חשיבה קשה - 20 בינואר 2004

חשיבה קשה

כל מי שלמד אי פעם את משנתו של ניקולא מקיאבלי חש בליבו רגשות מעורבים. מחד, כיצד יכול מאן דהו לדבר כך? אך מאידך, אותו קורא גם חש אנחת רווחה. הוא – מקיאבלי – אמר כבר את הדברים ואין צורך לחזור עליהם.

מפני שלולה אמרם, מאן דהו צריך היה להתמודד עם החשיבה הלזו.

האתגר המקיאבליסטי הלזה חוזר על עצמו חדשות לבקרים. ויש אשר נדרשים אנו לאמור דבר שלכאורה אסור לאומרו. אבל עם שייאמר על ידי האחר, אזי טוב שהדברים נאמרו, ונשמעו, ואז יצא המרצע מן השק.

"טרם אחל דברי" עוד אבקש לאמור את זאת. אני מבין אלה שחושבים כי הטבח במערת המכפלה בפורים לפני כשבע שנים היה מעשה מזוויע, לא היה בו כי אם חילול השם. וגם אם אין אנו יודעים בדיוק מה היה חלקו של הד"ר גולדשטיין, ולכן יש להיזהר בשפיטתו לאחר מותו, הפיכתו לקדום הינה הוספת חטא על פשע. אני מאמין בחובה לשמור על טוהר הנשק, ופגיעה באזרחים חפים מפשע הינה תופעה מצמררת. אבל, קראתי מעט – לא יותר מדי [יגידו חברי] – היסטוריה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נערך ויכוח לטובתו של העיתון המנצ'סטר גארדייאן שדן בשאלה האם ניתן להלחם בדיקטטורה כל עוד הלוחם שומר על ערכי הדמוקרטיה. התשובה הייתה שלילית. והדברים ברורים. אדם מאבד חירותו בהולכו לצבא. מכתביו נפתחים, שיחות הטלפון שלו זוכות להאזנה והוא נדרש אף להקריב את חייו.

אין דמוקרטיה בעולם שלא שמה בראש מעייניה את "טוהר הנשק". אך אף לא אחת מהן יישמה את זו התורה הלכה למעשה. בנות הברית השמידו את עריה של גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית השמידה שתי ערים ביפאן באמצעות פצצות אטום. צרפת הייתה אכזרית במיוחד באלג'יריה, ארצות הברית תקפה אזרחים כאשר הפציצה את האנוי בזמן מלחמת ויטנאם, הכוחות שלחמו כנגד הטאליבן פגעו באנשים נשים וטף, ויש העומדים את מספר האזרחים שנפגעו על ידי כוחות ארצות הברית בעשרות אלפים. ואף אזרחיה המפוחדים של עיראק למדו על בשרם על "טוהר הנשק". שליחיו של האום שביקשו לעשות סדר בבוסניה עשו זאת על חשבון דמם של חפים מפשע.

יתר על כן. יש מקרים ואשר מדינות מערביות מקריבות במודע אף את אזרחיהם שלהם על מנת לשמור על שלום הציבור. כך ביום 11 ספטמבר, 2001, לאחר נפילת המטוסים בפעולות הטרור במרכז הסחר העולמי, בפנטגון ובפנסילבניה, קבלו טייסי חיל האוויר של ארצות הברית הוראה חד משמעית להשמיד כל מטוס העושה דרכו ברדיוס של חמישים קילומטרים מוושינגטון הבירה. גם אם מדובר במטוס חטוף המלא בנוסעים חפים משפע.

אוטובוס לאחר פיגוע התאבדות

כאשר אויב נלחם, שיקוליו בהנחיתו מכה כואבת הינה ראשית להכאיב, והיכולת שלו – של האויב – למנוע מעצמו מכה דומה. הפלסטינאים שולחים למעוננו מתאבדים לבתי קפה, לאוטובוסים, ולעת הזאת הם שוקלים "לבקר" בבתי דירות, כי ישראל אינה מגיבה באותו מטבע. הבטחון הלזה בא לידי ביטוי לא רק באירועים עצמם אלא בשמחה לאיד ברחובות עזה ושכם, או אפילו בבתי הכלא בישראל שם יושבים מחבלים שפוטים. והם שמחים כי הם אינם מכירים את הפחד. והם בטוחים כי "לי זה לא יקרה". יש כאן ניצול ציני ומרושע של טוהר הנשק נחלת החשיבה של החייל הישראלי.

