פרס נ' צ'מברלין - 12 באוגוסט 2001

פרס נ' צ'מברלין

ראש ממשלת בריטניה בתקופת "הפיוס הגדול" נוויל צמברלין ידע "לבקר" את אותן מדינות ואשר העזו להרהר אחר מדיניות השלום שלו. תקופת "הפיוס הגדול" – כזכור נוהלה על ידו טרם שהחלו הקרבות הגדולים באמת באירופה, טרם שנפתחה באופן "רשמי" מלחמת העולם השניה ביום 3 ספטמבר, 1939.

מר שמעון פרס שר החוץ, יושב בממשלה המנהלת מאבק מזוין עם האויב מספר 1 של מדינת ישראל. אומנם כן רבים מאיימים על המדינה, ורבים עוד יותר מבקרים פעילות זו או אחרת של הממשלה. ואולם איש אינו שופך את דמנו, איש אינו הורג את בננו מדי יום ביומו אם יחיד ואם עשרות, אם מבוגרים ואם ילדים, אם "מעבר לקו הירוק" ואם בתוכו, למעט הרשות הפלטינית. היא האויב המסוכן ביותר שיש למדינת ישראל. היא האויב היחיד שהורג בנו. לא יועילו לו למר פרס מחשבותיו והגיגיו, זו מלחמה. מר יוסי שריד אף לימד סנגוריה על זו המלחמה בהצהירו  - במהלך הפגנה בשערי משרד הבטחון בתל אביב – כי הוא יודע שזו מלחמת השחרור של הפלסטיניים אך הוא מבקשם לא לעסוק בטרור.

נוויל צ'מברליין

[במאמר מוסגר יצוין פה כי הגם שאין לי ולו זעיר של ספק לגבי נאמנותו של מר שריד למדינת ישראל, תבונתו אומרת דרשני. צא ולמד כי לאחר ש"התיר" לפלסטינאים את "מלחמת השחרור" נפצעו מבחר חיילים בשערי משרד הבטחון, על ידי מחבל. והלא במלחמה עסקינן, והאם יש מי שיאמר במלחמת שחרור אסור לפגוע בחיילים? מר שריד דואב על כל קורבן – ובכך אני בטוח, אבל טוב שיזכור כי החיים והמוות ביד הלשון].

נשוב למר פרס. שר החוץ עודו איש המשא ומתן. לו יהי. ועוד נצביע על עמקות המחשבה המדינית הלזו. ואולם, עת אשר הופיע – שר החוץ של מדינת ישראל – בפני מפלגת העבודה היום, הודה כי ישראל אינה מקיימת את ההסכמים. אנו במלחמה, ומר פרס שר החוץ מאשים בעצם את מדינת ישראל. מר צ'מברלין לא העיז להאשים את אנגליה. מר דאלאדייר לא ההין להטות אצבע מאשימה כלפי צרפת. מר פרס – עת נשפך הדם – מאשים את מדינת ישראל. לא הבנתי אלו אינטרסים מייצג שר החוץ. השאלה היא לא אם אני מבין, השאלה היא האם מר פרס מבין. איני בטוח.

הגם ששר הבטחון מורה על יד חזקה כלפי הרשות הפלסטינאית ושליחה, דוגל שר חוצנו בניהול משא ומתן – גם משא ומתן מדיני, כמובן, והוא חוזר על עמדתו כי משא ומתן יש לנהל תחת אש. וזאת בניגוד לעמדתו [שהייתה] נחרצת של ראש הממשלה מר אריאל שרון.

מר שמעון פרס – עוד בהיותו השר לפיתוח אזורי – ידע לסר את אוזננו כי מן הדין לנהל משא ומתן מדיני גם תחת אש. והלא – כך כבוד השר – היה זה הנרי קיסינג'ר עצמו שניהל משא ומתן עם צפון ויטנאם בעוד התותחים רועמים בדרום יבשת אסיה. ומה שטוב לאמריקאים, כמובן טוב גם עבורנו. שאם לא כן, על מה ולמה יביא כבוד שר החוץ את הדוגמא המזהירה של מלחמת וייטנאם?

שמעון פרס אמון להיות המנוסה בין מדינאי ישראל. ידיעותיו בתחום ההסטוריה המדינית אמורים לשמש מקור סמכות. איני מסוגל לרדת לעומק מחשבתו של מר פרס כאשר מתיר הוא לעצמו בלהט הויכוח להביא את הדוגמא האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית כ"מקור ההכשר" לניהול משא ומתן תחת אש.

מר פרס וודאי זוכר את אחריתו של אותו משא ומתן שניהל מר קיסינג'ר עם נציגי צפון ויטנאם בפריז. לא, הוא לא חתם על ההסכם, את הכבוד שהתברר כמפוקפק, השאיר ליריבו, שר החוץ דאז, וויליאם רוג'רס. [יריב שהפך חבר כפי שמעיד ספרו האחרון של מר קיסינג'ר שיצא לאור זה אך]. ואולם את המשא ומתן אכן ניהל פרופסור קיסינג'ר [אז, היועץ לבטחון לאומי].

אחריתו של אותו משא ומתן לא אחרה לבוא. הייתה זו הגדולה בהשפלות שידעה ארצות הברית. חייליה ונציגיה הדיפלומטים נסו על נפשם באמצעות מסוקים שנחתו על בניין השגרירות האמריקאית שעות טרם שזו נפלה לידי הוטיקונג, כל אלה, חודשים מעטים בלבד לאחר ניהול המשא ומתן תחת אש שניהל הנרי קיסינג'ר.

מויטנאם ניתן ללמוד מוסר השכל אחר. כיצד לא לנהל מדיניות חוץ. ההיסטוריונית ברברה טוכמן מביאה בדבריו של וואלטר רוסטאו שאמר כי מטרת מדיניות ארצות הברית בויטנאם הייתה להבטיח איזון כוחות בדרום היבשת. מטרה שהמערב לא יכול היה להשיג.

אף הנרי קיסינג'ר עצמו במבחר מכתביו ראה במלחמת ויטנאם ובתוצאותיה אסון. אלה התוצאות – כך פרופסור קיסינג'ר – דרבנו את ברית המועצות לשלוח "שליחים" לאפריקה ואף היוו תמריץ לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

טוב היה עושה מר פרס אם היה משנן דבריו של שר חוץ אמריקאי אחר – דין רסק – שאמר "בודאי למדנו לאחר שלוש עשרות שנים כי הסכמה לאלימות מביאה אסון. בודאי למדנו שהתוקפן חייב לשלם על תוקפנותו".

אבל מר פרס חשב שויטנאם היא הינה הדוגמא ממנה נלמד "מדהא על דאתא". מותר וצריך לנהל משא ומתן תחת אש, כך שהאויב יוכל ליישם הכתוב "אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך". מר פרס יחשוב כי המשא ומתן הביא להסכם. הפלסטינאים יחשבו כי "המאבק" הביא להם את ירושלים. הם צודקים. מר פרס, עם הנסיון ועם הידע, טועה ומטעה.

היה זה מר ברק ש"הבין". הוא הלא קבע כי לא ינוהל משא ומתן תחת אש. הוא העניק לפלסטינאים ארבעים ושמונה שעות של אולטימטום. ובתמורה, נמשכה האש וברק העניק את הר הבית לאותם שמשליכים אבנים על הכותל ושורפים תחנת המשטרה על ההר. האולטימטום היה "המחאה ללא כיסוי" והאשראי של חוסנו של ראש הממשלה ירד לאפס.

טרם שיחזור מר שרון על שגיאותו של קודמו, אולי כדאי כי הוא ומר פרס ישאלו את פרופסור קיסינג'ר מה עמדתו על דרכם של ברק ופרס ועל דרך ניהול משא ומתן. משום כבודם של ה"ה פרס וברק לא אביא את תשובתו שכבר ניתנה. ואולי, ישכיל מר פרס לשמוע מה יש לו למר ברק לאמר על אשר על הרשות הפלסטינית. אני יודע שמר פרס אינו אוהב את מר ברק. אז שלא ישמע מה אומר ברק על פרס. אבל שישמע מה אומר הוא על ערפאת? דע עקא שפרס שומע פרס ואת פרס ואת פרס. ואנחנו כולנו משלמים את המחיר, הצבאי כמו גם המדיני. עד עתה היה פרס ה"looser" הגדול. בואו לא ניגרר אחריו.

זלי יפה.