אין מחוקק מבלעדי מחוקק?

אין מחוקק מבלעדי מחוקק?

אחת מנקודות המחלוקת הנוקבות יותר בין אשר על החשיבה הדתית ואשר על כך חשיבה אחרת, הינה הגדרתו של "צדק – מה הוא"? האדם הדתי מאמין בצדק המוחלט, הלא הוא הצדק האלוקי ואשר ביטויו החשוב ביותר – התורה שנתנה משמיים. ואף על פי כן, אף הצדק המוחלט הלזה, יישומו כמעט בלתי אפשרי. אשר על כן "לא בשמיים היא", אשר על כן אף ההלכה מכירה כי ברוב ובמיעוט ההלכה היא כדעת הרוב, וגם אם הרוב טועה.

הצדק שאינו דתי הינו צדק יחסי. באשר האוחזים בשתי הקצוות, חושבים שהצדק עימם. הויכוח לעיתים הינו אמיתי ומי לידנו יתקע מי הוא הצודק ומי הינו טועה?

בשל אלו המחלוקות, נקבע אף אצל שיטות חשיבה שאינן דתיות כללים לקביעתו של הצדק המיושם. במדינות דמוקרטיות קביעתן של כללי הצדק נעשה על ידי המחוקק. אכן, העולם המערבי מכיר ב"כללי הצדק הטבעי" אך אף אלה מעוגנות בחקיקה או בחוקה. בית המשפט העליון בארצות הברית אינו יכול להרהר אחר חוק שאינו סביר באם החוק אינו סותר את החוקה של ארצות הברית.

לאחר חקיקתו של חוק בבית הלורדים קיים טכס טריקת הדלת המהווה סמל האומר, "ותו לא". אין עוררין אחרי חקיקתו של הפרלמנט.

ציור של בית הלורדים על ידיפיטר טילמנס 1708

תפקידו של בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט הינו שני אלה. עשיית צדק, ופירושו של החוק.

כפי שכתבנו, אין בנמצא "צדק מוחלט" שניתן להביאו לביטוי בבית המשפט. הצדק לפיו אנו חיים הינו צדק יחסי. כך ההנחה הקיימת – הן במשפט האזרחי והן בזה ההלכתי כי "המוציא מחברו עליו הראיה" או במשפט הפלילי "האדם הינו זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו".

אשר על כן, בהיות הצדק יחסי, כל חברה בוררת לעצמה את כללי הצדק על פיו תפעל. חברה מערבית "דמוקרטית" בוררת לה כללי צדק שאנו מכירים זה מכבר. ואלה גובשו בחוק. והחוק – כידוע לכל – הינו פרי מעשיה של הרשות המחוקקת, והרשות המחוקקת הינה יציר כפיו של "הוד מעלתו האזרח". באשר אי אפשר ואי אפשי ביישום דמוקרטיה אתונאית בדמוקרטיה מודרנית הרי שהפרלמנט – ורק הפרלמנט – מבטא הלכה למעשה את רצון העם.

אשר על כן, הכול, לרבות הרשות המבצעת וזו השופטת – כפופים להוראתיה של הרשות המחוקקת.

בית המפשט העליון עושה צדק, בין האזרח לרשות ובין האזרח לאזרח. הכלים בם הוא משתמש הינם החקיקה אותה מציבה בפניו הכנסת, פרשנותו של החוק – לפעמים על פי מחקר השוואתי – ובאין לו כלים אחרים, מחוסר ברירה, מחשבתו של השופט.

אבל השופט אינו מייצג את העם, הוא אינו נבחר מטעם העם. העם ריבון, יכול, רשאי ואף צריך, אם חש הוא כי כך מן הדין לנהוג כך, "להטיל וטו" על החלטתו של בית המשפט. אותו ריבון עושה זאת בכנסת. ואם חרה ליבו של אזרח בשל אותו "וטו" יתכבד ויצביע בבחירות הבאות עבור מפלגה אחרת.

בית המשפט באם לא יקפיד על גבולותיו יימצא עצמו עושה מעשה חקיקה. וכבר למדנו השופט זילבר ז"ל "אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילת חקיקה". התערבות הרשות השופטת בשאלות הקשורות לחוק התקציב הינה פלישה מסוכנת לתחומה של הרשות המחוקקת.

לאחרונה ביקש בית המשפט לקבוע הגדרתו של "קיום בכבוד". אין לו לבית המשפט הכלים לקבוע מה הם "החיים בכבוד". על הכנסת להבטיח את טובת העם ואם שליחי האזרח יכשלו בשליחותם, ידאג האזרח להחליף את השליחים באחרים. בית המשפט העליון בהתערבו עושה מעשה חקיקה. יתר על כן, בית המשפט מכניס עצמו לויכוח הציבורי, ואסור לו לעשות זאת.

אם בית המשפט – שלא נבחר – ייעשה מעשה מחוקק, לא תיוותר לו למחוקק הברירה אלא להגביל את סמכויות בית המשפט במעשה חקיקה. שאם לא תאמר כן, יימצא בית המשפט מרחיב חקיקתו, ותהא זו חקיקה שלא על פי רצון העם.

והדמוקרטיה, מה תהא עליה?

זלי יפה.