בכל עימות

בכל עימות

בכל עימות, בכל מחלוקת, בין אם מדובר בעימות צבאי, בלוויה של מחלוקת מדינית [וכבר אמר דיפלומט בריטי בן המאה השמונה עשרה שדיפלומטיה הנה המשכה של עימות צבאי ועימות צבאי הנו המשכו הטבעי של הדיפלומטיה], בריב משפחתי או בניסיון השתלטות עויינת על חברה, צורך בסיסי הוא להבין את האויב, את היריב, את הבר פלוגתה.

ההבנה הלזו מחולקת לשני חלקים. כיצד צד א' מבין את צד ב', וחשוב לא פחות, מה יודע צד א' על הבנתו של צד ב' את צד א'. שאם יידע צד א' כיצד מבין אותו צד ב' ידע להסוות חולשות, למנוע אי הבנות ולהקהות טענות שונות ומשונות.

בתחילת הקרבות במזרח הרחוק במהלך מלחמת העולם השנייה צברו היפנים הצלחות לא מבוטלות,  במיוחד כנגד ארצות הברית וכנגד הבריטים. המודיעין האמריקאי נכשל בין השאר בשל העובדה שניתוחי העובדות והמידע שאגרו סוכנויות המודיעין של מדינות הברית נעשה על פי ההיגיון המערבי, ולא על פי ההיגיון היפאני.

כשבוצעה הנסיגה מעזה טרחו כל גורמי הממשלה להצהיר בריש גלי כי אין מדובר בנסיגה אלא בצעד אסטרטגי בשל שקול זה או אחר. לא היה אדם אחד בעזה שהאמין למסר מישראל. הכל – אבל ממש הכל – האמינו כי פעולות הטרור עשו את שלהן. והייתה זו שגיאה חוזרת. באשר עת נסוג צה"ל מלבנון בשנת 2000 תוך נטישת בעלי ברית [צד"ל] לחסדי אויבים מבית, ומר אהוד ברק – מנהיג הנסיגה – הסביר את חשיבתו האסטרטגית,  איש  בלבנון לא האמין לו. הכל הצדיקו את עמדת החיזבאללה שצ.ה.ל. נסוג בשל הקזת דמו.  אין רלוונטיות לשאלה מי צודק.  יש רלוונטיות לשאלה מה חושב האויב וכיצד משפיעה חשיבתו זו על מעשיו.

"החיים והמות ביד הלשון". לעת הזאת אנו עומדים בפני הר געש שברור כי יתפוצץ. תחילה בעזה, ולא ירחק היום – גם בלבנון. אין ספק שפעילותיו של צ.ה.ל. בעזה עושות את שלהם ותושבים פלסטינאיים על שפת הגבול נסוגים. אבל מה חושב איש החמס או הג'יהאד האיסלמי על הפגזת שדרות? זו "תשובה ניצחת" כך הם. כך שמענו. האם פעולות הטרור מצליחות? כנראה שכן, ומי שאינו מאמין שיאזין לדבריה של נציגת המדינה היום אצל בית המשפט הגבוה לצדק. אי אפשר למגן את שדרות שאם שדרות כן? מדוע ייגרע חלקה של אשקלון?

למסר הזה של המדינה יש מאזינים לא רק בתוך כותלי היכל המשפט. המדינה מודה כי היא יודעת על כוחם של ארגוני טרור לפגוע במרקם החיים באזורים שלמים של המדינה. ומדינת ישראל עם כל עוצמתה נטולת מענה זה שנים. פעילותו של צ.ה.ל. בעזה לא צלחה להשקיט את האזור. העובדה היא שארגוני הטרור מתעצמים והולכים. אנו עדים לכלי נשק חדשים לטילים מסוגים שלא הכרנום בעבר. על הברחות בממדים מטריפים בציר פילדלפי ועוד. הלחץ הכלכלי פוגע ברקמת החיים. אבל הוא אינו פוגע ברקמת הטרור.

ציר פילדלפי

ויש הבדל. צ.ה.ל. משתדל שלא לפגוע באוכלוסיה. קורות תקלות, אבל מתקפתו של צ.ה.ל. נעשית במסורה.  לא האויב מצפון ולא זה מדרום חושב על "נפגעים חפים מפשע". אין הוא יורה על מחנות צבא אלא על רכוזי אוכלוסין. אין הוא יורה ממחנות צבא אלא מרכוזי אוכלוסין.

