סכנתה של דמוקרטיה - 07 באפריל 2016

סכנתה של דמוקרטיה 

 Brexit

כשיעבור ההלם הראשוני, תבקש בריטניה הגדולה ללמוד מהעבר על העתיד. לא אני אהיה שאחרוץ את גורלה של בריטניה, ואולם על שתי אלה אבקש להרהר. ראשית, על טענה אחת - מרכזית בהחלט - שהעלו מבקשי ה-Brexit [המבקשים לפרוש מהאיחוד האירופאי], טענה שחזרה על עצמה חדשות לבקרים, ושאלה עקרונית יותר, המין התבונה היה  ״לשאול את העם״.

רבים מתומכי הפרישה זעקו Give us our country back. הם ראו בבריסל סמל לאיבוד העצמאות הכלכלית והמדינית של בריטניה. אף ראש עיריית לונדון לשעבר, בוריס ג׳ונסון, המועמד לרשת את מקומו של ראש ממשלת בריטניה היוצא, דוויד קמרון, עשה שימוש רב ב׳עורגה לחירות׳. כמובן שאין כל ממש בטענה זו. בריסל לא ״כבשה״ את האי הבריטי. בריטניה הצטרפה לשוק ברצונה, וברצונה הנה פורשת הימנו. כפיפותה של בריטניה להוראות השוק הנה כפיפות אף לאשר אומרת בריטניה עצמה. האם בריטניה תפרוש מנט״ו כי האנגלים מבקשים את מדינתם חזרה? אולי מהאו״ם? או אולי רק מה-OECD שחייבה אפילו את מערכת ראיית החשבון באנגליה לשנות את דרכי עריכת המאזנים של חברות בריטיות. אנגליה חתומה על מאות הסכמים בינלאומיים. בכל אחד מאלו ההסכמים ניבטים זכויות אך גם חובות. האם אנגליה תפרוש מכל אלה ותחזור ל״בדידות הזוהרת״ נחלת המאות הקודמות? אחת האפשרויות העומדות בפני הבריטים הנה לפתח את קשריה החדשים עם השוק האירופאי על פי הנחיות ה-World Trade Organisation.  או שמא מבקשים הבריטים בחזרה את מדינתם גם מארגון זה.

הבריטים הם עם חכם. עולם הכלכלה, התעשייה, התרבות - על שלוחותיו, החינוך ועוד, מפורסמים בעולם כולו. אוניברסיטאות כמו אוקספורד, קיימבריג׳, קינגס קולג׳ ועוד, הן מהמובילות בעולם. התזמורות הקלסיות בלונדון, ברמינגהאם ומנצ׳סטר הן מהשורה הראשונה. הספרות שופעת, והרשימה ארוכה. ולכן, אין באמור להלן על מנת להקהות כהוא זה מהערכתי ליכולתו של הבריטי. 

אמר פעם ווינסטון צ׳ר׳צ׳ל [כן, כן, גם הוא ייצור אנגלי] כי הדמוקרטיה הנה שיטת הממשל הגרועה ביותר, חוץ משיטות הממשלה האחרות.

בתי הפרלמנט, בריטניה

 הכל יודעים שבדרך כלל, מפלגה במדינה דמוקרטית מבטיחה הבטחות לרוב לפני הבחירות ומקיימת מעט. אין לו לבוחר אלא את מבחני העבר, ההשמצות ההדדיות ובטחונו האישי.  בחירות הנה ״שאלת מקרו״.  הבוחר אמור - ואינו יכול - לבחון מצעה של מפלגה  ולהתייחס לכל נושא אצל אותו מצע.  הנבחר אמור לדעת -ואינו יכול, ולהציג עמדה בכל נושא. ולכן הבחירות הנן הרע במיעוטו. בסופו של יום מצביע הוד מעלתו האזרח עבור אדם הגם שפורמלית הצביעה עבור מפלגה [ובאנגליה הבחירות הנן גם עבור האדם, פורמאלית, ולא רק מעשית].  

לא כן משאל עם. ובמיוחד בנושא כה רציני כמו עזיבת השוק האירופאי. כאן דובר בנושא שהאדם ברחוב אינו יכול להבינו. פרופסור לרפואה שלמד ומלמד באוקספורד אינו יודע מה תהא השפעת העזיבה על הסכם המיזוג בין הבורסה של פרנקפורט לבורסה של לונדון. על מעמדם של ספינות דגל בריטיות באירופה כמו Marks and Spencer  או C&A ועוד. על רכישת חברת התעופה הספרדית - איבריה, על ידי בריטיש איירווייז, על מעמדם של עשרות אלפי בריטים העובדים באירופה. על תעשיית התיירות הבריטית שרובה ככולה מיוסדת על גרמנים, צרפתים, איטלקים, הונגרים וצ׳כים. מה תהא העלות של עזיבת השוק [לרבות החיוב של כל בריטי להחליף את דרכונו]. ומה היא החלופה המוצאת. האם בריטניה תבקש מעמד חדש כלפי השוק כמו זה של נורווגיה? [גישה לשוק מבחוץ] אולי כמו מעמדה של שווייץ? [חתימה על הסכמים ספציפיים], או אולי תורכיה [הסכמים בתחום התעשייה אבל לא השרותים] או שהיא תסתמך על ה-World Trade Organisation. והאירופאים לא ימהרו להציע לבריטניה חלופה, מפני שזמירות על עזיבה נשמעות אף במחוזות אחרים בשוק, ובמיוחד בצרפת.

בשביל להתמודד עם שאלה כה חשובה, נבחרה ממשלה. ממשלה אינה שואלת את העם אם לצאת למלחמה.  ממשלה אינה שואלת את העם האם להחליף מטבע. מדוע? כי לממשלה או לבית המחוקקים יש יכולת לקבל נתונים ולנתחם. לקבל - אולי - החלטה מושכלת. לאזרח אין. הפרלמנט הוא נציג העם ובידיו כלים לבדיקה. העם הצביע במשאל העם, בלי לדעת על מה הוא מדבר. להביא שאלה כה חשובה למשאל עם הייתה שגיאה, ובעצם הצבעת אי אימון בפרלמנט. כמעט ואמרנו, להפוך לרגע את בריטניה לדמוקרטיה אתונאית. חלום בלהות של כל דמוקרטיה.

זלי יפה,

ירושלים

  

עברה גוררת עברה

עברה גוררת עברה

עברה גוררת עברה הנה כלל חשוב אותו ינקנו מגרסה דינוקתא. ועוד, בקשנו ללמוד כי מנהיגות אמתית נמדדת ברגעי משבר, טיפול ברעה המתרגשת, שיקול דעת, הפניית אצבע מאשימה כלפי הפגע ורק כלפי הפגע, וחלילה לו למנהיג להיות "היסטרי". או במילים אחרות, חלילה לו למנהיג להיות פואד בן אליעזר.

איני יודע מי היו אותן חיות אדם שסכנו את חייו של קצין צ.ה.ל. איני יודע מי הוא אותו איש יהודי המעז להרים ידו על חייל. אף איני יודע מי הוא אותו המעז לחלל קודשם של אחרים, מי הוא בן העוולה המבקש לנהוג מנהגם של אנשי קבוצות הנער הנאצי בתחילת דרכו, ולשרוף מסגדים [במקום בתי כנסת]. איני יודע האם יהודים היו אלה שפשעו או שמא המבקשים את דמם של היהודים על ידי עשיית מעשה והפניית אצבע מאשימה כלפי יהודים.

אצל שני המקרים גם יחד מדובר ב"שעת חירום". אין די בחקירת משטרה, מקיפה ככל שתהיה, אין די בהצהרת כוונות של שר זה או חבר כנסת אחר, יש לחוקק חוק מיוחד ואשר יישומו יהא בו על מנת לגדוע את השורש עליו צומחים רעות חולות אלו [שכחתם את החקיקה שמנעה מתנועת "כך" להשתתף בבחירות לכנסת?]. אני בהחלט מסכים עם כוונת הממשלה לראות בארגון יהודי – אם אכן ביהודים עסקינן – ואשר תקפו את חיילי צה"ל או שרפו את המסגדים, כארגון טרור לכל דבר ועניין, ועל העונשים המוטלים על חברי אותם ארגונים להיות כאלה שיכאבו כאב של ממש. על המסר להיות חד וכואב. איש לא ירים ידו על חייל, ואיש לא יפגע ברגשותיו הדתיים של האחר. למדינת ישראל אין מלחמה עם האסלאם, יש לה מלחמה עם המזייפים את האסלאם, המבקשים בשמו של האסלאם להרוג, להשמיד ולאבד וכך לחלל את שמו של הנביא ולהפוך את אותה דת לסמל של שנאה. אותם ששרפו את המסגדים – אם אחינו הם – הם אסון לעם היהודי, ואם משונאינו הם המבקשים להטיל על העם היהודי אשמה חסרת שחר, הלא אויבינו הם. זו מלחמה של ממש על שמירתה של היהדות והמסר אמור להיות רועש ומפחיד.

האם יש קשר בין הקיצוניות המדינית הפושה בנו ובין מידורה של האישה? אני חושב שכן. קיצוניות אינה תופעה מוגבלת. היא זוחלת כמים שקטים לכל ערוגה, פוגעת בכל נושא ומשפיע על דתיים ושאינם דתיים, יהודים ושאינם יהודים, אוהבים ואויבים כאחד. לא רק המבקשים את הדרתה של האישה הפגינו קיצוניות מיותרת. גם גבי גזית בהשתלחות שלוחת רסן עשה זאת. גם שולמית אלוני אינה מסמלת אלא את "החושך שבנאורות". גם המכים חייל או השורפים מסגד. הכל - אימתה של הדמוקרטיה היא.

בנימין (פואד) בן אליעזר

אבל מנהיג אינו יכול להיגרר אחר התופעה. הוא אמור לעצור אותה. מנהיג אינו יכול להינשא על "גל פופוליסטי" מנהיג אינו יכול להיות פואד. אולי נזכיר. במהלך המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט, חודשים לפני השחרור, נערכו חדשות לבקרים הפגנות המתייחסות ליחסה של ממשלת ישראל לדרישות החמס. במדינה דמוקרטית יכולים הכול להפגין, הכול לחוות דעה. הלחץ הציבורי עשה את שלו – והזיק נזק רב למעמדה של ממשלת ישראל. ואולם, שר בממשלה האמור להיות מי ממקבלי ההחלטות אינו יכול לעמוד אצל אוהל המחאה ולומר לאבי הנער אל מול פני מצלמות הטלוויזיה כי לעת פקודה יצביע הוא על מנת לקבל את דרישות החמס. מה חשיבות הייתה להצהרה מטופשת כעין זו אל מול מצלמות הטלוויזיה? האם חשב פואד בן אליעזר [אז שר בממשלתו של אהוד אולמרט] כי הצהרה כגון זו תלחץ על החמס? או תעודד אותו?

אותו בן אליעזר שביקש בעבר אף להיות ראש ממשלת ישראל, דיבר היום בהיסטריה על ציבור המתנחלים.  הוא בעצם התיר את דמם. בן אליעזר הנו אנרכיסט למען הפופוליזם. כך מדבר שר בממשלה לשעבר? כך מדבר חבר כנסת אחראי? כך מדבר מנהיג? "צריך לירות"? מפקד אינו יודע את הוראות הפתיחה באש? הוא צריך במתח הקיים להתהדר בנוצותיו של פואד ההיסטרי המבקש להראות לעולם כי הוא הבריון שמבקש את מלחמת האזרחים?

יש לפואד אינטרס. זה פואד. בעבר הוא ביקש מהממשלה לשלם את המחיר עת עמד אל מול פני אביו של גלעד שליט. היום הוא מבקש כי הדם יעשה את זה. זו מדינת חוק, ומר בן אליעזר כנראה אינו מאמין בכך.  אלה שתקפו את קציני צ.ה.ל. ראויים לכל עונש ולכל גינוי. אלה ששרפו את המסגדים אמורים לשבת מאחרי סורג שנים. פואד בם אליעזר ראוי לגינוי לא פחות.

זלי יפה

הכהה את שניו - הצופה - 4 באפריל 2007

הכהה את שיניו

החוק מהווה חלק מאמנה חברתית. האדם – כך תומס הובס – מוותר על חלק מזכויותיו ובתמורה מקבל את הגנת החברה. למד מכאן כי במקום אשר אי אפשר לאכוף את החוק, מצב בו אדם אחד יישמר מפני הוראותיו והאחר יפרו ללא עונש הנו מצב מסוכן מאוד. 

צא ולמד. המצווה היחידה בתורה בה מוזכרת אפליה בין יהודי לגוי הנה מצוות ריבית. "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". אין אבחנה כזו ברצח. אין אבחנה כזו בגנבה. אלא מאי? לא ניתן לאכוף על הנכרי שלא ישיך את היהודי. אבל אם הנכרי יוכל להשיך והיהודי יהא מנוע מלפעול באותה דרך כלפי הנכרי, כלכלתו של היהודי תתמוטט כהרף עין. הדדיות הנה עקרון חשוב בכלכלה.

מדוע מותר להלחם בשבת? מה הוא הפקוח נפש שמתיר את הלחימה בשבת? הגוי נלחם. והיהודי אינו יכול למנוע ממנו מהגוי את זו הלחימה. אם היהודי לא ישיב מלחמה שערה בשבת, ניצחונו של הגוי מובטח. אף כאן חל העיקרון של ההדדיות.

הפילוסוף תומס הובס

לפני כשנה פרסמו הפרופסור מיכאל בר זוהר ואיתן הבר את ספרם נקמת מינכן, המתאר את הנקמה שנקמו שרותי הביטחון של ישראל באותם שהשתתפו ברצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. כדרכם של היסטוריון ואיש מדעי המדינה מהשורה הראשונה הקדישו המחברים חלק נרחב מהספר לתמונת רקע היסטורית. אחד האירועים המתוארים בספר הנה פעולת טרור מתואמת היטב של החזית העממית לשחרור פלסטין של הד"ר ג'ורג' חבש, מיום 6 ספטמבר, 1970. ארבעה מטוסים נחטפו מארבעה נמלי תעופה שונים באירופה, שניים מהם של חברות אמריקאיות. שני מטוסים נחתו בנמל תעופה בלתי שמיש בזארקה שבירדן ונוסעי המטוסים [האחד של חברת טי וו אי והשני של חברת סוויס אייר] נאלצו להישאר במטוסים בשמש יוקדת.

דרישת המחבלים הייתה שחרור חבריהם הכלואים בישראל. ממשלת ישראל סרבה בתוקף. אך יתר על כן. ביום אחד נעצרו בחשאי מאות מקרוביהם של המחבלים. ששה מהם נשלחו לירדן להודיע על המעצרים הנרחבים. "הרמז היה ברור – כך המחברים – אם תיפול שערה מראשם של 425 בני הערובה בזארקה ישלמו קרוביהם של המחבלים מחיר כבד".

זה לא היה חוקי. אבל אי אפשר לשמור על החוק כשהאחר אינו עושה זאת.

מתי ביקר נציג הצלב האדום את גלעד שליט? מתי שמענו לאחרונה אות חיים מאלדד רגב ואהוד גולדווסר? שלא לדבר על שבויים אחרים שנעלמו ואינם זה שנים?

והיכן ההדדיות? בוא נראה מה יעשו קרובי המשפחות של המחבלים הכלואים בישראל אם לא יהיו ביקורי קרובים, לא יועברו מכתבים, ילחמו ברצינות ביכולות התקשורת באמצעות טלפונים ניידים, אולי – לא כל כך יפה לומר את זה – ימררו להם את החיים ולו במעט על מנת שאלה יעבירו הוראות אחרות למשפחות, והמשפחות יתחילו להסתכל אחרת על ה"משלחים"? אולי הלחץ הלזה יביא לקרע ותחילתו של משבר בין הרחוב המהווה את התשתית אשר מכוחו יכול הטרור לפעול ובין המפקדים בשטח? ואולי ייתכן שהמשפחות ילחצו על החוטפים שיאפשרו ביקור נציג הצלב האדום אצל השבויים הישראלים שאם לא כן לא ישמעו ולו צליל מקרוביהם בבתי הכלא בישראל.

בג"צ אסר את נוהל שכן. נוהל שכן אינו מסכן את השכן אלא אם כן הערבי בחדר הסמוך מוכן לירות בו. אז כן, אם מדובר בחייל ישראלי או בשכן, זה השכן שיקבל את הכדור.

אויבינו יודעים שאנחנו לא פועלים כך. האוכלוסייה אינה מפחדת מספיק. האויב מכיר את החוק, יודע שאנו שומרים עליו והוא מנצל את העובדה שאין הדדיות. 

אז בואו נסתכל אחורנית, על שרון בעזה, על גישת ישראל לחטיפות המטוסים לירדן. זה עבד. אז למה זה אבד?

זלי יפה,

ירושלים.

בשם החילוניות – האומנם?

בשם החילוניות – האומנם?

תשובה למאמרו של יוסף סתר

המבקש לשלוט, יבטיח כי צינורות המידע יהיו בשליטתו. יבטיח כי אותם החושבים או מרגישים אחרת יעלמו או יודעכו. כך נהג כל מנהיג שביקש לעצמו שלטון אבסלוטי. משליטי ספרטה ועד קיסר בעבר הרחוק ועד היטלר, סטאלין מאו צ'ה טונג במאה הקודמת, או סאדאם חוסיין ובשאר אסאד במאה הלזו.

לא, איני מכיר את מר יוסף סתר ואולם אין לי ספק שאין הוא דיקטטור. אבל המאמר שפרסם מתאים בהחלט לחשיבה דיקטטורית. שלו ביקש מר סתר לתקוף כפיה דתית – החרשתי. להשוות את החמאס, הגיהאד האסלאמי ונוהגם של החרדים בכפיפה אחת הנה מעשה מירמה אינטלקטואלי.

איש אינו מחייב את מר סתר לשתות יין זה או אחר, והוא מוזמן אם יש בכוחו לפתוח "תלמוד תורה חילוני".  ואם מפריע לו שהארץ מלאה "בעזרת השם", ייטיב לעשות אם יפרסם בראש חוצות שהוא מר סתר טוב מהקב"ה. מפריע לו למר סתר שקצב הגידול החרדי עולה על 7% בשנה. הרי לך עוד השוואה בין הבעיה החרדית בישראל והבעיה המוסלמית באירופה.

אין כל קשר בין חקיקה דתית, שבקורת בגינה טוב לה שתשמע משלא תשמע לבין הביקורת הגובלת בשנאה עצמית של מר סתר. כל הדוגמאות אותן העלה מר סתר אינן "כפיה דתית". היא מעידה על אכפתיות, חשיבה רוחנית, והזדהות של ציבור אחד [ויש רבים כאלה כציונות הדתית, הקיבוצניקים וחלק מהאוכלוסיה הערבית].  מה שמבקש מר סתר הוא את כבודה של היהדות החילונית שהלא הוא עד "להשתלטות גוברת של הקנאות הדתית על המרחב הציבורי בישראל". אני יודע מה זה יהודי חילוני. הוא יהודי המשייך עצמו לעם היושב בציון, הוא אזרח גאה, ואני מקווה שהוא גם ציוני טוב – ויש הרבה מאוד כאלה. הוא אחד שכולנו, דתיים וחילוניים חבים לו המון, ואני רואה בו אח. "יהדות חילונית"? מה זה לכל הרוחות חוץ מאשר שנאת האחר כפי שהדבר בא לידי ביטוי במאמרו של מר סתר. טוב היה עושה מר סתר לו הסתיר את מאמרו טרם שפרסמו.

זלי יפה, עו"ד.

בכל עימות

בכל עימות

בכל עימות, בכל מחלוקת, בין אם מדובר בעימות צבאי, בלוויה של מחלוקת מדינית [וכבר אמר דיפלומט בריטי בן המאה השמונה עשרה שדיפלומטיה הנה המשכה של עימות צבאי ועימות צבאי הנו המשכו הטבעי של הדיפלומטיה], בריב משפחתי או בניסיון השתלטות עויינת על חברה, צורך בסיסי הוא להבין את האויב, את היריב, את הבר פלוגתה.

ההבנה הלזו מחולקת לשני חלקים. כיצד צד א' מבין את צד ב', וחשוב לא פחות, מה יודע צד א' על הבנתו של צד ב' את צד א'. שאם יידע צד א' כיצד מבין אותו צד ב' ידע להסוות חולשות, למנוע אי הבנות ולהקהות טענות שונות ומשונות.

בתחילת הקרבות במזרח הרחוק במהלך מלחמת העולם השנייה צברו היפנים הצלחות לא מבוטלות,  במיוחד כנגד ארצות הברית וכנגד הבריטים. המודיעין האמריקאי נכשל בין השאר בשל העובדה שניתוחי העובדות והמידע שאגרו סוכנויות המודיעין של מדינות הברית נעשה על פי ההיגיון המערבי, ולא על פי ההיגיון היפאני.

