לחקור או לא לחקור – זו היא השאלה

לחקור או לא לחקור – זו היא השאלה

רשויות אכיפת החוק בכל מדינה הנם נאמנו של האזרח. הם אמורים לשמור על האזרח מפני חברו והם אמונים לשמור על האזרח מפני השלטון. רשויות אכיפת החוק הים כלי ההגנה של השלטון מפני אימת השלטון. אמונתו של האזרח ברשויות אכיפת החוק הנן המסד החשוב ביותר ליציבותה של מדינה. אצל מדינה דמוקרטית, יציבות שלטון החוק באה לידי ביטוי אף בהפרדת הרשויות.

הרשות השופטת עצמה עומדת בפני משבר אמון חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. שגתה כבוד נשיאת בית המשפט העליון כשרמזה על הביקורת כנגד בית המשפט – בהנהגתו של שר המשפטים – כאילו מדובר בהסתה שאמורה להסתיים ברצח. גישה זו אינה  במקומה. ועוד, לא שמעתי היכן מצביע בית המשפט העליון על התקלות שאכן נמצאו לפתחו. היכן תרומתו שלו למשבר האמון במערכת המשפטית? האם ייאמר כי כל כולו של המשבר הנו תולדת מעשים של אחרים? איני חושב כך.

כך למשל השתתפותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר – עוד בהיותו נשיא – בישיבות וועדות הכנסת שטוב היה שלא ישב בם משישב, או בהתערבותו במעשי חקיקה [לרבות אלה הנוגעים לחוק החברות החדש של מדינת ישראל]. שהלא הגם שאין חולק על מומחיותו הנדירה של הפרופסור ברק בתחום דיני החברות – כמו גם בתחומים אחרים, אין מקום במדינה דמוקרטית כי ישב ראש הרשות השופטת אצל המחוקק. "עקשנותו" של כבוד השופט ברק לא הוסיפה לו לבית המשפט תומכים, עת נתבקש על ידי יושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת לעכב מינויו של שופט לבית המשפט העליון, והוא סירב, או עת אשר סירב להמלצה למנות שופטת אחרת כי "יש לה אג'נדה".

בית משפט העליון בירושלים

עם כל הכבוד לנשיאת בית המשפט העליון, שר המשפטים אינו הגורם בלעדיו איין למשבר האימון שפוקד את מערכת המשפט. שגגות רבות יצאו מבית המשפט העליון, ולא מעט מהחלטותיו בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק היה בהם יותר מאשר התערבות לא רצויה במלאכתן של רשויות אחרות. הרעיון כפי שהעלה כבוד הנשיא ברק כי "הכל שפיט" הנו רעיון הרסני למלאכת הפרדת הרשויות, ולא היה בו אלא להאדיר את המחלוקות בין הרשויות המבצעת והמחוקקת מחד וזו השופטת מאידך. שהלא אם הכל שפיט, לא יוכל האזרח במדינה הדמוקרטית לקבוע את אשר יקרה באחריתו כי שופטי בית המשפט העליון [שכזכור אינם נבחרים ולעולם אינם נדרשים לאמון הציבור] יטילו "וטו" על רצונו של האזרח, בכל נושא כי, כאמור "הכל שפיט". ורצונו של האזרח במדינה דמוקרטית [ולהבדיל מדמוקרטיה אתונאית] בא לידי ביטוי בדרך אחת ויחידה, דרך נציגיו אצל הרשות המחוקקת. זו הסיבה ואשר בעטיה, עת מסתיימת מלאכת החקיקה בבית הלורדים באנגליה, קיים טכס טריקת הדלת.  הווי אומר, אין  אחר מעשה החקיקה ולא כלום. אומנם כן, בארצות הברית רשאי בית המשפט העליון לדחות מעשה חקיקה הסותר את החוקה, אך גם החוקה מעשי ידי המחוקק היא. אף ארצות הברית, שלא לדבר על בריטניה הגדולה, אינן מכירות ברעיון ש"הכל שפיט".

אני מבין את ההסתייגות הקיימת לעניין הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית לעניין "משפט רמון".  עם יד על הלב, לו היה מחדל כגון זה שהתרחש בפרקליטות קורה אצל זרוע ביטחונית כלשהי, היה מאן דהוא משלם את המחיר?  אני מניח שכן. ואיש אינו יודע מה היתה תוצאתו של אותו מחדל אצל משרד המשפטים? מאידך גם אצל הזרוע הביטחונית וגם אצל הזרוע המשפטית או כל זרוע אחרת של השלטון, אי אפשר שכל פקיד יצעד כשהחרב המתהפכת תוצאתה של שגגה לעולם תרחף מעל ראשו. שהלא, לעולם ידענו לבקר את המשטרה ואת הפרקליטות ואת הצבא, ופחות מדי אמרנו לאנשים האלה – תודה.

שניים חקרו את "תקלת רמון" בדקו את התקלה. כנגד האחד הרימו גבה על מה ולמה לא יזמין לעדות את האיש שהצביע על המחדל ומדוע לא הוענקה לו הסמכות לזמן עדים? לאחר הזכירו כי שותף הוא לעסקיו של שר המשפטים. 

