Congress! You are wrong. February 1999

Congress! You are wrong

Like many around the world so did I watch the congress debating the impeachment of President Bill Clinton… I submit to you that Congress was out of order in taking the initiative at this stage.

The congress is to change face in January. The last election to the congress will ‘invite’ many Congressmen – mostly Republican to leave chambers. In every democracy, following election, and prior to the implementation of the election’s results, the ‘old’ parliament restricts itself to the minimum, in order to guarantee the smooth operation of government. It does not undertake any major task, same to be left to the incoming Parliament.

This is so, because many in the ‘old’ parliament lost their constituents’ confidence for someone else. In other words, they no longer represent the will of the people, and only due to technicality they still retain in their position until the ‘new’ parliament is ‘called to order’.

Bill Clinton

 Impeachment a President is not a routine. An outgoing Congress after election, should not be entertaining such an issue. Same must be left to the incoming Congress, the one reflecting now the will of the people.

Last but not least, Mr. Levingston’s call from the President to follow his example, is wrong. The honorable gentleman did not resign because he thought he acted wrongly, but he realized to ‘having been found’ by Mr. Flynt. I do not underestimate the courage and the congressmen’s desire to minimize damage to the image of the Congress – a most noble consideration – but it was ‘finding out of the deed’, not the deed itself that initiated Mr. Levingston’s resignation. This is not be the criteria to follow.

Zalli Jaffe

Jerusalem. 

Closure – a punishment? August 10th 1997

Closure – a punishment?

Yassir Arafat claims that the closure of the borders to Palestinians is a collective punishment. Well, it is not.

When Arafat calls for Jihad his people understand it in its true sense. His ''explanations'' in the CNN are false, and do not reach the Arabs in Gaza or Ramallah.

When Arabs and Jews alike hear the war slogans from Arafat, when one of his top senior officials burns the Israeli flag, when in Arab demonstrations slogans ''promising'' blood are heard, when Hammas activists with blood on their hands and who were supposed to have been arrested by Palestinian police lead – in front of TV cameras – anti Israeli demonstrations, we, in Israel have the right to assume that we cannot rely on Arafat for our defense. We have to protect ourselves from any risks. The protection calls inter alia for the closure of the borders. True, workers cannot come in, but neither can murderers who were supposed to have been arrested but walk freely, encouraged by Arafat’s call for Jihad. With all fairness, ''our'' blood is more important than ''their'' income.

We are not punishing the Palestinians. We are protecting the Israeli’s.

Zalli Jaffe.

Barbarians at the Gate - October 13th 2000

Barbarians at the Gate

Two Israeli soldiers were slaughtered in Ramallah by a mob. Indeed.

I do not deny that tragedies do occur during a war. The devastating picture of the 12 year old boy in Nezzarim is still a shocking reminder, although we still have to find out what exactly did the boy’s father think by bringing him there.

Some Palestinians have a different approach. They intentionally kill whatever comes about. A whole family in the south, a bus full of schoolchildren in the north, or a baby in a coffee house in Tel Aviv or slaughtering the soldiers and then dipping their hands in the soldiers’ blood.

The lynching of the soldiers mirrors the people we have to negotiate with. These people - and they are not the majority of the Palestinians - have to be converted from animals to human beings. Indeed, the ‘’Rais’’ permits the blowing-up of innocent people. IDF warned even policemen in Ramallah to vacate the house that was to be shelled so they would not be hurt. 

Yasser Arafat

The difference between the IDF and Arafat’s mob is that the former tries to avoid civilians, and even uniformed policemen. The chairman’s soldiers aim at just that. He simply fails to understand that if we retaliate against these ‘’Barbarians at the gate’’, ‘’Palestine’’ will not be a state but one big refugee camp.

And the truth has to be told. The Arab leaders [King Abdullah, President Mubarak and others] appreciate that Palestinian violence challenges their own authority and can cause their own downfall. Arafat cares not. He humiliated The Secretary of State in Paris, he will bring down Arab stability in the Middle East. He does not care. The Arab leaders have to wake up to the reality that they are tools in Arafat’s hands. The price they might pay is beyond their capability to endure.

Zalli Jaffe.

שלום לך מפד"ל? 20 במרץ 2001

שלום לך מפד"ל?

