תקלת הגל - אוגוסט 2010
בספרו Hegel's Philosophy of Freedom מביא המחבר פאול פרנקו בפסקה אחת את
התאוריה "הידועה" של הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל על
"התזה" ה"אנטי תזה" ו"הסינתזה". כל מי המבקש לטעון
כי ידע לו בפילוסופיה, מכיר את ה"תיאוריה" הלזו. אלא שיש בה עם זו
התאוריה בעיה שולית אך שלא כדאי להתעלם ממנה. היא איננה נכונה ואין היא
מייצגת כלל וכלל את חשיבתו של הגל.
תרשו לי להעביר את הגיונה של "תקלת הגל" למעוננו. כל מדינה
מבקשת להתכבד בהישגיה. ואף ישראל לא תקיים לעניין זה את "ובגויים לא
יתחשב". תעשיית ההייטק הישראלית הנה מן המובילות בעולם. מספר
החברות הישראליות ואשר מניותיהן נסחרות בנסד"ק הנו גבוהה יותר מאשר כל מדינה
אחרת מחוץ לארצות הברית, למעט קנדה. המדע המדויק בישראל זוכה להערכה רבה
בעולם כולו, ויעידו מספרם של מקבלי פרס נובל מישראל בתחום המדעים
המדויקים. לנו תזמורות מהשורה הראשונה, סופרים בעלי שם [ספריו של עמוס עוז
מתורגמים חדשות לבקרים לשפות רבות במיוחד]. גורדי השחקים בישראל לא יביישו שום
מדינה בעולם, הפאר באוניברסיטאות אף הוא מקור לגאווה, משרדי הממשלה ובתי המשפט
זוכים לבנייני פאר וההישגים של המערכת הבנקאית מעידים כי מדינת ישראל הנה מדינה
מתקדמת.
 |
| גיאורג וילהאלם פרידריך הגל |
עדות זו סובלת מ"תקלת הגל" חמורה ואף חמורה מאוד. מדינה –
ככל חברה – נמדדת ביחסה אל החלשים שבה. אל אלה שאינם יכולים לדאוג
לעצמם. מדינה שבה הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם הוא הגדול והעמוק
בכל מדינות המערב, אינה מדינה מתקדמת. מדינה בה בתי החולים לחולי נפש
הם - כמעט ואמרתי "חיריה" של החברה הישראלית, כי אין שם מי שיכול
להתלונן – אינה מדינה מתוקנת. מדינה בה חלק מבתי הסוהר, אך יותר מכך, בתי המעצר
בחלקם, מזכירים את בתי הסוהר במדינה אפריקנית וחושבת עצמה כמדינה מודרנית, סובלת
מ"תקלת הגל" עמוקה. מדינה בה כל ילד חמישי רעב הנה מדינה נחשלת ואין זה
משנה כמה מתוכה זכו בפרס נובל וכמה נהדרים צלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר
הנשמעים מאצל התזמורת הפילהרמונית שלה. אומנם זכינו "במקום ראשון" ברבדם
של נושאים. אבל "זכינו" גם במקום הראשון ב"תחרות" של המדינות
בעלות שיעור העוני הגדול ביותר בין החברות בOECD.
כשמדובר בכישלון צבאי קטן או גדול, מוקמות וועדות חקירה. אפילו
ה'פלוטילה' זכתה במעוננו לחקירה פנים צבאית, לוועדה בראשות שופט עליון לשעבר, ועוד
היד נטויה. 530,280 ילדים רעבים [!] אינם ראויים לוועדת חקירה? זה אינו
מחדל?
כיצד זה קורה שהפער בין העשירים לעניים במדינה כה עמוק? כן, כן,
אפשר להאשים את ביבי נתניהו, וכך לפתור את הבעיה. אין זה נכון. הבעיה הנה שורשית
ויורדת לעומק החשיבה החברתית של העם היהודי בארצו. השתוללות המשכורות אצל העשירון
העליון על חשבון הציבור, אל מול כל ילד חמישי רעב היא איום קיומי. העוני
משפיע על החינוך, העוני משפיע על הביטחון, העוני משפיע על הפשיעה.
אז הגיע הזמן להעמיד את הנושא החברתי בראש מעיינו של העם הזה. הנושא
המדיני צריך ויכול לוותר לו, הביטחון חייב לוותר לו אם הביטחון מבקש להישאר
מבוסס. יש דרכים לחסוך שלא על חשבון החלשים. ישנה אפשרות לצמצם את הפער.
כך למשל, כל עת באשר נדרשים אנו לצמצם בתקציב, מיד אמורה
קבוצה זו או אחרת לוותר על עוד ארוחה ביום [ממש כך, לא יפה, אבל זה המצב]. מה
היה קורה לו היינו מצמצמים את מספרם של הרשויות המקומיות? מה היה קורה –
תסלחו לי חברי מהימין, גם אני כזה - אם במקום להשאיר ילד יהודי רעב, נחזיר
עכשיו חלק מהשטחים כך שלא נידרש לדאוג לאוכלוסייה הפלסטינית באזור? משהו ישב
ובדק מה העלות הכלכלית של החזקת כל השטחים וכמה ניתן לחסוך בביטוח
לאומי, בבריאות, בחינוך, באם לא נשב על הגדר אלא נעביר את חלק השטחים
על יושביהם לידי הרשות? ראיתם כמה מערביי יו"ש מקבלים טיפול בבתי החולים
בירושלים? אנו נדרשים להחליט מה יותר חשוב. עוד שטחים עם דאגה לאנשים המבקשים
להשמידני, או פחות שטחים ויותר אוכל, יותר חינוך, לנו, יושבי מדינת ישראל המורחבת
אבל שאינה כוללת מאות אלפי פלסטינים. מי בדיוק במדינת ישראל רוצה באום אל פחם
כחלק מהמדינה? מישהו ראה שם פעם דגל ישראל? השייח' ראאד סלאח, מנהיג
הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אמור ליהנות מביטוח לאומי בישראל? אבל הוא אינו
לבד. חברת הכנסת חנין זועבי שהשתפה ב'פלוטילה' והייתה עדה להתקפת חיילים ישראלים
[לו היה מדובר באירוע בתוך המדינה הייתה נאשמת בפלילים] נאמנת למדינת ישראל?
לעת הזאת המדינה אינה יכולה לעשות הכול. העולם עומד בפני משבר
כלכלי שאת שיאו לא ראינו. ואני צריכים להיערך. אנו צריכים לצמצם. זה
כואב. אבל בואו נצמצם איפה שכואב אך אפשר ולא איפה שאי אפשר. כשאין ברירה,
בואו נמלא פיהם של ילדים יהודים, דרוזים, צ'רקסים וערבים שהנם אזרחי ישראל נאמנים,
באוכל, על חשבון הפלסטינים על אדמותיהם. לא נחזיק באום אל פחם שערבייה דוגלים בחמס,
ואת החיסכון נעביר לאימהות חד הוריות. חרפת העוני אסורה לנו אם באמת אנו
מבקשים להיות מדינה מתוקנת. זה כואב, זה מאוד כואב, אבל זה אפשרי.
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה