סוכות ירושלים

סוכות ירושלים

סוכה הנה סמל לארעיות. הנה חלון הראווה לבית הזמני. אומנם כן סוכה, נקבעה ארעיותה לשבעה ימים, דע עקא שרבים הפכו את ירושלים ל"סוכה". רוכשים הם את היפות שבדירות העיר אך ישיבתם בה ארעית. באים הם לאלו הדירות לחג חג זה או מועד אחר. האורות ינצנצו מאלה דירות היוקרה בימי חג ומועד. ראש וראשון להם – חג הסוכות.

יש שיביטו על זו התופעה בשלילה, אמור יאמרו, כי בשל היות אלו הדירות ריקות רוב השנה, לכאורה יש בכך על מנת לפגוע בפרנסתם של נותני שרותי היומיום. בעל המכולת השכונתי, הסנדלר או בעל המכבסה, נהגי המוניות ועוד.

ואני מציע שנביט על זו התופעה בברכה. ירושלים מתפתחת. בניית דירות היוקרה מזרימה מטבע זר למדינה בהיקפים לא מבוטלים ואלה בעלי הדירות משלמים ארנונה בהיקפים המתאימים לדירות יוקרה. יתר על כן, צא ולמד, כל עיר בעולם מבקשת כי זרים ירכשו בטבורה נכסי דלא ניידי. רכישה כגון זו הנה הבעת אימון ביציבות הכלכלית והפוליטית של המדינה [גם אם – כאשר מדובר בדירות יוקרה - השיקול העסקי אינו שיקול של ממש אצל הרוכש]. הנכס מקשר בין הרוכש ובין המדינה ולעתים קרובות מאוד אחריתו של קשר כגון זה הנה השקעה נוספת, עסקית, רחבה הרבה יותר במדינה או במגזר עסקי כל שהוא בה. על אלה יש להוסיף כי כדרכו של עולם, אלו רוכשי הדירות תורמים לקהילה בדרך זו או אחרת כאות של הזדהות. כך יימצאו רובם המוחלט של רוכשי דירות היוקרה בירושלים תורמים למבחרם של צרכי ציבור. בתי חולים, מוסדות דת, חינוך ותרבות, לנצרכים, אם ישירות או בעקיפין. 

עוד לא נמצאה תופעה שהיא כולה טוב ללא מחיר. אזי המחיר שמשלמת העיר בשל היותה של דירה "סוכה" קטן הוא בשל תרומתה של אותה סוכה הן לירושלים עצמה כפרט והן למדינת ישראל ככלל. על אלה יש להוסיף כי ירושלים מפותחת הנה תמריץ לא רק למשקיע אלא אף לתייר, וזה הלא כן ישתמש בנהג המונית ובמכולת.

ירושלים מפותחת אף אמורה לקרוץ להגירה אליה בעוד אשר לעת הזאת קיימת הגירה מאצל זו העיר. מכירתם של דירות היוקרה לישראלים ושאינם ישראלים, לאותם המזדהים עם העיר ועם המדינה הנה כלי מחזיק ברכה לפתוח העיר, ליצירת מקומות עבודה, להעשרת הקופה הציבורית, וזו הקופה הלא היא כלי המחזיק ברכה לעיר.

פרויקט יוקרה בירושלים

שנה טובה וגמר חתימה טובה,

זלי יפה, עו"ד.

בלעם

בלעם


כל מילה בסיפור המקראי יש לה חשיבות. מילים מקבילות אינן תפארת המליצה בלבד ואין גם על מנת להצביע על עושר לשוני הגם שמעת לעת מצביעה הגמרא על ההנחה ״דברה תורה כלשון בני אדם״ [כך ברכות לא, יבמות נא. כתובות פז. ועוד]. אלא יש לעובדה שהתורה ״מעשירה״ את המלל על מנת להצביע על נדבך בסיפור המקראי שאינו ניבט על פניו. מנקודת מבט זאת הייתי מזמין את הקורא לקרוא [שוב] את סיפור של בלעם.

כידוע, ״אלוקים״ מייצג את מידת הדין בעוד ״א-ד-ו-נ-י [״השם״] מייצג את מידת הרחמים. אצל סיפורו של בלעם, מופיע הקב״ה אליו בחלומו. בלעם יודע מי הדובר אליו ״ויאמר אלוקים אל בלעם לא תאור את העם כי ברוך הוא״. מדת הדין קבעה כי העם ברוך. ברור שאם מידת הדין זו קביעתה, לא תבוא מידת הרחמים ותשנה קביעה זו, שהלא תפקידה של מידת הרחמים הנה לשנות רוע גזרתה חלילה של מידת הדין. ואולם, בלעם, כאשר מספר הוא למשלחתו של בלק על חלומו, זו לשונו ״לכו אל ארצכם, כי מאין השם לתתי להלוך עימכם״. מדוע לא השתמש בלעם בתיאור הנכון? הלא אלוקים - מידת הדין - פנה אליו, מדוע תיאר הוא את ״המפגש״ עם ״השם - מידת הרחמים? רמז להם במילים. נסו שוב, זו מידת הרחמים, אותה ניתן להחליף במידת הדין [שאף בתחילת הביקור, אמר בלעם למלאכי בלק ״לינו פה הלילה וחשיבותו אתכם דבר כאשר ידבר השם אלי״ הווי אומר, שום דבר אינו בלתי הפיך ולי הכוח להחליף]. לאחר שהגיע המשלחת המכובדת יותר, שוב היה זה אלוקים שדיבר אל בלעם. בלעם אף לא סיפר למשלחת על תוכן החלום. הוא פשוט יצא לדרך.

כשדרש בלק מבלים מדוע לא נענה לדרישתו לבוא בתחילה כבר התגונן בלעם ״היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר", כבר אין בלעם יכול לשנות ממידת הדין. הוא כבר מצפה לכישלונו כפי שהודיעו המלאך. 

קיימת אבחנה נוספת לעניינו של בלעם. בכל מקום הוא מופיע כ״בלעם״ עם האות ב' דגושה, למעט בארבע מקומות שם מופיע שמו בלעם עם ב רפויה. מדוע?

לשם כך נביט על אישיות המורשעת ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית בכלל ותולדות העם היהודי בפרט. אדולף היטלר.ְ בספר שנחשב עד היום כספר הקלאסי על מלחת העולם השנייה The Rise And Fall of the Third Reich ההיסטוריון והעיתונאי האמריקני ווילאים שירר מנסה לשחזר את שמו האמיתי של היטלר. בהערת מקור [עמוד 8 לספרו]ְ מאשר המחבר כי היטלר התוודה בפני חבר כמ השם "היידלר״ היה רך מידי ואילו השם ״היטלר״ היה נאה. אכן כי בן, ניתן לצעוק בהתלהבות ״היטלר״ בעוד שאגה דומה של השם ״בידור״ נעצרת עם האות ׳.

כך גם בלעם. הוא היה בלעם, בוטה, ״יודע דעת עליון״. אבל כשידע שנכשל, או שעשה דבר ממש בכפיה, עשה זאת בשפתיים רפות ״בלעם״ עם ב רפויה. הנה כשלמד שהאתון שמה לב למלך והוא לא ״ויגל ה׳ את עיני בלעם״ עם ב' רפה. לא היה זה בלעם עם ה״ב״ הדגושה״ אלא אדם שאף לבהמה לא דמה. 

בלק ידע כי בלעם אינו ביטחון גדול, ואכן ״וישמע בלק כי בא בלעם״ ב״ב״ רפויה״. וכשנדרש בלעם לאחר את אשר שם השם בפיו , הלא נאמר שם ״דבר בפי בלעם״ עם ב רפויה. כי בלעם ממש לא רצה לאחר את אשר שם השם בפיו. שהלא הוא בא לקלל ונמצא מברך. וכשראה את ״ישראל שוכן לשבטיו" נאמר שם ״וישא את עיניו״. מדוע עיניו״ והלא עיין אחת הייתה לו? אלא את עיניו הרוחניות נשא והבין את שראה, את קדושתו של בלעם. נפלה רוחו, ולכן ויישא בלעם. - ב;,ב״ רפויה - את עיניו וירא את העם שוכן לשבטיו.

כלכלה ויום ראשון – 18 בנובמבר 2001 – עיתון הצפה

כלכלה ויום ראשון

המדינה כמרקחה. יחסי החוץ של ישראל עומדים על בלימה. האנטישמיות חוגגת אף אצל "הנאורים" בעמי ערב – לעתים מהאפלים בפובליציסטים כפי שתעיד אבו דאבי, שהטלוויזיה במעונה אינה כי אם "רשות היחיד".

ואף במעוננו הצלחנו להגיע לשפלה של מדרגה מחשבתית. כמובן שאותו "פרופסור להיסטוריה" בהגדירו את הדתיים והחרדים "פרימיטיביים" [וזו העדינה שבמחמאות שהוא העניק להם] לא ההין לומר ולו רבד של מילה רעה על המאמינים באסלאם או בנצרות, אבל להיות "אנטישמי" מתוצרת עצמית, אין לך הילה גדולה הימנה.  ושוחרי הסובלנות כשולמית אלוני ויוסי שריד, כנראה עסוקים מדי מכדי לפצות פה ולצפצף. תחי הכנות האינטלקטואלית. אני מבטיח לקורא כי לו היה פרופסור הרסגור כותב את מאמרו בבטאונה של אוניברסיטת אוקספורד או הארווארד, הוא היה נמנה שם כ"מרצה לשעבר". אבל חופש הביטוי במעוננו מעיד "הכל מותרים לך".

המשבר הכלכלי אף הוא קשה הגם שאוירת המשבר אינה מורגשת. הנה כי כן התל"ג הנו שלילי – לראשונה מאז שנות החמישים - וזה אך בקושי הצליחו מנהיגי המשק להגיע להסכמה מזערית, כאשר ברקע השביתות במגזרי המשק השונים.

עודי זוכר את הערתו של יושב ראש ועדת הכספים של הכנסת כי הוא נציגו של ציבור מוגדר ועליו לדאוג לאותו הציבור, כאילו לשם כך הפקידו בידיו את החשובה בוועדות הכנסת.

עדיין איני יכול לרדת לעומק הגיונה של האבטלה הגואה מחד ומספר העובדים הזרים המועסקים פה מאידך.

כמדומני שניתן ומהר לערוך מהפכה מחשבתית שיהא בה אלמנט כלכלי מחד וזריקה נפשית מעודדת מאידך.

בואו נתחיל מזה שאנו אמורים להיות מדינה מערבית. נחזור לעבוד מחצית היום ביום שישי ונשבות אף ביום ראשון. העולם המערבי כולו שובת ביום ראשון, וסוף השבוע הארוך ירגיע את הלחץ על היחיד. שעות העבודה החסרות יושלמו בשתי דרכים הארכת שעות העבודה היומית, והכנסת עובדים נוספים למערכת.

ישראל הפכה חלק מהכפר הקטן הקרוי "עולם" והעובדה ששובתים במעוננו ביום שישי, בעוד העולם עובד, אינה סבירה.

הגיע הזמן שנשקיע פחות במאבק לחיים ויותר באיכות החיים. בימי ראשון ישדרו כל תחנות הטלוויזיה תכניות מיוחדות לטובת המשפחה. הרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה השונים ייזמו תכניות מיוחדות לטובת המשפחה. התרבות, ותרבות החיים יקבלו יום המוקדש להם. קצב החיים המסחרר יואט קמעה, והאזרח יוכל לנשום.

זאת ועוד. משרד פתוח עולה כסף. מאות אלפי עובדי השירותים ועובדי משרדי הממשלה נדרשים לחשמל ומים,  שיחות טלפון בתפקדי ושלא בתפקיד, תחזוקה ואחזקה. כל אלה ייחסכו ביום ראשון.



 זלי יפה. 

הצלה

ערב טוב.

כבוד רבם של ישראל, הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א,

Your excellencies members of the diplomatic corps,  גבירותיי ורבותי,

לא באתי להרחיב במילים, באשר שמעה של המוזיקה תחת שרביטו של אלי, עדיפה היא עשרת מונים על אשר יש  לי לאמור. 

אך הכול בלא כלום אי אפשר ואי אפשי.

מעת לעת באים אנו ומצטופפים זה בחברתו של זה לטובת מטרה כל שהיא. כל מטרה וקדושתה שלה. כל מטרה ותרומתה שלה לחברה והתפתחותה.

אנו חבים בשלמי תודה. לדורון גלעזר שארגן את זה הערב והתכניות הבאות אחריו בשבוע הקרוב.

הערב, אנו בחברתם של הטובים בחבורה. החזנים חיים אדלר, איצ'י מאיר הלפגוט, ישראל ראנד וישראל יוסף שטארק. המפוארת מכולן, פארו של עם, השגרירה החשובה ביותר של ישראל בעולם כולו, התזמורת הפילהרמונית הישראלית. על כל אלה אח יקר ואהוב, אותו מנצח שכתב וערך ועיבד, אלי. 

בל נשכח להכיר שלמי תודה.

לאיש מיוחד המנצח על כל מערכתה של "הצלה" הרב דוד גרינוולד, שכולנו מכירים אותו כ"דוקי".

הגברת דברה אשכנזי, עו"ד שלמה נס, מר אברהם פלוג, פרופסור יוחנן שטסמן, ו - ואיך לא - לז'קלין שעשתה ימים כלילות והעמידה את כולנו בשלשות לכבודו של זה הערב.

וכל אלה לטובת מטרה קדושה וקשה. "הצלה".

זרועה השנייה של מגן דוד אדום. עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה  יום בשנה, ניצבים מתנדבי "הצלה" להעמיד את המטים ליפול, להחיות את אלה שמלאך המוות מאיים עליהם, להשיב חיוך ובטחון לאם הדוהרת בעקבות בנה בן השלוש שנפגע קשות באירוע החבלני בעירה.

בצנעה, בשקט, ללא יחסי צבור, מצויים אנשי "הצלה" בכל מקום. בכל פינה. אדם כי ייפול בשל התקף לב בביתו,  תאונת דרכים ובה פצועים, נפגעי פעולות טרור, רבים וטובים מהם חייבים את חייהם ל"הצלה" שותפתה האמיצה של מגן דוד אדום.

נכון הוא כי "מרובים צרכי עמך". אנחנו היושבים כאן אצל זה האולם באנו לשמוע מוזיקה קדושה.  ועתה, בשאר הרוח,  תולדתה של אותה מנגינה, יעצמו עיניכם והיזכרו נא בתמונות הקשות,  במראה אותו הילד שנשלף מאותו אוטובוס בוער בדרכו חזרה מתפילת מערבי על יד הכותל,  או אותם שתי בנות שנפגעו קשה כאשר אותו נהג צעיר אך שיכור כלוט עלה על המדרכה ופגע בם לעיני אימם שהתמוטטה על אתר. ואלה התמונות חוזרות על עצמם והופכות דבר שבשגרה. צא ולמד כמה מאתנו נחשפים בעיתון הבקר  לתמונה מזוויעה המעידה על תאונת דרכים  וממהרים  להפוך את דפו של העיתון?

"הצלה" נדרה שלא ליתן לשגרה לשלוט. "הצלה" נשבעה כי חייו של היחיד תמיד יהיו מיוחדים, "הצלה" קבלה על עצמה לעמוד בחוד החנית של כל משבר, כל תאונה, כל פגוע, לנסות ולהציל חיי אדם.

הערב אנו אומרים להם תודה. בשמנו, בשם אותם שנפגעו אך לא יכלו להביע את רחשי הלב, בשם העם בישראל.  דע עקה שאין די באמירת "תודה"  ולא די בשמיעתה של מוזיקה.

הביטו אחורה וזכרו, התפללו קדימה שלא ניזקק להם. אבל אם חלילה יידרש מאן דהו מישראל להצלתה של "הצלה" שתמיד יהיה מי שיבוא, על אותו הקטנוע המיוחד, באמבולנס הלבן אדום צהוב. על כולנו יחד ועל כל אחד מאיתנו לחוד לקיים "כל ישראל ערביו זה לזה". להבטיח כי תמיד יהא מי שיבוא.

לא, אז אל תבואו במקום המתנדבים. פה היום, על מקומותיכם תמצאו גלויות חברות בוועד הנאמנים של "הצלה".  מלאו אותם והביאו אל שליחי הצלה המפוזרים באולם מיד לאחר הקונצרט.

ברוך השם התברכתם. עזרו מברכתכם לזה הארגון שכל כולו אינו אלא הצלת חיי אדם, תינוקות של בית רבם, נשים, גברים, זקנים. מלאו אתם את ידה של "הצלה" להיות שליח מטעמכם  לקיים "כל המציל נפש אחת". עשו זאת עם אותו כרטיס אשראי, עם אותה פיסת נייר מלבנית הקרויה בפי עמך ישראל "המחאה", ועשו זאת עם חיוך בלב. "הצלה" תאמר לכם תודה, אלה שנפגעו יאמרו לכם תודה, אנחנו נאמר לכם תודה. ואני בטוח שאתם תגידו לעצמכם תודה. וכך נאמר אנו כולנו ל"הצלה" תודה. 

זלי יפה. 

נוקשת באמרי פיך - 30 ביוני 2017

נוקשת באמרי פיך

שלמה המלך, כך לשונו בספר קהלת. ״לכל זמן... עת לחשות ועת לדבר״. והוסיף הוא במשלי. ״נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך״. החרה החזיק אחריו אבטליון. המשנה במסכת אבות מביאה בשמו ״חכמים היזהרו בדבריכם״. שאם לא כן, בסופו של יום ״ונמצא שם שמים מתחלל״. ומוסיף הרמב״ם בפירושו למסכת אבות, ״היזהרו בדבריכם בהמון״.

הוויכוח בנושאי דת ומדינה עולה מעלות מחד ויורד במדרון מאידך. והשאלה הנה האם ״דוברי הדת״ מטיבים אתה או מעידים הם על קלקלה.

בעבר, התנהל ויכוח לעניין פינוי יהודים ממקום מושבם. רבנים הורו לצאן מרעיתם לסרב פקודה. אני מעיד כי רבנים הורו כך בלב שותת דם. אבל הם הורו. אך יש אותו שהינו מאמין דגול בפציפיזם, ואף לו ״גורו״. וזה אומר לו, בכל מחיר שלא לשרת בצבא. או אותו  שקיבל על עצמו את ״שבועת אוקספורד״ שהתגבשה על ידי ה״Debating Society״ המפורסמת ביום 12 אפריל, 1935, כי ״בשום נסיבות שהן לא יילחם הבית הזה לטובת המלך או המדינה״, או אותם שהסכימו לדעתו של הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל בהציגו את המונח ״פציפיזם רלטיוי״,  ואולי  אותם יפי נפש שביום הזיכרון לחיילי צ.ה.ל. ערכו טקס אזכרה משותף לבנינו ולאלה שהרגו בם מצבאות האויב. האם אנו נקבל גישה זאת, כי ה״גורו״ אמר?