הרבה "מיוחסים" יש לה לאמרה הבאה, ואולם אין בכך על מנת לערער על נכונותה. "מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו". המפלגה הדתית לאומית לא רק שלא למדה מהעבר, אלא מבקשת לחזור עליו ולשבח את שגיאותיה, כאילו אמרה, לא די לי מכישלון העבר, יבוא כשלון העתיד ויאציל על קודמו.

המפד"ל כשלה בבחירות האחרונות. מפלתה של המפד"ל לא הייתה אמורה לבוא כהפתעה. אומנם כן, בבחירות הטרום אחרונות זכתה המפד"ל להישג מרשים אך לדאבון הלב שיכרון החושים של הנצחון הקהה את העין מראות ואת האוזן משמוע, ניצחון זה מה טיבו? זה הנצחון בא – בין השאר – בשל שינוי שיטת הבחירות, בשל העובדה שהוד מעלתו האזרח בחר במפלגה לחוד ובראש ממשלה לחוד. זאת ועוד, תנודות המפלגה הדתית במהלך מערכות הבחירות האחרונות הייתה קיצונית. ובשל העובדה שאיש לא למד את לקח הניצחון, לא התכוננה המפלגה לכשלון.

הכשלון בבחירות הבאות – כמעט ואמרתי – בלתי נמנע. שהלא על כשלונות המפלגה יש להוסיף את החזרת העטרה ליושנה וביטול שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה. הכל מבינים כי את המחיר לשנוי ישלמו המפלגות הקטנות יותר. הכל אמרתי? אין כל סיבה להניח שמנהיגות המפד"ל לא הוציא עצמה מן הכלל.

כישלונה של המפד"ל הינו הן בתחום האידיאולוגי והן בתחום התקשורת עם הוד מעלתו האזרח.

כמדומני שאחד מטעויות היסוד של המפלגה הדתית הלאומית הייתה בנושאי דת ומדינה. במשך שנים נשמעה מאצל ד' אמות בית בית המפלגה ומאצל נציגיה בכנסת התביעה "לשמור על הסטטוס קוו". זו תביעה מדהימה אם לדבר בלשון המעטה. צא ולמד שהעולם משתנה. קיימת קידמה בתחום הטכנולוגי, אזרחי כל העולם חשופים היום יותר מתמיד לכל מידע [ראה Francis Fukuyama, The End of History and The Last Man]. שמירה על הסטטוס קוו הינה נסיון להקפיא מצב. והקידמה מה יהא עליה? האם יתכן כי יהא קידום בכל נושא, ובנושא הדתי לא יהא נסיון להבין כי הגיע הזמן לנהוג אחרת על מנת לשמר את הקיים? שאין אפשרות לעשות זאת בחקיקה? האם באמת ובתמים קיימה המפד"ל אחר מחשבתו של ההסטוריון האמריקאי בן זמננו Paul Kennedy כפי שבאה לידי ביטוי בפרק האחרון בספרו Preparing For The Twenty First Century? כמדומני שלא.

Francis Fukuyama

פרסמתי בעבר מעל דפי עיתון זה מחשבה על "חשיבותה" של החקיקה הדתית, לעת הזאת אני מבקש להצביע על הטרגדיה של מפלגה שהפכה כלי מיותר.

אין מפלגה במדינת ישראל – למעט מפא"י ההיסטורית – שהיה לה הכל. בבעלותה היה בנק וחברת בניה, יש לה תנועת נוער המפוארת ביותר בישראל, היא הקימה מבצר אינטלקטואלי מרשים [אוניברסיטת בר אילן] והיו לה למפלגה סניפים כמעט בכל מדינה בעולם.

זאת ועוד, אין ספק שהבוחר בפוטנציאלי למפד"ל הולך לבית הכנסת. בעבר היה קיים בישראל איחוד בתי הכנסת בישראל, ואולם אף נסיונותיו של כותב שורות אלו להחיותו, בא אשר נבחר לעמוד בראשו לאחרונה [עסקן פוליטי, איש מפד"ל עם עבר עשיר ומפואר] ועשאו כאבן שאין לה הופכין.

סניפי המזרחי בחו"ל הפכו עובש אנושי ואינטלקטואלי, הדר היסטורי שפרח לבלי שוב.

ובאומץ לב, החליטה המפד"ל לאחר הבחירות האחרונות כי יש לחקור "מה זה ועל מה זה ומה ראו [אזרחי ישראל] על ככה" ועל מה ולמה נפלה המפד"ל מאיגרא רמה, כמעט לבירה עמיקתה. הוקמה וועדת פריש. זו למדה, הסיקה ופרסמה. ועשתה המפד"ל מעשה שלא זכור לי בחיים הציבוריים. קברה את זה הדו"ח. ולו הייתה המפד"ל מבקשת תכנית חליפית, ממליצה על דו"ח נוסף, כמעט והחרשתי. אך ולא היא. הדו"ח נקבר ועולם כמנהגו נוהג.

לאחר הבחירות האחרונות לראשות הממשלה, כשכשלה המפד"ל במשא ומתן עם הליכוד, החליטה להיות "אופוזיציה קונסטרוקטיבית". נשאלתי פעם מה טיבה של הגדרה זו. משפטית הכוונה הינה לאותה מפלגה שלא תצביע נגד הממשלה כדבר שבשגרה, לא תתקוף את הממשלה בכל עניין אלא כפי שציטט ראש האופוזיציה "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מעשית, במקרה דנן, מדובר במפלגה הנוקשת על דלתות הממשלה בייאוש, שחלילה לא תישאר מאחור, להוסיף נופך נוסף ל"ראיית הייתור".

כמה מצביעים פוטנציאלים של המפלגה זכו לקשר כל שהוא עם מי מחברי הכנסת של המפלגה? איזה קשר ישיר יש בין חבר הכנסת של המפד"ל עם אזרח מן השורה? האם מאן דהו ניסה להשוות בין פעלותו של חבר כנסת מטעם המפד"ל לבין זה מטעם ש"ס או – כן – אגודת ישראל?

המפד"ל איבדה את הכל. את הרבנות הראשית, את משרד הדתות, הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן כבר שנים לא בחרו נציג מפד"ל כיושב ראש האגודה, השמירה על ארץ ישראל השלמה הפכה דמגוגיה ואיש לא ביקש מחבר הכנסת לשעבר חנן פורת ליתן את הדין על מעלליו הפוליטיים שתרמו להפלת ממשלת נתניהו ולהתמוטטות המפד"ל. חלק ניכר משמנה וסלתה של המפד"ל בחר בדרך אחרת [מימד] ואין נסיון מעשי לאחות את הקרעים.

אנו עומדים בפני בחירות. כנראה שמאן דהו חושב שהקשר עם האזרח ייעשה אצל תעמולת הבחירות בטלוויזיה ובכך תצא המפלגה ידי חובה.

אמרתי לא מזמן בבדיחות הדעת לח"כ שאול יהלום כי הסיסמה החדשה של המפד"ל לכנסת תהא אימוץ סיסמתו של חבר הכנסת לשעבר פלטו שרון "הצביעו בעד לוי – או יהלום – האיש הבודד לכנסת". בבדיחות אמרתי? אולי שגיתי.

אפשר וצריך אחרת. השאננות הינה שערורייה. על המפד"ל להתמקד בייחודיות. חינוך, גישור בין חלקי העם והסברה דתית ממלכתית שתביא בעקבותיה אהבה ולא שנאה. שהמפד"ל תוביל את חקיקת "יום ראשון" כיום שבתון נוסף. שהמפד"ל תגיע לבתי הכנסת, תארגן כנסים ממלכתיים בנושאי דת ומדינה, תאחד את השורות עם מימד ותקרוץ לבוחריה הספרדיים שעזבוה מכבר. שתנועת המזרחי תתאושש ותשמש מקור אדיר של תמיכה כספית וציבורית בעולם. לא מדובר בחלום. מדובר בשאננות שערורייתית.

המפד"ל חטאה בשאננות. לכן נקבר דו"ח פריש. המפד"ל חטאה באי אכפתיות ואשר על כן אין קשר בין הבוחר לנבחר.

תנו לי סיבה להמשיך ולהצביע מפד"ל כי אין לי.

זלי יפה. 

תסריט מלחמה - 22 במאי 2001

תסריט מלחמה – תגובה למאמרו של יאיר כספי

איני יכול להסתיר את תמהוני מהניתוח תסריט המלחמה של מר כספי [מעריב 22 במאי, 2001]. הוא יודע לחשב את מספר ההורגים, הוא יודע שעלינו לבחור בין מלחמה ארוכה ורווית הרוגים לבין ניהול משא ומתן תחת אש. הוא מתגעגע לאהוד ברק. אולי ייסבר מר כספי את אוזננו, למה התכוון מר ברק כשנתן אולטימטום של 48 לרשות הפלסטינאית להפסיק את האש? עת נאמרו דבריו, לאיזו תגובה הוא התכוון במידה והרשות לא תיענה? ומה היה המסר "שב ואל תעשה"?

מר יאיר כספי

 אין צורך להכריז מלחמה. ראשית חכמה יש צורך להבין שיש לנו מלחמה ושהרשות מסרבת להפסיק את האש. היא מודה בכך, היא מצהירה על כך בריש גלי, היא דורשת "עיסקת חבילה", ועד אז האש תימשך.

ועוד יש לזכור, הראשות הפלסטינית היא האויב האמיתי היחיד שיש לנו היום. הוא היחידי שהורג, פוגע ומזיק.

יש מבינינו שאינם מבינים זאת, אבל אם אנו במלחמה, כיצד מרגיש יאסר ערפאת, האוייב ממול, כאשר חברי הכנסת של העם בו הוא נלחם מבקרים במעונו? מה עליו לחשוב כאשר מר יוסי ביילין שהעם הביע בו אי אמון ושלחו לביתו חושב שהוא מבין יותר טוב ועליו לנהל מדיניות חוץ התומכת בדרישת ערפאת וזאת בניגוד, כנגד ומחוץ לכל מסגרת ממלכתית?

ערפאת מבין שהוא יכול להמשיך כי חלק מהפוליטיקאים בישראל מקבלים מכות מטילים בקורת נוקבת במוכה אך לא במכה.

כותב מר רון מיברג במעונכם היום כי הוא מתגעגע למר רבין ז"ל. יורשה לי להזכיר לו למר מיברג כי היה זה מר רבין המנוח שאמר כי אל לנו לדאוג מכך שאנו מעבירים כי נשק לרשות. הם לא יעזו להשתמש בכלי הנשק הללו נגדנו. האומנם? מותו הטראגי של ראש הממשלה אל לו לגרום לטרגדיה נוספת והיא איבוד האמת ההיסטורית. וכאן שגה מר רבין ז"ל.

 אין צורך במלחמה ארוכה, מספרם של הנפגעים יגדל אם נקבל את התכתיב הפלסטינאי למלחמת התשה. הכל יראה אחרת אם במשך יום אחד אנו נגרום להם לחשוב על הכאב. אם נהרוס כל תשתית, למעט תשתית המים. אם נהרוס את תחנות הרדיו והטלויזיה שכל פועלם היא הסתה פרועה וחולנית נגד ישראל, ונשדר לעם הפלסטינאי היושב במחנות הפליטים מי הם באמת מנהיגיו, כיצד צברו את הונם, כיצד ניצלו את העם הפלסטינאי באופן ציני במשך השנים. אם במקום לחלק סוכריות במסיבת השמחה על הפיצוץ בנתניה, הם יפחדו. הפחד – וזה יבוא רק לאחר שיבינו כי אנו מתכוונים ברצינות, והרצינות פרושה מעשים ולא מלל – או אז הם ישובו למשא ומתן מהתחלה. אם הם ינהלו משא אחר, גם המתן יהיה אחר, מפני שמה שמסיגים עם כפית דבש לא מסיגים עם מרגמות.

משא ומתן תחת אש פרושו כניעה לתכתיב. מר כספי חושב שאנחנו אמורים להכנע. אני חושב שעל הרשות להכנע.

ואל נא נחשוש מתגובת העולם הערבי. תהיה פיסגה, יהיה גינוי, אך ליבו של כל מנהיג ערבי ירחב. הם שונאים את ערפאת ומרעיו יותר מכל יהודי, אך גם מפחדים ממנו.

זלי יפה, ירושלים.

פרס נ' צ'מברלין - 12 באוגוסט 2001

פרס נ' צ'מברלין

ראש ממשלת בריטניה בתקופת "הפיוס הגדול" נוויל צמברלין ידע "לבקר" את אותן מדינות ואשר העזו להרהר אחר מדיניות השלום שלו. תקופת "הפיוס הגדול" – כזכור נוהלה על ידו טרם שהחלו הקרבות הגדולים באמת באירופה, טרם שנפתחה באופן "רשמי" מלחמת העולם השניה ביום 3 ספטמבר, 1939.

מר שמעון פרס שר החוץ, יושב בממשלה המנהלת מאבק מזוין עם האויב מספר 1 של מדינת ישראל. אומנם כן רבים מאיימים על המדינה, ורבים עוד יותר מבקרים פעילות זו או אחרת של הממשלה. ואולם איש אינו שופך את דמנו, איש אינו הורג את בננו מדי יום ביומו אם יחיד ואם עשרות, אם מבוגרים ואם ילדים, אם "מעבר לקו הירוק" ואם בתוכו, למעט הרשות הפלטינית. היא האויב המסוכן ביותר שיש למדינת ישראל. היא האויב היחיד שהורג בנו. לא יועילו לו למר פרס מחשבותיו והגיגיו, זו מלחמה. מר יוסי שריד אף לימד סנגוריה על זו המלחמה בהצהירו  - במהלך הפגנה בשערי משרד הבטחון בתל אביב – כי הוא יודע שזו מלחמת השחרור של הפלסטיניים אך הוא מבקשם לא לעסוק בטרור.

נוויל צ'מברליין

[במאמר מוסגר יצוין פה כי הגם שאין לי ולו זעיר של ספק לגבי נאמנותו של מר שריד למדינת ישראל, תבונתו אומרת דרשני. צא ולמד כי לאחר ש"התיר" לפלסטינאים את "מלחמת השחרור" נפצעו מבחר חיילים בשערי משרד הבטחון, על ידי מחבל. והלא במלחמה עסקינן, והאם יש מי שיאמר במלחמת שחרור אסור לפגוע בחיילים? מר שריד דואב על כל קורבן – ובכך אני בטוח, אבל טוב שיזכור כי החיים והמוות ביד הלשון].

נשוב למר פרס. שר החוץ עודו איש המשא ומתן. לו יהי. ועוד נצביע על עמקות המחשבה המדינית הלזו. ואולם, עת אשר הופיע – שר החוץ של מדינת ישראל – בפני מפלגת העבודה היום, הודה כי ישראל אינה מקיימת את ההסכמים. אנו במלחמה, ומר פרס שר החוץ מאשים בעצם את מדינת ישראל. מר צ'מברלין לא העיז להאשים את אנגליה. מר דאלאדייר לא ההין להטות אצבע מאשימה כלפי צרפת. מר פרס – עת נשפך הדם – מאשים את מדינת ישראל. לא הבנתי אלו אינטרסים מייצג שר החוץ. השאלה היא לא אם אני מבין, השאלה היא האם מר פרס מבין. איני בטוח.

הגם ששר הבטחון מורה על יד חזקה כלפי הרשות הפלסטינאית ושליחה, דוגל שר חוצנו בניהול משא ומתן – גם משא ומתן מדיני, כמובן, והוא חוזר על עמדתו כי משא ומתן יש לנהל תחת אש. וזאת בניגוד לעמדתו [שהייתה] נחרצת של ראש הממשלה מר אריאל שרון.

מר שמעון פרס – עוד בהיותו השר לפיתוח אזורי – ידע לסר את אוזננו כי מן הדין לנהל משא ומתן מדיני גם תחת אש. והלא – כך כבוד השר – היה זה הנרי קיסינג'ר עצמו שניהל משא ומתן עם צפון ויטנאם בעוד התותחים רועמים בדרום יבשת אסיה. ומה שטוב לאמריקאים, כמובן טוב גם עבורנו. שאם לא כן, על מה ולמה יביא כבוד שר החוץ את הדוגמא המזהירה של מלחמת וייטנאם?

שמעון פרס אמון להיות המנוסה בין מדינאי ישראל. ידיעותיו בתחום ההסטוריה המדינית אמורים לשמש מקור סמכות. איני מסוגל לרדת לעומק מחשבתו של מר פרס כאשר מתיר הוא לעצמו בלהט הויכוח להביא את הדוגמא האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית כ"מקור ההכשר" לניהול משא ומתן תחת אש.

מר פרס וודאי זוכר את אחריתו של אותו משא ומתן שניהל מר קיסינג'ר עם נציגי צפון ויטנאם בפריז. לא, הוא לא חתם על ההסכם, את הכבוד שהתברר כמפוקפק, השאיר ליריבו, שר החוץ דאז, וויליאם רוג'רס. [יריב שהפך חבר כפי שמעיד ספרו האחרון של מר קיסינג'ר שיצא לאור זה אך]. ואולם את המשא ומתן אכן ניהל פרופסור קיסינג'ר [אז, היועץ לבטחון לאומי].

אחריתו של אותו משא ומתן לא אחרה לבוא. הייתה זו הגדולה בהשפלות שידעה ארצות הברית. חייליה ונציגיה הדיפלומטים נסו על נפשם באמצעות מסוקים שנחתו על בניין השגרירות האמריקאית שעות טרם שזו נפלה לידי הוטיקונג, כל אלה, חודשים מעטים בלבד לאחר ניהול המשא ומתן תחת אש שניהל הנרי קיסינג'ר.

מויטנאם ניתן ללמוד מוסר השכל אחר. כיצד לא לנהל מדיניות חוץ. ההיסטוריונית ברברה טוכמן מביאה בדבריו של וואלטר רוסטאו שאמר כי מטרת מדיניות ארצות הברית בויטנאם הייתה להבטיח איזון כוחות בדרום היבשת. מטרה שהמערב לא יכול היה להשיג.

אף הנרי קיסינג'ר עצמו במבחר מכתביו ראה במלחמת ויטנאם ובתוצאותיה אסון. אלה התוצאות – כך פרופסור קיסינג'ר – דרבנו את ברית המועצות לשלוח "שליחים" לאפריקה ואף היוו תמריץ לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

טוב היה עושה מר פרס אם היה משנן דבריו של שר חוץ אמריקאי אחר – דין רסק – שאמר "בודאי למדנו לאחר שלוש עשרות שנים כי הסכמה לאלימות מביאה אסון. בודאי למדנו שהתוקפן חייב לשלם על תוקפנותו".

אבל מר פרס חשב שויטנאם היא הינה הדוגמא ממנה נלמד "מדהא על דאתא". מותר וצריך לנהל משא ומתן תחת אש, כך שהאויב יוכל ליישם הכתוב "אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך". מר פרס יחשוב כי המשא ומתן הביא להסכם. הפלסטינאים יחשבו כי "המאבק" הביא להם את ירושלים. הם צודקים. מר פרס, עם הנסיון ועם הידע, טועה ומטעה.

היה זה מר ברק ש"הבין". הוא הלא קבע כי לא ינוהל משא ומתן תחת אש. הוא העניק לפלסטינאים ארבעים ושמונה שעות של אולטימטום. ובתמורה, נמשכה האש וברק העניק את הר הבית לאותם שמשליכים אבנים על הכותל ושורפים תחנת המשטרה על ההר. האולטימטום היה "המחאה ללא כיסוי" והאשראי של חוסנו של ראש הממשלה ירד לאפס.

טרם שיחזור מר שרון על שגיאותו של קודמו, אולי כדאי כי הוא ומר פרס ישאלו את פרופסור קיסינג'ר מה עמדתו על דרכם של ברק ופרס ועל דרך ניהול משא ומתן. משום כבודם של ה"ה פרס וברק לא אביא את תשובתו שכבר ניתנה. ואולי, ישכיל מר פרס לשמוע מה יש לו למר ברק לאמר על אשר על הרשות הפלסטינית. אני יודע שמר פרס אינו אוהב את מר ברק. אז שלא ישמע מה אומר ברק על פרס. אבל שישמע מה אומר הוא על ערפאת? דע עקא שפרס שומע פרס ואת פרס ואת פרס. ואנחנו כולנו משלמים את המחיר, הצבאי כמו גם המדיני. עד עתה היה פרס ה"looser" הגדול. בואו לא ניגרר אחריו.

זלי יפה.

פורנוגרפיה דמגוגיה ודמוקרטיה - 26 ביולי 2001

פורנוגרפיה דמגוגיה ודמוקרטיה

אשר על תעשיית הכבלים במדינתנו נמנו וגמרו כי חוק הבזק ואשר חוקק אתמול העמיד את מדינת ישראל במעמד אחד עם אירן. וכל זאת למה? באשר נמנו וגמרו נבחרי העם שלא להתיר ללא גבול את היכולת לצפות בסרטים פורנוגרפיים.

דמגוגיה? כנראה. ראשית, למען היושר האינטלקטואלי. לא ידעתי כי תמורת תשלום נעלמת לה הצנזורה באירן, או אפילו בסינגפור. ניחא. אך ישנם שיקולים אחרים.