האם ניתן לנהל מלחמה מוצלחת ללא הדדיות? האם צ.ה.ל. יכול לנהל מלחמה כנגד ארגוני הטרור אצל מרכזי האוכלוסין בעזה כאשר המחבלים יורים לעבר מרכזי אוכלוסין ואנו מנסים לדלות את המחבלים במסורה? 

הבחירה הנה מאוד מקיאבליסטית. ארצות הברית השליכה פצצות אטום על הירושימה ונגאסאקי כי לא יכלו לשאת את האבדות הצפויות לצבא האמריקאי לו היה זה ממשיך להלחם בדרך מקובלת. ארצות הברית  הפציצה את האנוי מפני שלא יכלה לו לצבא הצפון ויטנאמי או לויטקונג הגם שאלה לא נלחמו מריכוזי אוכלוסין. הס לנו כלל מלהזכיר את מעשיו של הצבא הצרפתי באלג'יר, את הפגיעה באזרחים באזור רווי הקרבות בבוסניה הרצוגובינה, את החללים הרבים בעירק ובאפגניסטאן שלא נפלו מכדור של טרור, אלא משגגה של חייל אמריקני זה או מטוס בריטי אחר.

אבל איני בטוח שיכול ספר ההסיטוריה להעיד על עימות אלים בו צד אחד מתחפר מאחרי אוכלוסין ויורה באוכלוסין של הצד האחר, בעוד הצד האחר אינו משיב באותה מטבע ומנצח? נכון, לא הרי נוהגי המלחמה דאז כהרי נוהגי המלחמה דהיום. אבל אי אפשר שהחוק יחול על צד אחד ולא על האחר. הגי'האד האיסלמי לא קיים - יש מאיין. האלימות הבאה מעזה אינה באה מהאוויר. אין גוף טרור יכול להתקיים ללא תמיכת האוכלוסין. והא ראיה הכבוד שחולקת האוכלוסיה בעזה למשפחותיהם של ה"שאהידים" שמפוצצים עצמם ברכוזי אוכלוסין בישראל. שאו עיניכם לסרטים המצויירים בתוכניות הילדים בטלויזיה הפלסטינאית בעזה.  מדוע היא פועלת? מדוע אין בניין הטלויזיה מפיץ הרעל הלזה אינו תל חרבות?  

את החשיבה הלזו יש להפסיק את התמיכה הלזו יש להקהות. עם המקל ועם הגזר. על מדינת ישראל לדאוג כי מקומות שקטים ייהנו הנאה אמתית מתענוגות החיים. על תושבי אזורים מוכי טרור לדעת כי אם הם לא יילחמו בטרור בעצמם, הם ייחשבו כחלק ממנו.

זה אינו פשוט, אבל ההיסוס, המשכיותם של הקרבות הנם מקור לתקווה לאלימים. צ.ה.ל. אינו מנצח אותם.  אנו חושבים כי הצבא אינו מנצח כי הוא נזהר לכבד את הוראות החוק. הם מבינים שצהל אינו מסוגל והסיבה אינה מעניינת אותם. והחשיבה שלהם היא הקובעת. ההיסוס, המלחמה במסורה רק תגביר את המוטיבציה.  תגרום להקזת דם כאן ושם. תאיים על מרקם החיים. תחילה בשדרות, מחר באשקלון, אשדוד, וגם תל-אביב.

זה קשה, אפילו קשה מאוד. אבל אם הברירה היא הילד משדרות או הילד בעזה, אז זה הילד מעזה. בסופו של דבר גם תושבי עזה ייפרחו. הטרור אינו מטיב איתם, אבל הם מטומטמים מספיק על מנת שלא להבין זאת. אז הם יצטרכו להבין זאת בדרך הקשה. לנו אין יותר לאן לסגת. עכשיו עלינו לפעול בנחרצות ולשחרר את הצבא ממגבלות. שהמסר יהיה חד וחלק. אמיתי, ללא כל יכולת ליתן פרשנות אחרת. מדובר במלחמה. ועלינו לנצח או להפסיד. אין דרך אחרת. אם המלחמה תהיה מהירה, גם אם העולם יזדעק, הזעקה תדעך כי זה דרכו של עולם.

זלי יפה