נכון הדבר כי הממשלה נגועה בדבר. שרי הממשלה אחראים זה לזה, ולא טוב ייעשה באם הממשלה תמנה את הועדה החוקרת. מאידך, בניגוד לדעתו של השופט בדימוס מישאל חשין, לא מן הראוי שאף נשיאת בית המשפט העליון תמנה את ההרכב. טוב ייעשה באם בהסכמה בין שר המשפטים ובין נשיאת בית המשפט העליון תמונֶה ועדה המורכבת משאינם פוליטיקאים, אינם שופטים ואינם אנשי הפרקליטות או המשטרה. הצדק ייעשה, אך יתר על כן, הצדק ייראה.

זה טוב לממשלה, זה טוב למערכת וזה טוב לאזרח.

זלי יפה

כוחו של הרגל - הצופה - 30 בינואר 2007

כוחו של הרגל

מדינת ישראל אמונה על משנתו של הפילוסוף הצרפתי בן המאה השבע עשרה צ'ארלס לואי דה סקונדט שנודע כברון מונטסקייה. זה האיש כתב בין השאר חישוק השלטון. חישוק פסיבי וחישוק אקטיבי. למען ההגינות נציין כי כשדיבר הפילוסוף הצרפתי על חישוק פסיבי, הצביע בן השאר על חשיבות הפרדת הדת מהמדינה. מיסודו של "החישוק אקטיבי" של השלטון תימצא תאוריית הפרדת הרשויות. הרשות השופטת אמונה על שמירת החוק, על אכיפתו ועל ענישתו של האזרח הסורר. למעט בית המשפט העליון – במקרים מסוימים - אין בית המשפט רשאי "להטיל וטו" על החוק. הוא יכול לבטא בדבריו את הסתייגותו, לקרוא למחוקק לשנותו, אבל טעמו האישי של כבוד השופט אינו השער בו יבוא החוק, אם ירצה יאכפו ואם יבקש יתעלם מקיומו, או, חמור יותר, יזמין את האזרח  - במישרין או בעקיפין - להפר הוראותיו.

נמצאנו השבוע למדים על פסק דין שיצא מפתחו של בית הדין האזורי לעבודה והמתייחס לפיקוח על שמירה על אי פעילות עסקית בשבת. היושב לדין קבע כי מאחר ואין בכוחו של משרד התעשייה והמסחר לאכוף את החוק, עדיף שלא יקוים. אשר על כן פטר בית הדין לעבודה בעלי עסקים מהחובה לקיימו, או ליתר דיוק מענישה בשל אי קיומו.

הכל יודעים כי מדובר בחוק שאינו פשוט, אבל הכל אמונים לדעת שהחלטה כגון זו מבית מדרשו של בית המשפט הנה רמיסת בית המשפט את החוק עליו הוא אמון לשמור ואת הוראותיו הוא אמור לאכוף.

דעותיו הפרטיות של שופט, חשובות ככל שיהיו אינן מקנות לו זכות חקיקה. כדברי השופט זילבר ז"ל "אין מחוקק מבלעדי מחוקק ולו לבדו נתקנו עלילות חקיקה".

שארל לואי דה סקונדה ברון דה מונטסקייה

החלטה שיפוטית הפוטרת את האזרח מקיומו של חוק בשל הקושי באכיפתו הנה הזמנה לאנרכיה מוחלטת. הידע כבוד השופטת שכתבה את פסק הדין כי המשטרה כורעת תחת הנטל של מעשים פליליים בנושאי הסמים? האם בשל הקושי באכיפה, נוותר על החוק במחי יד בהחלטה שיפוטית? המלחמה בתאונות הדרכים הנה כישלון לאומי.  הנחדול מאכיפת חוקי התעבורה? ומה על הברחת נערות הלווי מסיני?

כבוד השופטת מתרעמת על  האכיפה הסלקטיבית של החוק. עם כל הכבוד, אין זה מתפקידה של השופטת להעניש את הרשות. כל גופו אמור להיות נדון לגופו. והעובדה שכנגד נאשם אחד לא הוגש כתב אישום אינה עילה שנכוחה  יכול שופט למחוק כתב אישום נגד נאשם אחר. האם חשבה השופטת כי אותם גופים ואשר כנגדם הוגש כתב האישום לא חטאו? אין בית המשפט אמון על אכיפת החוק ב"מקרו". זו תפקידה של הרשות המבצעת. המשטרה, משרדי הממשלה, המכס, שלטונות מס הכנסה ומ.ע.מ, הרשות למלחמה בהלבנת ההון השחור, משרד התעשייה והמסחר ועוד. לא בית המשפט. הוא – למעט בנושאים מנהליים או בית המשפט העליון -  אמור להתמקד ב"מיקרו", בכתב האישום שהוגש לפניו. ולבחון, האם כדין נהג האזרח אם לאו?

 "צדק – כך למדנו – צריך לא רק להיעשות אלא גם להראות". נמצאנו למדים אצל החלטה אומללה זו שלא נעשה צדק אף לא נראה.

זלי יפה

כישלון ואחריתו - 03 בספטמבר 2010

כישלון ואחריתו

יש כישלון מוחלט ויש אשר הכישלון הנו יחסי.  כישלון מוחלט אינו נזקק להשוואה. כניעה צבאית הנה כישלון מוחלט. כריסה כלכלית של חברה, פשיטת רגל של אדם, הנה כישלון כלכלי מוחלט. ויש אשר הכישלון הנו יחסי. מה היה בעבר ומה המצב בהווה. חברה שהרוויחה בעבר סכום מסוים בעוד בהווה הצטמצמו רווחיה כמעט לאפס הנה חברה שכשלה. מדינה שזכתה לתמיכה מדינית מקפת בארגון האומות המאוחדות, וזו מצטמצמת עד כדאי אי יכולתה לזכות בתמיכה למהלכיה מעדה בכישלון יחסי. וכמובן שכל כישלון יחסי יכול להיות מוחלט.

המפלגה הדתית לאומית ידעה תהפוכות במשך של עשרות שנים. מפלגת המזרחי מחד והפועל המזרחי מאידך התאחדו לאחר שנים והקימו את המפלגה הדתית הלאומית. המפלגה הלזו היה לה ייחוד משל עצמה. בשיא כוחה, תחת שרביטו של חיים משה שפירא ז"ל היו לה למפלגה תריסר נציגים בכנסת, היא זכתה לשלוש מקומות על יד שולחן הממשלה [במשך שנים היה משרד הפנים "חזקה מפד"לית"], שלא לדבר על משרד הדתות ועוד. למפלגה הייתה [ועדיין יש] תנועת נער ייחודית. היה לה ארגון עובדים, בבעלותה היה בנק [בנק המזרחי], חברת בניה [משה"ב], אוניברסיטה [בר אילן], וארגונים נוספים במבחרם של מדינות. בתי הכנסיות והישיבות הציוניות הנם מקור תמיכה פוליטית אדיר. ובעצם לא הייתה בישראל  מפלגה בעלת  יכולת עצמתית הן בארץ והן בחו"ל כדוגמת המפד"ל.

הסנונית הראשונה למשבר הייתה אוניברסיטת בר אילן. כבר למעלה מחמש עשרה שנה ניחתה על אגודת הסטודנטים מגמה מעניינת. אצל מבצרה האינטלקטואלי של תנועת הכיפות הסרוגות זכה הליכוד בבחירות לאגודת הסטודנטים. ולא היה מי שפצה פה וצפצף. התהפוכות הפוליטיות במדינת ישראל לא הטיבו עם המפלגה שלא השכילה להתמודד איתם. הניתוק מהשותפות ההיסטורית עם המערך [קודמתה של מפלגת העבודה], נוהגו הפוליטי השערורייתי של חנן פורת [עקר מהמפד"ל לתחיה והיה חבר הכנסת שהוביל למפלתו של יצחק שמיר, מפלה שתוצאתה ממשלה בראשות מפלגת העבודה. המפלגה לא הצליחה להתמודד עם הקמתה של ש"ס, הורי חניכי תנועת בני עקיבא אינם מצביעים עבור המפד"ל. האם מאן דהוא בירר כמה מאצל הורי הלומדים בישיבות הציוניות מצביעים עבור המפלגה? מצביעיה הפוטנציאליים של המפלגה הנם רבים. אבל לא נמצאה הנוסחה לאחדם מחדש. 

מה שהרס את המפד"ל היה הדגש הפוליטי. היא לא עסקה ביוזמות חקיקה בנושאי דת ומדינה, היא אבדה את הרבנות הראשית, ואפילו אצל אחת  מישיבות ההסדר החשובות נשמעה הטענה ששר החינוך התומך ביותר שלהם היה יוסי שריד.

הוועדה שהוקמה לפני הבחירות האחרונות על מנת שזו תקבע את רשימת מועמדי המפלגה לכנסת.  אין ספק שאותו שהועמד בראש המפלגה הנה אשיות מיוחדת במינה. איש תורה ואיש השכלה. אבל לא ממנים מנהיג לציבור יש מאיין, חודש לפני הבחירות. אין סיכוי שבעולם שמנהיגותו תיקלט ותתקבל. וכמובן, היה זה שסירב לקבל את הדין ועשה מעשה פורת. ערק למפלגה אחרת.

שתי מפלגות קמו לה לתנועה לשעבר. יעקב כ"ץ [קצלה] הנו איש עשיה מדהים. אדם שחובשי הכיפות הסרוגות לעולם לא יצליחו לשלם לו את חובם האדיר כלפיו. איש שחטא שרק עתה לעת הזאת נכנס לפוליטיקה. איש אמת ואשר אהבת ישראל הנה כל אישיותו.

הרב יעקוב כ"ץ

זבולון אור לב הנו הפרלמנטר הטוב ביותר בכנסת הקודמת. איש חינוך, איש עשיה פרלמנטרית. אני יודע שלכל אחד משני האישים הללו דגש אחר. וכישלונה של המערכת הפוליטית הדתית לגשר על שני ההדגשים הנה כישלון אדיר.

אז מפלגה של תריסר עם שלושה שרים, סגני שרים וראשי וועדות בכנסת, מקישה על דלתה של הקואליציה עבור מעמד של סגן שר. זה כישלון יחסי. אבל זה כישלון אדיר. וזה כישלון של כולנו. גם של קצלה, מפני שהוא יהיה שר מטעמה של מפלגה אחרת [אולי] גם של אור לב, גם שלי ושלך, על שלא הצלחנו לאחד השורות. המפלגה אמורה להיות אור גם אם בתוכה מחלוקות רעיוניות, באשר רב המשותף על כל מחלוקת. גדול הכישלונות היה של הוועדה שלא הבינה כיצד מאחדים את השורות, כיצד ממנים מנהיג  וכיצד צועדים לבחירות.

אנחנו לאחר הבחירות. פעם קמה וועדה שנדרשה לבדוק את קריסתה של מפלגה.  הדו"ח קבור זה מזמן. יש אנשי ציבור  לאוכלוסיה הדתית לאומית, אנשי חשיבה ועשיה, אנשי אקדמיה. תקום הוועדה שוב, תלמד בפעם המאה ואחת את כישלונה של תנועה מפוארת וכיצד משקמים אותה בארץ ובחו"ל [וזה אפשרי] אם התחייבות בכתב מטעם מוסדות המפלגה שמסקנותיה יישומו. האלטרנטיבה תהיה שבבחירות האחרות כבר לא י\תהיה נציגות לתנועה המפוארת של היהדות הדתית. ואז כולנו נשלם את המחיר.

זלי יפה

חכמים היזהרו בדבריכם

חכמים היזהרו בדבריכם

פעמיים נגדעו חיי אדם בשל נטיותיו המיניות או בשל תמיכתו ב"גאים". ישי שליסל, המתיימר להיות יהודי חרדי לא למד כנראה את "תומר דבורה" שלו עיין בספרו של המהר"יק היה נמצא למד כי אדם הנו יצירה של הקב"ה והפוגע ביצירה, פוגע ביוצר.

איני שותף לדעותיו ולאמרותיו של הרב יגאל לוינשטיין, ואני מוכן לומר, שהרב אותו אני מכיר כאישיות חכמה ומעמיקה, אוהבת אדם באשר הוא אדם, כשל פה כישלון של ממש. לקיים מה נאמר "חכמים היזהרו בדבריכם".

איני שותף לדעותיו של ח"כ ניסים זאב או לדעותיו של שר הפנים לשעבר לעניין מצבם הבריאותי של ההומוסקסואליים. ההערות משפילות ומעידות על קלוקלת. החד מיניים כבני אדם ראויים לכבוד ולא חבר כנסת זה או אחר יקבע עתידם, ואף כבוד הרב לוינשטיין לא אמור היה להשתלח בם. אין בתוכחה זו כי אם להאדיר את הפילוג, ולא לאחד את השורות. איש מאיתנו לא קבע את עתידם של אוכלי בשר חזיר או מחללי שבת.

 ישנם דרכים רבות להתמודד עם בעיות המבקשות את פתרונה של החברה. יש המבקשים להתעלם מקיומה של בעיה, יש שינסו ליישב ולבחון בכובד ראש את מהותה ולנסות לפותרה בדרך החשיבה, ויש שיהפכו את הבעיה "קרדום לחפור בו". איני מכיר נושאים רבים השנויים במחלוקת ואשר שני הצדדים לוויכוח גורמים לעצמם נזק ולו בשל הדרך בה יפגינו את דעתם – כשאלת התמודדות החברה עם "החד מיניים".

ראשית, הבה ניתן את הדעת לציבור הדתי. קולו של זה נשמע היה בעבר את אשר שר בריאות לשעבר – נציג ש"ס - התלהם על הקהילה ההומוסקסואלית הן אצל התקשורת והן בוועדות הכנסת, לרבות הרעיון לגרום ל"טיפול" בכל "סוטה".  שר הבריאות סירב להתמודד באמת עם בעייתם של ההומוסקסואליים.

שמירת שבת מנויה בתורה מבחר רב יותר של פעמים מאשר "משכב זכר". שבת הינה ככל התורה כולה ואף זכתה לישב כבוד אצל עשרת הדברות. ואף על פי כן, יושבים פוליטיקאים דתיים וחרדים במחיצה אחת עם מחללי שבת בפרהסיה. משכב זכר אינה החמורה בעברות המנויות בתורה ומעמדה אינו זהה למעמד של שמירת שבת. למד מכאן שהיחס של הציבור הדתי לסממניה של אותה בעיה אינו צריך להיות אלים ובוטה, כפי שאין הוא אלים ובוטה כלפי מחללי שבת.

הרב יגאל לוינשטיין

מאידך גיסא, האשמה ליחסה זה של היהדות הדתית ל"חד מיניים" מקורה ביחסם של החד מיניים כלפי עצמם. ואלה מהציבור הדתי, כשר החינוך והרב בני לאו שבקשו לגנות את הרב לוינשטיין, אמורים היו ביושר אינטלקטואלי להתייחס אף לנקודה זו. הם, ה"חד מיניים" או ה"גאים" בלשונם" הפכו את השאלה, מנושא רציני הדורש התייחסות של כבוד והערכה לאדם כאדם, לפורנוגרפיה במיטבה כפי שהעיד מצעד הגאווה בתל-אביב ופורנוגרפיה אינה ראויה ליחס רציני אלא לביטול. היא אינה ראויה לאהדה אלא לבחילה. היא אינה ראויה  לשיקול דעת אלא לחסימה מכל בר תרבות ללא כל קשר לנטיותיו המיניות. אין היא מטיבה עם איש אלא הורסת את יסודות החברה כפי שהרסה את יסודות החברה ביון וברומי. איני חפץ במצעד הגאווה בירושלים, כפי שאיני חפץ בכינוס פרוצות בינלאומי בירושלים וכפי שנפשי סולדת מכינוס "נערות הדף האמצעי" של הפלייבוי בעיר הבירה.

רשימת האישים בהיסטוריה המייחסים להם נטיות הומוסקסואליות הינה מרשימה, בין אם הינה נכונה ובין אם לאו. בין ה"מיוחסים" יימצאו אישים כאלכסנדר הגדול מלך מקדוניה, פרידריך הגדול מפרוסיה, פרנסיס בייקון האנגלי, או אוסקר ווילד האירי [שאף ישב בבית בכלא בשל נטיותיו], המדען אייזיק ניוטון, ההיסטוריון הבריטי אנטוני בלנט, ואפילו מגדולי המוסיקאים במאה העשרים לאונרד ברנשטיין המהולל. חלקם ניהל ויכוחים לא מעטים עם "החברה" ואף הוחרם על ידה.

אז התקדמנו. והיום, כאשר הקהילה ההומוסקסואלית מבקשת הכרה מהחברה, כאשר החד מיני יבקש כי החברה תכיר בו כ"אחד העם", באים נציגי 'הקהילה' ההומוסקסואלית הישראלית ל"מצעד הגאווה" הראשון, שנערך באמסטרדם והם – ורק הם – לבושים בחגורה ורודה ורק בחגורה ורודה.

מצעד הגאווה שהיה בירושלים או זה שנערך בתל-אביב אינו אתגר אינטלקטואלי, אינו הפגנה של רצינות, אלא פורנוגרפיה. אלה הצועדים אימצו לעצמם שם; "מצעד הגאווה". אין לך מצעד משפיל יותר, מעליב יותר – גם את אותם 'חד מיניים' שבאמת מבקשים להיות 'אחד מן החבורה'. כי כל מהותו של מצעד אינה חשיבה כי אם ייצר. כאילו להקפיד הקפדת יתר על קיומו של פסוק "ומותר האדם מן הבהמה אין".

חלילה לנו להשפיל אדם באשר הוא אדם. הפגיעה בחפים מפשע בלתי נסלחת. ההכללה רחוקה מהאמת, אבל תרבות הדיבור של ירון לונדון אינה רצינית יותר ואינה אלימה פחות מתרבות הוויכוח של חבר כנסת חרדי זה או אחר. [ירון לונדון קבע בעבר כי ההסתה של אנשי ש"ס היא שגרמה לרצח בבר בתל אביב.]

אני לא רוצה לראות בחד מיני "פורנוגרף". גם הוא לא. אני רוצה לראות בו כאדם החי את חייו כפי שאני חי את חיי. הוא אמור להשתלב בחברה כ"אדם" ולא כהומוסקסואל.

הערותיו של של הרב לוינשטיין שהכל כל כך מבקשים לתוקפם, אולי לא היו במקומם. אבל זו תגובה למסר. תגובה למסר של מצעד הגאווה. להפיכת שאלת החד מיניים לפרונוגרפיה. אני מתנגד לכך, אני בטוח שרבים מהחד מיניים מתנגדים לכך. כי זה משפיל את האדם כאדם. בין אם הוא חד מיני ובין אם לאו.

זלי יפה

כישלון מדיני

כישלון מדיני

משא ומתן כשל כאשר צדדים אינם מגיעים לעמק השווה, או בעגה המשפטית ל"גמירת דעת". מומחים למשא ומתן מצויים בכל נושא, ויעילותו של הנושא ונותן נמדדת ביכולתו להיות קרוב - עד כמה שידו מגעת - ל"עמדת הפתיחה" בה נקט. כשלנו של משא ומתן נמדד בשני אלה. אי יכולת הצדדים להגיע ל"גמירת דעת" משותפת, או כאשר צד אחד מתקפל, ומבטל הוא דעתו בפני דעתו של האחר. ככל שביטול הדעת הנו מקיף יותר, כישלונו של הנושא ונותן הנו משפיל יותר.

לכל משא ומתן, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה, יש אחרית.  הצדדים למשא ומתן יודעים יותר טוב כיצד לנהל את המשא ומתן הבא בין הצדדים. ידיעתם את נקודות החולשה של הצד האחר עמוקה יותר, ולכן יכולת ניהול המשא ומתן יעילה יותר.

דיפלומט אנגלי בן המאה השבע עשרה אמר פעם כי דיפלומטיה הנה מלחמה ללא שפיכות דמים. ואכן, מעידה ההיסטוריה כי לא פעם צלחה הדיפלומטיה למלאת את מקומו של התהליך הצבאי,  הסכמים דיפלומטיים היו אלה שהדעיכו עימותים צבאיים, ונכון לומר שצבא ודיפלומטיה הנם אחים סיאמים שאינם ניתנים להפרדה. דפי ההיסטוריה, ובוודאי אצל המאה העשרים העידו כי לא ניתן היה להיאחז בקרנות המזבח של הניצחון הצבאי בהתעלם מהליך דיפלומטי.

הנשיא וודרו ווילסון ניסה להבטיח את הרחקתם של העימותים הצבאיים באמצעות האדרת כוחה של הדיפלומטיה, ויעידו ארבע עשר הנקודות המפורסמות הקרויות על שמו, או הרעיון להקמת חבר הלאומים [קודמו של ארגון האומות המאוחדות], מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה [ארגון שלא קיבל לשרותיו דווקא את ארצות הברית בשל הכשלת הצטרפותה,  על ידי הקונגרס בוושינגטון].

סימפוניית המלל הנלוות למשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט מעולם לא הטיבה לישראל ובעצם גרמה לה ולחייל השבוי נזק אדיר. היה בוויכוח הציבורי מעל כלי התקשורת בכתב, או אל מול צופי הטלוויזיה והמאזינים לרדיו על מנת להבליט את סלעי המחלוקת וכך לחשוף את חולשותיה של ישראל. כל "גילוי" עיתונאי על מהלך זה או אחר, התפרש על ידי הצד האחר למשא ומתן הלזה כמתנה נוספת. יש מי שדורש בישראל לשחרר מחבלים עם דם על הידיים, והראי לך האדרת עוצמת הדרישה של החמס. יש מי שדורש להשיב את שליט בכל מחיר, והאויב שומע ומאמץ. כי המחלוקת הנה נקודת תורפה. כמה ויכוחים שמענו מאצל הדרג הפוליטי בישראל לעניין שליט? כמה ויכוחים הגיעו לאוזננו ואשר מקורם בעזה?