כשבוצעה הנסיגה מעזה טרחו כל גורמי הממשלה להצהיר בריש גלי כי אין מדובר בנסיגה אלא בצעד אסטרטגי בשל שקול זה או אחר. לא היה אדם אחד בעזה שהאמין למסר מישראל. הכל – אבל ממש הכל – האמינו כי פעולות הטרור עשו את שלהן. והייתה זו שגיאה חוזרת. באשר עת נסוג צה"ל מלבנון בשנת 2000 תוך נטישת בעלי ברית [צד"ל] לחסדי אויבים מבית, ומר אהוד ברק – מנהיג הנסיגה – הסביר את חשיבתו האסטרטגית,  איש  בלבנון לא האמין לו. הכל הצדיקו את עמדת החיזבאללה שצ.ה.ל. נסוג בשל הקזת דמו.  אין רלוונטיות לשאלה מי צודק.  יש רלוונטיות לשאלה מה חושב האויב וכיצד משפיעה חשיבתו זו על מעשיו.

"החיים והמות ביד הלשון". לעת הזאת אנו עומדים בפני הר געש שברור כי יתפוצץ. תחילה בעזה, ולא ירחק היום – גם בלבנון. אין ספק שפעילותיו של צ.ה.ל. בעזה עושות את שלהם ותושבים פלסטינאיים על שפת הגבול נסוגים. אבל מה חושב איש החמס או הג'יהאד האיסלמי על הפגזת שדרות? זו "תשובה ניצחת" כך הם. כך שמענו. האם פעולות הטרור מצליחות? כנראה שכן, ומי שאינו מאמין שיאזין לדבריה של נציגת המדינה היום אצל בית המשפט הגבוה לצדק. אי אפשר למגן את שדרות שאם שדרות כן? מדוע ייגרע חלקה של אשקלון?

למסר הזה של המדינה יש מאזינים לא רק בתוך כותלי היכל המשפט. המדינה מודה כי היא יודעת על כוחם של ארגוני טרור לפגוע במרקם החיים באזורים שלמים של המדינה. ומדינת ישראל עם כל עוצמתה נטולת מענה זה שנים. פעילותו של צ.ה.ל. בעזה לא צלחה להשקיט את האזור. העובדה היא שארגוני הטרור מתעצמים והולכים. אנו עדים לכלי נשק חדשים לטילים מסוגים שלא הכרנום בעבר. על הברחות בממדים מטריפים בציר פילדלפי ועוד. הלחץ הכלכלי פוגע ברקמת החיים. אבל הוא אינו פוגע ברקמת הטרור.

ציר פילדלפי

ויש הבדל. צ.ה.ל. משתדל שלא לפגוע באוכלוסיה. קורות תקלות, אבל מתקפתו של צ.ה.ל. נעשית במסורה.  לא האויב מצפון ולא זה מדרום חושב על "נפגעים חפים מפשע". אין הוא יורה על מחנות צבא אלא על רכוזי אוכלוסין. אין הוא יורה ממחנות צבא אלא מרכוזי אוכלוסין.

האם ניתן לנהל מלחמה מוצלחת ללא הדדיות? האם צ.ה.ל. יכול לנהל מלחמה כנגד ארגוני הטרור אצל מרכזי האוכלוסין בעזה כאשר המחבלים יורים לעבר מרכזי אוכלוסין ואנו מנסים לדלות את המחבלים במסורה? 

הבחירה הנה מאוד מקיאבליסטית. ארצות הברית השליכה פצצות אטום על הירושימה ונגאסאקי כי לא יכלו לשאת את האבדות הצפויות לצבא האמריקאי לו היה זה ממשיך להלחם בדרך מקובלת. ארצות הברית  הפציצה את האנוי מפני שלא יכלה לו לצבא הצפון ויטנאמי או לויטקונג הגם שאלה לא נלחמו מריכוזי אוכלוסין. הס לנו כלל מלהזכיר את מעשיו של הצבא הצרפתי באלג'יר, את הפגיעה באזרחים באזור רווי הקרבות בבוסניה הרצוגובינה, את החללים הרבים בעירק ובאפגניסטאן שלא נפלו מכדור של טרור, אלא משגגה של חייל אמריקני זה או מטוס בריטי אחר.

אבל איני בטוח שיכול ספר ההסיטוריה להעיד על עימות אלים בו צד אחד מתחפר מאחרי אוכלוסין ויורה באוכלוסין של הצד האחר, בעוד הצד האחר אינו משיב באותה מטבע ומנצח? נכון, לא הרי נוהגי המלחמה דאז כהרי נוהגי המלחמה דהיום. אבל אי אפשר שהחוק יחול על צד אחד ולא על האחר. הגי'האד האיסלמי לא קיים - יש מאיין. האלימות הבאה מעזה אינה באה מהאוויר. אין גוף טרור יכול להתקיים ללא תמיכת האוכלוסין. והא ראיה הכבוד שחולקת האוכלוסיה בעזה למשפחותיהם של ה"שאהידים" שמפוצצים עצמם ברכוזי אוכלוסין בישראל. שאו עיניכם לסרטים המצויירים בתוכניות הילדים בטלויזיה הפלסטינאית בעזה.  מדוע היא פועלת? מדוע אין בניין הטלויזיה מפיץ הרעל הלזה אינו תל חרבות?  