החברה הישראלית הינה חברה אלימה. במזיד או ברשלנות. הפשיעה אצלנו גבוהה, פשעים על רקע מיני הינם מכת מדינה. אי האכפתיות פושה בכול. התנהגות ה"מאצ'ו". ה"Cool" מביאה את הישראלי לחקות את הגיבור בסרט זה או אחר. החשיפה מגבירה את השתייה, את צריכת הסמים.

יש להבין. לפשע סיבות משלו ואף חיים משלו. הפשע גועה ויש ליתן את הדעת למה? במצב חברתי כה מורכב ורקוב נשאלת השאלה מה תרומה לחברה כל החלטה של הרשות המחוקקת.

בשמה של דמוקרטיה –טוען ח"כ פורז – יש להתיר לכל לראות הכל. למר פורז טעות בסיסית. דמוקרטיה אינה המטרה. הדמוקרטיה הנה אמצעי הנותן לאזרחי המדינה לחיות כאן טוב יותר, חופשי יותר, אבל מאויים פחות.

חבר כנסת פורז

 מעיד אני על עצמי כי – אף מול דפי זה העיתון – כתבתי נגד חקיקה דתית, בעד הפרדת הדת מהמדינה ובקרתי פועלם של מפלגות דתיות וחרדיות. אבל היום הזה אני עומד בגאון ואומר לאלו המפלגות "תודה".

השיקול למנוע הפיכת המדינה כולה ל"מדינה כחולה" אינו שיקול דתי. הינו שיקול חברתי. לא הכל מותר. אלה המבקשים להתיר שימוש בסם מסוים עושים זאת כי "אי אפשר להלחם במגפה" ואין לך עדות מהימנה יותר למהותו של כשלון חברתי. ח"כ פורז המבקש להתיר לנו להסתכל על הכל הופך אותנו לחיות אדם בשמה של דמוקרטיה אינו "תורם" לחברה אלא נכנע ליצריה. שמא ייסבר מר פורז את אוזננו איזו תרומה לרפוי חוליי החברה יש בהצעתו לקרוא דרור לכל צפייה? האם מסכים מר פורז כי כל סם "יוכשר"? על מה ולמה חושב הוא שנזקו של סם קטן יותר מהשפעה של סרט כחול על ילדים בני 13? אבל "הדמוקרטיה" ...

איני מכיר אדם שיסכים כי הפורנוגרפיה תורמת. האם חשב מר פורז או חשבו אשר על תעשיית הכבלים על המחיר החברתי שהפורנוגרפיה גובה? יש שרק יראו. יש שיראו ויעשו. הפשע גואה בהשפעת הסרטים, גם הנהיגה המטורפת מושפעת לא אחת מ"ראיתי בסרט", ואין בו בהיתר הלזה לראות הכל אלא להופכנו מחברה תרבותית לחברה חייתית.

לא הכל קוראים, לא הכל מקשיבים לרדיו, אבל כמעט הכל צופים בטלוויזיה. אין לך "כלי מחזיק" השפעה על אזרחי המדינה כטלוויזיה. אשר על כן השולטים על כלי זה אמורים לנהוג בה ככלי שרת ולא ככלי נשק הרסני.

נכון, אנו חיים בדמוקרטיה. אזי מי המבקש לראות סרטי פורנו שישלם. הוא משלם על ההתקשרות לכבלים ואיש לא צועק חמס, וההבדל בין "דמוקרטיה" ל"אירן" הוא בתוספת התשלום.

חברות הכבלים אינן דואגות לדמוקרטיה אלא לשיווק מוצריהן. וכפי שנהגו רבים וטובים לאחרונה, הבינו גם הם כי אין דרך טובה יותר לשווק מוצר אלא באמצעות מין. אזרחי המדינה אמורים להוכיח ל"אשפי שיווק" הללו כי אנו מדינה מערבית, לא אירן, אבל גם לא מדינה פרי יצירת דמיונם של חברות הכבלים [באנגליה ישלמו עבור הצפייה בסרט כחול כספים רבים מעבר להתקשרות לכבלים, כך אף בארצות הברית, אבל לא בישראל].

שרשתות הכבלים יפגינו אחריות אזרחית. שילחמו בנגע הסמים, שילחמו בפשיעה, שילחמו בעברות מין, שיוכיחו שהמדינה יקרה להם ולא רק עסקיהם, שהם מסוגלים לתרום לרווחת החברה ולא רק לתחלואותיה.

זלי יפה, עו"ד.