ארצות הברית ומדיניות חוץ

ארצות הברית ומדיניות חוץ

ארצות הברית היא אימפריה כלכלית, הגם שהפער בינה לבין מעצמות כלכליות אחרות הולך ומצטמצם. שוק המכוניות בסין הנו השני בגודלו בעולם – לאחר ארצות הברית, אך גדול יותר מאירופה – והתעצמותה הכלכלית של האימפריה הקומוניסטית הלזו מדהימה. עד לאחרונה למדנו כי שלטון עריצות קומוניסטי אינו יכול לחיות עם כלכלה פורחת. באה סין וטרפה את הקלפים.

מומחי הכלכלה אינם בטוחים בשאלה האם התמוטטות הדולר הנה ארעית או שמא המטבע החשוב ביותר בעולם, אכן מפנה את מקומו. המדינות המייצאות נפט העלו בקול את האפשרות לעבור מקביעת מחירי הנפט בדולרים לקביעה ביורו [מדינות אירופה סבלו פחות ממחירי הנפט המאמירים בשל העובדה שמחיר הנפט נקבע בדולרים וזה המטבע נחלש יחסית ליורו], ממשלת סין מהרהרת על המרת יתרות הדולרים שלה למטבעות אחרים. הדולר הקנדי זה מכבר שווה יותר מאחיו מעבר לגבול, והכלכלה האמריקאית עומדת לפני משבר שראשיתו כבר ראינו עם קריסת מערכת שוק המשכנתאות בארצות הברית.

אבל, לארצות הברית בעיה חמורה הרבה יותר, היא הבעיה המדינית. אומנם כן, נחלה ארצות הברית במהלך המאה העשרים מבחר מועט של הצלחות במדיניות חוץ. כך הצליחה להמחות את ההשפעה על שדות הנפט בעולם הערבי מזיקה לאנגליה לזיקה אמריקנית, כך הקמת נט"ו או תכנית מרשל לשיקומה של אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. כישלונותיה של ארצות הברית במדיניות חוץ רבים יותר. הנשיא וודרו וילסון שביוזמתו הוקם חבר הלאומים בינואר 1920 כשל בניסיונו [או יותר נכון, ניסיונה של אשתו – באשר הוא היה כבר חולה ואשתו ניהלה את ענייני המדינה ללא ידיעת הציבור הרחב] לחבר את ארצות הברית לזה הגוף בשל התנגדות מבית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה – מבחינה מדינית – כאסון מערבי. ברית המועצות שתרומתה לתחילת המלחמה הייתה נחרצת עם שחתמה על הסכם אי ההתקפה עם גרמניה הנאצית [הסכם מולוטוב ריבנטרופ – שנחתם במוסקבה ביום 23 אוגוסט, 1939] ואשר על פי הנספח הסודי שלו אמורה הייתה גרמניה לכבוש את חלקה המערבי של פולין וברית המועצות את חלקה המזרחי, זכתה לאחר המלחמה, לא רק לחציה של פולין אלא לפולין כולה תוך שהרודן הסובייטי יוסף סטלין משטה הן בנשיא ארצות הברית הארי טרומן והן בראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'ל. משבר הטילים בקובה היה הימור והתקלה במפרץ החזירים היה כישלון והפניית גב משפילה לגולים הקובניים שנשלחו לפלוש לארצם. העמדה הקומוניסטית בעורפה של ארצות הברית לא נפלה למרות מאמציה של ארצות הברית [שלא הצליחה אף ליישם את החרם על סיגרים קובניים, ואלה מיובאים לארצות הברית דרך מדינות אחרות]. צפון קוריאה אומנם מרעיבה את אזרחיה אבל ארצות הברית לא הצליחה לערער את יסודות השלטון המסוכן ביותר במזרח הרחוק ואשר השפעתו על העולם כולו מאיימת במיוחד בשל יכולתה הגרעינית. ההשפלה במלחמת וייטנאם עדיין זכורה לכל ופרס הנובל שהוענק להנרי קיסינג'ר לאחר סיום המשא ומתן עם ממשלת צפון וייטנאם הנה בדיחה מרה במיוחד [לה דוק טו, נציג צפון וייטנאם להסכם הפסקת האש שזכה אף הוא בפרס סירב לקבלו],  המלחמות באפגניסטן [בין לאדן הנו יציר כפיה של ארצות הברית כלי במלחמה בפלישה הסובייטית לאפגניסטן] ועירק לא תמו ובין לאדן חופשי ומאושר. ולארצות הברית אין כל מושג איך להתמודד עם איראן [כשנה לפני נפילת השייח הפרסי הצהיר נשיא ארצות הברית ג'ימי קארטר כי השייח הוא "אי של יציבות באזור גועש"] או סוריה או אפילו בורמה. 