והגענו השבוע לשיא חדש. ממשלתו של אהוד אולמרט מגיע לסוף דרכה הפוליטית. יש מי שהחליט – וזו ההחלטה הנה נחלת הכל – כי מוכרחים לשחרר את שליט בכל מחיר לפני "נעילת שער". יש לכך שיקול פוליטי, יש בכך על מנת לשקם את מעמדה של הממשלה, או אפילו להעניק הון פוליטי לאשיות זו או אחרת.

גלעד שליט ביום שחרורו מהשבי 

דרישתם של אשר על החמס לשחרר רשימת אסירים ארוכה מצויה בישראל למעלה משנתיים. ישראל סרבה. עמדה בלחצי חוץ, וקשה מכך, עמדה בלחצי פנים. ערב הבחירות אנו מתבשרים  כי בעצם ישראל תשחרר את כל האסירים המנויים ברשימה למעט ארבעה, ובעצם, אף אותם ארבעה ישוחררו. מה יום מיומיים? מדוע לא שוחררו האסירים לפני שנתיים וכך היינו חוסכים לגלעד, משפחתו וחבריו מאות ימי ייסורים? ומה בדיוק חושב הפלסטיני בצד השני? שישראל לא יודעת לנהל משא ומתן. כי הסבלנות משתלמת. ומה תהא השפעתו של השחרור ההמוני על תוצאות המבצע הצבאי? בוודאי יסבירו מומחים חשובים כי אין קשר. הם אולי צודקים. הפלסטיני ברחוב אינו מבין את זה. הנה החמס, למרות אבדותיו החזיר הביתה את כל מי שהוא רצה. זה הניצחון מבחינתו של הפלסטיני ברחוב.  ההלכה לה ההשפלה, באה התהילה. ובישראל משום מה לא כל כך מבינים את זה.

אז כשהפלסטיני הבא ינסה לחטוף חייל, הוא יידע בדיוק למה. להם יש סבלנות. אצלם אין הפגנות והם מקבלים את כל מה שהם רוצים. אין אדם בישראל שאינו מאושר משיבתו של גלעד הביתה. איני בטוח שישנם רבים המאשרים את דרך בואו הביתה של שליט. כי ייתכן, ממש, רק ייתכן, שההון הפוליטי חשוב יותר מכבודה של המדינה. מבטחון חייליה ואזרחיה. כך על כל פנים זה נראה. ושליט שילם את המחיר של מאות ימים בשבי בחינם. שהלא את המחיר הזה יכולנו לשלם כבר מזמן.

זלי יפה

המדינה זו אני

המדינה זו אני

נראה כי זה טבעו של האדם. יִצרוֹ ללמוד על השלילה מעניין יותר מרצונו ללמוד על החיוב. העיתונות מלאה ב"לא טוב" ורק במעט יימצא אצל עיתון זה או אחר על ה"בסדר". לא רק במעוננו אלה הם פני הדברים, אלא בכל מדינה דמוקרטית [שהלא חלילה לה לעיתונות אצל מדינה בעל אופי שלטוני אחר להצביע על השלילה אצל אותה מדינה]. דא עקא שגם המבקשים להצביע על השלילה, יעשו זאת נכונה. שלא יאמרו דבר "למחצה, לשליש ולרביע", שלא יצניעו את החיוב המצוי אף הוא אצל ה"לא טוב".

מעשה שהיה כך היה. הבטאון האנגלי Economist הנו אחד מחשובי השבועונים בעולם. המחקרים הנערכים מטעמו והמתפרסמים בו נלמדים היטב הן באקדמיה והן בעשיה. בשבוע האחרון – כפי שהתפרסם אף אצל עיתוני ישראל – פרסם השבועון מחקר על המדינה לקראת שישים שנות קיומה. העיתונות הישראלית הצביעה על הנאמר שם וידעה לספר על כל משפט שלילי המנוי שם אצל אותו המחקר. חזרו והדגישו את המשבר בחינוך, את אי היכולת לעשות שימוש של ממש בידע האנושי. אותם שקראו בעיתונות הישראלית את "תמצית" המחקר שערך ה-Economist עוד ידאגו לעתידה של המדינה ויכולתה להתקיים. אבל מה לעשות? אלה אינם פני הדברים, וזה לא מה שכתוב במחקר. אזי נכון שהמחקר הנו באנגלית והוא מקיף 14 עמודים. דא עקא, לפני שכותבים תמצית מותר, ואולי אף צריך, לקרוא את המחקר כולו. שאם לא ייעשה כן, נימָצא כותבים דברים שלא נאמרו, ומסיקים מסקנות שאין להן אחיזה.

אז נכון שהמחקר מצביע על תקלות, ואף תקלות חמורות. אך לא אחת – כן אף לא אחת מהן - הנה תקלה שאינה ניתנת לפתרון, וזאת אף לדעת כותבי המחקר. המחקר מצטט ישראלים [כמובן] הרואים בדאגה את המשך קיומה של מדינת ישראל ככזו, זאת בין השאר בשל הקצנה בעולם המוסלמי. אבל הלומד את המחקר בעיון מבין שמדובר במדינה עם פוטנציאל אדיר שבסיסה איתן, שאינה יכולה להלין אלא על עצמה בשל כל תקלה, והיא יכולה להתעשת ולהיות הטובה שבחבורה.

