והיה אם - עיתון הצופה

והיה אם

מומחי ההיסטוריה - ואלה רבים הם - מחולקים לשלוש קבוצות. יש אשר יכתבו את העובדות – כהבנתם – ותו לא. כך למשל, הביוגרפיה בת שבע הכרכים של ווינסטון צ'רצ'ל שנכתבה על ידי ההיסטוריון היהודי הבריטי מרטין גילברט. יש שיוסיפו - וכך נוהג רובו של עולם - נופך פרשנותי למאורעות שיתוארו על ידם. וכמובן כל מי שביקש לכתוב אוטוביוגרפיה. ויש אשר יוסיפו נופך של "מה היה קורה אם". המוביל בשיטה זו הנו ההיסטוריון האנגלי היושב היום בבית הלורדים, אלן בולוק.

בכותבו את הביוגרפיה המקבילה על היטלר וסטאלין כתב לא פעם, "מה היה קורה לולי עשה מנהיג זה את המהלך האחד או לולי אימץ מנהיג זה את ההחלטה האחרת?"

להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש הטוענים, ובראשם – איך לא – שר החוץ שמעון פרס – כי לולי רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל הכל היה נראה אחרת. וכמובן יודעים אשר על השמאל לספר כי לולי הירצחו של ראש הממשלה המנוח היה תהליך השלום נמשך, יאסר ערפאת היה ממשיך בתהליך אוסלו, ובכלל "ובא לציון גואל". ולא שחלילה וחס מצטרפת להנחה הלזו המילה "אולי", אלא אין לו למר פרס כל ספק שאלו הם פני הדברים.

אני מבקש לחלוק עליו ולהזמינו להבין את ההיסטוריה.

אין שום יסוד להניח כי ערפאת שהתגלה ב"ערוות אמינותו" לא פעם, נהג אחרת ביצחק רבין. האמת היא שהוא הוליך שולל אף את זכרו. צא ולמד, כשנפטרה לאה רבין ז"ל "פרסם" הראיס הודעת אבל אותה הקליט בווידאו.  ידעו לספר לנו כי הנה, סמל "ליחסים החדשים" תפורסם ההודעה בטלוויזיה, של הרשות הפלסטינית. אשר על כן מיהרה הטלוויזיה הישראלית ופרסמה את ההודעה בשלמותה. והטלוויזיה הפלסטינית? נדם קולה.

היה זה יצחק רבין ז"ל שאמר כי אם ישתמשו הפלסטינים ברובים שנתן להם כנגד אזרחי ישראל, יאספו אותם הרובים בכוח. מה היה קורה לו ביקש מר רבין המנוח ליישם את הבטחתו? האם חושב מר פרס כי תהליך אוסלו היה נמשך כחלומו? או שמא "המזרח התיכון החדש" היה עובר את התהליך אותו הוא עבר? טרור ועוד טרור.

ומה היה קורה לו היה מר רבין מעמיד עצמו לבחירת העם ונכשל? שהלא הבחינה היחידה העומדת היום לפננו הנה אותם סקרים שהיו אז בנמצא ואלה העידו על פער שהתרחב והלך בין רבין לבין נתניהו לטובת האחרון? והאם פעולות הטרור שקדמו לבחירות, תוצאתן הייתה אחרת לו היה מר רבין בחיים? כנראה שלא. שהלא העיד מר רן כהן "איראן העלתה את הימין לשלטון בישראל".

שמעון פרס ויאסר ערפאת

רצח ראש הממשלה הייתה הטראומה הקשה ביותר שעברה על העם בישראל, בוודאי מאז מלחמת יום הכיפורים.  אך טרם הירצחו לא היה מר רבין אדם המקובל על כל גווני הקשת הפוליטית. היו לו למר רבין הערות קשות על הציבור הדתי. "הם לא מזיזים לי" או הערת "הפלופלורים" המפורסמת. היו שבקרו את מהלכיו של ראש הממשלה. היו שטענו ועדיין טוענים כי במהלכים המדיניים של ראש הממשלה, לא הוא היה המוביל אלא המובל.

ועתה כשהתברר כי ערפאת שיקר לעולם ומלואו [למעט, כנראה ליוסי ביילין] האמת ההיסטורית מחייבת לשפוט האם ההימור על ערפאת היה נכון? וההימור היה גם של רבין. שהיה זה הוא שהביאו משפל המדרגה, כמעט ואמרנו, מאשפתות, לשערי המשרד הסגלגל. לולי יוזמתו של רבין הייתה היום מנהיגות אחרת לעם הפלסטיני. מר פרס חושב שהחמס [שממשלת ישראל כמובן מולדתה] היה שולט בכיפה. זו אפשרות אחת. ישנה אפשרות שמנהיגות אחרת, מיושבת יותר הייתה שולטת בכיפה. מנהיגות שהייתה מתווכחת אך לא יורה. מנהיגות שהייתה נאבקת מאבקים פוליטיים, אך לא משקרת.

אז עלינו לזכור את רבין ולהודות לזכרו על שרות אדיר למדינת ישראל לאורך ימים ושנים. על כולנו לבכות את מותו. אנו נעשה חטא לזכרו של רבין עצמו אם ננסה לשחזר את ההיסטוריה כפי שמבקשים לעשות פרס ואחרים.  אם ננסה לשפוט את רבין כראש ממשלה בצילו של הרצח. אם היום בגינו של הרצח נזכור את ה"חברות" בין רבין ופרס ונשכח את "פנקס שרות".

"והיה אם"? שואל פרס. תשובתו של פרס שהכול היה טוב יותר. התשובה אינה כי אם ספקולציה שאינה עומדת במבחן הביקורת. ושפיטה כזאת אינה ראויה לזכרו של יצחק רבין ז"ל.

זלי יפה