מחווה ואחריתה - פברואר 2009

מחווה ואחריתה

יימצאו מבחרם של כללים ביחסי אנוש ואשר יישומם הנו בכל נושא ובכל עניין. אומנם כן, לא הרי יישום הכלל אצל עניין אחד כהרי יישומו אצל עניין אחר, אבל מסגרתו של הכלל, חד היא. כלל מרכזי - הן בכלכלה, הן אצל יחסי משפחה, הן ביחסי חברה והן ביחסים בין מדינות או ואושיות ביחסים בינלאומיים, כך הוא. טרם יבקש צד כל שהוא לעשות מעשה, מן הדין שישאל עצמו, מה היא מטרת העשייה? סיכויי הצלחתה? מה המחיר שמשולם בעטיה של אותה עשיה? וכיצד יגיב הצד האחר על זו העשייה? ותגובתו של הצד האחר, שני פנים לה. כיצד מבין הצד האחר את העשייה? ומה תהא תגובתו על פי אותה הבנה? שלא חלילה יבקש הצד העושה לתור אחר תגובתו של הצד האחר על פי הבנתו של הצד העושה את אותה העשייה, עוד יצא וידו על ראשו, אם בשל אי הבנה של הצד האחר, אך חמור מכך, באם יבקש הצד העושה "לרמות את עצמו" ביודעין או שלא ביודעין.

ישראל עשירה בדוגמאות בתחום המדיני בטחוני, בו עשתה מעשה, והצד האחר הבינו אחרת מכפי שקיוו קברניטי המדינה. הנסיגה מלבנון - כך ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הייתה צעד אסטרטגי. לא כך חשבו אנשי החיזבאללה ופטרוניהם בדמשק וטהרן. הם הבינו כי ישראל נסוגה מאימת הטרור שלא יכלה לו. הנסיגה מעזה - יוזמתו המדינית של ראש ממשלה אחר, אריאל שרון - אף היא לוותה בהסברים על יתרונה האסטרטגי המדיני והצבאי כמו גם הבטחת השקט בדרום. לא כך הבינו אשר על החמאס בעזה. ישראל - כך הם - נסוגה מאימת עצמתם של "קיני ההתנגדות". סבלם של יושבי הנגב בכלל ושדרות בפרט מעידה על כישלון חשיבתו ה"אסטרטגית" של אריאל שרון ועל הצדקת חשיבתו של הצד האחר, שהאויב הציוני אינו יכול לפעולות הטרור מעזה. 

גלעד שליט עומד "לחגוג" 900 ימים בעזה. אין ממנו קול ואין ממנו שמועה. בניגוד לאמנת ג'נבה העוסקת ביחס לשבויים, אין הצלב האדום מבקרו ואין אפשרות להעביר לו מכתבים או קשר אחר. ישראל המדינית אינה מצליחה לשבור את מתת הקסמים הקפוא הלזה. ראש הרשות הפלסטינית כבר זכה מישראל למחוות רבות, לרבות שחרור אסירים. אלו המחוות לא זכו להדדיות כל שהיא, "לא למחצה, לא לשליש ולא לרביעה". 

גלעד שליט בשבי

מה הייתה חשיבתו של ראש הממשלה מר אהוד אולמרט עת העניק את אלו המחוות למחמוד עבאס? לחזק את מעמדו. כיצד חיזוק זה עוזר לה למדינת ישראל? בכל מקום בו ניתן, מבקר יושב הראש את המדינה ומשמיצה ברש גלי. ושחרור האסירים הנו בדיוק המחווה אותה מבקשים אשר על החמאס. ואם אלו השחרורים מיושמים ללא צורך לשחרר את גלעד שליט, מה טוב.

מה היה קורה לו היה המסר מישראל "היינו משחררים את האסירים לכבוד חג הקרבן לכבודו של היושב ראש, אבל לא נעשה זאת כל עוד גלעד שליט בעזה", היה מתקבל מסר אחר. לכבוד חג הקרבן הממשמש ובא, הגיע הזמן שממשלת ישראל תכריז על מדיניות אחרת. כל עוד אין בקורים אצל שליט, לא יהיו בקורים אצל אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל. הגיע הזמן שבתי הכלא המאכלסים אסירים פלסטינים יפסיקו להיות ממלכות המעצימות את עצמן ומגדלות מחבלים בפוטנציה, שכללי החיים אצל אלו בתי הכלא ישונו ומנהיגי המחבלים המרביצים בהם תורה של שנאה יועברו למקום אחר, שמשפחות המחבלים לא יוכלו לעמוד איתם בקשר אלא במסורה על פי אופן שתוף הפעולה של המחבל עם השלטונות. ושהמשפחות יקבלו מסר שוטף כי קשריהם עם יקיריהם יחודשו כאשר שליט יבוא הביתה. שהמחבל משתף הפעולה לא יהיה חשוף לאיומיהם של חבריו.

שחרור אסירים פלסטינים

ישראל אינה מפעילה כל לחץ מעשי לעניינו של שליט. והא ראיה. לחץ הנה תופעה ידועה, המורגשת היטב והמפורסמת לכל. אין לחץ כי אין פרסום על לחץ. משאים ומתנים, ככל שהנם חשובים אין בם ממש. רעיונה של ממשלת ישראל לשחרר את חברי הפרלמנט שנאסרו לאחר חטיפתו של שליט ללא כל קשר להשבתו, יהווה הרס אמינותה של ישראל בעיני הפלסטינים. הם יבינו זאת כיאושה של ישראל מלקבל את שליט באמצעות לחץ, תופעה שתבטיח הישארותו של שליט בניכר שנים רבות. הסבריה של ממשלת ישראל על מניעיה, לא ישכנעו את הפלסטיני בעזה, והאמת היא, שגם לא את הישראלי בירושלים ותל-אביב.

אין זה הזמן למחוות. זה הזמן להוכיח שלישראל יש עמדה ברורה. שגלעד שליט יקר לנו מכל והפלסטינים יסבלו אם הוא לא ישוב הביתה. 900 ימים של גלעד בשבי הנם תשע מאות כישלונות של ממשלת ישראל. ואת הכישלון הזה יש להפסיק. המחוות שמבקש ראש הממשלה להעניק לכבוד חג הקרבן, רק יעצימו את הכישלון וההשפלה. לא תודה.

זלי  יפה.