כן אנחנו מבינים את ההבדל בין רב וגדול בישראל ובין לייב טולסטוי שדגל באנרכיה [לא אלימה]. אבל השכן אינו מבין. והוא שואל, למה לדתי מותר ולאנרכיסטים אסור?

השבוע שוב חזרנו לשני נושאים המלווים את המדינה מקדמה דנה. נושא הגיור והכותל המערבי.

בעבר כתבתי במעונכם כי שולמית אלוני וטומי לפיד חייבים היו את חייהם הפוליטיים למפלגות הדתיות. הוויכוח הדתי נותן עצמה פוליטית למתנגדים לכל נושא דתי. היום אנו מעניקים חיים ל״מנהיג״ התנועה הרפורמית, הרב ריק ג׳ייקובס, תומך נלהב בקרן הישראלית החדשה, שנפגש עם חבר הכנסת איימו עודה – תומך נלהב בארגוני הטרור העושה הכל למנוע משאינם יהודים לשרת בצה״ל – לא במשרדי ועידת הנשיאים בניו יורק, כי חבר הכנסת הישראלי המכובד לא היה מוכן להיכנס למקום בו יושבת הסוכנות היהודית. אבל זה לא הפריע לכבוד הרב לשבחו ולהללו.

הרב ג'ייקובס וכשמותו עושים הון פוליטי מכל מחלוקת. ״המהומה״ סביב מתווה הכותל הנה חמצן. כי רובו של העם היושב בציון אינו דתי. התל אביבי הממוצע אינו מבין למה לא? כי אין מי שיסביר. לבוא ולאמר ״כי זו ההלכה״? זו תשובה הזויה. לא מספיקה העובדה ששני הצדדים מדברים עברית. היכן השפה האינטלקטואלית המשותפת?

תפילה מעורבת בכותל (2016)

ראו כיצד הפסיד הציבור הדתי במערכה על תל אביב? כמה שנאה אנטי דתית יוצאת משם. כי יש שאינם מבינים, ואז ה״רציונאליים, יפי הנפש״ שיודעים להעיד על החרדים כ״חושך״ והם - סמל החילוניות, הנם מקור הנאורות [ויותר נכון להעיד עליהם שהנם ממש ״החושך שבנאורות״] באמצעות זיוף, הטעיה, ריבויי שנאה וחוסר רגש מוחלט, משמשים מגנט ל״תינוק שנשבה״.

מה חשבנו שתהא תוצאתו של הוויכוח על הכותל? מי באמת יזכו בוויכוח? לא הציבור הדתי. הוא רק יעורר על עצמו שנאתם של אותם שפשוט אינם מבינים. הציבור ככולו, המתרחק עוד מאהבת השם. המרוויחים הגדולים, משניאי הדת, המכפישים את המדינה. ואיזו השקעה לטוות ארוך היא הסערה הלזו? האם לא ברור כי האווירה הקיימת כיום, הקורה לעת הזאת הנו ניצחון במהלך אבל במלחמה ממש לא?

מי באמת מאמין שהתנועה הרפורמית מבקשת כל יום להתפלל שלוש פעמים ביום על יד הכותל ובלילה לסיים את ספר תהלים? אותה ״רבנית״ עם ספר התורה בידה  אינה חושבת על ספר התורה. היא חושבת על המצלמה מולה, על העיתון של מחר. והיא צודקת. כי ההפגנה שכנגד מעניקה לה הון פוליטי בדיוק כפי שעשו המפלגות הדתיות במלחמתם נגד שולמית אלוני.

כשמצעד הגאווה צעד בירושלים בפעם הראשונה, הוא זכה לתהודה אדירה בארץ ובעולם. כי גופים דתיים התנגדו והיה אחד שחשב שהוא שליחו של אלוקי ישראל והרג את שירה בנקי ז״ל, נערה אצילת נפש, וגרם – בין השאר – לחילול השם אדיר. אצל המצעד השני פשוט הפגנו את החלונות. המצעד בא, המצעד הלך ומי זוכר אותו בכלל?

היהודי האורתודוקסי ימשיך להתפלל בכותל ולהתעלם מהמבקשים את רעתו. אם אנחנו לא נתווכח, המתנגדים פשוט ידעכו כי לא יהיה מי שיביע בהם עניין. כי האמת היא שהדבר היחידי שמעניין בם הוא הוויכוח. ואם לא יהיה וויכוח, לא יהיה עניין.

איני נזקק לאישורו של הרב ג׳ייקובס כמנהיג לכלום. איני מעוניין להתעמת אתו, הוא אינו ראוי לכך. ״לא מדובשך ולא מעוקצך״. וכמובן שאיני רוצה לעזור לו. אבל העזרה באה. מאצלנו. כי שכחנו ש״דברי חכמים בנחת נשמעים״.

זלי יפה.

