מי אתה יתרו? 7 בפברואר 2016

מי אתה יתרו?

תחילתה של פרשת יתרו המספרת על בקורו של החותן אצל חתנו, מתארת את יתרו במבחרם של תארים ואשר חלקם חוזרים על עצמם. כך למשל "וייקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה ..."[1]. ושוב בפסוק ה' "ויבוא יתרו חותן משה". לעתים מסתפק הכתוב בתואר "חותן", ומתעלם מ"יתרו". כך למשל "ויצא משה לקראת חותנו"[2], או "ויספר משה לחותנו"[3], ולעתים מציגה התורה את החותן סתם כ"יתרו". כך למשל "ויחד יתרו"[4], או "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם ...". וכך אף בהמשכה של פרשה.

ונשאלת השאלה, מה ראתה התורה לנכון לכנות את גיבור הסיפור, פעם כ"יתרו" פעם כ"חותן משה", פעם "יתרו חותן משה" ועוד?

הפרשה מתחילה במילים "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה". התואר "כהן מדיין", מופיע פעם אחת בלבד בפרשה. ובכן מי שמע? "יתרו" שמע ככל האדם. בזמננו היינו אומרים "הוא מאזין לחדשות", ומסתקרן ככל האדם בתהליכים המדיניים המתפתחים בסביבתו. כ"כהן מדיין" היה לו עניין רב לדעת ולהכיר על ההתפתחות המדינית הלאומנית החדשה בשכנות אל הישות המדינית ואשר הוא עמד בראשה - מדיין. שהלא הראי הוא "כהן מדיין" מנהיג לעמו. וכמנהיג, ניהל הוא אף את מדיניות החוץ של מדיין. וברור שהייתה לו גם נגיעה אישית. באשר, בראש ההתפתחות המדינית החדשה הלזו עמד חתנו. ולכן גם כ"חותן משה" היה יתרו סקרן ללמוד על אשר קורה.

פסוק ב' כך לשונו. "וייקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". כהן מדיין אינו מוזכר בפסוק זה או בבאים אחריו. אבל "יתרו" סבם של בני משה מוזכר, כמו גם כ"חותן משה" הוא בא לבקר את העם החדש ואת חתנו המנהיג המפורסם. גם בפסוק ה' המעיד "ויבוא יתרו חותן משה .... אל משה", נעדר תוארו של יתרו כ"כהן מדיין". שהלא הוא יצא ממדיין את המדבר רק כ"יתרו חותן משה" ובא אל "הר האלוקים" רק כיתרו וכחותן משה. לא כ"כהן מדיין". ואכן, יתרו מדגיש "אני חותנך יתרו בא אליך". אני בא אליך כיתרו, האיש וכחותנך - שאתה חייב בכבודו – אך לא ככהן מדיין. אין מדובר בביקור מדיני. אלא בביקור אישי ומשפחתי.

"ויצא משה לקראת חותנו"[5]. לא נאמר "לקראת יתרו". בכל הכבוד הראוי, לא היה מנהיג האומה יוצא לקראת אדם פרטי 'סתם'. הוא יצא לקראתו יתרו רק בשל העובדה שיתרו היה חותנו. אשר על כן "ויצא משהה לקראת חותנו" שמענו. "ויצא משה לקראת יתרו" או "ויצא משה לקראת יתרו חותן משה" - לא שמענו[6].

"ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצריים"[7]. הוא לא סיפר ל"יתרו". הוא סיפר לחותנו בשל מעמדו כחותן.  אבל "ויחד יתרו על כל הטובה..."[8] כמו גם "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם..."[9]. באשר התפעלותו של חותן משה, לא הייתה בשל היותו חותנו של משה, אלא כאדם. ההתלהבות והתפילה היו של יתרו, לא של חותן משה. הווי אומר, הוא היה 'מתפרש' גם לולי היה חותן משה.

פסוק י"ב, כך לשונו. "וייקח יתרו חותן משה עולה וזבחים.... ויבוא אהרון וכל זקני ישראל". אומנם כן, ההתלהבות - ולכן המשתה, היו של "יתרו". אך אהרון וזקני ישראל לא היו באים לאכול מזבחו של 'אחד העם', - יתרו. הם באו כי מדובר ב"חותן משה".

הצעתו של יתרו למשה מתוארת כך על ידי הכתוב.

וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם.... [10] ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם... [11] ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה... [12] עתה שמע בקולי.... [13] וישמע משה לקול חותנו וייעש ככל אשר אמר[14]. 

והיכן יתרו? מדוע אין הוא מוזכר? באשר יתרו - כאדם - לא היה מעז להדריך את משה. הוא לא היה מעז לבקרו במילים "לא טוב הדבר אשר אתה עושה". חותן משה, מאידך, יכול, כי משה חייב בכבוד חותנו. ולכן גם "וישמע משה לקול חותנו".

וכמו שראינו בתחילת הפרשה כי "ויצא משה לקראת חותנו"[15] כך גם בסופה של פרשה "וישלח משה את חותנו" [16]. הוא ליווה את חותנו בדרכו הביתה, לא את יתרו.

למד מכאן, כל תואר שניתן לו ליתרו במהלך "סיפר מעשה שהיה" היה מדויק לאותו נורמטיבי, לאותו 'צומת' בסיפור. השינויים, לא היו אלא מעשה מחשבת, להבהיר בכל צומת, מי הוא ההולך ומי הוא הבא. מי הוא השומע, ומי הוא המדריך. מי המתלהב ומי המבקר. מתי הוא יתרו, מתי הוא חותן, מתי הוא יתרו חותן משה, ומתי הוא כהן מדיין.

זלי יפה.

---

[1] פרק יח, פסוק ב.

[2] שם, פסוק ז,

[3] שם, פסוק ח,

[4] שם, פסוק ט,

[5] שם, פסוק ז.

[6] חשוקי חמד יומא דף ב עמוד א "נאמר בתורה (שמות יח ז) 'ויצא משה לקראת חתנו', וכתב העמק דבר, 'לקראת חתנו' לא מחמת אשתו ובניו, אלא מחמת חותנו, שכך הדין לכבד חמיו". ראה גם חשוקי חמד יומא נ. ביתו זו אשתו, מעשי ה' מעשי תורה, פרק ד [פרשת יתרו] ד"ה ובזה יתיישב.

"[7] שם, פסוק ח.

[8] שם, פסוק ט.

[9] שם פסוק י.

[10] שם, פסוק יד.

[11] שם, פסוק טו.

[12] שם, פסוק יז.

[13] שם, פסוק יט.

[14] שם, פסוק כד.

[15] שם, פסוק ז.

[16] שם, פסוק כז.

מחווה ואחריתה - פברואר 2009

מחווה ואחריתה

יימצאו מבחרם של כללים ביחסי אנוש ואשר יישומם הנו בכל נושא ובכל עניין. אומנם כן, לא הרי יישום הכלל אצל עניין אחד כהרי יישומו אצל עניין אחר, אבל מסגרתו של הכלל, חד היא. כלל מרכזי - הן בכלכלה, הן אצל יחסי משפחה, הן ביחסי חברה והן ביחסים בין מדינות או ואושיות ביחסים בינלאומיים, כך הוא. טרם יבקש צד כל שהוא לעשות מעשה, מן הדין שישאל עצמו, מה היא מטרת העשייה? סיכויי הצלחתה? מה המחיר שמשולם בעטיה של אותה עשיה? וכיצד יגיב הצד האחר על זו העשייה? ותגובתו של הצד האחר, שני פנים לה. כיצד מבין הצד האחר את העשייה? ומה תהא תגובתו על פי אותה הבנה? שלא חלילה יבקש הצד העושה לתור אחר תגובתו של הצד האחר על פי הבנתו של הצד העושה את אותה העשייה, עוד יצא וידו על ראשו, אם בשל אי הבנה של הצד האחר, אך חמור מכך, באם יבקש הצד העושה "לרמות את עצמו" ביודעין או שלא ביודעין.

