הישג מיותר - יוני 2008

הישג מיותר

מדינת ישראל מתפארת בהישגים לא מעטים. רשימת הישראלים הזוכים בחשובות שבהכרות מתארכת כאשר פרסי נובל הנם רק "חוד החנית". זה שנים מוקמת התזמורת הפילהרמונית הישראלית אצל כותל המזרח שעולם המוזיקה, ואומנים כפינחס צוקרמן, ואפילו דניאל בירנבויים עדיין מזוהים עם מדינת ישראל. 

צא וחשוב. האם יש מכנה משותף בין  האלימות בין בני הנער והאלימות שהתחוללה אצל הדור הצעיר בשבוע האחרון, המהומות שהתלוו למשחקה של בית"ר ירושלים, והקריצה שמבקשת מדינת ישראל לקרוץ על מנת להגיע להישג בתחרות האירוויזיון? על שני הראשונים שמענו. על האחרון בואו ונספר קמעה. ובכן מדינת ישראל, עם הספר, אשר לו תזמורות מהמובילות בעולם, ארץ מדע מהייחודיות בעולם, מדינה שופעת היסטוריה יותר מכל עם אחר, מדינתו של  "עם הספר", מבקשת לזכות באירוויזיון. אזי - מאחר ואין בטחונה של המדינה במקצועיותו של השיר - מן הדין הוא להבטיח את הבחירה של השיר הישראלי באמצעות כלי שיווק. נופי ארצנו? משעמם. הצגת הישגינו בתחום הרפואה או המדע? אולי האומנות? נו, באמת. ובכן אותו המייצג אותך ואותי השנה בתחרות הלזו הנו אדם בשם בועז מעודה. כנראה שהאחראים על הבחירה בישראל אינם מאמינים ביכולתו המוזיקלית. שכך קבעו. מדובר בצעיר חטוב ונאה. וכיון שתחרות האירוויזיון הפכה זה מזמן - כך המארגנים - יום חג לקהילה הגאה - הרי שיוצג האדון מעודה, לא כזמר, אלא חשוף חזה, ללמד על גופו הזוהר והמרשים. שמא ישכילו גאהה של אירופה להצביע עבור מעודה, ולא בשל קולו אלא בשל מיניותו. שהלא - כך אשר על האירוויזיון בירושלים הקהילה הגאה מקפידה להצביע לאירוויזיון יתר על כל קהילה אחרת.

בועז מעודה

ישראל לעולם הייתה חריגה אצל תחרות האירוויזיון. כך בשנת 1996 שלחה ישראל לאירוויזיון את ירון כהן שפרסומו - הפיכתו לדנה אינטרשיונאל. ישראל מדגישה את מיניותה. שכחנו. נבחר שנים לאחר מכן, נשלחה להקה אחרת לאירוויזיון. היה זה בשנת 1999. להקת "פינג פונג" כנראה לא התברכה במנת יתר של כשרון מוזיקלי שירתה הייתה מזעזעת, אבל שני גברים מחברי הלהקה התנשקו במהלך ההופעה. כמובן הכל למען השלום, שהלא בנוסף למקוריות הלזו שכחו חברי הלהקה את מי הם מייצגים שהלא הם נופפו בדגלים. לא דגלי ישראל חלילה - אלא דגלי סוריה. לא, זה לא עזר, זה דחה וישראל זכתה במקום העשרים ושתיים מתוך העשרים וארבע. המסר אינו של הלהקה. המסר הוא של מי ששלח אותם. המושלים בכיפה והאמונים לשלוח לחו"ל נציגות ישראלית מכובדת על מנת להאדיר שמה של ישראל ולא להכפישו.

נחזור למחנה המשותף. בהמיות. כן, כן, תרבות החיים דועכת. לכן האלימות בין בני הנער גואה, לכן אוהדי בית"ר משתוללים על המגרש, ולכן הסמל שהמדינה מקרינה לחו"ל היא היצר. לא תרבות, לא חינוך, יצר. לקיים מה שנאמר "מותר האדם מן הבהמה אין".

מה הוא המסר אותו יונק הנער בבית הספר מכל אלה? מה היא האווירה בה חי דור העתיד של מדינת ישראל? מה היא המסקנה אותה יונק הנער בראותו את אותם סרטים אלימים ואשר כלי התקשורת במעוננו משופעים בהם להחריד? מדינת ישראל, אינה מסוגלת להעביר מסר שיווקי כל שהוא אלא דרך היצר? גם כלפי אזרחי המדינה וגם כלפי חוץ? אין לאנשים המבקשים לשווק אותנו שום מסר אחר ואשר המדינה יכולה להתברך בו?

בעבר הייתה גאווה לאומית ראש לכול. הירידה מן הארץ הייתה אות קין, צ.ה.ל. היה "קדוש" ואלה שבקשו להימלט מהשרות עשו זאת בצנעה, באפלה, שידעו כי מי שלא שרת בצבא "הוציא עצמו מן הכלל". כל אלה קרסו.

השנוי בתרבותיות הישראלית הנו מהפכה של ממש. המדינה אינה מעניינת, אלא הסקטור אליו משתייך היחיד,  ואולי היחיד בפני עצמו. המחזיקים בכלי השרת החינוכי החשוב ביותר, אליו חשופים רובם המכריע של אזרחי המדינה - הטלוויזיה - שיקול יחיד לה. "הרייטינג". רייטינג פירושו פרסומות, ופרסומות פירושו כסף. והנער? מה יהא עליו? עוד סיפור על רצח ועוד מעשיה על אונס, עוד גבב של מילים שהשתיקה יפה להם. ומהיכן אמור הנער לדעת שיש גם דרך אחרת? מי יכול לנצח את כלי ה"מחזיק ברכה" הלזה? הפכנו פשוטים יותר. באנו לספק את היצר וסיפוק היצר מבטיח הכנסה כספית, וזה מה שמעניין. תוצאתו של אותו מסר חוזרת על עצמה חדשות לבקרים. אלימות גואה, כי האלימות היא יצרית, ההשתוללות במגרשי הכדורגל בשיאה - כי השתוללות היא יצרית, והמסר התרבותי שלנו הנו בהמי - כי בהמה חיה על פי היצר. דע עקא שהעולם אינו מתרשם ומניח לנו להישאר במקום האחרון או אולי אחד לפניו.

אז אני מציע שמר מעודה ישיר, ואם אין הוא יודע לשיר, שיישאר בארץ. הגוף החשוף שלו לא יביא את הנקודות. הוא יביא לנו השפלה.

זלי יפה.