כבוד הנשיא - 1 יוני 2007

כבוד הנשיא

לא מעטים הם המבקשים לייחס לעצמם את האמרה כי "כל השוכח את העבר עלול  לחזור עליו". דא עקא שאנו במדינת ישראל - עם הספר - כנראה שקורא ואינו זוכר.

הנה כי כן, התייצב לו המשנה לראש הממשלה והודיע אצל ישיבת סיעת קדימה כי הסכים לכל אותן פניות ואשר על כן יציג את מועמדותו לכהונת הנשיא התשיעי של מדינת ישראל.

וזה פרס. הוא לעולם אינו רוצה. תמיד "מתנדב" הוא "מקבל את דין התנועה". פרס ממש לא רצה. הוא גם לא רצה ולא עשה דבר על מנת לשנות את חוק יסוד נשיא כדי שהצבעתם של חברי הכנסת בבחירת הנשיא תהא גלויה. הפעילות האינטנסיבית של המשנה, לשנוי החוק לטובתו שלו, הייתה שערורייה חוקתית, ועוד ייכתב על המבוכה שבלחץ האדיר שהפעיל שמעון פרס על מנהיגים ברחבי העולם על מנת להבטיח את מקומו על יד רבין וערפאת בטקס קבלת פרס נובל לשלום. נכון, פרס הנו הוותיק בפוליטיקאים של מדינת ישראל. נכון, פרס הנו בר ניסיון רב. אבל גם נכון שפרס הנו בעל עיקרון, ושמו – פרס. לכל אורך שנות קיומה של מדינת ישראל היה פרס הפכפך. החל בחבורה עם דוד בן גוריון לפרישה ממפא"י והקמת רפ"י וכלה בפרישה ממפלגת העבודה והקמת קדימה.

היה זה הוא עליו כתב משה שרת ביומנו המדיני שאם יהיה שמעון פרס ראש ממשלה "יש לקרוע קריעה". היה זה הוא עליו כתב דברים קשים מאוד יצחק רבין בספרו "פנקס שרות", ולאחרונה עם שהתפרסמה הביוגרפיה של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, נמצאנו למדים כי גם שם אצל הגוף האמין ביותר בישראל קיימת בקורת נוקבת על מר פרס.

פרס לא שמר על כללי דמוקרטיה תקינה. היה זה הוא כשר חוץ בממשלתו של יצחק שמיר, עת טס לפגישה סודית עם המלך חוסיין בלונדון והורה לאנשיו להסתיר את קיום הפגישה ותוכנה מראש הממשלה [האם מאן דהוא יכול לתאר לעצמו את שר החוץ הבריטי נפגש עם מנהיגי הקתולים באירלנד בתקופת העימות הפרוטסטנטי – קתולי ללא ידיעת ראש ממשלתו?]. יעידו ספרי ההיסטוריה ששמעון פרס כפה את הסכמי אוסלו על יצחק רבין. תחילתו של מסע אומלל זה היה אף הוא מאחרי גבו של ראש הממשלה. "נערי פרס" לא שתפו איש במשא ומתן אותו ניהלו עם אנשיו של יאסר ערפאת. פרס ואנשיו שמרו על ההליך בסוד גמור. העיד עזר וייצמן בשיחה שניהל בבית הכנסת הגדול בירושלים כי יצחק רבין התקשר לשמעון פרס שהיה באוסלו וביקש אף לדחות את החתימה על ההסכם עד לאחר החגים [שעמדו אז בשער] ופרס סירב.

היחיד מבין אלה שהתנגדו להשמדת הכור האטומי "תמוז" על יד בגדד ולא הודה שהתנגדותו הייתה טעות – היה שמעון פרס.

שמעון פרס

שמעון פרס קרא לו ליצחק רבין – במעמד הלווייתו של האחרון - "אחי הבכור". לא הייתה לך צביעות גדולה הימנה. עד יומו האחרון שמר לו יצחק רבין לפרס טינה ומעולם לא חזר בו מאמירתו המפורסמת "חתרן בלתי נלאה". ופרס ידע את זה.

פרס כי ישב אצל משכן נשיאי ישראל ינהל שם ממשלה עצמאית. יזום יוזמות המתאימות לו לפרס וימרר לכל ראש ממשלה את חייו. הוא יפעל מאחרי גבו כפי שנהג כלפי יצחק שמיר ויצחק רבין.

ואולי, ואולי מן הדין בשעה שמבקשים לפטר את ראש הממשלה בשל מסקנותיה של ועדת וינוגרד, שמאן שהוא ייתן את הדעת לדו"ח ויסיק משם האם ראוי מר פרס להחזיק במשרה כל שהיא.

הנה קובעת הוועדה כי הכשל אצל המנהיגות המדינית לא התחיל אצל אהוד אולמרט. הוא החל – כך הוועדה – הרבה לפני כן "לליקויים שותפים רבים מאוד" [פרק א סימן 44]. "שותפים לכשלים אלה היו הממשלה" [סימן 45]. העיד השר הרצוג בפני הוועדה "יש איזה לקוי בדיון הכללי – הוא קיים מקדמא דנא [דגש שלנו –ז.י.]" [פרק ה, סעיף 50]. ורק אולמרט אשם? שמעון פרס לא היה ראש ממשלה? שמעון פרס לא היה שר?

אחריותו של פרס גדולה משל אולמרט עשרות מונים. הוא בעל ניסיון רב יותר, וישב בכל ממשלות ישראל מאז שנת 2000. הוא עסק בביטחון כל חייו [כשהחל את דרכו כמנכ"ל משרד הביטחון תחת מנהיגותו של דוד בן גוריון והוא בן 29 בלבד] אבל הוא לא הבין מה קורה בצפון. הוועדה לא הוציאה אותו מהכלל של הדרג מדיני. והגם שפרס דרש תכניות "כי לא הייתי רוצה להמתין חלילה לאירוע כדי להתחיל לשקול" לא הוצגו תכניות לקבינט המדיני [סעיף 109]. מדוע לא התריע על כך המבקש נפשו להיות נשיא? או ראש ממשלה? או שניהם יחדיו? מדוע לא דאג לדיון מעמיק בממשלה או בקבינט הביטחוני? ואם נכונה עדותו [בפרק החמישי סעיף 51 ה.מ.90] "אילו זה היה תלוי בי לא הייתי נכנס למלחמה הזאת", כיצד זה לא דרש דיון בקבינט הביטחוני על מנת להביא את שיקוליו לפניו? כיצד זה לא הציע הוא דרכים חלופיות לפתרון המשבר?

ואולי, אלה שהבטיחו בעבר לשמעון פרס את תמיכתם ולא  קיימו אינם ראויים לאמונו? ואולי באמת בתוך תוכם אין חברי הכנסת מעוניינים בו כנשיא? ואולי מישהו יכול להסביר מדוע הפסיד מר פרס בכל מערכת בחירות שהשתתף בה [תודו גם אתם, ההפסד לעמיר פרץ הינו מביך במיוחד].

שמעון פרס שאל פעם שאלה רטורית. "אני לוזר"? אם ייבחר לנשיאות, אולי לא. אבל אם ייבחר לנשיאות – אנחנו – כן.

זלי יפה

יושרו של משפט - 15 בספטמבר 2004

יושרו של משפט

אונס הנה עברה משפילה וחמורה. איני מהסס לראות בעברת האינוס חמורה יותר מרצח. צא ולמד, עומדים שניים, והאחד בחטף הורג את חברו בכלי נשק חם או קר. המעשה נמשך – בדרך כלל – שניות מעטות. ולא פעם שמענו על מניעים לרצח שהנם מבהילים [רצח נהג מונית, סתם כך, או רצח כי הקרבן "חטף" את מקום החניה, או הסתכל על החברה של הרוצח].

לא כן אונס. אונס לא נעשה בחטף. הוא כולל מאבק, צרחותיה ותחנוניה של הנאנסת נופלות על אוזניים ערלות והפושע ממשיך בשלו באטימות לב. הרשע הנלווה לאונס גדול הוא עשרות מונים מהרשע הנלווה לרצח [אצל רובם של מקרי האונס, הקרבן אנה מכירה את התוקף, היא מעולם לא הרעה לו. ו – לא -  איני מקבל את ההנחה שמדובר בסטייה נפשית הדורשת טיפול. מדובר בתופעה חברתית חמורה הדורשת יד ברזל.

אני דוחה מכל וכל את "הצעתו" של יושב ראש ועדת הרווחה של הכנסת שעל נאנסת להתלונן תוך 48 שעות, שאם לא כן, לא תוכל להתלונן. על חוק התיישנות כגון זה לא שמעתי מעולם, וחבל היה שלשונו של כבוד היושב ראש, הייתה מהירה ממחשבתו.

הנשיא משה קצב

אך כיון שעברות המין הנן חמורות כל כך, יש לנהוג בם שבעתיים של זהירות. שלא יימצא אדם נאשם במעשה שלא עשה, ובמיוחד מעשה כה חמור.

איני מכיר את א'. והיכרותי את נשיא המדינה הנה שטחית אם לדבר בלשון המעטה. לא איני יודע אם הנשיא אנס את א', כפה עליה הר כגיגית עד שאמרה רוצה אני. אני לא הייתי שם. אבל גם חברת הכנסת שלי יחימוביץ לא הייתה שם. וגם חברת הכנסת רוחמה אברהם לא הייתה עדה למעשה.

אבל אנחנו כן יודעים את העובדות הבאות. את התלונה הראשונה הגיש נשיא המדינה. על סחיטה. רק לאחר שהגיש הנשיא את המכתב ליועץ המשפטי לממשלה, החליטה א' להתלונן על אונס. היו מכתבים המעידים על מחמאות מהנשיא אליה וממנה אל הנשיא, כל אלה, לאחר מעשה. כל אלה אומרים דרשני.

הנשיא הנו קדם כל אדם. הנו בעל, אב וסב. ההשתוללות חסרת הרסן כנגד הנשיא הנה שערורייתית. לבא ולקבוע, כחברת כנסת, כי הנשיא אינו יכול לבוא לבתי ספר מפני שהוא חשוד בעברות מין, זו הנה דמגוגיה זולה ונפשעת. חריצת דין פרימיטיבית שמתאימה אולי לעיתונאי מדרגה ד', אך לא לחברת כנסת המבקשת את טובת הציבור [או אולי את טובתה על חשבון הציבור].

היה זה נשיא בית המשפט העליון היוצא שקבע שלא היה מקום למנוע מהנשיא להשביע את נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת. והוא צדק. לו היה היועץ המשפט לממשלה קובע כי יש להתחיל בהליכים פליליים נגד הנשיא, החרשנו. אך כל חברי הכנסת – גם הגברת יחימוביץ ש"תשאלה" את א' – והיא כמובן החוקרת מספר אחד בישראל -  אמורים לשמור על טוהר החוק. כן, גם נשיא המדינה הנו זכאי, וכל עוד לא הוחלט לפתוח בהליכים משפטיים נגדו זכאותו אינה מוטלת בספק. חקירה אינה מפתח להשעיה. פתיחת הליכים פליליים הנו הקריטריון – כפי שהדבר נעשה בעניינו של חבר הכנסת חיים רמון.

לא הנשיא נכשל. אנחנו נכשלנו. ואנחנו נכשלנו כי נציגינו בכנסת אינם כי אם פופוליסטים המבקשים את תהילתם ולא את הצדק. ומי שאינו מאמין שישמע את שלי יחימוביץ.

זלי יפה.

יאסר ואין בלתו - 13 דצמבר 2001

יאסר ואין בלתו

זה מכבר נדמה לו לכותב שורות אלו כי היצירתיות הנה משר החוץ והלאה. היה זה שר החוץ שעמד על כך, לרבות בראיון טלוויזיוני מיום 31 דצמבר, 2000 כי יש לנהל משא ומתן תחת אש, היה זה שר החוץ שידע לשנוא ואחר כך לאהוב את רבין, להחליף כראש ממשלה פעם בנסיבות מביכות ופעם בנסיבות טרגיות, הוא ידע גם ליישר קו עם ממשלה בראשה עומד שמיר ואף אצל שרון מצא רגעי ערגה. רק את יאסר אי אפשר להחליף. רק אבו עמאר "הוא ואין בלתו". ומה יהיה כאשר יבוא יומו של יושב ראש הראשות להשיב נשמתו לבורא ולו במיתת נשיקה? אכן היה זה ראש ממשלתה של המלכה ויקטוריה – בנימין ד' יזרעאלי – שאמר "בית הקברות מלא באנשים שאין להם תחליף".

אבל אם ניישם אל נכונה את מחשבתו של מר שמעון פרס, יכול ערפאת לפעול ככל העולה על רוחו. להרוג, להרוס, לגרום לאורגיה של טרור והרס, אבל "אין עם מי לדבר אם ערפאת לא יהיה". אלה דברי הבל. על כל מי הנמצא ברשות והתומך – אם במעשה או בשתיקה – במעשי טרור, להבין כי יהיה לו תחליף, והוא לא יוכל להישאר באזור. לא יעלה על הדעת שמערכת הביטחון תציג בפני הממשלה עובדות כי ערפאת משטה בכול, לא יעלה על הדעת שהגנרל זיני יאמר כי מעולם לא נתקל באי אמינות כזו של ערפאת, ושר החוץ יגן על מעמדו. זו איוולת והיא מעודדת את אבו עמאר כי  יעשה את שיעשה, שמעון פרס יגן עליו. הוא חסין.

יאסר ערפאת

זלי יפה.

אילן חלימי ז"ל - פברואר 2006

אילן חלימי ז"ל

כבוד הראשון לציון, הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמר שליט"א, הוד מעלתו, שגריר צרפת בישראל מר ג'ארארד ארוד, בני משפחת חלימי, גבירותי ורבותי.

רבים הם האוחזים בטליתה של אמרה "מי שאינו זוכר את העבר, אמון לחזור עליו". זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. דע עקא שמעטים, ואולי אפילו, מעטים מדי, יישמו הלכה למעשה את התורה הצפונה באותו משפט.

ולא רק שאמונים אנו לחזור על העבר אותו הכרנו מקריאה בלבד, אלא אף את העבר הנוקש לחיינו, אותו עבר ואשר יש מהיושבים אצל זה ההיכל הערב שהיו עדים לו, ויש אשר יושבים שם למעלה במעלות השלטון במדינות שונות, ואשר הפנו את גבם לאשר קרה אמש. או אז אמונים אנו לחזור על העבר, על שגיאותיו, על אכזריותו ועל הבושות הנלוות אליו.

הירצחו של אילן חלימי אצל עיר האורות אמורה לזעזע את אמות הספים, והיא אכן זעזעה לא רק יהודים, אלא אף שאינם יהודים. השתתפותם של נשיא הרפובליקה וראש ממשלתה באזכרה שנערכה לו למר חלימי בבית הכנסת De la victuere בפריז מלמדת על החשיבות והחרדה נחלת ארמון האליזה וממשלת צרפת.

אילן חלימי ז"ל הפך – שלא ברצונו – לסמל. אבל האם בכנות יכולים אנו לומר שאנו מופתעים? האם הפשע המזעזע הלזה לא היה צפוי? האם אירופה נקייה מאנטישמיות והייתה זו תופעה "יש מאיין"?

אילן חלימי ז"ל

כשנבחר קורט וואלדהיים כנשיא אוסטריה, היו ששאלו כיצד זה לא בוש להעז ולהתמודד על זה התפקיד לאחר שהסתיר את עברו האפל והנאצי בספרו האוטוביוגרפי? לא הייתי שותף לביקורת זו, ואף קשה היה לי להבינה. מדוע שיתבייש? מדוע שלא ישקר? היו היה נאצי ונשאר כזה. אני נדהמתי כשנוכחתי שקרוב לששים אחוזים מאזרחי אוסטריה הצביעו עבורו. הם היו הבעיה. הם שלא רצו לדעת, הם שלא היה אכפת להם, וחלקם שבחרו בו בגלל עברו.

הערות אנטישמיות שנשמעות במסגד בעזה על שתיית דמם של הכלבים היהודים לא נשארות בעזה. ההערות האנטישמיות של הקאדי של ג'יברלטר שגררו אזהרה כי יושב למקום מוצאו אם לא יפסיק, הנה גחלת.

מפלגות הימין הקיצוני בצרפת, באוסטריה, ברוסיה, בגרמניה, אירועים אנטישמיים בבלגיה, אלה הם הקרביים הלוחשות של האנטישמיות דהאידנה. והאנטישמיות חיה ונושמת. היא חסרת בושה. דע עקא שאותם במערב הנחשפים לאנטישמיות תוצרת האסלאם אינם מבינים כי לא במלחמה ביהדות עסקינן אלא בעימות כנגד הציביליזציה המערבית.

אבל התחנה המפוקפקת אליה הגיע האנטישמיות והתרבות המערבית עם הירצחו של אילן חמימי הנה מאיימת.  

היא מאיימת כי איש אינו יודע האם מדובר בתופעה חולפת, או שמא הפושע של היום הנו הנביא של מחר אותו ראוי לחקות.

היא תופעה מאיימת כי איש אינו יודע האם ייהפך מחר הירצחו של יהודי אך ורק בגלל שהוא יהודי לתופעה שבשגרה.

היא מאיימת כי איש אינו יודע באם חלילה יקרה מקרה נוסף מחר, כמה אנשים יעברו לעמוד הבא של העיתון.

היא מאיימת כי איש אינו יודע האם העולם המערבי יקבל את האנטישמיות הלזו בחרדה או בשלווה, מתוך מגמה להלחם בה בתופעה המאיימת הלזו או חלילה באדישות.

אנטישמיות אינה נגמרת באנטישמיות. שלווה כנגד מאורעות אנטישמיים הביאו לעולם את האפלים במשטרים ששפכו בסופו של יום את דמם של יהודים ואינם יהודים דמם של זרים כמו גם דמם של בני עמם. כבוד נשיא המדינה בדברו באושוויץ לציון 60 שנים לשחרורו של מחנה ההשמדה הצביע על כך באומרו "קְהל עמים רב ידע על הרצח ונשאר אדיש". אבל האדישות כלפי השואה תרמה להאדרת כוחו של המשטר הנאצי. הדממה הפוליטית עת נחשפה יהדות גרמניה לקלגס הנאצי ו"הצלחתו" של הקלגס להשפיל את יהודי גרמניה היוותה אף היא נדבך להצלחה הפוליטית של המפלגה הנציונל סוציאליסטית.

העולם אינו מבין. אבל כשהעם היהודי נזעק על תופעה אנטישמית, הוא מגן על העולם, כאילו אמר "מתוך שלא לשמה, בא לשמה".

היום הזה, כאן בבית הכנסת הגדול אנו מבכים את הרצחו של אילן חמימי ז"ל. יהודי שעונה בגלל שהוא יהודי. יהודי שנרצח בגלל שהוא יהודי, יהודי שהושפל בגלל שהוא יהודי.

ואנחנו מפה מבקשים לזעוק מסר כפול. על העולם לדעת שמלחמה באנטישמיות חייבת להיות חסרת פשרות, שאם לא כן העם היהודי ישלם את המחיר, אבל העולם המערבי ישלם את המחיר.

ולאחינו בני העם היהודי באשר הוא שם. עומדת בפניכם הברירה. יש יהודים שהאנטישמי מזכיר להם את ייחוסו. רק בשל "איש צר ואויב" נזכר הוא היהודי מי הוא. כששמע את הקריאה מאחורי גבו "יהודון" "ג'וד"  נזכר, על אפו וחמתו ש"היה יהודי באוהלך וגרמני בצאתך" לא הייתה כי אם משאלה חסרת שחר.

ויש יהודים ששרים את יהדותם. שגאים בעברם ומבקשים להבטיח כי נרו של ישראל לא ידעך. זו התשובה של היהודי לאנטישמיות. יוסף פופנה וחבריו רצחו את אילן כי היה יהודי. ואם יכלו היו רוצחים עוד ועוד. אנו נלחם בתופעה הפופנית הלזו וחברותיה לא מתוך בושה, אלא מתוך גאווה. אנחנו נשאר. וכפי שהתגברנו על שונאי העם היהודי בעבר, נכול נוכל להם בהווה אף בעתיד.

נחמתכם בני משפחת חלימי תהא אולי בעובדה שאילן הפך לסמל. סמל של כאב, אבל סמל של גאווה. סמל של דם יהודי שוטט, אבל סמל של נחישות ואזהרה לעולם כולו, ותהא זו מקצת נחמה.

זלי יפה.

שנאת חינם

שנאת חינם

"לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה אנשי אמונה" כך הגמרא במסכת מגילה. מאידך "מעולם לא פסקו בירושלים אנשי אמונה". וכמובן שנשאלת מאליה השאלה, פסקו או לא פסקו? ואם לא פסקו, על מה ולמה חרבה ירושלים?

עונה שם הגמרא כי ביחסים שבין האדם למקום – לא פסקו. אך ביחסים שבין האדם לחברו פסקו גם פסקו. ולא היה בקיום המצוות שבין האדם למקום על מנת להושיע את ירושלים מחורבנה. באשר קיום מצוות שבין האדם למקום ללא קיומם של מצוות שבין האדם לחברו אינו ולא כלום.

מאידך ולו היו כל ישראל "עובדים עבודה זרה" אבל "ועושים חבורה אחת, אין מידת הדין שולטת בהם". למד מכאן עצמתה של אחדות, יכולת ההגנה שיש לקיום המצוות שבין האדם לחברו.

בעמדנו בתשעה באב אל מול פני עצמנו, נמצאנו למדים על תעודת עניות. על ירידת הדורות, על איבוד הערכים. אין לנו ולו את "תרבות הוויכוח". אנחנו לא מתווכחים – אנחנו רבים. איך אמר אורי אבנרי "חוסני יותר קרוב אלי מלנדאו".

זלי יפה.

חיי אדם? אז מה - 16 במרץ 2006 - עיתון הצפה

חיי אדם? אז מה

אין לך שיטת משפט בעולם שלא מתיימרת לראות בחיי האדם כאדם את הקדושה במטרות [גם חוקתה הכתובה של ברית המועצות לשעבר ידעה לשים דגש על ערך זה] וערך עליון זה ניבט הוא אצל אורח חיי כל מדינה. רכבי חירום ייסעו בניגוד לחוק והדבר מותר. אנו נדרשים להסכים לחיפוש על גופנו בנמלי תעופה רבים בעולם, מפני שמדובר בפקוח נפש. בכל מדינה דמוקרטית מבקשים ליישם את שלמדנו אנו כגרסא דינקותא "פקוח נפש דוחה שבת". ודווקא אנו במדינת היהודים מבקשים לאטום אוזן, לקיים ייקוב הדין את ההר, גם אם פירושו סיכון הנפש, שלילת העידוד – שהינו כה נדרש – מאלה הלוחמים על חייהם. מבקשים הם אשר על השלטון על מרכיביו להוכיח כי הפוליטיקה וסייגיה מעל לכל.

פרשיית "ועדת סל התרופות" היא הפגנה בוטה של חוסר אכפתיות מחד וחוסר רגישות מאידך. אין בה כי אם סתירת לחי מצלצלת לכל אותם אזרחים המבקשים את תמיכתה של המדינה.

הכל מסכימים כי בידי הועדה "החיים והמוות" של חולי סרטן. ואף על פי כן, החלטת הממשלה על הקמת הועדה התקבלה ביום 9 אוגוסט, 2005. ניתנו לה לועדה ארבעה חודשים על מנת להגיש את המלצותיה. דע עקא, שלמרות שמדובר בדיני נפשות מונתה הועדה רק ארבעה חודשים לאחר קבלת ההחלטה על ידי הממשלה, ביום 8 דצמבר, 2005. עד היום ערכה הועדה שבעה דיונים בלבד ומיותר לציין שארבעת החודשים שנתנו לה לועדה הלכו לבלי שוב. צדק כבוד השופט גרונס כשכתב בהחלטתו "אם אומנם החלטותיה של הועדה הן גורליות ובעלות השלכה על חיי אדם כנטען בעתירות, נשאלת השאלה מדוע לא קיימה הועדה את ישיבותיה בתכיפות רבה, יום אחרי יום". מילים כדרבנות. אך "שני דברים רעים לא עושים דבר אחד טוב". אך הביקורת והסנקציה בגינה אמורות לחול על הממשלה או על הועדה, לא על החולים. לא על בני משפחתם הקורסים תחת העומס הכספי. בכל יום שעובר אמור חולה אחר לשלם עשרות אלפי שקלים עבור התרופה. כל יום שעובר הנו משמעותי לעין ערוך.

ויתר על כן. המסר שמסר בית המשפט העליון בדחותו את העתירה הנו כי "מה יאמרו" חשוב יותר משלוות הנפש של החולה כפי שיאמר לך כל העוסק בפסיכואימונולוגיה. החולה זקוק לעידוד כמו לתרופה עצמה. החולה אמור לדעת שאין דבר יותר חשוב מחייו. ואם הבחירה היא בין עידודו של החולה ובין החשש שממשלת מעבר תקבל החלטה לא ראויה לפני בחירות שלא תראה "החלטת שוחד". אני מעדיף את החלופה הראשונה ולקחת את הסיכון.

כבוד השופט א. לוי ציין בהחלטתו [בדעת מיעוט] כי כל דחייה "בעניינם של החולה ובני משפחתו משולה לנצח". והוא צדק, ואני מאחל לכל אחד מאיתנו שלא לחוות את החוויה הנוראה הזו.

לא מדובר בחקיקה ואשר הוועדה מתבקשת לחרוג הימנה ולחלוק עליה. מדובר בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שמטרתה "ניקיון כפיים". אין בה בועדה חבר אחד שהינו פוליטיקאי. זו הועדה יכולה הייתה לסיים מלאכתה לפני הבחירות. יכולה הייתה ליישב ולהחליט ובכך למסור מסר לחולה ומשפחתו אתם קודמים לכל. ישנותם של חברי הוועדה במשך חודשים, והחלטת הרוב בבית המשפט העליון למדונו כי לא הכל מותר בהצלת חיי אדם. אני חשבתי שהכל כן מותר. חשבתי כי שום שיקול בחירות ותהא מטרתו אשר תהא אינה שווה לחיי אדם. ששום חשש לטוהר מידות אינו שווה את יאושם של החולה ומשפחתו, ששום מגבלה של ממשלת מעבר אינה שווה אגורה שחוקה אחת מכספו שאין לו של חולה ואשר סכנת מוות מרחפת על ראשו.

כשמדובר היה ביחס שבין חיי אדם ופעולה צבאית הורה בית המשפט העליון [בג"צ 3799/02] כהאי לישנא. "הסוגיה שהונחה לפתחנו בעתירה זו היא אחת מהסוגיות הקשות ביותר הבאות בפנינו במציאות בה אנו נתונים בשנים האחרונות. הקושי נעוץ בכך שהיא דנה באופן ההגנה על חיי אדם בעת פעילות צבאית". הסוגיה קשה כאשר מדובר מחד בחיי אדם של האויב מחד ופעילות הצבא שבא להגן על חיי אדם בישראל. היא הנה "אחת הסוגיות הקשות ביותר". חריגה מהנחיות לעניין סמכותה של ממשלת מעבר? קדושת הדמוקרטיה אינה קודמת לכל. ב-1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו הבחירות לכנסת בשל המלחמה, בכמה חודשים והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר, התאוששות מהלם המלחמה. מדוע שערכי הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פקוח נפש?

טעיתי? אני חושב שלא. כי למדתי "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".משנה סנהדרין ל"ז.

זלי יפה.

פרסום על שום מה? 4 באפריל 2007

פרסום על שום מה?

אומנם כן, לא מעטים הם המתנגדים להלכת ה"סוביודיצה" וזו צומצמה עד מבלי הכר. צמצומה של זו ההלכה לא הוכיח את עצמו. ההיגיון שעמד מאחרי קביעת המחוקק בעבר "כי לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית משפט" נקבע על ידי שר המשפטים פנחס רוזן עוד בשנת 1957, בקבעו מעל בימת הכנסת כי מטרת החוק הנה "להגן על הנאשם שלא יישפט על ידי העיתונאות".

והלא ברי לעין כל שהעיתונאות שופטת. מי אינו בטוח היום בזדונו של הנשיא קצב? ומי לידנו יתקע שאין "דעת הקהל" כפי שבאה לידי ביטוי בעיתונאות משפיעה על ההליך השיפוטי? צא ולמד את הכרעת הדין וגזר הדין במשפטו של ח"כ חיים רמון ונמצא למדים מה גדול כוחה של התקשורת.

והא לכם נדבך נוסף. אחד העדים המרכזיים אצל ועדת וינוגרד – ואשר עדותו לקוחה כאילו מעולם אחר [תקראו ותגידו לבד] - אמר כי לו ידע שעדותו תתפרסם לא היה אומר את אשר עם ליבו [הוא התנסח אחרת ואנו משום כבודו שינינו מנוסחו].

ועדת וינוגרד הנה הועדה המעמיקה ביותר החוקרת את אירועי מלחמת לבנון השנייה. והיה אם תתפרסמנה העדויות לעת הזאת, טרם שפרסמה הועדה את מסקנותיה, ילעטו הפרשנים אצל כל כלי התקשורת על הטרף הקל וינסחו עבור הועדה את המסקנות אליה הוועדה אמורה להגיע בישוב הדעת, ללא השפעה חיצונית. וכמובן – איש מחברי הועדה – המורכבת מאישים ואשר יושרם האינטלקטואלי אינו מוטל בספק – לא יודה בהשפעה של המתקפה העיתונאית על המסקנות שייכתבו. אבל הסכנה הממשית של השפעה זרה קיימת. העולם לא השתנה ודבריו של השר פנחס רוזן המנוח נכונים היו אז ונכונים הם שבעתיים היום.

אין שום הגיון ציבורי ואין כל תרומה לפרסום העדויות שנשטחו בפני ועדת וינוגרד, למעט עשיית הון פוליטי לנגח בו ראש ממשלה זה או שר אחר. לא לחינם מגישת הבג"צ הכופה על פרסום העדויות הנה חברת כנסת מהאופוזיציה. באשר למעט הנגיחה הפוליטית אין שום יתרון בפרסום. כל נזק לא ייגרם לו לעם ישראל באם העדויות יישארו חסויות עד אשר תשכיל הוועדה לנסח את מסקנותיה. אלו המסקנות אמורות להיכתב בזהירות, ללא השפעה חיצונית, בהסתמך על העדויות בעל פה והמסמכים בכתב שהגישו העדים או מי מטעמם. וזאת, לא רק למען ההיסטוריה, לא רק למען העבר, אך בעיקר למען העתיד. איני בטוח כי עתידו של עם צריך להיות מועלה כקרבן על מזבח התאווה הפוליטית של חברת הכנסת זהבה גלאון.

זהבה גלאון

זלי יפה

קביעת עובדות בשטח

קביעת עובדות בשטח

נשיא ארצות הברית - בעידודם של כמה ישראלים - כמובן, איך לא – משפיל את ראש הממשלה. מנהיגת האופוזיציה המטיפה בפני כל מיקרופון אפשרי כנגד חוסר הממלכתיות של ראש הממשלה, נאה דורשת אבל כמובן רחוקה מליישם נאה מקיימת. אני מבין שהיא מצפה בכיליון עיניים למפלתו של ראש הממשלה. זו תקווה לגיטימית, וזו משאת נפשו של כל מי העומד בראש האופוזיציה. להמתין לאחרים מבחוץ שיעשו את המלאכה ללא שמירה על כבודו של ראש הממשלה שלה זו כבר תופעה מאוד לא דמוקרטית. לאפשר לבית הלבן ולמזכירות המדינה לקיים דבריו של הלורד היו ססיל שאמר בהתייחס למלחמת העצמאות של אירלנד בתחילת המאה שעברה, "אין בנמצא 'פעולת תגמול', אבל הם גרמו להרבה טוב" השפיל הנשיא את ראש הממשלה לעין כל. אבל, מדינת ישראל כבר רגילה לכשכאלה. היום כבר אין טעם אפילו להכחיש כי לולי התערבותו של ג'ורג' בוש האבא, ממשלת שמיר לא הייתה נופלת. וכנראה שאשר על האופוזיציה מבקשים לקיים "התקדים המחייב".

אבל גם מאצל האופוזיציה הייתי מבקש מעט כבוד עצמי וחשיבה פחות פרימיטיבית. [כן, ממש כך]. הנה. קיימת מחלוקת בין ממשלת ישראל ובין הממשל בארצות הברית לעניין זכות קניינית שיש ליהודים במזרח העיר. טוען הממשל כי אל לה לישראל לבנות במזרח העיר, באשר בניה כזו הנה קביעת עובדות בשטח. והלא מעמדה של ירושלים אמור להיקבע בהסדר הקבע. במילים אחרות אל להם לצדדים לעשות כל מעשה שיש בו משום קביעת עובדות שקשה להפכן. שהלא לעת הזאת לא קבעה ממשלת ארצות הברית או הצדדים למחלוקת מי הוא זה ואי זה הוא ואשר ישלוט על ירושלים או על חלקים בה. כפי שחזרה והדגישה מזכירת המדינה של ארצות הברית, כל אלה הנושאים ידונו "בשיחות הליבה". אשר על כן - כך ממשלת ארצות הברית - על לה לממשלת ישראל לקבוע עובדות ואשר יפריעו למשא ומתן העתידי. דברים כדרבנות מאצל המתווך הניטרלי. אבל משהו מוזר קורה שם בפנסילבניה אווניו. הממשל יודע על כל אבן שנבנית על ידי יהודי במזרח העיר. על כל החלטה של תת ועדה לעניינים מקומיים בעיריית ירושלים המהווה "עלבון לא רק לסגן הנשיא אלא לארצות הברית" כדברי מזכירת המדינה.   

בנייה במזרח ירושלים

אבל אלפי בתים נבנים ללא רישיון על ידי פלסטינים בירושלים. האנרכיה התכנונית הנה משולמת. המוסלמים הורסים כל נתון ארכאולוגי על הר הבית באופן המזכיר את הטליבאן באפגניסטן ואין פוצה פה ומצפצף. המתווך הניטרלי אינו דואג לקביעת עובדות בשטח על ידי הפלסטינים. נראה שהנשיא אובמה הנו איש חושב. הוא דומה לפילוסוף והמחזאי הצרפתי בן המאה השמונה עשרה פרנסואה וולטר שראה בפרטים "תולעים ההורגים את מהות היצירה". מטרתו של אובמה הנה להעניק את ירושלים לפלסטינים. היצירה הנה "השיחות". והן אמורות להתנהל ללא קביעת עובדות בשטח. חוץ מפרט קטן. התולעת ביצירתו של אובמה. לפלסטינים מותר וליהודים אסור. הן יוכלו לנהל משא ומתן בנושאי הליבה גם לאחר שקבעו עובדות בשטח. הכיצד? או שמא אין מדובר – כטענת הממשל בהמתנה לשיחות בין הפלסטינים וישראל שיקבו את עתידה של ירושלים? הממשל כבר קבע!

המעניין הוא שארצות הברית נהגה כך גם בעבר גם כלפי ישראל. לעולם להטיב עם האויב ולהכות בידיד. בשנת 1956, פגע הנשיא אייזנהאור הן בישראל, הן באנגליה והן בצרפת ולחץ עליהם לפנות את סיני. הנשיא נאצר, שלעת הזאת כבר היה בן בריתה של ברית המועצות, יצא מנצח. באותם ימים בהם התנהל מבצע קדש, פלשו כוחות ברית ורשה להונגריה וממשלת ארצות הברית נשארה דוממת. ידידי ארצות הברית נפגעו, אויבותיה ניצחו ניצחון כפול.

הנשיא המחפש את קרבת מדינות האסלאם יבקש לעשות זאת על חשבון ישראל. זו תקופה קשה. הוא יצליח באם האופוזיציה תפקיר את תפקידה ותבקש להפיל את הממשלה בעזרתו של היושב במשרד הסגלגל. הנשיא יודע שהאופוזיציה בישראל מבקשת אף היא להפיל את נתניהו בכל מחיר. היא רק אינה יודעת שהיא משמת ככלי בידי אדם שמחר עלול להיות מסוכן. כן, מסוכן גם ללבני.

זלי יפה.

כישלונו של מי גדול יותר - 23 באוגוסט 2005

כישלונו של מי גדול יותר

"אדם ניכר בכיסו, בכוסו וכעסו". כך למדנו וכנראה שכחנו. פנוי חבל עזה וצפון השומרון מהווה את נקודת המבחן הקשה ביותר בתולדות הציונות. ממשלה - ואשר הריקבון בראשה הנו בעייתי אצל מבחרם של נושאים ואצל נושאי תפקידים לא מעטים - אינה מבינה כי ניקיון הכפיים צריך גם להראות. כך כשלה הממשלה בבחירת שופט [או שופטת] בבית המשפט העליון ואשר הרינונים אחריה לא היו פשוטים, ואשר על הבחירה התעלמו מרחשי הציבור. כך עומד ראש ממשלה החשוד בפלילים ומאשים את יריביו בכל, בפרעות, בעברה על החוק, ו – כן – בהסתה. כאשר היה הוא ולא אחר שרימה והוליך שולל ומסית ומדיח גם כנגד אלה שבזכותם עבר הפנוי כפי שעבר. שהלא לא התכוון למלאת אחר הבטחתו להישמע למרכז הליכוד. אם כן מדוע נערך שם המשאל? האם השאלה החשובה ביותר בתולדות מחשבתו המדינית [איש ליכוד, "מחשק" שראה בנצרים כתל-אביב, ואשר הפך את עורו, אינו חושב שמהפכה זו ראויה להיבחן באמונו של הציבור?

אבל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע. מלחמת לבנון הייתה דוגמה האומרת דרשני. שתיקתו של ד"ר בנימין זאב בגין, התנהגותו של שרון היום לאחר בקורתו הנוקבת דאז אף היא שתיקה רועמת.

אבל השלטון והאוחזים בו אינם הבעיה.. השלטון נכשל. שרון ומרעיו רמסו ביד רמה את אושיות הדמוקרטיה, תחנות נצדק מסרסות את המוסג בבואם לדון בעניינים הנוגעים להתנתקות כמאמרו של אותו אנגלי a bad case makes a bad law.

רובם של המפונים התנהג באבירות כיאה ליהודים יראי שמיים הבזים – ומותר להם לבוז – לעומד בראש. אבל היו מבין המראות שחייבו תגובה, גם מטעם אותם שחשבו שהשלטון השחית את עצמו.

אותם ילדים שעזבו את ביתם בהרמת ידיים כשטלאי כתום על דש בגדיהם חיללו את זכר השואה. נוראה ככל שתהיה הגלות מבית, והיא קשה, כואבת ומשפילה, אין היא נעשית מול קני רובה מאיים בהרג על כל צעד, והילד אינו הולך לתאי הגזים. השימוש שנעשה בילדים הוא שימוש ציני, מבהיל וחסר אחראיות.

ובכל חברה, הקיצוניות תמיד שועטת קדימה. אותם תימהוניים שבאו "לחזק" את תושבי גוש עזה לא בקשו כי אם לחמם את האווירה, לגרום למשבר, להתיר את האלימות. והצעד הבא היה אלימות של ממש מאז שביקש להקצין ייתר והרג את חבריו לעבודה הפלסטינים או אחר שהתנקש בחיי פלסטיני אחר, או שניים שבקשו לגרום על מנת לשבש את תכנית ההתנתקות.

תכנית ההתנתקות הנה מזוויעה. לא, אין היא חטאו של שרון בלבד. ההתנתקות הנה חטא קדמון של כל ממשלות ישראל שחשבו כי ניתן ליישב 25,000 איש אצל אוכלוסיה עוינת המהווה, יחסית, את האוכלוסייה הצפופה ביותר בעולם, רוויית עוני וסבל, ואשר האבטלה בה נעה לעולם בסביבות השלושים עד חמישים אחוז. הכל מבינים כי פנוי גוש עציון או אריאל הנה כמעט בלתי אפשרית. האוכלוסייה העוינת הסובבת את הגוש הנה מעטה, דלילה יחסית והישוב היהודי הנו גדול. לא כן המצב בעזה.

חיילים בהתנתקות

הדרך בה הוחלט על הפנוי, המסר אותו הבינו כל מדינות המערב, כל כלי התקשורת, כפי שהעידו ומעידים עד היום הלה פיגרו ולה מונד, הצרפתי, הטיימס, הדיילי טלגרף והדיילי מייל האנגליים, הפרנקפורטר אגי מייני והדה צונג הגרמים. כי ישראל נכנעה לטרור. ובלבולי המוח של אריאל שרון אין בהם על מנת לשכנע ההפך.

אבל אנחנו נכשלנו כי אדם ניכר בכיסו, בכוסו וכעסו. כי הכאב האמתי, השבר של הרוב נתן פתח לחבורה של בריונים לחלל את השם, לרצוח את הנפש, לרמוס את זכר השואה ולהכפיש את שמה של הציונות הנאה ביותר, היהדות האצילה ביותר.

זלי יפה.

כללי המשחק - 27 באפריל 2010

כללי המשחק

למדונו רבותינו כי אדם נכר בכיסו בכוסו ובכעסו. עוד למדנו שכעס הנה עבודה זרה? עבודה זרה על שום מה? על  שום שהיא זרה לנכון, היא מחוץ לחשיבה הטובה, היא זרה לטוב. אשר על כן לא מן הראוי שיהא אדם מחליט בעודו כועס, ודברים הנאמרים בכעס, הם – כדרכו של עולם – דברים שמתחרטים עליהם. כי הכעס אויב גדול הוא  לחשיבה.

ראש ממשלת טורקיה הנו איש מסוכן. רג'פ טייפ ארדואן נראה כמי שמחזר אחרי איראן, נשמע לעולם תוקף את ישראל אך לא את החמאס, לפני כמה ימים הביע תמיהה על מה ולמה נהרגו שלושה פלסטינים בעזה? לא. הרקטות שנשלחו משם צפונה לישראל אינן רלוונטיות.

לא קשה לקבוע כי ראש ממשלת תורכיה בהיותו מוסלמי מבקש להראות סולידריות לשכניו ממזרח, סוריה ואיראן על חשבונה של ישראל. בעיה זו אינה חדשה זה מקרוב באה. הבעיה הדתית בתורכיה הודעכה בזמנו של אטטרוק, דעכה, אך לא נעלמה. לא פעם הפר הצבא התורכי את "שלוות" המערכת הפוליטית בתורכיה כאשר חשש כי פוליטיקה דתית תשתלט על המדינה. ההיסטוריה של תורכיה לאחר התמוטטות האימפריה העותמאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, רוויה בתפיסת השלטון על ידי הצבא. העובדה שמדינה מוסלמית ואשר אין בכוחה להשתלב בשוק האירופאי המשותף. 'הילד החריג' של אירופה, מנהל מערכת יחסים רבת שנים עם ישראל היא ניצחון ישראלי. לניצחון דומה זכתה ישראל בזמנו של השיח הפרסי. עלייתו של חומייני לשלטון בטהראן טרפה את הקלפים.

נוהגו של ראש הממשלה ארדואן הנו תקדים מסוכן ביחסי ישראל טורקיה. "עליית מדרגה" בעוינות התורכית לישראל. ומשרד החוץ הישראלי אמון לחשב את הדרך הנכונה כיצד להחזיר עטרה ליושנה. התקלות ביחסי ישראל תורכיה לא חסרות. עוינותו של ראש הממשלה, הבוטות בחד הצדדיות שלו, האשמותיו חסרות השחר, התעלמותו מאשר קורה אצל הצד האחר לעימות, ביטול התמרון הצבאי שבין צ.ה.ל. לצבא הטורקי, כל אלה מעידים על קרע מעמיק. איני  מעריך במיוחד את כישרונותיו של שר הביטחון אבל במצב עניינים שכזה בין ישראל לטורקיה, ביקור של שר הביטחון שם אין חשוב הימנו.

איני יודע באם ה"מחווה" כלפי השגריר הטורקי באה על מנת להזיק לביקורו של ברק בתקופה זו. אם ההאשמות אלו נכונות הרי שיש לנעול את דלת לשכת שר החוץ וסגנו ולהשליך את המפתח לים. אבל גם בשל כל שיקול אחר, מדיני ככל שיהיה, הפגינו שר החוץ וסגנו [שאמור להיות אדם עם הבנה מדינית עמוקה] חשיבה פרימיטיבית שלא זכורה לי כדוגמתה.

מה הוא המסר אותו ביקש סגן שר החוץ להעביר? האם באמת ובתמים חשב שיעביר את המסר הנכון? השגריר הטורקי לא נקרא ללשכת שר החוץ על מנת לשמוע על השגותיה של ישראל כנגד העוינות אותו מציג ראש ממשלתו.  ניחה. נקרא אחמט אוגוז צ'ליקול להינזף בשל תכנית – מכפירה ככל שתהא – בטלוויזיה הטורקית. מישהו זוכר  את השגריר הבריטי על ברכיו לאחר תכנית עוינת במיוחד בBBC? משהו היה מהין להשפיל את השגריר המצרי בשל התססה אנטישמית הנשמעת חדשות לבקרים בכלי התקשורת המצריים? והאם משהו זוכר על מה ולמה ננזף השגריר צ'ליקול? כל שהכל זוכרים הוא שמשרד החוץ הישראלי השפיל את השגריר. ועל מנת שהכל יבינו כי מדובר בהשפלה, עוד טרח מר איילון להבהיר לכלי התקשורת בעברית "מה הולך כאן". השגריר הושפל, המסר הלא נכון נשלח ומשרד החוץ נראה כמנוהג כראש שבט באפריקה או ראש משפחה מפיונרית שפגעו בכבודו והוא משפיל את נציג המשפחה הפוגעת.

אחמט אוגוז צ'ליקול

לשגריר – לכל שגריר – יכולה להיות השפעה חשובה על מערכת היחסים בין מדינות ועל אוירת היחסים. יש והדינים והחשבונות אותם מעביר השגריר, משפיעים השפעה מכרעת על מדיניות ממשלתו. אומנם כן, לא הרי ניקולא מקייבאלי כשגריר [לעתים מקור המידע היחיד אצל אותן נסיכויות איטלקיות אליהן נשלח] כהרי דו"חות בעידן התקשורת הפתוחה. ואף על פי כן דעה חיובית של שגריר הנה נכס. שגריר נעלב הנה מטלה מיותרת לחלוטין. ניתן היה להביע את המחאה אך לא לפגוע בשגריר. ניתן היה להעביר את עמדתה של ישראל בחריפות אך בלשון דיפלומטית, לא בבריונות דיפלומטית שאין בה כל מסר חיובי.

נכון, סגן השר התנצל. הייתי רוצה לדעת מי היה זה שיזם את המהלך הטיפשי הלזה כנגד השגריר והאם הוא חושב שהוא הטיב לישראל או הרע לה? אם עד היום הוא לא יכול היה לבקר בקהיר, כנראה שגם באנקרה הוא לא יבקר. אני חושב שאדם כזה לא אמון להיות שר החוץ של ישראל.

אווט ליברמן הוא יהודי חכם. הוא יהודי חזק וגאה. אבל הוא צריך לדעת. חזק – כן. בריון לא. וכנראה שסגן השר נגרר אחרי הבריונות, לא אחרי החוזק. וחבל.

זלי יפה.