ישראל עשירה בדוגמאות בתחום המדיני בטחוני, בו עשתה מעשה, והצד האחר הבינו אחרת מכפי שקיוו קברניטי המדינה. הנסיגה מלבנון - כך ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הייתה צעד אסטרטגי. לא כך חשבו אנשי החיזבאללה ופטרוניהם בדמשק וטהרן. הם הבינו כי ישראל נסוגה מאימת הטרור שלא יכלה לו. הנסיגה מעזה - יוזמתו המדינית של ראש ממשלה אחר, אריאל שרון - אף היא לוותה בהסברים על יתרונה האסטרטגי המדיני והצבאי כמו גם הבטחת השקט בדרום. לא כך הבינו אשר על החמאס בעזה. ישראל - כך הם - נסוגה מאימת עצמתם של "קיני ההתנגדות". סבלם של יושבי הנגב בכלל ושדרות בפרט מעידה על כישלון חשיבתו ה"אסטרטגית" של אריאל שרון ועל הצדקת חשיבתו של הצד האחר, שהאויב הציוני אינו יכול לפעולות הטרור מעזה. 

גלעד שליט עומד "לחגוג" 900 ימים בעזה. אין ממנו קול ואין ממנו שמועה. בניגוד לאמנת ג'נבה העוסקת ביחס לשבויים, אין הצלב האדום מבקרו ואין אפשרות להעביר לו מכתבים או קשר אחר. ישראל המדינית אינה מצליחה לשבור את מתת הקסמים הקפוא הלזה. ראש הרשות הפלסטינית כבר זכה מישראל למחוות רבות, לרבות שחרור אסירים. אלו המחוות לא זכו להדדיות כל שהיא, "לא למחצה, לא לשליש ולא לרביעה". 

גלעד שליט בשבי

מה הייתה חשיבתו של ראש הממשלה מר אהוד אולמרט עת העניק את אלו המחוות למחמוד עבאס? לחזק את מעמדו. כיצד חיזוק זה עוזר לה למדינת ישראל? בכל מקום בו ניתן, מבקר יושב הראש את המדינה ומשמיצה ברש גלי. ושחרור האסירים הנו בדיוק המחווה אותה מבקשים אשר על החמאס. ואם אלו השחרורים מיושמים ללא צורך לשחרר את גלעד שליט, מה טוב.

מה היה קורה לו היה המסר מישראל "היינו משחררים את האסירים לכבוד חג הקרבן לכבודו של היושב ראש, אבל לא נעשה זאת כל עוד גלעד שליט בעזה", היה מתקבל מסר אחר. לכבוד חג הקרבן הממשמש ובא, הגיע הזמן שממשלת ישראל תכריז על מדיניות אחרת. כל עוד אין בקורים אצל שליט, לא יהיו בקורים אצל אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל. הגיע הזמן שבתי הכלא המאכלסים אסירים פלסטינים יפסיקו להיות ממלכות המעצימות את עצמן ומגדלות מחבלים בפוטנציה, שכללי החיים אצל אלו בתי הכלא ישונו ומנהיגי המחבלים המרביצים בהם תורה של שנאה יועברו למקום אחר, שמשפחות המחבלים לא יוכלו לעמוד איתם בקשר אלא במסורה על פי אופן שתוף הפעולה של המחבל עם השלטונות. ושהמשפחות יקבלו מסר שוטף כי קשריהם עם יקיריהם יחודשו כאשר שליט יבוא הביתה. שהמחבל משתף הפעולה לא יהיה חשוף לאיומיהם של חבריו.

שחרור אסירים פלסטינים

ישראל אינה מפעילה כל לחץ מעשי לעניינו של שליט. והא ראיה. לחץ הנה תופעה ידועה, המורגשת היטב והמפורסמת לכל. אין לחץ כי אין פרסום על לחץ. משאים ומתנים, ככל שהנם חשובים אין בם ממש. רעיונה של ממשלת ישראל לשחרר את חברי הפרלמנט שנאסרו לאחר חטיפתו של שליט ללא כל קשר להשבתו, יהווה הרס אמינותה של ישראל בעיני הפלסטינים. הם יבינו זאת כיאושה של ישראל מלקבל את שליט באמצעות לחץ, תופעה שתבטיח הישארותו של שליט בניכר שנים רבות. הסבריה של ממשלת ישראל על מניעיה, לא ישכנעו את הפלסטיני בעזה, והאמת היא, שגם לא את הישראלי בירושלים ותל-אביב.

אין זה הזמן למחוות. זה הזמן להוכיח שלישראל יש עמדה ברורה. שגלעד שליט יקר לנו מכל והפלסטינים יסבלו אם הוא לא ישוב הביתה. 900 ימים של גלעד בשבי הנם תשע מאות כישלונות של ממשלת ישראל. ואת הכישלון הזה יש להפסיק. המחוות שמבקש ראש הממשלה להעניק לכבוד חג הקרבן, רק יעצימו את הכישלון וההשפלה. לא תודה.

זלי  יפה.

הישג מיותר - יוני 2008

הישג מיותר

מדינת ישראל מתפארת בהישגים לא מעטים. רשימת הישראלים הזוכים בחשובות שבהכרות מתארכת כאשר פרסי נובל הנם רק "חוד החנית". זה שנים מוקמת התזמורת הפילהרמונית הישראלית אצל כותל המזרח שעולם המוזיקה, ואומנים כפינחס צוקרמן, ואפילו דניאל בירנבויים עדיין מזוהים עם מדינת ישראל. 

צא וחשוב. האם יש מכנה משותף בין  האלימות בין בני הנער והאלימות שהתחוללה אצל הדור הצעיר בשבוע האחרון, המהומות שהתלוו למשחקה של בית"ר ירושלים, והקריצה שמבקשת מדינת ישראל לקרוץ על מנת להגיע להישג בתחרות האירוויזיון? על שני הראשונים שמענו. על האחרון בואו ונספר קמעה. ובכן מדינת ישראל, עם הספר, אשר לו תזמורות מהמובילות בעולם, ארץ מדע מהייחודיות בעולם, מדינה שופעת היסטוריה יותר מכל עם אחר, מדינתו של  "עם הספר", מבקשת לזכות באירוויזיון. אזי - מאחר ואין בטחונה של המדינה במקצועיותו של השיר - מן הדין הוא להבטיח את הבחירה של השיר הישראלי באמצעות כלי שיווק. נופי ארצנו? משעמם. הצגת הישגינו בתחום הרפואה או המדע? אולי האומנות? נו, באמת. ובכן אותו המייצג אותך ואותי השנה בתחרות הלזו הנו אדם בשם בועז מעודה. כנראה שהאחראים על הבחירה בישראל אינם מאמינים ביכולתו המוזיקלית. שכך קבעו. מדובר בצעיר חטוב ונאה. וכיון שתחרות האירוויזיון הפכה זה מזמן - כך המארגנים - יום חג לקהילה הגאה - הרי שיוצג האדון מעודה, לא כזמר, אלא חשוף חזה, ללמד על גופו הזוהר והמרשים. שמא ישכילו גאהה של אירופה להצביע עבור מעודה, ולא בשל קולו אלא בשל מיניותו. שהלא - כך אשר על האירוויזיון בירושלים הקהילה הגאה מקפידה להצביע לאירוויזיון יתר על כל קהילה אחרת.

בועז מעודה

ישראל לעולם הייתה חריגה אצל תחרות האירוויזיון. כך בשנת 1996 שלחה ישראל לאירוויזיון את ירון כהן שפרסומו - הפיכתו לדנה אינטרשיונאל. ישראל מדגישה את מיניותה. שכחנו. נבחר שנים לאחר מכן, נשלחה להקה אחרת לאירוויזיון. היה זה בשנת 1999. להקת "פינג פונג" כנראה לא התברכה במנת יתר של כשרון מוזיקלי שירתה הייתה מזעזעת, אבל שני גברים מחברי הלהקה התנשקו במהלך ההופעה. כמובן הכל למען השלום, שהלא בנוסף למקוריות הלזו שכחו חברי הלהקה את מי הם מייצגים שהלא הם נופפו בדגלים. לא דגלי ישראל חלילה - אלא דגלי סוריה. לא, זה לא עזר, זה דחה וישראל זכתה במקום העשרים ושתיים מתוך העשרים וארבע. המסר אינו של הלהקה. המסר הוא של מי ששלח אותם. המושלים בכיפה והאמונים לשלוח לחו"ל נציגות ישראלית מכובדת על מנת להאדיר שמה של ישראל ולא להכפישו.