שגגת הכל בכל - 01 ביוני 2017

שגגת הכל בכל

שאלת מינויו של נשיא בית המשפט העליון אינה עניין של מה בכך. אי אפשר להתכחש לעובדה כי יוקרתו של בית המשפט העליון אינה בשיאה. לא, אין זו אשמתה של הנשיאה הנוכחית. רחוק מכך. אך היא מקיימת את יישומו של הפסוק – בשנויים המחויבים - ״אבות אכלו בוסר ושיני בנות תכהנה״.

את אתגר האמון הראשון יש לייחס לנשיא אהרון ברק. סירובו לאשר מנויה של פרופסור למשפטים לבית המשפט העליון ״כי יש לה אג׳נדה״, סירובו של אותו נשיא להימנע ממנויה של שופטת אחרת לבית המשפט העליון, לרבות בקשתו של מי שעמד בראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ח״כ מיכל איתן - שלכל הדעות היה האחד הצחורים בין חברי הבית - לא הוסיפה ליוקרתו של בית המשפט העליון. העובדה שאותו נשיא השתתף בישיבות ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כאשר באה לדון בחוק החברות החדש, הייתה פסולה. למרות ידיעותיו הנדירות בתחום, אמור נשיא בית המשפט העליון להדיר רגליו ממעשי חקיקה, שזה הנו עקרון הפרדת הרשויות. כאשר סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיים בגדיעת היד במי ש״יפגע בבית״ שלו ומוסר בכך מסר לעם ישראל שאיש בל יהין לזכור שבית המשפט העליון, כמו שאר מוסדות השלטון, הם מטעם העם ועבור העם. כל אלה  רשימה חלקית מאוד, וכל אלה אומרים דרשני.

התקנות והחוקים על פיהם עובד בית המשפט העליון הנן מעשי חקיקה של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.  לא יכול להיווצר מצב, שחוקים ישונו, מעמדם של הרשות המבצעת וזו המחוקקת ישונה מעת לעת בשל שנוי האקלים הציבורי, כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית, אוירה בינלאומית, ועוד, ורק בית המשפט העליון יקפא על שמריו.

על פי מצוות סעיף 4[א] לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון נבחר על ידי הועדה לבחירת שופטים, והמנוי נעשה על ידי נשיא המדינה. בנוהג שבעולם - כן, רק נוהג, לא מעשה חקיקה ולא תקנה כל שהיא - המנוי נקבע על פי ״סיניוריטי״. הווי אומר שופט בית המשפט העליון הוותיק ביותר מתמנה לנשיא. האם אסור לו לשר המשפטים להרהר אחר נוהג זה? זו פגיעה בבית המשפט העליון? האם בית המשפט העליון - שאינו גוף נבחר וחבריו אינם נדרשים לאישור הכנסת [כפי הקיים בארצות הברית כמו גם במדינות מערביות אחרות, למשל] הוא לבדו ייקבע אם הנוהג בעינו יעמוד או ישונה?

מה יעשה כבוד בית המשפט העליון אם הוד מעלת המחוקק ישונה את חוק יסוד: השפיטה?

בכל הכבוד הראוי, התפרסמה ידיעה כאילו כוונתה של שרת המשפטים לעכב את המנוי של כבוד הנשיאה הבאה עד לאחר ליבון הסוגיה של דרך בחירת הנשיא יועמד לבחינה של בג״צ. האומנם? היכול בית המשפט העליון לקבוע עמדה כשהוא בעצם בעל דין? העותר והשופט?

״הצעה״ זו היא הנותנת שקיים חלל בעשיה המשפטית. אין מי שייקבע במחלוקת בין בית המשפט ובין הממשלה.  שהלא כנגד כל פעילות של הממשלה, יכול היום – כמעט כל אדם – לעתור לבית המשפט העליון. הוא האזרח הנו העותר, ובית המשפט שופט. והנה נמצאנו למדים על עתירה שיגיש בית המשפט העליון כנגד השרה ובית המשפט העליון ידון בה? גם אם הצדק ייעשה, הוא ממש לא ייראה.

מעז, כנראה ייצא מתוק. יש להקים גוף – אפילו, אד הוק – שידון במחלוקות אלו – שהנן נדירות – שבין בית המשפט העליון ובין הממשלה. שהלא כפי שבית המשפט העליון חושב שמותר לו לדרוש להימנע מעשיית שנויים ״קונסטיטוציוניים״ [ומדובר בשינו שיטת בחירת נשיא בית המשפט העליון, שהינו, פילוסופית, אם לא משפטית, שנוי קונסטיטוציוני], מותר לשרת המשפטים לדרוש שנוי, אם היא חושבת שכך נכון לעשות.

בתקופות בה בית המשפט העליון רשאי לבטל חוק של הכנסת, התערבותו במעשי ממשל ומעשי חקיקה הנה רחבה ואף רחבה מאוד, לא יכול להיות מצב בו אותו גוף עצמתי לא יהיה חשוף לשנויים הנדרשים על ידי  הרשויות האחרות האמונות על ניהול המדינה ואשר כן עמדו למבחן אימון של האזרח.