מה היה קורה, לו הפלסטינאי ברחוב היה יודע שגם הילד שלו בסכנה? מה היה קורה לו אותו שמבקש לחגוג את הריגתם של אב וביתו יום לפני חתונתם היה מתחייב בראשו? מה היה קורה לו לאחר הריגתם של ילדים חפים מפשע ברחוב בירושלים היה מרכז עזה הופך למרכז נפגעים?

חשיבה מצמררת, אני יודע. אבל לא תהיה דרך אחרת להפסיק את פעולות הטרור. הסיכול הממוקד לא יעשה את העבודה. הפחד של האיש ברחוב, הכאב של האובדן של רבים והחשש כי ישראל תגיב באותה דרך אך בהיקפים הרבה יותר גדולים תערער את תשתית התמיכה במתאבדים. אם יידע המפגין תמיכה בשאהיד כי דמו בראשו, הוא לא יפגין. אם ידע הפלסטינאי בשכם כי לאחר שיתפוצץ אוטובוס בירושלים, יתפוצצו שניים בעזה [גם ללא מתאבדים], הוא יפחד. הוא יתחיל להבין שהמחיר יקר. לא יהיה פה מרחץ דמים. כי אנחנו לא נסתפק בכך. בדרך זו אנו נהרוס הכל ונבנה הכל מחדש. כאשר הפלסטינאי יבין כי לא רק השאהיד דמו בראשו כי אם גם אלה המשתתפים בהלוויה שלו או המחלקים סוכריות כהפגנת שמחה, יתחיל לחדור הפחד.

אני יודע שחפים מפשע ייפגעו. אני גם יודע שעליי לבחור בין חפים מפשע כאן ובין חפים מפשע שם. הבחירה שלי פשוטה. מי שחושב שהילדים שלנו ימותו באוטובוסים והילדים שלהם יצרחו ברחובות "אללה אכבר" וילכו הביתה לשון שנת מבטחים צריך לדעת שהוא טועה טעות קשה. אז, אם בגלל זה אני פושע מלחמה, אני מסכים.

אם לא יחדור הפחד, יחדור המחבל הבא עם עוצמה גדולה יותר, עם נשקים רבים יותר. עם פעולת טרור שאינה קונבנציונאלית. אם עזה תשלם את המחיר היקר, בסופו של דבר, לאחר הפחד יבוא הבטחון. לא רק לנו, גם להם.

זה קשה. זה נורא, אבל כנראה שהפלסטינאים אינם מותירים לנו ברירה אחרת. טרור אינו יכול לחיות ללא תשתית של תמיכה של האדם ברחוב. את התמיכה הלזו יש להשמיד.

אני כותב את הדברים בחלחלה. כי אני יודע שאם לא נפעל במהירות ובהחלטיות למוטט את זו התשתית, הפעולה הבאה, או זו שאחריה עלולה להיות כמו בספרם של שני היסטוריונים שכתבו על הרוכב החמישי. פעולת טרור לא קונבנציונאלית.

הטרכדיה הינה שהגענו למצב הלזה. שלא השכלנו למוטט את התשתית בדרך אחרת. השמדת ערוצי התקשורת. פגיעה באותו אדי בעזה שבמסגד הגדול הסביר כי דם יהודי שווה לדם של כלבים. הוא אמר, האלפי שמעו וקבלו, ואנחנו שתקנו. אנחנו שלמנו במחיר של אלף הרוגים ויותר. עד כמה שהרעיון מצמרר, בסופו של דבר הוא יעזור לנו אך לא פחות מכך, לפלסטינאים, לחיות בשלום ובשלווה. וכותב שורות אלו מעוניין בשלוותנו כמו גם בשלוותם.

זלי יפה.