נחזור למחנה המשותף. בהמיות. כן, כן, תרבות החיים דועכת. לכן האלימות בין בני הנער גואה, לכן אוהדי בית"ר משתוללים על המגרש, ולכן הסמל שהמדינה מקרינה לחו"ל היא היצר. לא תרבות, לא חינוך, יצר. לקיים מה שנאמר "מותר האדם מן הבהמה אין".

מה הוא המסר אותו יונק הנער בבית הספר מכל אלה? מה היא האווירה בה חי דור העתיד של מדינת ישראל? מה היא המסקנה אותה יונק הנער בראותו את אותם סרטים אלימים ואשר כלי התקשורת במעוננו משופעים בהם להחריד? מדינת ישראל, אינה מסוגלת להעביר מסר שיווקי כל שהוא אלא דרך היצר? גם כלפי אזרחי המדינה וגם כלפי חוץ? אין לאנשים המבקשים לשווק אותנו שום מסר אחר ואשר המדינה יכולה להתברך בו?

בעבר הייתה גאווה לאומית ראש לכול. הירידה מן הארץ הייתה אות קין, צ.ה.ל. היה "קדוש" ואלה שבקשו להימלט מהשרות עשו זאת בצנעה, באפלה, שידעו כי מי שלא שרת בצבא "הוציא עצמו מן הכלל". כל אלה קרסו.

השנוי בתרבותיות הישראלית הנו מהפכה של ממש. המדינה אינה מעניינת, אלא הסקטור אליו משתייך היחיד,  ואולי היחיד בפני עצמו. המחזיקים בכלי השרת החינוכי החשוב ביותר, אליו חשופים רובם המכריע של אזרחי המדינה - הטלוויזיה - שיקול יחיד לה. "הרייטינג". רייטינג פירושו פרסומות, ופרסומות פירושו כסף. והנער? מה יהא עליו? עוד סיפור על רצח ועוד מעשיה על אונס, עוד גבב של מילים שהשתיקה יפה להם. ומהיכן אמור הנער לדעת שיש גם דרך אחרת? מי יכול לנצח את כלי ה"מחזיק ברכה" הלזה? הפכנו פשוטים יותר. באנו לספק את היצר וסיפוק היצר מבטיח הכנסה כספית, וזה מה שמעניין. תוצאתו של אותו מסר חוזרת על עצמה חדשות לבקרים. אלימות גואה, כי האלימות היא יצרית, ההשתוללות במגרשי הכדורגל בשיאה - כי השתוללות היא יצרית, והמסר התרבותי שלנו הנו בהמי - כי בהמה חיה על פי היצר. דע עקא שהעולם אינו מתרשם ומניח לנו להישאר במקום האחרון או אולי אחד לפניו.

אז אני מציע שמר מעודה ישיר, ואם אין הוא יודע לשיר, שיישאר בארץ. הגוף החשוף שלו לא יביא את הנקודות. הוא יביא לנו השפלה.

זלי יפה.

מכתב לעיתון "הצפה" 31 לדצמבר 2001

מכתב לעיתון "הצפה"

"אמר רבי אלעזר הקפר. גדול השלום. שאפילו כל ישראל עובדין עבודה זרה ועושין חבורה אחת אין מידת הדין פוגעת בהן".

עם ישראל "התברך" בראש ממשלה שכשל. בראש ממשלה שאין תוכו כברו, אבל הוא ראש הממשלה.

ארץ ישראל חשובה לנו, תורת ישראל חשובה לנו, אך אחדות ישראל חשובה לנו יותר מכל. היא יותר חשובה מארץ ישראל, וכנראה, כפי מאמרו של רבי אלעזר הקפר, היא חשובה אף יותר מתורת ישראל.

לא יעלה על הדעת שמנהיגיה הרוחניים של היהדות הדתית ציונית ישתמשו היום בססמאות שהביאו בעבר לרצח. לא יעלה על הדעת שמנהיגי היהדות הדתית ציונית ישלהבו את העם לזמן לעצמם אנרכיה.

מה חושב בדיוק אותו רב "ציוני" המבקש לפעול בכל דרך? ברור לו שרובו של העם מתנגד לאמרותיו. הווי אומר לאכוף על המתנגדים לו את דעותיו. באיזו שיטה? על פי איזה אומדן? ואז, מדוע לו מותר ולאחר אסור? היש לו לאותו רב, הספק כי הוא מזמין למלחמת אחים ולהרס המדינה?

יש דרך אחת לנהל מחלוקת, והיא דרכה של דמוקרטיה. מה נעשה ולא כל היושבים בציון מוכנים לקבל עמדת התורה כפי שהובעה על ידי רבני הציונות הדתית? יש מבין רבני ישראל, אף ציונים שבהם, המתנגדים לדעה זו, שלא לדבר על אותם המטים אוזן לסמכות אחרת. מותר להתווכח, להחליף דעה. אך לטעון ש"הכל מותרין לך"? "כל מעשה"? הרי לך מתכון להרס הקיים, איום לא רק על אושיות הדמוקרטיה, אלא על אושיות המדינה.

שלום בית אין חשוב ממנו ואין מקודש ממנו. עלינו להיאבק בכוונותיו של ראש הממשלה, אך ורק במסגרת החוק. לא יעלה על הדעת שרבני דהיום יהרסו בהבל פה את שבנו בעמל רב מנהיגי ורבני האתמול.

ראש הממשלה טועה, הוא אינו בוגד. ראש הממשלה שוגה, אין לו כוונות זדון. יש לעשות הכל על מנת להחליף את ראש הממשלה, בדרך דמוקרטית. ואם ברובו של העם "ביום פקודה" יחליט כי אהוד ברק יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה ראש הממשלה שלי ושל כל אחד מאותם רבנים הרומזים היום בהבל פה לחורבנה של מדינה.

אין דרך אחרת לשמור על מדינת ישראל, אין דרך אחרת לשמור על תורת ישראל, אין דרך אחרת לשמור על ארץ ישראל.

רבני הציונות הדתית עומדים היום בפני נסיון גדול. הכאב והזעם מחד ושלומו של עם ישראל, "דרכיה דרכי נעם" מאידך. בל ייכשלו רבננו בזה הנסיון. אמרותיהם דהשבוע שעבר אינם מעידים כי אם על כישלון הדרש מעשה תשובה.

אין אני רב ואיני מתיימר להיות רב. אני כן תובע ממנהיגיו הרוחניים של העם שלא יהינו לקרוע אותו לגזרים. האמרות הללו שנשמעו מפני רבני היהדות הדתית ציונית בשבוע החולף הייתה מעילה במעמדם, כשלון הדורש חשיבה מחדש, תופעה הגורמת לאחרים לזלזל בקדוש ברוך הוא ובתורת משה. כיהודי דתי, כאדם החושב שהינו ציוני, כאדם המתנגד למשנתו של ברק, כאדם החרד למעשיה של ממשלה, אני מוחה ומתנגד למשנתו של ברק, כאדם החרד למעשיה של ממשלה, אני מוחה ומתנגד לאמרות הללו של רבני הציונות הדתית. קריאות שתבאנה מחלוקת, שתוצאתם עלולה להיות שפיכות דמים האומרות לנו "חלק [מלשון מחלוקת] ליבם". והלא המשכו של פסוק הוא "עתה יאשמו".

הבה נזכור. "אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל, אלו אוסרין ואלו מתירין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".

זלי יפה.

מכתב למערכת מעריב 08 באוגוסט 1993

מכתב למערכת מעריב 1993

אני מתייחס למאמרו של מר חיים הרצוג בלי סיר לחץ ובלי סטופר מיום שישי, 6 אוגוסט, 1993.

מר הרצוג שולל את החשיפה התקשורתית המתלווה למשא ומתן המתנהל בוושינגטון. עוד טוען מר הרצוג כי "אין תקדימים של משא ומתן מהיר".

