הכהה את שיניו
החוק מהווה
חלק מאמנה חברתית. האדם – כך תומס הובס – מוותר על חלק מזכויותיו ובתמורה מקבל את
הגנת החברה. למד מכאן כי במקום אשר אי
אפשר לאכוף את החוק, מצב בו אדם אחד יישמר מפני הוראותיו והאחר יפרו ללא עונש הנו
מצב מסוכן מאוד.
צא ולמד.
המצווה היחידה בתורה בה מוזכרת אפליה בין יהודי לגוי הנה מצוות ריבית. "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". אין
אבחנה כזו ברצח. אין אבחנה כזו בגנבה. אלא מאי? לא ניתן לאכוף על הנכרי שלא ישיך את היהודי. אבל אם הנכרי יוכל להשיך והיהודי יהא מנוע
מלפעול באותה דרך כלפי הנכרי, כלכלתו של היהודי תתמוטט כהרף עין. הדדיות הנה
עקרון חשוב בכלכלה.
מדוע מותר
להלחם בשבת? מה הוא הפקוח נפש שמתיר את הלחימה בשבת? הגוי נלחם. והיהודי אינו יכול למנוע ממנו מהגוי את זו הלחימה. אם היהודי לא ישיב מלחמה שערה בשבת, ניצחונו של
הגוי מובטח. אף כאן חל העיקרון של ההדדיות.
 |
| הפילוסוף תומס הובס |
לפני כשנה
פרסמו הפרופסור מיכאל בר זוהר ואיתן הבר
את ספרם נקמת מינכן, המתאר את הנקמה שנקמו שרותי הביטחון של ישראל באותם
שהשתתפו ברצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. כדרכם של היסטוריון ואיש מדעי המדינה מהשורה
הראשונה הקדישו המחברים חלק נרחב מהספר לתמונת רקע היסטורית. אחד האירועים המתוארים בספר הנה פעולת טרור
מתואמת היטב של החזית העממית לשחרור
פלסטין של הד"ר ג'ורג' חבש, מיום 6 ספטמבר, 1970. ארבעה מטוסים נחטפו מארבעה נמלי תעופה שונים
באירופה, שניים מהם של חברות אמריקאיות. שני מטוסים נחתו בנמל תעופה בלתי שמיש בזארקה שבירדן ונוסעי המטוסים [האחד
של חברת טי וו אי והשני של חברת סוויס אייר] נאלצו להישאר במטוסים בשמש יוקדת.
דרישת
המחבלים הייתה שחרור חבריהם הכלואים
בישראל. ממשלת ישראל סרבה בתוקף. אך יתר
על כן. ביום אחד נעצרו בחשאי מאות מקרוביהם של המחבלים. ששה מהם נשלחו לירדן להודיע על המעצרים
הנרחבים. "הרמז היה ברור – כך
המחברים – אם תיפול שערה מראשם של 425 בני הערובה בזארקה ישלמו קרוביהם של
המחבלים מחיר כבד".
זה לא היה
חוקי. אבל אי אפשר לשמור על החוק כשהאחר אינו עושה זאת.
מתי ביקר
נציג הצלב האדום את גלעד שליט? מתי שמענו
לאחרונה אות חיים מאלדד רגב ואהוד גולדווסר? שלא לדבר על שבויים אחרים שנעלמו
ואינם זה שנים?
והיכן
ההדדיות? בוא נראה מה יעשו קרובי המשפחות
של המחבלים הכלואים בישראל אם לא יהיו ביקורי קרובים, לא יועברו מכתבים, ילחמו ברצינות ביכולות התקשורת באמצעות טלפונים
ניידים, אולי – לא כל כך יפה לומר את זה – ימררו להם את החיים ולו במעט על מנת
שאלה יעבירו הוראות אחרות למשפחות, והמשפחות יתחילו להסתכל אחרת על ה"משלחים"? אולי הלחץ הלזה יביא לקרע ותחילתו של משבר בין
הרחוב המהווה את התשתית אשר מכוחו יכול הטרור לפעול ובין המפקדים בשטח? ואולי ייתכן שהמשפחות ילחצו על החוטפים שיאפשרו
ביקור נציג הצלב האדום אצל השבויים הישראלים שאם לא כן לא ישמעו ולו צליל מקרוביהם בבתי הכלא בישראל.
בג"צ
אסר את נוהל שכן. נוהל שכן אינו מסכן את
השכן אלא אם כן הערבי בחדר הסמוך מוכן לירות בו. אז כן, אם מדובר בחייל ישראלי או בשכן, זה השכן שיקבל את הכדור.
אויבינו
יודעים שאנחנו לא פועלים כך. האוכלוסייה
אינה מפחדת מספיק. האויב מכיר את החוק,
יודע שאנו שומרים עליו והוא מנצל את
העובדה שאין הדדיות.
אז בואו
נסתכל אחורנית, על שרון בעזה, על גישת ישראל לחטיפות המטוסים לירדן. זה עבד. אז למה זה אבד?
זלי יפה,
ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה