אל תשלחו את ערפאת - 09 ביולי 2002

אל תשלחו את ערפאת

כל ניצחון צבאי מושלם מחייב שני אלמנטים. הנצחון הצבאי בפועל מחד, והבנתו של האויב כי נוצח מאידך. קיומו של האלמנט השני חשוב הוא לעין ערוך מפני שיש בו על מנת להכתיב את המהלכים המדיניים שיבואו בעקבות המהלכים הצבאיים – כמעט כאמרתו של אותו מדינאי בריטי בן המאה השמונה עשרה שאמר "דיפלומטיה הינה מלחמה באמצעים שאינם צבאיים".

כך למשל, זכורה היטב שיחת הטלפון המפורסמת בין נשיא מצרים נאצר ובין המלך חוסיין, לאחר מלחמת ששת הימים. באשר לא ניתן היה "לפרש" את מלחמת ששת הימים כניצחון צבאי, בקשו שני מנהיגי ערב אלה "לתרץ" את מפלתם בהשתתפות האקטיבית של צבא ארצות הברית במלחמה. נכון הוא שישראל לא השכילה לנצל את הניצחון הצבאי ליישום מדיניות ארוכת טווח, אבל הכשלון המדיני ההוא אינו סותר את הנחת היסוד המונחית בראשיתו של מאמר.

בספרו על שנותיו בבית הלבן מעיד הנרי קיסינג'ר כי במהלך מלחמת יום הכיפורים ביקש הוא למנוע את מפלת הצבא המצרי – על מנת למנוע השפלה נוספת מהאומה הערבית. באשר, כך הוא – מצרים תנהל משא ומתן עם ישראל רק לאחר שיושב לה קמעה מכבודה האבוד ממלחמות העבר.

דא עקא שלו יישאל כל מצרי ברחוב מי לדעתו ניצח במלחמת יום הכיפורים, יענה כי מצרים ניצחה. והחמור מכל - הוא מאמין בכך, ולא יעזרו כל הניתוחים הצבאיים המעידים אחרת. אשר על כן לא ייראו במצרים מצעדי צבא לזכר מלחמת ששת הימים. אבל מדי השישי באוקטובר יערך מצעד צבאי גדול.

כשלונו של "מבצע שלום הגליל" הוא כי המובס אינו מבין שהובס. והמפלה הינה גדולה שבעתיים, באשר כי יישאל כל לבנוני על מה ולמה עזב צ.ה.ל את דרום לבנון, הוא יענה כי צ.ה.ל נסוג. וניתוחיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק נפלו על אזניים ערלות בישראל, קל וחומר בלבנון.

הטרור הלפסטינאי מתגבר כל עת אשר חש הוא בחולשה בישראל. תקוותו הגדולה ביותר של ערפאת נעוצה הייתה בהפגנות נגד הממשלה, בהתפתחות תופעת הסירוב שכשלה. נסיונותיו הפוליטים המאומצים ביותר הייתה לגרום לפירוקה של ממשלת האחדות. את כל אלה עשה – בין השאר – על ידי נסיון ליצור דמורליזציה בציבור הישראלי באמצעות פעולות הטרור.

אין לי ספק כי שליחתו של "האריס" לגלות תביא בעקבותיה לחץ דיפלומטי אדיר להשיבו. אני מוכן להמר כי ארצות הברית לא תעמוד בלחץ האירופאי ואבו עמר "יזכיר" למדינות ערב כי עליהם לתמוך בשובו. נכון יהא להניח כי הפגנות התמיכה בו ברחוב הערבי שיאיימו על יציבות השלטון במדינות הערביות "המתונות" יכפו על אלה לעשות כל מאמץ מדיני על מנת לגרום להשבתו של ערפאת. איני בטוח שארצות הברית תוכל לעמוד לצידה של ישראל במבחן זה. ואם חלילה תיאלץ ישראל להשיב את ערפאת לעזה או רמאללה, יראו בכך העולם הערבי בכלל והפלסטינאים בפרט ניצחון אדיר, כמעט ואמרתי, היסטרי. ולא יועילו כל התירוצים וההסברים של מדינת ישראל או הניתוחים הצבאיים המעידים על ערעור תשתית הטרור. ארגוני הטרור יסיקו כי האלימות משתלמת, ועוד איך.

נכון יהא באם ערפאת יישאר באזור. גם אם כתוצאה מהלחץ הבינלאומי ייאלץ צ.ה.ל לסגת מרמאללה וערפאת ישוחרר ממגבלותיו, לא הרי הנזק שייגרם כתוצאה משחרור המגבלות כהרי הנזק שייגרם כתוצאה משובו של הראיס הביתה לאחר גלות כפויה.

זלי יפה.

חשיבה קשה - 20 בינואר 2004

חשיבה קשה

כל מי שלמד אי פעם את משנתו של ניקולא מקיאבלי חש בליבו רגשות מעורבים. מחד, כיצד יכול מאן דהו לדבר כך? אך מאידך, אותו קורא גם חש אנחת רווחה. הוא – מקיאבלי – אמר כבר את הדברים ואין צורך לחזור עליהם.

מפני שלולה אמרם, מאן דהו צריך היה להתמודד עם החשיבה הלזו.

האתגר המקיאבליסטי הלזה חוזר על עצמו חדשות לבקרים. ויש אשר נדרשים אנו לאמור דבר שלכאורה אסור לאומרו. אבל עם שייאמר על ידי האחר, אזי טוב שהדברים נאמרו, ונשמעו, ואז יצא המרצע מן השק.

"טרם אחל דברי" עוד אבקש לאמור את זאת. אני מבין אלה שחושבים כי הטבח במערת המכפלה בפורים לפני כשבע שנים היה מעשה מזוויע, לא היה בו כי אם חילול השם. וגם אם אין אנו יודעים בדיוק מה היה חלקו של הד"ר גולדשטיין, ולכן יש להיזהר בשפיטתו לאחר מותו, הפיכתו לקדום הינה הוספת חטא על פשע. אני מאמין בחובה לשמור על טוהר הנשק, ופגיעה באזרחים חפים מפשע הינה תופעה מצמררת. אבל, קראתי מעט – לא יותר מדי [יגידו חברי] – היסטוריה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נערך ויכוח לטובתו של העיתון המנצ'סטר גארדייאן שדן בשאלה האם ניתן להלחם בדיקטטורה כל עוד הלוחם שומר על ערכי הדמוקרטיה. התשובה הייתה שלילית. והדברים ברורים. אדם מאבד חירותו בהולכו לצבא. מכתביו נפתחים, שיחות הטלפון שלו זוכות להאזנה והוא נדרש אף להקריב את חייו.

אין דמוקרטיה בעולם שלא שמה בראש מעייניה את "טוהר הנשק". אך אף לא אחת מהן יישמה את זו התורה הלכה למעשה. בנות הברית השמידו את עריה של גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית השמידה שתי ערים ביפאן באמצעות פצצות אטום. צרפת הייתה אכזרית במיוחד באלג'יריה, ארצות הברית תקפה אזרחים כאשר הפציצה את האנוי בזמן מלחמת ויטנאם, הכוחות שלחמו כנגד הטאליבן פגעו באנשים נשים וטף, ויש העומדים את מספר האזרחים שנפגעו על ידי כוחות ארצות הברית בעשרות אלפים. ואף אזרחיה המפוחדים של עיראק למדו על בשרם על "טוהר הנשק". שליחיו של האום שביקשו לעשות סדר בבוסניה עשו זאת על חשבון דמם של חפים מפשע.

יתר על כן. יש מקרים ואשר מדינות מערביות מקריבות במודע אף את אזרחיהם שלהם על מנת לשמור על שלום הציבור. כך ביום 11 ספטמבר, 2001, לאחר נפילת המטוסים בפעולות הטרור במרכז הסחר העולמי, בפנטגון ובפנסילבניה, קבלו טייסי חיל האוויר של ארצות הברית הוראה חד משמעית להשמיד כל מטוס העושה דרכו ברדיוס של חמישים קילומטרים מוושינגטון הבירה. גם אם מדובר במטוס חטוף המלא בנוסעים חפים משפע.

אוטובוס לאחר פיגוע התאבדות

כאשר אויב נלחם, שיקוליו בהנחיתו מכה כואבת הינה ראשית להכאיב, והיכולת שלו – של האויב – למנוע מעצמו מכה דומה. הפלסטינאים שולחים למעוננו מתאבדים לבתי קפה, לאוטובוסים, ולעת הזאת הם שוקלים "לבקר" בבתי דירות, כי ישראל אינה מגיבה באותו מטבע. הבטחון הלזה בא לידי ביטוי לא רק באירועים עצמם אלא בשמחה לאיד ברחובות עזה ושכם, או אפילו בבתי הכלא בישראל שם יושבים מחבלים שפוטים. והם שמחים כי הם אינם מכירים את הפחד. והם בטוחים כי "לי זה לא יקרה". יש כאן ניצול ציני ומרושע של טוהר הנשק נחלת החשיבה של החייל הישראלי.

מה היה קורה, לו הפלסטינאי ברחוב היה יודע שגם הילד שלו בסכנה? מה היה קורה לו אותו שמבקש לחגוג את הריגתם של אב וביתו יום לפני חתונתם היה מתחייב בראשו? מה היה קורה לו לאחר הריגתם של ילדים חפים מפשע ברחוב בירושלים היה מרכז עזה הופך למרכז נפגעים?

