לחקור או לא לחקור – זו היא השאלה

לחקור או לא לחקור – זו היא השאלה

רשויות אכיפת החוק בכל מדינה הנם נאמנו של האזרח. הם אמורים לשמור על האזרח מפני חברו והם אמונים לשמור על האזרח מפני השלטון. רשויות אכיפת החוק הים כלי ההגנה של השלטון מפני אימת השלטון. אמונתו של האזרח ברשויות אכיפת החוק הנן המסד החשוב ביותר ליציבותה של מדינה. אצל מדינה דמוקרטית, יציבות שלטון החוק באה לידי ביטוי אף בהפרדת הרשויות.

הרשות השופטת עצמה עומדת בפני משבר אמון חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. שגתה כבוד נשיאת בית המשפט העליון כשרמזה על הביקורת כנגד בית המשפט – בהנהגתו של שר המשפטים – כאילו מדובר בהסתה שאמורה להסתיים ברצח. גישה זו אינה  במקומה. ועוד, לא שמעתי היכן מצביע בית המשפט העליון על התקלות שאכן נמצאו לפתחו. היכן תרומתו שלו למשבר האמון במערכת המשפטית? האם ייאמר כי כל כולו של המשבר הנו תולדת מעשים של אחרים? איני חושב כך.

כך למשל השתתפותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר – עוד בהיותו נשיא – בישיבות וועדות הכנסת שטוב היה שלא ישב בם משישב, או בהתערבותו במעשי חקיקה [לרבות אלה הנוגעים לחוק החברות החדש של מדינת ישראל]. שהלא הגם שאין חולק על מומחיותו הנדירה של הפרופסור ברק בתחום דיני החברות – כמו גם בתחומים אחרים, אין מקום במדינה דמוקרטית כי ישב ראש הרשות השופטת אצל המחוקק. "עקשנותו" של כבוד השופט ברק לא הוסיפה לו לבית המשפט תומכים, עת נתבקש על ידי יושב ראש ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת לעכב מינויו של שופט לבית המשפט העליון, והוא סירב, או עת אשר סירב להמלצה למנות שופטת אחרת כי "יש לה אג'נדה".

בית משפט העליון בירושלים

עם כל הכבוד לנשיאת בית המשפט העליון, שר המשפטים אינו הגורם בלעדיו איין למשבר האימון שפוקד את מערכת המשפט. שגגות רבות יצאו מבית המשפט העליון, ולא מעט מהחלטותיו בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק היה בהם יותר מאשר התערבות לא רצויה במלאכתן של רשויות אחרות. הרעיון כפי שהעלה כבוד הנשיא ברק כי "הכל שפיט" הנו רעיון הרסני למלאכת הפרדת הרשויות, ולא היה בו אלא להאדיר את המחלוקות בין הרשויות המבצעת והמחוקקת מחד וזו השופטת מאידך. שהלא אם הכל שפיט, לא יוכל האזרח במדינה הדמוקרטית לקבוע את אשר יקרה באחריתו כי שופטי בית המשפט העליון [שכזכור אינם נבחרים ולעולם אינם נדרשים לאמון הציבור] יטילו "וטו" על רצונו של האזרח, בכל נושא כי, כאמור "הכל שפיט". ורצונו של האזרח במדינה דמוקרטית [ולהבדיל מדמוקרטיה אתונאית] בא לידי ביטוי בדרך אחת ויחידה, דרך נציגיו אצל הרשות המחוקקת. זו הסיבה ואשר בעטיה, עת מסתיימת מלאכת החקיקה בבית הלורדים באנגליה, קיים טכס טריקת הדלת.  הווי אומר, אין  אחר מעשה החקיקה ולא כלום. אומנם כן, בארצות הברית רשאי בית המשפט העליון לדחות מעשה חקיקה הסותר את החוקה, אך גם החוקה מעשי ידי המחוקק היא. אף ארצות הברית, שלא לדבר על בריטניה הגדולה, אינן מכירות ברעיון ש"הכל שפיט".

אני מבין את ההסתייגות הקיימת לעניין הקמתה של ועדת בדיקה ממשלתית לעניין "משפט רמון".  עם יד על הלב, לו היה מחדל כגון זה שהתרחש בפרקליטות קורה אצל זרוע ביטחונית כלשהי, היה מאן דהוא משלם את המחיר?  אני מניח שכן. ואיש אינו יודע מה היתה תוצאתו של אותו מחדל אצל משרד המשפטים? מאידך גם אצל הזרוע הביטחונית וגם אצל הזרוע המשפטית או כל זרוע אחרת של השלטון, אי אפשר שכל פקיד יצעד כשהחרב המתהפכת תוצאתה של שגגה לעולם תרחף מעל ראשו. שהלא, לעולם ידענו לבקר את המשטרה ואת הפרקליטות ואת הצבא, ופחות מדי אמרנו לאנשים האלה – תודה.

שניים חקרו את "תקלת רמון" בדקו את התקלה. כנגד האחד הרימו גבה על מה ולמה לא יזמין לעדות את האיש שהצביע על המחדל ומדוע לא הוענקה לו הסמכות לזמן עדים? לאחר הזכירו כי שותף הוא לעסקיו של שר המשפטים. 

נכון הדבר כי הממשלה נגועה בדבר. שרי הממשלה אחראים זה לזה, ולא טוב ייעשה באם הממשלה תמנה את הועדה החוקרת. מאידך, בניגוד לדעתו של השופט בדימוס מישאל חשין, לא מן הראוי שאף נשיאת בית המשפט העליון תמנה את ההרכב. טוב ייעשה באם בהסכמה בין שר המשפטים ובין נשיאת בית המשפט העליון תמונֶה ועדה המורכבת משאינם פוליטיקאים, אינם שופטים ואינם אנשי הפרקליטות או המשטרה. הצדק ייעשה, אך יתר על כן, הצדק ייראה.

זה טוב לממשלה, זה טוב למערכת וזה טוב לאזרח.

זלי יפה