מכתב למערכת מעריב דצמבר 1999
מאמרו של במבי שלג החופש להיות אנטישמי [מעריב דצמבר 1999] אינו זקוק לתמיכתי. אני מבקש להצביע על הקשר בין זו ההצגה ובין הגברת לאה רבין שהשתתפה בהצגת הבכורה בגרמניה והרעיפה עליה שבחים.
צר לי לומר זאת, אך לאחרונה מתגבש הרושם כי לא כבודו של ראש הממשלה המנוח עומד לנגד עינה אלמנתו אלא מלחמת חורמה נגד "המחנה האחר" במדינת ישראל, גם אם בשל אותה מלחמה יחולל כבודו של ראש הממשלה המנוח.
הלא העובדות לעניין אברי המין העושים צרכם על קברו של מר רבין כטקס דתי אינם כי אם דמיונו החילוני – במחילה – של מר לרנר. והנה יושבת אישה שאמורה יותר מכל לשמור על כבודו של המנוח, מביטה בבזוי כה ברוטלי ומטורף של כבוד המת כפרט וכבודו של ראש ממשלה ככלל ומתפעלת מההצגה. האם את כבודו היא מבקשת? כך היא מבקשת כי ייזכר? שני "דתיים" העושים צורכיהם על קברו? זה המסר?
 |
| במבי שלג |
כמובן, שיש בכך המשכה לרעיון הכתיבה על מצבת הזכרון למר רבין ז"ל – "נרצח על ידי חובש כיפה". לו היה מאן דהו כותב על אנדרטה לזכר נפגעי טרור "נרצח על ידי ערבי לובש כפיה", היה החלק "הנאור" במעוננו זועק לשמים. אבל להאדיר את הפילוג בין חילוניים לדתיים? לשסע ימין נגד שמאל? מדוע לא? זו תרומתה היחידה של לאה רבין שיכלה באמת לשמש כסמל המקובל על העם לרבדיו השונים, והפכה לחוד החנית של מלחמת הכל בכל.
ראש הממשלה המנוח – על כל מחלקותיו, ולמרות ביקורתיו, שלא תמיד היו מנוסחות בהצלחה יתרה – ביקש בכל כוחו לשמור על אחדות המחנה. הוא היה ראש הממשלה של כולנו. אבל מה להם לכוונותיו ומאווייו של מר רבין ז"ל וללאה רבין? כבודו? היא מעדיפה שיירטב אצל ביב השופכין של מוטי לרנר.
זלי יפה,
ירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה