זה בנימין נתניהו שנמצא מבקר בביתו של אפשטיין עטוף מכף רגל ועד למעלה מראש, והאם הממלכה השביעית הייתה מניחה לו, אבל זה נושא למחקר אחר על היושר של אלו או אחרים]. מר ברק היה ראש הממשלה המתקפל ביותר שהיה לעם ישראל. [לבנון, השיחות עם אבו עמאר ועוד]. והנה נמצא לו מתחרה.  ראש הממשלה החליפי.  רק חבל שלא שמעתי מה אומר מר נפתלי בנט.  כמדומני שהוא הינו ראש הממשלה.