כישלון מדיני

כישלון מדיני

משא ומתן כשל כאשר צדדים אינם מגיעים לעמק השווה, או בעגה המשפטית ל"גמירת דעת". מומחים למשא ומתן מצויים בכל נושא, ויעילותו של הנושא ונותן נמדדת ביכולתו להיות קרוב - עד כמה שידו מגעת - ל"עמדת הפתיחה" בה נקט. כשלנו של משא ומתן נמדד בשני אלה. אי יכולת הצדדים להגיע ל"גמירת דעת" משותפת, או כאשר צד אחד מתקפל, ומבטל הוא דעתו בפני דעתו של האחר. ככל שביטול הדעת הנו מקיף יותר, כישלונו של הנושא ונותן הנו משפיל יותר.

לכל משא ומתן, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה, יש אחרית.  הצדדים למשא ומתן יודעים יותר טוב כיצד לנהל את המשא ומתן הבא בין הצדדים. ידיעתם את נקודות החולשה של הצד האחר עמוקה יותר, ולכן יכולת ניהול המשא ומתן יעילה יותר.

דיפלומט אנגלי בן המאה השבע עשרה אמר פעם כי דיפלומטיה הנה מלחמה ללא שפיכות דמים. ואכן, מעידה ההיסטוריה כי לא פעם צלחה הדיפלומטיה למלאת את מקומו של התהליך הצבאי,  הסכמים דיפלומטיים היו אלה שהדעיכו עימותים צבאיים, ונכון לומר שצבא ודיפלומטיה הנם אחים סיאמים שאינם ניתנים להפרדה. דפי ההיסטוריה, ובוודאי אצל המאה העשרים העידו כי לא ניתן היה להיאחז בקרנות המזבח של הניצחון הצבאי בהתעלם מהליך דיפלומטי.

הנשיא וודרו ווילסון ניסה להבטיח את הרחקתם של העימותים הצבאיים באמצעות האדרת כוחה של הדיפלומטיה, ויעידו ארבע עשר הנקודות המפורסמות הקרויות על שמו, או הרעיון להקמת חבר הלאומים [קודמו של ארגון האומות המאוחדות], מייד לאחר מלחמת העולם הראשונה [ארגון שלא קיבל לשרותיו דווקא את ארצות הברית בשל הכשלת הצטרפותה,  על ידי הקונגרס בוושינגטון].

סימפוניית המלל הנלוות למשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט מעולם לא הטיבה לישראל ובעצם גרמה לה ולחייל השבוי נזק אדיר. היה בוויכוח הציבורי מעל כלי התקשורת בכתב, או אל מול צופי הטלוויזיה והמאזינים לרדיו על מנת להבליט את סלעי המחלוקת וכך לחשוף את חולשותיה של ישראל. כל "גילוי" עיתונאי על מהלך זה או אחר, התפרש על ידי הצד האחר למשא ומתן הלזה כמתנה נוספת. יש מי שדורש בישראל לשחרר מחבלים עם דם על הידיים, והראי לך האדרת עוצמת הדרישה של החמס. יש מי שדורש להשיב את שליט בכל מחיר, והאויב שומע ומאמץ. כי המחלוקת הנה נקודת תורפה. כמה ויכוחים שמענו מאצל הדרג הפוליטי בישראל לעניין שליט? כמה ויכוחים הגיעו לאוזננו ואשר מקורם בעזה?

והגענו השבוע לשיא חדש. ממשלתו של אהוד אולמרט מגיע לסוף דרכה הפוליטית. יש מי שהחליט – וזו ההחלטה הנה נחלת הכל – כי מוכרחים לשחרר את שליט בכל מחיר לפני "נעילת שער". יש לכך שיקול פוליטי, יש בכך על מנת לשקם את מעמדה של הממשלה, או אפילו להעניק הון פוליטי לאשיות זו או אחרת.

גלעד שליט ביום שחרורו מהשבי 

דרישתם של אשר על החמס לשחרר רשימת אסירים ארוכה מצויה בישראל למעלה משנתיים. ישראל סרבה. עמדה בלחצי חוץ, וקשה מכך, עמדה בלחצי פנים. ערב הבחירות אנו מתבשרים  כי בעצם ישראל תשחרר את כל האסירים המנויים ברשימה למעט ארבעה, ובעצם, אף אותם ארבעה ישוחררו. מה יום מיומיים? מדוע לא שוחררו האסירים לפני שנתיים וכך היינו חוסכים לגלעד, משפחתו וחבריו מאות ימי ייסורים? ומה בדיוק חושב הפלסטיני בצד השני? שישראל לא יודעת לנהל משא ומתן. כי הסבלנות משתלמת. ומה תהא השפעתו של השחרור ההמוני על תוצאות המבצע הצבאי? בוודאי יסבירו מומחים חשובים כי אין קשר. הם אולי צודקים. הפלסטיני ברחוב אינו מבין את זה. הנה החמס, למרות אבדותיו החזיר הביתה את כל מי שהוא רצה. זה הניצחון מבחינתו של הפלסטיני ברחוב.  ההלכה לה ההשפלה, באה התהילה. ובישראל משום מה לא כל כך מבינים את זה.

אז כשהפלסטיני הבא ינסה לחטוף חייל, הוא יידע בדיוק למה. להם יש סבלנות. אצלם אין הפגנות והם מקבלים את כל מה שהם רוצים. אין אדם בישראל שאינו מאושר משיבתו של גלעד הביתה. איני בטוח שישנם רבים המאשרים את דרך בואו הביתה של שליט. כי ייתכן, ממש, רק ייתכן, שההון הפוליטי חשוב יותר מכבודה של המדינה. מבטחון חייליה ואזרחיה. כך על כל פנים זה נראה. ושליט שילם את המחיר של מאות ימים בשבי בחינם. שהלא את המחיר הזה יכולנו לשלם כבר מזמן.

זלי יפה