את החשיבה הלזו יש להפסיק את התמיכה הלזו יש להקהות. עם המקל ועם הגזר. על מדינת ישראל לדאוג כי מקומות שקטים ייהנו הנאה אמתית מתענוגות החיים. על תושבי אזורים מוכי טרור לדעת כי אם הם לא יילחמו בטרור בעצמם, הם ייחשבו כחלק ממנו.

זה אינו פשוט, אבל ההיסוס, המשכיותם של הקרבות הנם מקור לתקווה לאלימים. צ.ה.ל. אינו מנצח אותם.  אנו חושבים כי הצבא אינו מנצח כי הוא נזהר לכבד את הוראות החוק. הם מבינים שצהל אינו מסוגל והסיבה אינה מעניינת אותם. והחשיבה שלהם היא הקובעת. ההיסוס, המלחמה במסורה רק תגביר את המוטיבציה.  תגרום להקזת דם כאן ושם. תאיים על מרקם החיים. תחילה בשדרות, מחר באשקלון, אשדוד, וגם תל-אביב.

זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל אם הברירה היא הילד משדרות או הילד בעזה, אז זה הילד מעזה. בסופו של דבר גם תושבי עזה ייפרחו. הטרור אינו מטיב איתם, אבל הם מטומטמים מספיק על מנת שלא להבין זאת. אז הם יצטרכו להבין זאת בדרך הקשה. לנו אין יותר לאן לסגת. עכשיו עלינו לפעול בנחרצות ולשחרר את הצבא ממגבלות. שהמסר יהיה חד וחלק. אמיתי, ללא כל יכולת ליתן פרשנות אחרת. מדובר במלחמה. ועלינו לנצח או להפסיד. אין דרך אחרת. אם המלחמה תהיה מהירה, גם אם העולם יזדעק, הזעקה תדעך כי זה דרכו של עולם.

זלי יפה 

בושתו של עם - הצופה - 19 בינואר 2007

                                                         

בושתו של עם

לא מעט היסטוריונים ואוטוביוגרפיים חטאו בהערכה זו ושגו בכותבם ספר אחר. ספרו של ההיסטוריון האמריקני פול קנדי "מתכוננים למאה העשרים ואחת" הוכיח כי "היסטוריונים אינם מגידי עתידות". והיה זה פרנסיס פוקויימה שטרח לפרסם מאמר ברבעון Foreign Affairs ובו הוא מסביר מדוע טעה בספרו החשוב ביותר "סוף ההיסטוריה והאדם האחרון". כאשר שוגה מחבר בעובדות, תפקידו של מו"ל טוב הוא להצביע בפני הכותב על אלו הטעויות.

וכאשר המחבר אינו טועה, אלא משקר, כאשר המחבר אינו כותב היסטוריה אלא משכתב היסטוריה, אזי הוצאת ספרים המכבדת את עצמה אמורה לסרב לפרסם את הספר. וכאשר מתברר שמחבר הספר הלזה נתמך כספית בהיקפים אדירים על ידי צד לסכסוך עליו מבקש "המחבר" לכתוב, אזי הוצאת הספרים המיוחסת והחשובה נכשלה שהדפיסה והפיצה את הספר כשלה בנאמנות אותה היא חייבת לאדם החושב.

וכאשר מחבר "הספר" הנו נשיא ארצות הברית לשעבר, יש לאמריקה בעיה קשה ביישום הדמוקרטיה. איך הצליחה הדמוקרטיה האדירה בעולם להעמיד בראשה אדם שלאחר זמן התברר שהינו שקרן רודף בצע, שאינו מהסס "לשחזר" מסמכים להביא מובאות שלא היו ולא נבראו, ולקרוא להמשכת מעשי התאבדות כנגד אזרחים חפים מפשע.

ג'ימי קרטר [שלעת הזאת אני מעדיף לזכור אותו בשל ייחוסו לאחיו ביל שהיה תומכו של מועמר קדאפי כשהאחרון היה מוקצה מחמת מיאוס], פרסם לאחרונה ספר על גדר ההפרדה לה הוא קורה "אפרטהייד". האיש "האמיץ" הזה מצביע על אי יכולת האדם ברחוב להביע עמדה כלבבו בכל הקשור לסכסוך הישראלי ערבי בשל כוחו של "הלובי היהודי" ועצמת היהודים אצל אימפריית התקשורת..

ג'ימי קרטר טוען בספרו כי על פי החלטה 242 ישראל חייבת must לסגת מהשטחים. לא, המילה must אינה מופיע בנוסח ההחלטה.

ג'ימי קרטר

ג'ימי קרטר יודע כי מאז נבחר אבו אבאס למשרת יושב ראש הרשות, לא נערכו שיחות בין ישראל לפלסטינים. הוא ספר כמה פעמים נפגשו עבעס ושמען פרס? על התיאומים הביטחוניים? ועל עשרות הפגישות הכלכליות?

והוא יודע להעיד כי בשנת 1990 אמר לו יאסר ערפאת שהפת"ח מעולם לא דיבר על השמדת ישראל [כך!]. [ובל נשכח את שרותי הייעוץ שנתן כבוד הנשיא לשעבר ליושב ראש המנוח, ולא, לא בהתנדבות]. מי שעומד בראש מכון מחר  - כנראה מטומטם להחריד – שכח על האמנה הפלסטינית.