המשבר הנו חינוכי - זה נכון. אבל זהו משבר שבסיסו הזנחה וצרות אופקים. באי אכפתיות זה יימצא משבר שמקורו בהזנחת הפילוסופיה הציונית והרצון ללמד על משוררים ערביים אוהדי אש"פ במקום את אבן גבירול. משבר זה מקורו בניסיון נואל של שרת חינוך להאדיר את המחלוקת בין תלמידים יהודים וערבים באמצעות לימוד  על ה"נכבה" אצל בתי הספר הערביים.

מהומות יום הנכבה

למרות כל המשברים, למרות המלחמה, למרות האינתיפאדה, הצמיחה בישראל [למעט בשנים 2001-2003] גבוהה יותר מאשר במדינות המערב. המחקר מטיח ביקורת בארגוני המורים על אי יישומו של דו"ח דוברת והוא מטיח ביקורת על אי יציאתם לעבודה של מגזרים רבים. אלה אינן תקלות נטולות פתרון. "כאכילתכם כן תורתכם". למדינה עתודות קרקעיות אדירות. רוב המקרקעין במדינה שייכות למערכת עצמה [מנהל מקרקעי ישראל]. אלה אמורות להימכר לחוכריהן ולהכניס למדינה סכומי עתק. שינויים בחוק התכנון והבניה והגדלת אחוזי הבניה יאדירו את ההכנסות הן בשל היטלי השבחה חד פעמיים, והן מדי שנה בשל המסים העירוניים. צא ולמד שמתוך 178 מדינות שנבדקו, ישראל עומדת במקום ה-109 בקושי בקבלת רישיונות. התקלה מעידה על ביורוקרטיה מיותרת. ביורוקרטיה מיותרת פירושה אבטלה סמויה. זו תקלה שניתן לפותרה אם אך יימצא הרצון לכך. 

כל אלה הנן שאלות משניות. הכל אמור לבוא דרך החינוך והתרבות. כן, כן, שוב כלי התקשורת אשמים. מדוע? כיון שאין ערגה לציונות אצל כלי התקשורת. יש ניסיון לספק את היצר [הבחנתם את הסרטים אצל כל ערוצי הטלוויזיה לאחרונה?], לנגח ללא הפסק. אין מאמץ להפגין את היפה. כן, גם פטריוטיות הנו מוצר המצריך שיוון; הוא לא בא כדבר המובן מאליו. ולמרבה הצער, אנחנו לא עושים זאת.

האם באמת ובתמים לא ניתן לפתור את הבעיות שמעלה המחקר שפורסם ב-Economist? בהחלט ניתן. כל שצריך הוא שיהיה אכפת. זו שורש הבעיה. עלינו להיות פחות ציניים ויותר ציונים, שנפסיק לשנוא האחד את השני רק למען הפופוליזם. כל אלה שאלות של תרבות. ברוח התקופה, כל אלה דורשים שיווק כמו כל מוצר אחר. עלינו לשווק את עצמנו לעצמנו. הרי אנחנו מוצר נהדר. כן, כן, גם על פי המחקר!

זלי יפה

אכפתיות

אכפתיות

העדתי במעונכם על אותו פילוסוף צרפתי ז'אן ז'ק רוסו. כל מי העוסק בחינוך או בפילוסופיה של החינוך אינו יכול שלא להתמודד עם תורתו של זה, עם הבנתו העמוקה ועם חשיבתו החינוכית אשר כוחה יפה אפילו היום. דע עקא – כפי שהעיד על אותו אב חינוך, ההיסטוריון הבריטי פאול ג'ונסון – כרבי חשיבה אחרים בהיסטוריה, היה רוסו נאה דורש אבל לא, ממש לא נאה מקיים. הוא זנח את שבעת ילדיו [החוקיים ושאינם חוקיים] חוסר העניין המוחלט שהיה לו ביוצאי חלציו היוו הפוכה המוחלט של תורתו. אבל כרבים וטובים כמו קארל מרקס, שלי ועוד, דברם לחוד, ונוהגם לחוד – ממש לחוד.

נמצאנו למדים השבוע כי מדינת ישראל איבדה כשבע עשר מיליארדי ש"ח לשנה בגין פשיעה כלכלית בממוצע במשך 7 השנים האחרונות. כאשר תקציב המדינה לשנת 2009 עמד על 316.5 מיליארד ש"ח. הווי אומר הפשיעה נוגסת למעלה מחמישה אחוזים מתקציב המדינה. צא ולמד כמה עולות לה למדינה תאונות הדרכים, לא רק בדם יזע ודמעות על אותו שיצא בבקר ולא ישוב, או ישוב לאחר חודשים כשהוא מוגבל ונכה כי שיכור נהג ברכב האחר.  אין צורך להאריך בחשיבה כמה מבעיותיה החמורות של מדינת ישראל ניתן היה לפתור או לפחות לצמצם עם שבע עשר מיליארדי שקלים חדשים.

כז'אן ז'ק רוסו איננו מאוד אוהבים לדבר על המשבר החמור בתחום החינוך, על נסיגה אדירה ביכולת האינטלקטואלית של הנער הישראלי, אבל האמת היא שלא עשינו הרבה, מפני שהתקציב מוגבל [הגם שתקציבו של משרד החינוך הנו השני בגודלו לאחר משרד הביטחון, הפער הנו אדיר]. אין לנו את התקציב להרחיב את סל התרופות או לסעוד את המובטלים, את האמהות החד הוריות, או להעלות את שכר המינימום וכך לצמצם ולו במזער את הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם, פער – שאין כמותו בכל העולם המערבי.

הממשלה אינה יכולה לעבוד לבד. כאשר יוצא צבא לקרב, באשר מבקשת חברה לרכוש רכישה עוינת, באשר צד מבקש להתעמת עם אחר בהליך משפטי, חב הוא במצוות עשה אבל גם המצוות לא תעשה, שאם לא ימלאם פשוט יפסיד במערכה.

יישומם של מצוות לא תעשה קל יותר וזול יותר מיישומם של מצוות עשה. הנה כי כן למדנו על עברות מין ואלימות חמורות הנדונות בימים אלה בבית משפט. על בני שלוש עשרה שאנסו בת עשר, על אב חורג שהרג את חברה של ביתו, על שומרו של הרמטכ"ל שלא הצליח לשמור על צלם האדם והפך לבהמה. נדרשו ובאו "חכמים יודעי דבר" ונמצאו למדים כי מהאינטרנט יצא דבר. המידע, האלימות הניבטת מאצל אוקיינוס המידע הלזה מגביר את היצר, מגרה את הדמיון, ואחריתם של אלה, הבהמה שבאדם.

דע עקא שלא רק האינטרנט נושא באשמה. אין לך כלי מחזיק ברכה או קללה לישראל מאשר המסך הקטן. הכל שוחרים לפתחו, הכל מבקשים כבל זה או אחר ואף רשתות הטלוויזיה הגדולות כערוץ הראשון השני או ערוץ 10 תורמים תרומה מכרעת להשחתה. האלימות נחלתה של הטלוויזיה, מראות המין והפורנוגרפיה, שחרור הלשון נחשפים לעיני כל ללא מגבלה. מה חושב העורך של ערוץ זה או אחר בהרותו על שידור של סרט אלים, סצנת מין מזעזעת? מה הוא חושב שיקרה? האם באמת ובתמים חושב הוא על המסר שקולט הצופה בן העשר או החמש עשרה? האם אין האחראי על זו ההחלטה חושב שזה הסרט ישפיע? "הסברה" בכל נושא מבקשת את הטלוויזיה כי היא משפיעה. המפרסמים עושים זאת בטלוויזיה כי הם מבקשים להשפיע? אז ה"הסברה" משפיעה, הפרסומת משפיעה, אך הסרט האלים או הפורנוגרפיה אינה משפיעה?

 נכון, אנחנו חיים בדמוקרטיה, חופש הביטוי הנו נחלה קדושה, אבל על חופש הדיבור יש להגן גם מפני חופש הדיבור. זה למשל תפקידו של חוק לשון הרע. לא על המחוקק לבדו תחיה הדמוקרטיה. עם חייב להוכיח עצמו כי הוא ראוי למתנה הקדושה הזו של דמוקרטיה, עם חייב להוכיח כי הוא יודע את הגבולין, אדם המחזיק בכלי המשפיע ביותר במדינה חב באחריות כלפי הדמוקרטיה, הוא חייב להוכיח כי הוא נאמן לשלום הציבור לא רק ליצריו. מי מבין המחליטים על שידורו של  סרט זה או אחר שהינו אלים וגס חושב שהסרט הלזה תורם תרומה כל שהיא חוץ מעידודו של היצר? הא לכם ה"מומחים" הטוענים שצפיה באינטרנט יש בה עידודה של הפשיעה. צר לי למרות ההבדל בין מה שמציע האינטרנט ובין מה שמציעה השידור הטלוויזיוני לעתים קרובות מדי המסר הנו אותו מסר. אז ההפקרות האלימה המשודרת במעוננו גובה דם, ותורמת תרומה אדירה לחוב של שבעה עשר מיליארד שקל אותם משלמת החברה ליצר שחרג מהמותר.

אפשר אחרת. צריך לצאת למלחמה נגד האלימות, אני יודע, אין לנו כסף. הוא משולם לשפוי עבור התופעה. המשטרה קורעת תחת הנטל. אז בואו נתחיל, לא בחקיקה, אלא במשמעת עצמית של זכייני הטלוויזיה.  מה דעתם על חודש ללא אלימות? המון צחוק המון אהבה – לא תאווה -  המון רוגע. מה דעתם לטפטף "רגע של נימוס", ומה דעתם על הפרס הטוב? זה לא עולה כסף וזה שווה זהב. זו תחילת הדרך לרוגע, להורדת האלימות. יש כמובן עוד. אני רוצה לראות את אותו נהג העובר על החוק ונגרם למכוניתו שלו נזק שחברת הביטוח לא תוכל לשלם לו על זה הנזק. או אותו שישלם אלפי שקלים על כל חריגה של קילומטר מהמהירות המותרת, ומה יעשה המבקש לאנוס אם ידע שלעולם, אבל לעולם לא יעזוב את בית האסורים.

זו מדינה נפלאה, זן מדינה אם אפשרויות שאין בילתם, בואו נגלה אותה. זה הרבה יותר פשוט מאשר אתם חושבים. רק צריך שיהיה איכפת זה הכל.

זלי יפה