מכתב למערכת מעריב 08 באוגוסט 1993

מכתב למערכת מעריב 1993

אני מתייחס למאמרו של מר חיים הרצוג בלי סיר לחץ ובלי סטופר מיום שישי, 6 אוגוסט, 1993.

מר הרצוג שולל את החשיפה התקשורתית המתלווה למשא ומתן המתנהל בוושינגטון. עוד טוען מר הרצוג כי "אין תקדימים של משא ומתן מהיר".

ואולם, עם כל הכבוד עלינו לזכור כי הקדמה הטכנולוגית עושה את שלה. לא הרי יכולת החשיפה התקשורתית עת נהלו את המשא ומתן על תעלת פנמה, כהרי החשיפה עת נוהל המשא ומתן לשלום עם מצרים. מר הרצוג מביא בין השאר כדוגמא את ההסכם הראשון שנחתם עם גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. הבה ונזכור כי מגבלות טכנולוגיות כה רבות עמדו להם למנהלים את המשא ומתן. כך למשל, אצל משפט נירנברג נאלצו אשר על התביעה תקופה ממושכת לקרוא בפני בית המשפט כל מסמך עליו בקשו להסתמך בשל אי היכולת לערוך מספר העתקים ותרגומים מספיקים. האם בעיה כגון זו, מקומה יכירנה אצל שלהי המאה העשרים? ועוד, תעלת פנמה והמחלוקת בגינה לא לוותה באלימות שעלתה בחיי אדם חדשות לבקרים.

הרי למדנו כי לא הרי נהול מערכת כלכלית דהיום כפי נהולה לפני עשור בשנים. ואכן, חברות אשר לא שנו מבנה ארגוניהם, לא שנו את מאבקם בשוק, לא עמדו בתחרות ונפלו. הדבר נכון אף אצל המערכת הדיפלומטית. ואשר על כן, לא הרי נהול משא ומתן דיפלומטי דאתמול כהרי זה דהיום.

ועוד, נכון שגם הנשיא סאדאת חשף עצמו לסיכון חמור עם שניהל משא ומתן עם ישראל, סיכון שהוכח כנכון עת שנרצח על ידי קנאים מוסלמים. ואף על פי כן איש לא יכל היה להטיל ספק במעמדו וסמכותו של אותו נשיא. כפי שמציין מר הרצוג עצמו, מעמדם של המנהלים משא ומתן מטעמו של העם הפלסטיני אינו ברור, אם לדבר בלשון המעטה. הגם שברור מי השלוח, הרי שערפל עוטה את השולח. על מנת לאכוף סמכותם, הם עושים זאת בדרך היעילה ביותר אצל העולם הטכנולוגי. הופעתם – חדשות לבקרים – אצל כלי התקשורת בעולם כולו – מהווה נשק התקפי כלפי מתנגדיהם. נשק התעמולה, דרכו מקווים הם לשכנע אף את עצמם כי קרוב היום בו יהא מעמדם שלהם אצל העם הפלסטיני כהרי מעמדו של סאדאת אצל מצרים.

אנואר סאדאת

 עוד כותב מר הרצוג כי ההסדר עם סוריה חייב להיות בעל אופי הדרגתי "כך שיעשה בלתי הפיך". עם כל הכבוד, בסוריה יותר מאשר במצרים כל הסדר לעולם יהא הפיך. מצרים נאבקת בימים אלה בטרור פנימי המסרב לדעוך. זה הטרור עלול מחר לאיים על שלמותה של המדינה, הוא כבר מאיים על שלומם של הנוצרים הקופטיים ועל שורה של בחירים בצמרת המשטרה והצבא. והיה אם הקיצונית האסלאמית תצלח שם כפי שצלחה באלג'יריה, עוללה מצרים להפוך אנרכיה, או אף יותר מכך. האם נאמר אז שהשלום עם מצרים הנו בלתי הפיך?

צא ולמד כי הנשיא אסד שייך למיעוט שבמיעוט בסוריה. עם עזיבתו את המערכת הפוליטית עלולה סוריה לחזור למצב שכה מוכר לנו ערב עלייתו של אסד לשלטון, מהפכות חדשות לבקרים. הסדר בלתי הפיך אמור לקחת בחשבון כי השיעים בסוריה לא יחזרו למרוד בשלטון. כי "חאמה" לא תחזור על עצמה והפעם עם תוצאות אחרות. שהתככים הפנמיים אצל צמרת השלטון לא ייאכפו את המתנצחים עימות עם ישראל על מנת להבטיח תמיכתו של האיש ברחוב שחונך על שנאת ישראל. במילים אחרות חשיבה על "הבלתי הפיך" ביחסים עם סוריה הנה "עורגה אפלטונית".

זלי יפה.