ואולם, עם כל הכבוד עלינו לזכור כי הקדמה הטכנולוגית עושה את שלה. לא הרי יכולת החשיפה התקשורתית עת נהלו את המשא ומתן על תעלת פנמה, כהרי החשיפה עת נוהל המשא ומתן לשלום עם מצרים. מר הרצוג מביא בין השאר כדוגמא את ההסכם הראשון שנחתם עם גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. הבה ונזכור כי מגבלות טכנולוגיות כה רבות עמדו להם למנהלים את המשא ומתן. כך למשל, אצל משפט נירנברג נאלצו אשר על התביעה תקופה ממושכת לקרוא בפני בית המשפט כל מסמך עליו בקשו להסתמך בשל אי היכולת לערוך מספר העתקים ותרגומים מספיקים. האם בעיה כגון זו, מקומה יכירנה אצל שלהי המאה העשרים? ועוד, תעלת פנמה והמחלוקת בגינה לא לוותה באלימות שעלתה בחיי אדם חדשות לבקרים.

הרי למדנו כי לא הרי נהול מערכת כלכלית דהיום כפי נהולה לפני עשור בשנים. ואכן, חברות אשר לא שנו מבנה ארגוניהם, לא שנו את מאבקם בשוק, לא עמדו בתחרות ונפלו. הדבר נכון אף אצל המערכת הדיפלומטית. ואשר על כן, לא הרי נהול משא ומתן דיפלומטי דאתמול כהרי זה דהיום.

ועוד, נכון שגם הנשיא סאדאת חשף עצמו לסיכון חמור עם שניהל משא ומתן עם ישראל, סיכון שהוכח כנכון עת שנרצח על ידי קנאים מוסלמים. ואף על פי כן איש לא יכל היה להטיל ספק במעמדו וסמכותו של אותו נשיא. כפי שמציין מר הרצוג עצמו, מעמדם של המנהלים משא ומתן מטעמו של העם הפלסטיני אינו ברור, אם לדבר בלשון המעטה. הגם שברור מי השלוח, הרי שערפל עוטה את השולח. על מנת לאכוף סמכותם, הם עושים זאת בדרך היעילה ביותר אצל העולם הטכנולוגי. הופעתם – חדשות לבקרים – אצל כלי התקשורת בעולם כולו – מהווה נשק התקפי כלפי מתנגדיהם. נשק התעמולה, דרכו מקווים הם לשכנע אף את עצמם כי קרוב היום בו יהא מעמדם שלהם אצל העם הפלסטיני כהרי מעמדו של סאדאת אצל מצרים.

אנואר סאדאת

 עוד כותב מר הרצוג כי ההסדר עם סוריה חייב להיות בעל אופי הדרגתי "כך שיעשה בלתי הפיך". עם כל הכבוד, בסוריה יותר מאשר במצרים כל הסדר לעולם יהא הפיך. מצרים נאבקת בימים אלה בטרור פנימי המסרב לדעוך. זה הטרור עלול מחר לאיים על שלמותה של המדינה, הוא כבר מאיים על שלומם של הנוצרים הקופטיים ועל שורה של בחירים בצמרת המשטרה והצבא. והיה אם הקיצונית האסלאמית תצלח שם כפי שצלחה באלג'יריה, עוללה מצרים להפוך אנרכיה, או אף יותר מכך. האם נאמר אז שהשלום עם מצרים הנו בלתי הפיך?

צא ולמד כי הנשיא אסד שייך למיעוט שבמיעוט בסוריה. עם עזיבתו את המערכת הפוליטית עלולה סוריה לחזור למצב שכה מוכר לנו ערב עלייתו של אסד לשלטון, מהפכות חדשות לבקרים. הסדר בלתי הפיך אמור לקחת בחשבון כי השיעים בסוריה לא יחזרו למרוד בשלטון. כי "חאמה" לא תחזור על עצמה והפעם עם תוצאות אחרות. שהתככים הפנמיים אצל צמרת השלטון לא ייאכפו את המתנצחים עימות עם ישראל על מנת להבטיח תמיכתו של האיש ברחוב שחונך על שנאת ישראל. במילים אחרות חשיבה על "הבלתי הפיך" ביחסים עם סוריה הנה "עורגה אפלטונית".

זלי יפה.

מכתב למערכת מעריב 24 בנובמבר 1999

מכתב למערכת מעריב נובמבר 1999

נכבדי,

מאמרה של הגברת שולמית אלוני "המסית הגדול הצליח" הנה סילוף העובדות במיטבו. אומנם כן אינו נוהגו של אדיר זיק וחבריו בערוץ 7 ראויה לכל גינוי, ואולם, מי שאמור לעמוד בראש התור לעמידה לדין על הצמדת המילה "רוצח" לשמו של מנהיג, אינו אדיר זיק אלא הגברת אלוני עצמה. במהלך מלחמת לבנון התפרסמה תמונה בעיתון מעריב, ובחזיתה עומדת הגברת אלוני – עם אחרים, ובניהם בכירים אצל ממשלת ישראל דהיום – ומאחריהם שלט ענק ועליו באותיות מאירות עיניים נכתב "שרון רוצח". כמה פעמים השתתפה הגברת אלוני אצל הפגנות ליד ביתו של מר מנחם בגין ז"ל, ובאצל אותן הפגנות נתלו שלטים שהאשימו את ראש הממשלה דאז "רוצח"?

התרבות הפוליטית שהתירה את המילה "רוצח" ליד שמו של מנהיג, לא החלה בימיו של אדיר זיק. מי שהתיר את התרבות הפוליטית האלימה הייתה הגברת שולמית אלוני בכבודה ובעצמה. לא "המסית הגדול הצליח" אלא "המסיתה הגדולה", שהלא "כל הפוסל במומו פוסל".

שולמית אלוני

זלי יפה,

ירושלים.

מכתב למערכת מעריב 02 בדצמבר 1999

מכתב למערכת מעריב דצמבר 1999

מאמרו של במבי שלג החופש להיות אנטישמי [מעריב דצמבר 1999] אינו זקוק לתמיכתי. אני מבקש להצביע על הקשר בין זו ההצגה ובין הגברת לאה רבין שהשתתפה בהצגת הבכורה בגרמניה והרעיפה עליה שבחים.

צר לי לומר זאת, אך לאחרונה מתגבש הרושם כי לא כבודו של ראש הממשלה המנוח עומד לנגד עינה אלמנתו אלא מלחמת חורמה נגד "המחנה האחר" במדינת ישראל, גם אם בשל אותה מלחמה יחולל כבודו של ראש הממשלה המנוח.

הלא העובדות לעניין אברי המין העושים צרכם על קברו של מר רבין כטקס דתי אינם כי אם דמיונו החילוני – במחילה – של מר לרנר. והנה יושבת אישה שאמורה יותר מכל לשמור על כבודו של המנוח, מביטה בבזוי כה ברוטלי ומטורף של כבוד המת כפרט וכבודו של ראש ממשלה ככלל ומתפעלת מההצגה. האם את כבודו היא מבקשת? כך היא מבקשת כי ייזכר? שני "דתיים" העושים צורכיהם על קברו? זה המסר?

במבי שלג

כמובן, שיש בכך המשכה לרעיון הכתיבה על מצבת הזכרון למר רבין ז"ל – "נרצח על ידי חובש כיפה". לו היה מאן דהו כותב על אנדרטה לזכר נפגעי טרור "נרצח על ידי ערבי לובש כפיה", היה החלק "הנאור" במעוננו זועק לשמים. אבל להאדיר את הפילוג בין חילוניים לדתיים? לשסע ימין נגד שמאל? מדוע לא? זו תרומתה היחידה של לאה רבין שיכלה באמת לשמש כסמל המקובל על העם לרבדיו השונים, והפכה לחוד החנית של מלחמת הכל בכל.

ראש הממשלה המנוח – על כל מחלקותיו, ולמרות ביקורתיו, שלא תמיד היו מנוסחות בהצלחה יתרה – ביקש בכל כוחו לשמור על אחדות המחנה. הוא היה ראש הממשלה של כולנו. אבל מה להם לכוונותיו ומאווייו של מר רבין ז"ל וללאה רבין? כבודו? היא מעדיפה שיירטב אצל ביב השופכין של מוטי לרנר.

זלי יפה,

ירושלים.