הנשק הסודי של צה"ל

הנשק הסודי של צה"ל

נכון שאנחנו מאוד אוהבים לבקר את המדינה ואת עצמנו. כשאין לנו על מה להתלונן, אנחנו מתלוננים על כך שאין לנו על מה להתלונן. בסדר.  אנחנו ממהרים לבקר את עצמנו ללא בדיקה. ואפילו החשוב שבחבורה ממהר לחרוץ דין. כך למשל נהג נשיא המדינה ממש שלא כראוי כשמיהר לבקר את סגן אלוף שלום האוזנר עוד טרם שנבדקה הפרשיה. לא, צר לי מאוד על אשר עשה סגן אלוף האוזנר, וגם לסגן אלוף האוזנר צר מאוד. מעניין מדוע לא שמענו על הדחת קצינים שהפעילו אלימות יתר בשעת פנוי מתנחלים. אבל נניח לזה. איני בטוח שסנקציות ההדחה הייתה במקומה. אף כאן כמדומני שההיסטריה הציבורית השפיע על שיקול הדעת, וחבל. אפילו חבל מאוד.

אבל, לא לשם כך התכנסנו היום. רבים מנסים לנחש מה הוא הנשק הסודי שיש לצה"ל. אלה יזכרו שיש לנו דבר מה בדימונה, ואחרים ידברו על כלי נשק זה או אחר שפיתחה תעשייה צבאית זו או אחרת, חיל האוויר יצביע על ״הטובים לטייס״ וקהיליית המודיעין ידועה הלא בעולם כולו. כל זה נכון, אבל לא אלו זכו למקום הראשון. השבוע למדתי כי את המקום הראשון מקבל הלב של המפקד בצה"ל. אותו צעיר שאף לא עבר עדיין קורס קצינים, הנו בן עשרים וליבו נדיר. מפקד כגון זה הוא הנשק המבטיח ביותר שיש לצבא.  ומעשה שהיה כך היה. 

בני עושה טירונות ביחידה קרבית. השבוע נפטר מדום לב אחד מחבריו הטובים במהלך גיבוש ל״יהלום״, אחת מיחידות הכתר של חיל ההנדסה. כמובן שמפקדו של בני היה זה שטרח וסיפר לו על אבדן חברו הטוב ודאג שיגיע לירושלים בזמן להלוויה. אבל המפקד הבין שההלם קשה, האבדה שוברת לב, כפי שהעיד כל מי שהיה בבית הקברות בהר הרצל עת נשפכו רגבי העפר על קברו של שוקי ז״ל.

מיד לאחר ההלוויה חזר בני ליחידה. אותו מפקד שהינו סמל, ראה בצרתו של בני. לאחר תום סדרת האימונים של אותו יום, קרא אותו סמל לד והורה, ״עכשיו רק אתה ואני, ריצה של 5 קילומטר״. צריך להבין מה ה״פקודה״ הזאת עשתה לו לד. לא, המפקד לא הורה לו לד ״רוץ חמישה קילומטר״. הוא הורה לו לרוץ בחברתו. המפקד פשוט ביקש להזדהות עם כאבו של ד ולשקמו ״ביחד״. ההזדהות הזו, המאמץ הזה, האיכותיות הזו, היא הנשק הסודי של צה"ל. אין סיכוי שמאן שהוא יוכל לו לנשק הלזה. אני כאב לבן יחיד שביקש לשרת ביחידה קרבית כל כך סמוך ובטוח. לא רק שאכפת לו למפקד, הוא מזדהה הזדהות של ממש. הוא מבקש לשקם. הוא משמש כמפקד אך גם כאח גדול. זה מרשים, זה מרגש, זה ייחודי. אתם יודעים מה? פעם אמרנו ברצינות ״כל הכבוד לצה״ל״. אחר כך לעגנו מאמרה הזו. בואו ונחשוב שנית. אני לא מתבייש. ״כל הכבוד לצה״ל״. ומי שאינו מבין, שיפגוש את המפקד של ד.

כמובן שיש חריגות. כמובן שיש גם מפקדים אחרים. אבל זה הניסיון הראשון שלי כאב לבן שהחל לצעוד במסלול הצבאי. והלא ״אין אפשרות שנייה לעשות את הרושם הראשוני״. אז כדאי שנשים לב אל מפקדים כאלה. כדאי שצה״ל ישים לב למפקדים כאלה. וכדאי שכולנו פשוט נאמר תודה. ולא רק ביום העצמאות.

 זלי יפה