אני יודע שהנשיאה נאור חרדה מאוד וסולדת מרעיון ״הדיקטטורה השיפוטית״. אבל קודמיה שגו, והיא משלמת את המחיר. על הנשיאה נאור נגזר להשיב את אמון העם בבית המשפט העליון. הדרך לכך עוברת דרך שקיפות [כמו למשל, כיצד מחליטים שופטי ישראל על המועמדים מטעמם לכהונת בית המשפט העליון]. איום בעתירה לבג״צ על בקשתה של שרת המשפטים הנו מסר ששרת המשפטים כשלה. שאסור  לה לבקש שנוי. שאסור לה לחשוב ששנוי ייטיב עם המערכת כולה. מדובר בחשיבה שגויה. נשיא בית המשפט העלון הנו תפקיד אדיר עצמה, היו כאלה שכשלו בו, ומותר לשרת המשפטים – והיא אף חייבת אם זו הנה חשיבתה – לבקש להבטיח שכישלון לא יחזור על עצמו.  שיקול ה״סיניוריטי״ אין לו דבר עם יעילות, [ואין באמור לעיל, חלילה, על מנת לחוות דעה על כבוד השופטת חיות] עם יכולות, אלא רק ותק. כזכור, ביקש יושב ראש ועדת החוקה למנוע בחירתה של הגברת ארבל לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, [והוא לא עשה זאת ממניעים אישיים] וכבוד הנשיא דאז סירב לבקשתו. מה היה קורה לו הייתה נבחרת הגברת ארבל כ״נשיאה״ בשל סיניוריטי? .

סיניוריטי או ותק אין בו די על מנת להיות נשיא בית המשפט העליון. מותר לשרת המשפטים לחשוב שישנם גם מבחנים אחרים.

במקום להחליף ״מהלומות״ הייתי מציע לשתי הנשים הכל כך מיוחדות הללו לישב יחדיו ולפתור את השאלה בדרכי נעם.  הם יכולות, ולכן הן חייבות.

*

התפרסם היום כי במאה שערים הופץ ״פשקוויל״ המצווה לרצוח חיילות או המבקשים לעודד שירות בצה״ל.. מיותר לציין כי כולנו תקווה שכל הקשורים לפשקוויל הלזה יימצאו ויבלו שנים רבות בבית הכלא [ואולי, בבית כלא צבאי עם המשמעת המיוחדת הנלווית אליו].

אותי מטרידה בנושא זה שאלה אחרת. דממת המנהיגים. אני מחפש ואיני מוצא גינוי.  אכן ״חדרי חרדים״ קבע שמדובר בפרובוקציה. אני מוכן לקבל. אבל לא הם ולא אני ולא אחר, בטוחים בכך. בכל הכבוד הראוי אמורים חברי הכנסת החרדים, ומועצת גדולי התורה לפעול בקול ענות גבורה נגד הפשקוויל. לגנותו בקול גדול, להטיל חרמות. כי השתיקה היא הודאה. אני בטוח שאין אדמו״ר בישראל שמסכים לפשקוויל הלזה. רק חבל שאין אדמו״ר שאומר זאת.

פשקוויל במאה שערים

כשהושווה ראש אכ"א לאדלוף היטלר בפשקוויל אחר, גינה את ההשוואה ההזויה והמזעזעת הזאת ראש תנועת ש״ס. כיצד זה לא כוסו קירות מאה שערים בהודעות גינוי להשוואה, מטעם חצרות האדמו״רים? כיצד זה קירות בני ברק ומאה שערים אינם מכוסים בהבעת זעזוע על הדרישה לרצח חיילים?

את האמת יש לומר כ״אחד העם״ הדממה מפריעה לי יותר מהפשקוויל עצמו. את הפשקוויל פרסמו פרחחים האמורים לישב שנים בבית כלא, השתיקה הנה של מנהיגי הדור. זו טרגדיה של ממש.

זלי יפה,

ירושלים

חלוקת הכותל? על שום מה - יוני 2017

 חלוקת הכותל? על שום מה

מאוד הייתי מבקש להיות יהודי ירא שמיים, ולא תמיד ההצלחה בידי. ואולי, כמעט תמיד אני נכשל. יש שכישלונותיי במעשי ויש שכישלונותיי במחשבתי. ייתכן שאת אשר אכתוב להלן יהיו שיראו ככישלון ואף ככישלון גדול. ואף על פי כן כתוב אכתוב, לקיים ״עשה אמת מפני שהיא אמת וסוף הטובה לבוא״.

יש נתונים מאצל התנועה הרפורמית שהנם – לא פחות ולא יותר – איום של ממש על שורשה של היהדות. קבלת תעודת גיור מאצל רב רפורמי [ולעתים אף קונסרבטיבי] דורשת ״מאמץ״ של תשלום של 150 דולרים, ובכך תם ונשלם. תעודת הגיור נשלחת, ליהודי החדש, שאין לו ולו צל של ספק, לידע יהדות מה היא.

אבל, הגם שגיורים אלה קשים הם כספחת, יש לזכור - למעט אלו ״הגרים״ - היהודי הרפורמי, היהודי הקונסרבטיבי הוא יהודי. כן, כמוך וכמוני. והם בני זכויות כיהודים. לא כיהודי רפורמי ולא כיהודי קונסרבטיבי, אלא כיהודי. כפי שאני איני בר זכויות כיהודי אורתודוקסי, אלא כיהודי.

והשאלה הנה, מה צופן העתיד ליחסי היהודי עם היהודי? האם ניצחון פוליטי זה או אחר לעת הזאת, הנה השקעה נבונה לטווח ארוך? או האם יש בה על מנת להעמיק את הקרע, לגדוע את הקשר בין יהודי ויהודי? והקרע יעמיק בין מדינת ישראל והגלות, והקרע הזה אין בו על מנת לאחד בין רבדיה השונים של מדינת ישראל. יש בו ניצחון פוליטי המעיד על ראייה קצרת מועד, מאוד קצרת מועד.

לא הייתי מחלק את הכותל על פי הגדרות דתיות. חלוקה כזו יש בה הכרה בפילוג. אני מחפש את הגשר. אני מבקש שהיהדות האורתודוקסית ״תכבוש״ את אותם המתייחסים לתנועות אחרות, לא באמצעות מעשי חקיקה שנויים במחלוקת, אלא בשפע של אהבה והוד.

הכותל המערבי 1934

העדתי במעונכם בעבר, כי כל ציווי דתי ואשר לא ״זכה״ לחקיקה בכנסת, לא היה שנוי במחלוקת. בעבר כמעט הכל הביאו את בניהם בבריתו של אברהם אבינו, כמעט כל כניסה לבית זכתה למזוזה. עד אשר בשל ״מלחמת הדת״ בקשו אלה ואחרים ״להפגין״ סלידתם, ועקרו את המזוזה מהדלת ומהלב.

מאידך כל נושא דתי ואשר זכה לחקיקה בכנסת, האדיר פלגנות, האדיר כוחם של מפלגות או תנועות פוליטיות המבקשות הן לעשות את הדת ״קרדום לחפור בה״ בנוגחם כל נושא דתי - וחוק נישואין וגירושין הנה דוגמה אחת.

והשאלה הנה האם ההתנגחות הדתית, והניצחון החקיקתי, הוא הנו הפתרון? צא ולמד. חוק נישואין וגירושין הנו חוק דתי.  מספר המתחתנים בישראל על פי דת משה וישראל לא היה כל כך נמוך. יתר על כן, ישראל כמדינה ״מתירנית״ יודעת בגידות היא. וצאצאיהם של אותם בגידות? מה יהא עליהם?

נשאיר את מרביתו של הכותל המערבי כבית כנסת אורתודוקסי, [אגב אורחה, האם כל  המתרפסים היום על אבני הכותל עושים זאת על פי הגישה ״האורתודוקסית״? ודאי שלא. מי לידנו יתקע שהאגודות המצטופפות היום ברחבה עושות זאת כדת משה וישראל?]. תהא חלקה אחת על יד הכותל ללא כל הגדרה, כל דכפין ֿייתא ויבוא. כמובן שאף אצל  מקום זה נידרש לכללים. לא יונפו שם דגלי מסרים השנויים במחלוקת או המהווים אתגר אינטלקטואלי [לא יונפו שם דגלי ״הגאווה״ או במופגן דגלי אידאולוגיה אלה או אחרים].

ואנו האורתודוקסים, נשכון בקירוב, בהוד בהדר, באהבה ואחווה. הסיכוי לקרוב גדול יותר מהניצחון הפוליטי. ״אמר רבי אלעזר הקפר. אפילו  כל ישראל עובדים עבודה זרה [אבל] ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם״. אם כך ננהג, אנחנו נוביל, אנחנו נחבק, אנחנו נקרב. שאם לא כן ההתבוללות בקרב התנועות האחרות תעשה שמות בכולנו. רובו של עם יאבד בין הגויים. והלא כל ישראל ערבין זה לזה.

אני מעיד שלבית הכנסת הגדול בירושלים מגיעים סטודנטים  מכל העולם – גם אותם הלומדים בהיברו יוניון קולג׳ – מרכז התנועה הרפורמית בישראל.  לא, הם אינם עושים שבתם במרכזם, הם באים לשמוע אל הרינה ואל התפילה בבית כנסת אורתודוקסי.  קירוב מאהבה זו השקעה לטווח ארוך. ניצחון פוליטי מהווה הצלחה רגעית  וכישלון לאורך ימים.

זלי יפה.

ירושלים