חשיבה מצמררת, אני יודע. אבל לא תהיה דרך אחרת להפסיק את פעולות הטרור. הסיכול הממוקד לא יעשה את העבודה. הפחד של האיש ברחוב, הכאב של האובדן של רבים והחשש כי ישראל תגיב באותה דרך אך בהיקפים הרבה יותר גדולים תערער את תשתית התמיכה במתאבדים. אם יידע המפגין תמיכה בשאהיד כי דמו בראשו, הוא לא יפגין. אם ידע הפלסטינאי בשכם כי לאחר שיתפוצץ אוטובוס בירושלים, יתפוצצו שניים בעזה [גם ללא מתאבדים], הוא יפחד. הוא יתחיל להבין שהמחיר יקר. לא יהיה פה מרחץ דמים. כי אנחנו לא נסתפק בכך. בדרך זו אנו נהרוס הכל ונבנה הכל מחדש. כאשר הפלסטינאי יבין כי לא רק השאהיד דמו בראשו כי אם גם אלה המשתתפים בהלוויה שלו או המחלקים סוכריות כהפגנת שמחה, יתחיל לחדור הפחד.

אני יודע שחפים מפשע ייפגעו. אני גם יודע שעליי לבחור בין חפים מפשע כאן ובין חפים מפשע שם. הבחירה שלי פשוטה. מי שחושב שהילדים שלנו ימותו באוטובוסים והילדים שלהם יצרחו ברחובות "אללה אכבר" וילכו הביתה לשון שנת מבטחים צריך לדעת שהוא טועה טעות קשה. אז, אם בגלל זה אני פושע מלחמה, אני מסכים.

אם לא יחדור הפחד, יחדור המחבל הבא עם עוצמה גדולה יותר, עם נשקים רבים יותר. עם פעולת טרור שאינה קונבנציונאלית. אם עזה תשלם את המחיר היקר, בסופו של דבר, לאחר הפחד יבוא הבטחון. לא רק לנו, גם להם.

זה קשה. זה נורא, אבל כנראה שהפלסטינאים אינם מותירים לנו ברירה אחרת. טרור אינו יכול לחיות ללא תשתית של תמיכה של האדם ברחוב. את התמיכה הלזו יש להשמיד.

אני כותב את הדברים בחלחלה. כי אני יודע שאם לא נפעל במהירות ובהחלטיות למוטט את זו התשתית, הפעולה הבאה, או זו שאחריה עלולה להיות כמו בספרם של שני היסטוריונים שכתבו על הרוכב החמישי. פעולת טרור לא קונבנציונאלית.

הטרכדיה הינה שהגענו למצב הלזה. שלא השכלנו למוטט את התשתית בדרך אחרת. השמדת ערוצי התקשורת. פגיעה באותו אדי בעזה שבמסגד הגדול הסביר כי דם יהודי שווה לדם של כלבים. הוא אמר, האלפי שמעו וקבלו, ואנחנו שתקנו. אנחנו שלמנו במחיר של אלף הרוגים ויותר. עד כמה שהרעיון מצמרר, בסופו של דבר הוא יעזור לנו אך לא פחות מכך, לפלסטינאים, לחיות בשלום ובשלווה. וכותב שורות אלו מעוניין בשלוותנו כמו גם בשלוותם.

זלי יפה.  

חרפת העגל - 27 בינואר 2004

חרפת העגל

אם מערכת החינוך לא תעצור את תופעת הסמים וההתבהמות של בני הנוער, התופעה תעצור את מערכת החינוך.

לפני שבוע נערכה לחוף ים סוף מסיבה של בני נוער אשר הייתה מלווה בריקודים עד כדי טרוף, מצבור רב של סמים מסמים שונים ולא מעט בהמיות ללא מעצורים. לתומי חשבתי שגם לטירוף יש גבול, ונראה שטעיתי.

באותה מסיבה, שנערכה בחסות מלון הנסיכה באילת, החליטו כי ניתן לבעוט בכל אמת מידה, בכל ערך, לקיים מה שנאמר "ומותר האדם מן הבהמה אין". שיאו של ארוע היה הצגתו של "עגל הזה".

אף מבין אלה שבאו למסיבה לספק את ייצרם היו שנבהלו, אבל המארגנים לא הבינו מה הבעיה. כיצד זה שאל אחד המארגנים אנשים המחללים שבת מוחים כנגד "עגל הזהב"?

הגיון מרשים. מי שעשה עבירה אחת, מה לו כי יבקש שלא לעבור עבירה אחרת? על פי הגיון זה, מי שאינו משלם מס הכנסה, מדוע שלא ישדוד בנק? ומי שמעל בכספים, מדוע שלא ירצח? שהלא מי שמחלל שבת אמון לעבור גם על כל עבירה אחרת שבתורה.