החמס  - כך קרטר -  הינם אנשי שלום. סירובם להכיר בקיומה של מדינת ישראל, תמיכתם המוחלטת בטרור אינה שוללת את המעמד הזה, כי כבוד הנשיא לשעבר גם כתב בספרו "זה חשוב ביותר שהקהילה הערבית וכל הקבוצות הפלסטיניות החשובות חייבים להבהיר שהם יפסיקו את פעולות ההתאבדות ושאר פעולות הטרור רק כאשר החוק הבינלאומי והדרישות האולטימטיביות של הפלסטינים התקבלו על ידי ישראל" [הדגשים שלי ש.ז.י.]. כן, כן. למי שאינו מאמין, את זה כתב נשיא ארצות הברית לשעבר בספר מפוברק "פלסטין: - שלום לא אפרטהייד".

אחד עשר מדענים שהיו קשורים למרכז קרטר התפטרו מחברותם לאחר פרסום הספר. מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית מלקולם הונליין יצא חוצץ ובמילים קשות במיוחד נגד הנשיא והליגה נגד השמצה של בני ברית הגיבה בעצמה.

וישראל? שקטה, ואין כאן פוצה פה ומצפצף. אבל כדאי שנגיד את האמת, יצחק שמיר צדק כשלא האמין בקרטר. הוא ידע שאי אפשר להאמין בו [הוא גם לא האמין בג'ורג' בוש האב] והיום כנראה מותר להניח כי לו שמענו בקולו של מגדל הבוטנים הזה מצבנו היה מחריד. הוצאת סיימון ושוסטר – מהחשובות בהוצאות הספרים בעולם – כשלה כישלון צורב כשהסכימה לפרסם ספר שהינו פרי בצע כספי, כולו גיבוב של דברי הבל ומעשה מרמה של אדם שאמריקה אמורה להתבייש בו.

מותר לחלוק על מדיניותה של ישראל, מותר לבקר אותה. אבל כשנשיא ארצות הברית לשעבר משקר, מסלף וקורא לפעולות טרור נגד אזרחים חפים מפשע, לעם האמריקאי יש בעיה קשה מאוד. לפלסטינים  מותר לפגוע באזרחים ישראלים? ומדוע לעיראקים אסור לרצוח ילדים בניו יורק? רק מוח חולני של אדם רודף בצע יכול לקרוא להמשכת פעולות טרור. ורק עיתון אמריקאי אחד – הניו יורק פוסט – קרא למפלגה הדמוקרטית לקרוע מעליה את הרועץ הלזה. ואנחנו?

זלי יפה

                                                    

ארצות הברית ומדיניות חוץ

ארצות הברית ומדיניות חוץ

ארצות הברית היא אימפריה כלכלית, הגם שהפער בינה לבין מעצמות כלכליות אחרות הולך ומצטמצם. שוק המכוניות בסין הנו השני בגודלו בעולם – לאחר ארצות הברית, אך גדול יותר מאירופה – והתעצמותה הכלכלית של האימפריה הקומוניסטית הלזו מדהימה. עד לאחרונה למדנו כי שלטון עריצות קומוניסטי אינו יכול לחיות עם כלכלה פורחת. באה סין וטרפה את הקלפים.

מומחי הכלכלה אינם בטוחים בשאלה האם התמוטטות הדולר הנה ארעית או שמא המטבע החשוב ביותר בעולם, אכן מפנה את מקומו. המדינות המייצאות נפט העלו בקול את האפשרות לעבור מקביעת מחירי הנפט בדולרים לקביעה ביורו [מדינות אירופה סבלו פחות ממחירי הנפט המאמירים בשל העובדה שמחיר הנפט נקבע בדולרים וזה המטבע נחלש יחסית ליורו], ממשלת סין מהרהרת על המרת יתרות הדולרים שלה למטבעות אחרים. הדולר הקנדי זה מכבר שווה יותר מאחיו מעבר לגבול, והכלכלה האמריקאית עומדת לפני משבר שראשיתו כבר ראינו עם קריסת מערכת שוק המשכנתאות בארצות הברית.

אבל, לארצות הברית בעיה חמורה הרבה יותר, היא הבעיה המדינית. אומנם כן, נחלה ארצות הברית במהלך המאה העשרים מבחר מועט של הצלחות במדיניות חוץ. כך הצליחה להמחות את ההשפעה על שדות הנפט בעולם הערבי מזיקה לאנגליה לזיקה אמריקנית, כך הקמת נט"ו או תכנית מרשל לשיקומה של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. כישלונותיה של ארצות הברית במדיניות חוץ רבים יותר. הנשיא וודרו וילסון שביוזמתו הוקם חבר הלאומים בינואר 1920 כשל בניסיונו [או יותר נכון, ניסיונה של אשתו – באשר הוא היה כבר חולה ואשתו ניהלה את ענייני המדינה ללא ידיעת הציבור הרחב] לחבר את ארצות הברית לזה הגוף בשל התנגדות מבית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה – מבחינה מדינית – כאסון מערבי. ברית המועצות שתרומתה לתחילת המלחמה הייתה נחרצת עם שחתמה על הסכם אי ההתקפה עם גרמניה הנאצית [הסכם מולוטוב ריבנטרופ – שנחתם במוסקבה ביום 23 אוגוסט, 1939] ואשר על פי הנספח הסודי שלו אמורה הייתה גרמניה לכבוש את חלקה המערבי של פולין וברית המועצות את חלקה המזרחי, זכתה לאחר המלחמה, לא רק לחציה של פולין אלא לפולין כולה תוך שהרודן הסובייטי יוסף סטלין משטה הן בנשיא ארצות הברית הארי טרומן והן בראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'ל. משבר הטילים בקובה היה הימור והתקלה במפרץ החזירים היה כישלון והפניית גב משפילה לגולים הקובניים שנשלחו לפלוש לארצם. העמדה הקומוניסטית בעורפה של ארצות הברית לא נפלה למרות מאמציה של ארצות הברית [שלא הצליחה אף ליישם את החרם על סיגרים קובניים, ואלה מיובאים לארצות הברית דרך מדינות אחרות]. צפון קוריאה אומנם מרעיבה את אזרחיה אבל ארצות הברית לא הצליחה לערער את יסודות השלטון המסוכן ביותר במזרח הרחוק ואשר השפעתו על העולם כולו מאיימת במיוחד בשל יכולתה הגרעינית. ההשפלה במלחמת וייטנאם עדיין זכורה לכל ופרס הנובל שהוענק להנרי קיסינג'ר לאחר סיום המשא ומתן עם ממשלת צפון וייטנאם הנה בדיחה מרה במיוחד [לה דוק טו, נציג צפון וייטנאם להסכם הפסקת האש שזכה אף הוא בפרס סירב לקבלו],  המלחמות באפגניסטן [בין לאדן הנו יציר כפיה של ארצות הברית כלי במלחמה בפלישה הסובייטית לאפגניסטן] ועירק לא תמו ובין לאדן חופשי ומאושר. ולארצות הברית אין כל מושג איך להתמודד עם איראן [כשנה לפני נפילת השייח הפרסי הצהיר נשיא ארצות הברית ג'ימי קארטר כי השייח הוא "אי של יציבות באזור גועש"] או סוריה או אפילו בורמה. 

לאלה יש להוסיף את הנסיגה אחורה של מספר מדינות שתמיכתן בארצות הברית הייתה לדאבון הלב רק תופעה חולפת. ונצואלה שהפכה עורה. המגמה המסתמנת במדינות כמו קוסטה ריקה [מגמה שאף ישראל נפגעה הימנה כאשר שגרירות קוסטה ריקה בישראל שהייתה עד לאחרונה אחת משתי השגרירויות היחידות שנשארו בירושלים, גלתה אף היא לתל-אביב עם בחירתו של הנשיא החדש אוסקר אריאס]. וברית המועצות שהתמוטטה לאחר ועידת רייקיוויק המפורסמת ב1986 בין הנשיא רונאלד ריגן ומנהיג ברית המועצות מיכאל גורבצ'ב, חוזרת היום כרוסיה תחת מנהיגותו של ולאדימיר פוטין לנהל מלחמה קרה כנגד ארצות הברית. או כפי שהגדיר זאת דימיטרי סימס, נשיא מרכז ניקסון Losing Russia"" באשר "ארצות הברית אינה יכולה לאכוף את רצונה על רוסיה כפי שיכלה במהלך שנות התשעים".

כשלונותיה של ארצות הברית במדיניות חוץ נגועות באי הבנת הנקרא. לאחרונה התפרסם בForeign Affairs מאמר פרי עטו של פיליפ גורדון ממכון ברוקינס הדן בשאלה האם ניתן לנצח את הטרור. לדעתו של המחבר, המלחמה בטרור זהה מבחינות רבות למלחמה הקרה, ולכן לאורך זמן, ארצות הברית תנצח. עם כל הכבוד ההבדל בין שתי המלחמות הנו אסטרונומי. ראשית, קביעת המחבר כי הפונדמנטליזם נכשל בכל מקום בו נוסה הנה קביעה שגויה. השלטון בסעודיה נשען על מערכת יחסים מורכבת עם גישה ווהאבית שאין פונדמנטליסטית ממנה. ועוד, המלחמה הקרה הגם שעלתה בדם הייתה הפיכה. היא נוהלה בין מדינות ששלטו באופן מוחלט על כלי נשק שנזקו בלתי הפיך. טרור אינו נשלט. כפי ששהיד יכול להתפוצץ בתוך אוטובוס בישראל או לתוך מגדל משרדים בניו יורק כך יכול הוא להתאבד עם נשק לא קונבנציונלי בטבורה של עיר. [השימוש שעשתה רוסיה בנשק לא קונבנציונלי בלונדון עת התנקשה בחייו של אלכסנדר ליטויננקו סוכן FSB - מחליפו של הKGB - שגלה ללונדון, בנובמבר 2006 – הינה דוגמה לנכונות ההנחה]. האויב במלחמה הקרה – על כל השלכותיה - היה פחות מסוכן מהאויב במלחמה נגד הטרור, אויב בלתי נשלט המוכן למות בער רעיונותיו ובלבד שייקח איתו עולם ומלואו.

מאמרו של מר גורדון דומה לקביעתו של פרנסיס פוקויימה  - שנתמכה על ידי מרגרט תאצר - שטען כי כל עוד ארצות הברית מובילה בתחום הטכנולוגי, העולם מוגן. זו קביעה שאינה נכונה, שהלא התחכום הנדרש על מנת להרוס ולהשמיד קטן מהתחכום הנדרש על מנת לשמור, לפתח ולבנות.

כשישראל מנהל משא ומתן עם אויביה תחת שרביט הניצוח של ארצות הברית, כדאי שנזכור כי ארצות הברית אינה יודעת הכל, גם אם שם חושבים אחרת.

זלי יפה.