לאלה יש להוסיף את הנסיגה אחורה של מספר מדינות שתמיכתן בארצות הברית הייתה לדאבון הלב רק תופעה חולפת. ונצואלה שהפכה עורה. המגמה המסתמנת במדינות כמו קוסטה ריקה [מגמה שאף ישראל נפגעה הימנה כאשר שגרירות קוסטה ריקה בישראל שהייתה עד לאחרונה אחת משתי השגרירויות היחידות שנשארו בירושלים, גלתה אף היא לתל-אביב עם בחירתו של הנשיא החדש אוסקר אריאס]. וברית המועצות שהתמוטטה לאחר ועידת רייקיוויק המפורסמת ב1986 בין הנשיא רונאלד ריגן ומנהיג ברית המועצות מיכאל גורבצ'ב, חוזרת היום כרוסיה תחת מנהיגותו של ולאדימיר פוטין לנהל מלחמה קרה כנגד ארצות הברית. או כפי שהגדיר זאת דימיטרי סימס, נשיא מרכז ניקסון Losing Russia"" באשר "ארצות הברית אינה יכולה לאכוף את רצונה על רוסיה כפי שיכלה במהלך שנות התשעים".

כשלונותיה של ארצות הברית במדיניות חוץ נגועות באי הבנת הנקרא. לאחרונה התפרסם בForeign Affairs מאמר פרי עטו של פיליפ גורדון ממכון ברוקינס הדן בשאלה האם ניתן לנצח את הטרור. לדעתו של המחבר, המלחמה בטרור זהה מבחינות רבות למלחמה הקרה, ולכן לאורך זמן, ארצות הברית תנצח. עם כל הכבוד ההבדל בין שתי המלחמות הנו אסטרונומי. ראשית, קביעת המחבר כי הפונדמנטליזם נכשל בכל מקום בו נוסה הנה קביעה שגויה. השלטון בסעודיה נשען על מערכת יחסים מורכבת עם גישה ווהאבית שאין פונדמנטליסטית ממנה. ועוד, המלחמה הקרה הגם שעלתה בדם הייתה הפיכה. היא נוהלה בין מדינות ששלטו באופן מוחלט על כלי נשק שנזקו בלתי הפיך. טרור אינו נשלט. כפי ששהיד יכול להתפוצץ בתוך אוטובוס בישראל או לתוך מגדל משרדים בניו יורק כך יכול הוא להתאבד עם נשק לא קונבנציונלי בטבורה של עיר. [השימוש שעשתה רוסיה בנשק לא קונבנציונלי בלונדון עת התנקשה בחייו של אלכסנדר ליטויננקו סוכן FSB - מחליפו של הKGB - שגלה ללונדון, בנובמבר 2006 – הינה דוגמה לנכונות ההנחה]. האויב במלחמה הקרה – על כל השלכותיה - היה פחות מסוכן מהאויב במלחמה נגד הטרור, אויב בלתי נשלט המוכן למות בער רעיונותיו ובלבד שייקח איתו עולם ומלואו.

מאמרו של מר גורדון דומה לקביעתו של פרנסיס פוקויימה  - שנתמכה על ידי מרגרט תאצר - שטען כי כל עוד ארצות הברית מובילה בתחום הטכנולוגי, העולם מוגן. זו קביעה שאינה נכונה, שהלא התחכום הנדרש על מנת להרוס ולהשמיד קטן מהתחכום הנדרש על מנת לשמור, לפתח ולבנות.

כשישראל מנהל משא ומתן עם אויביה תחת שרביט הניצוח של ארצות הברית, כדאי שנזכור כי ארצות הברית אינה יודעת הכל, גם אם שם חושבים אחרת.

זלי יפה.