ההיסטוריה מוכיחה כי ככל שעובר הזמן דועכת ההרגשה המלווה כל ארוע. אבל יש סמלים שמשמעותם נשארת כשהייתה לעולמים, ועם שאינו מכבד את סמליו, רומס אותם, סופו שהוא רומס את עצמו. מעשה "עגל הזהב" הוא סמל. סמל של מרידה בקדוש ברוך הוא, סמל של מרידה במוסכמות, סמל של הפיכת האדם לבהמה.

הסמל הזה הפך לשיאה של המסיבה.

המסיבה הזו עם עגל הזהב היא "ירידת מדרגה" בחינוך הנוער. לא שמנו אל לב שהנוער החל לשתות, התעלמנו מטיפול רציני בבעיית הסמים בין בני הנוער, חשבנו שנכון יהיה לתת חינוך מיני לנוער. אלא שהנוער נכנע ליצריו ואנחנו נכנעים לנוער. עגל הזהב הוא הביטוי לתוצאת החינוך של הנוער. ערכי התאווה, הבהמיות, האפסיות. איבוד כל ערך יהודי, ציוני, הומני. אצל הנוער היצר שולט בכיפה. ואם מערכת החינוך לא תעצור את התופעה, התופעה תעצור את מערכת החינוך.

זלי יפה. 

הפתרון – הפחד. יוני 2004

הפתרון – הפחד

עובר להקמתה של המדינה בשנותיה הראשונות של המאה העשרים, הייתה שנאתם של הערבים כלפי "הישוב" כמעט ולא מתפשרת. פעולות טרור גם כמו התקפות מבחוץ היו דברים שבשגרה והאוכלוסייה הערבית ינקה שנאתה ממנהיגיה. אמיל גורי, המנהיג הערבי הפלסטינאי הודה שנים לאחר הקמת המדינה כי "קיומם של מחנות הפליטים הינם באשמת מדינות ערב שהזמינו את הפלסטינאים לעזוב את שטחה של המדינה היהודית ולשוב אליה בעקבות הטנקים של צבאות ערב".

אותם ערבים שנשארו בישראל החלו דרכם במדינה היהודית בחרדה גדולה. הגליל היה נתון למשטר צבאי. הפחד הפך למתינות ולחיי צוותא. ערביי ישראל חיו שנים רבות בשלום ואחווה עם שכניהם היהודים ביפו, בחיפה, בעכו ואף בגליל.

המבוא למלחמת שש הימים הייתה היסטריה של שנאה. "אנחנו נשחוט אתכם, אנחנו נזרוק אתכם לים" היו חלק מאמרות השפר של קול הרעם בקהיר. זו השנאה שלובתה בכל מדינה ערבית הביאה למלחמת ששת הימים שמטרתה אליבא דנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, להשמיד את המדינה היהודית ולסיים את מלאכתו של אדולף היטלר.

העולם הערבי צהל והריקודים ברחובות קהיר להודעה בדבר כיבוש תל אביב ועדו היטב.

על תושבי השטחים ששוחררו נפל הלם לאחר המלחמה והם חיו בחרדה ובפחד. אחריתו של זה הפחד, שנים של רגיעהוחיי שכנות טובים. גם המבקרים הקשים ביותר של מדינת ישראל ילאצו להודות כי רמת החיים של תושבי הערים בשטחים עלתה תחת "הכיבוש הישראלי".

דע עקה ששנות הרגיעה לא נוצלו על ידי מנהיגי ישראל למהלכים מדיניים נכונים ונבונים. היה זה שמעון פרס שיזם את הבחירות הראשונות ביהודה ושומרון שתרמו תרומה מכרעת לכוחו הפוליטי של אש"פ על חשבון "זקני הערים". הייתה זו מדינת ישראל שהקימה את החמאס כמענה לאש"פ, והגולם קם על יוצרו.

אבל העיקרון שהוכיח את עצמו במלחמת השחרור לא שונה, הפחד הפך להבנה ולשנים של חיים בצוותא.

ערביי השטחים ערבו מהפך תרבותי. ההקצנה פשתה בכל. אי אפשר לגשר בין תרבות "מערבית" לבין תרבות של אם השולחת את בנה להיהרג בניגול לכל ייצר, ולו החייתי ביותר בטבע.

יש מבנותינו בנות יענה שחשבו ש"אוסלו" יהווה נקודת מהפך. השנאה תיהפך לאהבה – כמעט בין לילה "וגר זאב עם כבש". הגם שאש"פ עומד בראש מערך השנאה ומנהל אותו, כותב הד"R יוסי ביילין בספרו האחרון מדריך ליונה פצועה, "25 שנה חיפשנו שותף למשא ומתן עד שמצאנוהו באש"פ". והוא כותב; "יש לנו עניין בכתובת שניתן להידבר איתה... ולהגיע עימה לשיתף פעולה אזורי". הרשלנות המחשבתית הלזו עוד מסתכמת בקביעה שהחתימה על הסכם אוסלו הייתה מעשה אמיץ של יאסר ערפאת. צ'מברלין במיטבו. העובדה שהרשות עומדת בראש מסע השנאה כנגד ישראל, העובדה שהטלויזיה הפלסטינאית משדרת מהמסגד הגדול בעזה כי "היהודים הם כלבים ויש לשחוט אותם" אינה פוגמת באומץ ליבו של ראיס, כי מה הקשר בין יוסי ביילין לבית המציאות?

יוסי ביילין

 אבל בניגוד לדעתו של יוסי ביילין, בין השנאה לבין החיים בצוותה היה בעבר – וכנראה שצריך לבוא גם בעתיד – שלב נוסף. שלב הפחד. וזה אינו בנמצא. גם הפעילות הצבאית במבצע חומת מגן לא הואילה מפני שבניגוד לטענות רבים וטובים בעולם צ.ה.ל שמר יותר מאשר על טוהר הנשק והאוייב ניצל זאת עד תום.

פחד פירושו שהאמהות השולחות את בניהם כשאהידים תענשנה. פחד פירושו פיצוץ ביתו של המתאבד. פחד פירושו שכל מי שהולך לסוכות אבלים ייענש. פחד פירושו הלאמת כל רכושה של משפחת המתאבד. פחד פירושו לתקוף הלוויה של מתאבד שבה שואגים בהרף נגד ישראל ויורים באוויר. פחד פירושו להשמיד את תחנות השידור של הרשות הפלסטינאית. פחד פירושו לעצור כל מסית, גם אם הוא הקאדי של עזה, ולעשות זאת באמצע הלילה ברעש גדול. פחד פירושו שכל מתאבד שניצל יוצא להורג, בשקט בצנעה, ושלא יזכה לטיפול רפואי על חשבון משלם המיסים הישראלי. פחד פירושו להכריז על חמישה ימי עוצר בערים הגדולות בגדה, לא לתת לאיש לצאת ולבוא, וכפי שהיה במלחמת ששת הימים, הנמצא ברחוב מסכן את נפשו. ופחד פירושו כי לאחר ישום העוצר טרם יישום העונש, יינתן לתושבי אותם ערים מחצית היום להוציא את כלי הנשק בעצמם תוך איום בעונש על מי שלא יעשה זאת. פחד פירושו להלאים גם את רכושו של מי שנמצא נשק בביתו. פחד פירושו פסקי דין מוות למחבלים. פחד פירושו להרוס את תשתית התקשורת בין המחבלים היושבים בכלא הישראלי ובין עמיתיהם מעבר לגדר. פחד הינו להעלים את הראיס ומנהיגים אחרים, שישבו מעט זמן בכלא הישראלי בכל מהלך המבצע ולא שיזכו לביקורי עידוד במוקטעה וללא שיוכלו לנהל את ענייני הצד השני. ההפחדה היא מילת המפתח. נכון, אין זה נעים כלל וכלל, אך ללא ההפחדה לא תנוער השנאה ולא ייגמר להשפך דם. חינוך הינו עניין של זמן, רגש הינו עניין קצר מאוד. והא ראיה השנאה שהפכה לפחד בין לילה במלחמת ששת הימים.

בשלב הזה, רק הפחד יביא רגיעה ורק הפחד יביא בעקבותיו חשיבה אחרת, הומאנית יותר, נאורה יותר. והחשיבה האחרת תטיב עם העם היהודי ועם מי שמתיימר להיות העם הפלסטינאי.

זלי יפה.

אין מחוקק מבלעדי מחוקק?

אין מחוקק מבלעדי מחוקק?

אחת מנקודות המחלוקת הנוקבות יותר בין אשר על החשיבה הדתית ואשר על כך חשיבה אחרת, הינה הגדרתו של "צדק – מה הוא"? האדם הדתי מאמין בצדק המוחלט, הלא הוא הצדק האלוקי ואשר ביטויו החשוב ביותר – התורה שנתנה משמיים. ואף על פי כן, אף הצדק המוחלט הלזה, יישומו כמעט בלתי אפשרי. אשר על כן "לא בשמיים היא", אשר על כן אף ההלכה מכירה כי ברוב ובמיעוט ההלכה היא כדעת הרוב, וגם אם הרוב טועה.

הצדק שאינו דתי הינו צדק יחסי. באשר האוחזים בשתי הקצוות, חושבים שהצדק עימם. הויכוח לעיתים הינו אמיתי ומי לידנו יתקע מי הוא הצודק ומי הינו טועה?

בשל אלו המחלוקות, נקבע אף אצל שיטות חשיבה שאינן דתיות כללים לקביעתו של הצדק המיושם. במדינות דמוקרטיות קביעתן של כללי הצדק נעשה על ידי המחוקק. אכן, העולם המערבי מכיר ב"כללי הצדק הטבעי" אך אף אלה מעוגנות בחקיקה או בחוקה. בית המשפט העליון בארצות הברית אינו יכול להרהר אחר חוק שאינו סביר באם החוק אינו סותר את החוקה של ארצות הברית.

לאחר חקיקתו של חוק בבית הלורדים קיים טכס טריקת הדלת המהווה סמל האומר, "ותו לא". אין עוררין אחרי חקיקתו של הפרלמנט.

ציור של בית הלורדים על ידיפיטר טילמנס 1708

תפקידו של בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט הינו שני אלה. עשיית צדק, ופירושו של החוק.

כפי שכתבנו, אין בנמצא "צדק מוחלט" שניתן להביאו לביטוי בבית המשפט. הצדק לפיו אנו חיים הינו צדק יחסי. כך ההנחה הקיימת – הן במשפט האזרחי והן בזה ההלכתי כי "המוציא מחברו עליו הראיה" או במשפט הפלילי "האדם הינו זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו".

אשר על כן, בהיות הצדק יחסי, כל חברה בוררת לעצמה את כללי הצדק על פיו תפעל. חברה מערבית "דמוקרטית" בוררת לה כללי צדק שאנו מכירים זה מכבר. ואלה גובשו בחוק. והחוק – כידוע לכל – הינו פרי מעשיה של הרשות המחוקקת, והרשות המחוקקת הינה יציר כפיו של "הוד מעלתו האזרח". באשר אי אפשר ואי אפשי ביישום דמוקרטיה אתונאית בדמוקרטיה מודרנית הרי שהפרלמנט – ורק הפרלמנט – מבטא הלכה למעשה את רצון העם.

אשר על כן, הכול, לרבות הרשות המבצעת וזו השופטת – כפופים להוראתיה של הרשות המחוקקת.

בית המפשט העליון עושה צדק, בין האזרח לרשות ובין האזרח לאזרח. הכלים בם הוא משתמש הינם החקיקה אותה מציבה בפניו הכנסת, פרשנותו של החוק – לפעמים על פי מחקר השוואתי – ובאין לו כלים אחרים, מחוסר ברירה, מחשבתו של השופט.

אבל השופט אינו מייצג את העם, הוא אינו נבחר מטעם העם. העם ריבון, יכול, רשאי ואף צריך, אם חש הוא כי כך מן הדין לנהוג כך, "להטיל וטו" על החלטתו של בית המשפט. אותו ריבון עושה זאת בכנסת. ואם חרה ליבו של אזרח בשל אותו "וטו" יתכבד ויצביע בבחירות הבאות עבור מפלגה אחרת.

בית המשפט באם לא יקפיד על גבולותיו יימצא עצמו עושה מעשה חקיקה. וכבר למדנו השופט זילבר ז"ל "אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילת חקיקה". התערבות הרשות השופטת בשאלות הקשורות לחוק התקציב הינה פלישה מסוכנת לתחומה של הרשות המחוקקת.

לאחרונה ביקש בית המשפט לקבוע הגדרתו של "קיום בכבוד". אין לו לבית המשפט הכלים לקבוע מה הם "החיים בכבוד". על הכנסת להבטיח את טובת העם ואם שליחי האזרח יכשלו בשליחותם, ידאג האזרח להחליף את השליחים באחרים. בית המשפט העליון בהתערבו עושה מעשה חקיקה. יתר על כן, בית המשפט מכניס עצמו לויכוח הציבורי, ואסור לו לעשות זאת.

אם בית המשפט – שלא נבחר – ייעשה מעשה מחוקק, לא תיוותר לו למחוקק הברירה אלא להגביל את סמכויות בית המשפט במעשה חקיקה. שאם לא תאמר כן, יימצא בית המשפט מרחיב חקיקתו, ותהא זו חקיקה שלא על פי רצון העם.

והדמוקרטיה, מה תהא עליה?

זלי יפה.

שניים אוחזים

שניים אוחזים

שני נושאים עלו לסערת סדר היום הציבורי ואשר לכאורה נעדרות מכנה משותף. אמרנו "לכאורה", באשר המכנה המשותף שאכן קיים בין שני אלה הינה התנתקות מרחשי הציבור.

המשבר אצל סיעת המפד"ל בכנסת גרם לתופעה פוליטית חסרת תקדים בפוליטיקה הישראלית. מפלגה, ללא שהתפצלה, מצויה בממשלה ואף אי אמון מחוצה לה. מצביעה אימון בממשלה ואף אי אמון. המפד"ל שהייתה מפלגה מרשימה עם תריסר נציגים בכנסת הופכת תחת שרביט הנהגתו של ח"כ אפי איתן לבדיחה פוליטית [הגם שהתמוטטותה היא נחלת דור קודם].

לא יושב ראש המפלגה יכול לקבוע את דרכה. מפלגה המצויה באפלה אמורה לחזור למוסדותיה שיקבעו את מדיניותה. שר העבודה והרווחה חזר ואמר לא פעם שהחלטת מוסדת המפלגה תהא מקובלת עליו. כיצד זה יכול יושב ראש המפלגה להסכים כי במפלגתו תשרור כזו אנארכיה?

ומי צודק? השר המתפטר או זה שחלק עליו? כיצד הואילה התפטרותו של מר איתן לאינטרסים של המפלגה? האם נתן יושב ראש המפלגה את דעתו על מה ולמה אין המפלגה מובילה בתחום הדתי? האם נתן את דעתו היכן באמת ייחודה של המפלגה?

כבעבר, שגגתה של מפלגה הינה העמדת הנושא המדיני בראש סדר העדיפויות שלה. אך אם כך, מדובר במפלגה מיותרת. קיימים בליכוד חברי כנסת התומכים בהתיישבות בישע ועזה. יש מפלגות שזו כל תורתם.

עם שאיבדה המפד"ל את המנהיגות הדתית במדינה לטובת מפלגות אחרות – ובראשן ש"ס – הפער בין דת ומדינה, בין דתיים ושאינם דתיים התעמק לממדים חסרי תקדים. התמקדותה של מפלגה בנושאים המדיניים רק העמיקה את הפער באשר אף אלה המבקשים לראות במפד"ל גשר, אף דתיים ואשר מבקשים לראות במפד"ל וחשיבתה הדתית נמל פילוסופי נמנעו מלעשות זאת בשל סדר "סמיכת הפרשיות" של המפלגה.

החקיקה הדתית זה מכבר עברה לנחלת מפלגות אחרות. הרבנות הראשית אינה מייצגת את אשר בקשו אנשי המפד"ל, הגם שאף מפלגה דתית אחרת לא הייתה בקואליציה עת נערכו הבחירות לרבנות הראשית. [תקוותו של חבר הכנסת איתן כי אם ייבחר אחד הרבנים הראשיים הוא ימנע את בחירתו בחקיקה העידה על הבנה פוליטית שמותר להרהר בה.].

המפלגה מנותקת בציבור בוחריה, ויתר על כן, מהציבור שאמור להיות בוחריה. היא מנותקת מאלה המבקשים יותר חינוך דתי ציוני ופחות מדיניות חוץ. מאלה המבקשים חקיקה דתית נבונה הקורצת לדתיים ושאינם דתיים. מפד"ל חלשה, פרושה השפעה דתית של המפלגות החרדיות והשפעה זו הינה כל סדר היום הפוליטי של מפלגה כמו שינוי, של שנאה דתית הבאה לידי ביטי אצל שר הפנים, של אשה כמו שולמית אלוני.

המפד"ל אינה מנהיגה, היא מונהגת. היא מונהגת כי היא מנותקת מרחשי הציבור הדתי לאומי. יבואו מוסדות המפלגה ויעוררו אותה מהאנדרלמוסיה.

ניתוק נוסף הינו תגובת נשיא בית המפשט העליון למשוב השופטים. הנשיא – בעזרת שר המשפטים – כבר הפגין אטימות מוחלטת לרחשי הציבור – עת אשר עמד על בחריתה של השופטת ארבל לתפקידה ומעמדה למרות ביקורת ציבורית רבת גוונים...

עורכי הדין הם הם החשופים למעשי השפיטה. הם יכולים להבין את הקשר בין כס המשפט והציבור. להתעלם מאשר אמרו עורכי הדין על מעשי השפיטה זו התנקות נוספת של כבוד הנשיא מרחשי הציבור. ושופט מנותק מהציבור הינו שופט לוקה, ותהא מחשבתו המשפטית אשר תהא.

זלי יפה.

רבין וזכרו - 20 בינואר 2004

רבין וזכרו

לא. יצחק רבין ז"ל לא היה הטוב שבראשי ממשלות ישראל. דוד בן גוריון, משה שרת ולוי אשכול טובים היו ממנו. אבל אין איש הזוכר את יום פטירתם. הכנסת אינה עורכת ישיבות אבל שנתיות, לשכת הנשיא אינה זוכה לערוך טכס התייחדות עם זכרו של בגין ז"ל, התקשורת אינה מלאה בכתבות ומאמרים שנים לאחר פטירתם, והחשוב מכל, איש אינו מהין לשכתב את ההיסטוריה.

לעיתים אני מטיל ספק מה מבקשים מוקירי זכרו של רבין לעשות. או שמא לא את זכרו הם מבקשים אלא "עשות את הזכר קרדום לחפור בו".

ראשית, יש לזכור משאחרוני המבקשים את לשמר את "מורשתו" של רבין הם בני משפחתו. כדאי להזכיר כי הגברת לאה רבין ז"ל נסעה לגרמניה להיות אורחת כבוד בהצגת בו נראה בחור דתי עושה את צרכיו על קברו של בעלה המנוח. גאוותה על זו ההצגה כמעט ולא ידעתה גבולות. לאה רבין ז"ל השתמשה ברצח על מנת להאדיר מחלוקות ושנאה בין כל חלקי האוכלוסין.

לאה רבין ז"ל

"משנתו של יצחק רבין" עד כמה שזו קיימת, כללה אמרות שפר שלא היו ראויות לראש ממשלה. אבל, ולו בני משפחתו יכולים לשמור על חשיבתו וכוונתו של ראש הממשלה המנוח כפי שבאו לידי ביטוי אצל אלו האמרות. "היורדים – כך מר רבין ז"ל – הם נפולת של נמושות". יובל רבין בנו של המנוח, חולק על אביו ואינו מכיר בעוצמת הרגשות שנלוו לחשיבה זו של אביו. שאם לא כן לא היה מצרף עצמו לאותן "נמושות". אבל יש המבקשים לעשות הון פוליטי בזכרו של רבין ז"ל. הפגנת הזכרון שנערכה בכיכר רבין לא הייתה כי אם הפגנה פוליטית שהזכירה כי רבין היה ראש ממשלה של השמאל. השלטים ייצגו הפגנה נגד מדיניות ממשלתית זו או אחרת. לא היה מבין המארגנים שביקש לזכור כי מדובר בראש ממשלה של כלל ישראל. אמנון ליפקין שחק לא טמן ידו בצלחת באזכרה הממלכתית בהר הרצל בעלותו על נס את "הסכמי אוסלו" כצוואתו של רבין. דברי הבל. יש בין חלקי העם הרואים באוסלו את האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז מלחמת יום הכיפורים. ועם שוחרי זכרו יבקשו להאדיר את שמו באמצעות אלו ההסכמים, עוד יימצא מי שיסכים וישווה את רבין לנוויל צ'מברליין.

ועוד אמירותיו של ראש לשכתו של מר רבין באזכרה שנערכה, כי לו היה ראש הממשלה המנוח בחיים היום, לא היו נהרגים חיילים ואחרים לא היה כי אם ריקוד על הדם. טענה זו אינה כי אם דמגוגיה זולה ושכתוב ההסטוריה. לא נעים לומר, אבל תעיד ההסטוריה שרבין לא ידע כיצד להתמודד עם האינטיפאדה. משבירת עצמות הרגליים ועד להבאתו של יאסר ערפאת למשרד הסגלגל. רבין איבד כל שליטה על שר החוץ שלו והלך לאוסלו – על אפו ועל חמתו.

יציאתו של אבי פילוסוף מישיבת הכנסת אינה כי אם התנשאות שהפגינה חזור והסבר כי הימין אינו ראוי לראש הממשלה המנוח. זו גם הסיבה שהגברת רבין פילוסוף מחתה אצל משרד החינוך על לימוד הירצחו של רחבעם זאבי עת למדו על הירצחו של יצחק רבין.

יצחק רבין היה רוצה שייזכר כראש ממשלה של כל עם ישראל. בני משפחתו וקרוביו מבקשים להופכו לראש ממשלה של השמאל בלבד. אולי יחשבו אותם יפי נפש על מה ולמה לא הייתה הכנסת מלאה בישיבת האבל לזכרו של מר רבין? היה זה זלזול מטעם חברי הכנסת? אני חושב שנקעה נפשו של הציבור שכולו אשם ברצח רבין. הוא לא אשם בהירצחו. אלה המשתמשים בו אשמים בחילול זכרו.

לא חשבתי שרבין היה ראש ממשלה טוב. אבל הוא היה ראש הממשלה שלי. אני חשבתי ש"פלופלורים" הייתה מעידה חמורה בשביל העומד בראש המדינה, אבל תרומתו למדינה אין לה אח ורע. הוא לא היה דוד בן גוריון, לא שרת ולא אשכול. אבל את זכרו יש לכבד. את הירצחו יש לזכור על מנת שישמש תמרור אזהרה. לא במורשת עסקינן, כי איין. לא בראש ממשלה נטול מחלוקות עסקינן – כי היו. אבל הוא ראש הממשלה של כולנו.

בני משפחתו וחבריו, בהתנהגותם מחללים את זכרו.

זלי יפה.