השגרה, אם על
חטא
השגרה
הנה איום שיש ליתן עליו את הדעת. השגרה שוחקת, גורמת לעצימת עיניים, השגרה
משעממת, ואשר על כן הפרטים נשכחים מלב. השגרה אף מביאה להסכמה, לקבלת המצב הקיים, ואולי אף להשלמה אתו.
המאה
העשרים, ובמיוחד חלקה השני, לימדו אותנו שמדינות "מסודרות" בין אם מדובר
בדמוקרטיות מערביות או ב"דמוקרטיות סוציאליסטיות" או אפילו
"דמוקרטיות עממיות", לא יוכלו לשגרה של מלחמה. מלחמה ארוכת טווח הנה האויב המסוכן ביותר של
מדינה מסודרת.
ברית
המועצות לא יכולה הייתה להסתיר את שיירות המשאיות שנשאו את חייליהם שנהרגו בביצה האפגנית. ישראל לא יכלה לה למלחמת לבנון, ארצות הברית
נסוגה בבושת פנים מווייטנאם, אין לה מושג מה עליה לעשות בעיראק או באפגניסטן.
הכישלונות
לא לעולם יבואו מבחוץ. הלחץ הציבורי מבפנים
– במיוחד אצל דמוקרטיות מערביות - אף הוא
עושה את שלו. תחילתה של מלחמה צודקת לעולם
תזכה לגבוי רובו של הציבור. ואולם עם חלוף
הזמן, הציבור נשחק, וההתנגדות גוברת. כך
ההפגנות ההמוניות כנגד מלחמת ווייטנאם שאף גרמו לנשיא ג'ונסון להודיע שלא ירוץ
לקדנציה נוספת כנשיא ארצות הברית. כשהחליט
הנשיא ניקסון על הפלישה לקמבודיה, דיבר בפני האומה והודיע שיעשה כן גם אם הדבר
יעלה לו "בבחירות הקרובות", וזאת בשל האחוז הגבוהה של אזרחי ארצות הברית
שהתנגדו למלחמה.
ככל
שמלחמה הנה ארוכה יותר, אותו הרואה עצמו כחלש מעודד יותר. שנאתו רבה יותר – במיוחד כששנאה זו מבוססת על
אלמנטים דתיים. אי יכולתו של החזק להכניע את "החלש" –
היא הנותנת שאלוהי "החלש" בעזרו.
ואשר על כן "אללה אל אכבר". ואין לך תמריץ גדול מכך להמשיך ולהלחם. ובאווירה שאנו חיים בה היום, להמשיך לדקור או לדרוס בישראל, ולנסות בכל כוח
'להשמיד להרוג ולאבד' את כל חיל עם. בצרפת, בארצות הברית, בישראל, ובכל מקום שרק אפשר.
ישראל
כשלה בשלוש אלה.
1] אני בטוח שהצלחות רשויות המודיעין
והיחידות הסודיות במערכת הביטחון הנן רבות. דע עקא שאין להם קול. לא האזרח בישראל, וחמור מכך, לא היושבים בעזה
או בשכם או במזרח ירושלים מכירים בהצלחות אלו. אלה רואים כי הטרור נמשך, כי "האויב הציוני" אינו יכול לצעירים
רעולי הפנים. כשתרופה אינה מרפה, יש
לנסות תרופה חזקה יותר. אנו עדיין שומעים
את המסיתים בכל מקום – לרבות יושב ראש הרשות, ואין איש משלם את המחיר על
ההסתה. לא המורים בבתי הספר, לא אלה
המפיצים את הפרוטוקולים של זקני ציון, ולא המארגנים את המצעדים שם ייראו זאטוטים
נושאי "כלי נשק" והמבטיחים להיות שאהידים. הקאדים במסגדים אינם חוששים. והחשוב מכל – לא נעים, אבל אם אין ברירה, גם את
זה צריך לעשות ומיד. להקפיא נכסים של משפחות [במיוחד כשמדובר בערביי מזרח ירושלים
או אותו מיעוט מערביי ישראל הנותן יד לפעולות אלו]. אותו שהתחתן עם ערביה מירדן
והפך לשאהיד, אמור לדעת כי אשתו תשוב אחר כבוד לעבר הנהר והיא לא תישאר פה עם
צאצאיה. המשפחה תפחד, הוא יחשוב פעמיים.
זו
מלחמה שאין הצבא יכול לנהל לבד. החקיקה אמורה להיות ברורה ונוקבת.
2] אחד הסימפטומים החמורים ביותר של המשכיות
"אינתיפאדת הסכינים" היא התרחבות מעשי נקמה של יהודים בערבים. כיהודי דתי אני בוש ונחרד. מצמררת המחשבה שיהודי הרג משפחה ערבית
שלמה רק בגלל שהם ערבים. אז נכון. החקירה אמורה להתנהל על פי חוק ורק על פי חוק. אבל אם יתברר שאכן בני עמינו הם
שידיהם מגואלות בדם, אין לכך לא כפרה ולא סליחה. הם מזיקים למדינת ישראל הרבה יותר מאשר הערבי האוחז בסכין.
לו היה לאל ידי לשנות את החוק ולהסדיר את מקומו של עונש המות בישראל, היו
אלה מועמדים לעונש הלזה. מדובר בפושעים
שהנם מסוכנים הרבה יותר למדינת ישראל מכל חייל בצבא האויב, מכל טרוריסט. אם לא
נגדע אותם הם יגדעו אותנו.
3) מדינת ישראל חייבת בתכנית מדינית. עליה להכין ולפרט תכנית שכזו על מלוא שלביה. תופעה זו לא קרתה בישראל מאז "תכנית
אלון" משנת 1967. אנו לעולם
נגררנו. אף נאום בר אילן של ראש הממשלה,
לא היה כי אם ניסיון לפייס את נשיאה - הממש
לא יוצלח – של ארצות הברית. לא הייתה כאן
חשיבה מקורית, ואין ישראל מפרסמת דבר על העתיד. את המציאות צריך להכיר. צריך לדעת
היכן כחנו במותננו, והיכן עלינו לוותר. היכן נעמוד על שלנו, והיכן עלינו לתת
מרחב אויר לתומכי ישראל. יש לזכור, משנה
לשנה מעמדינו בזירה הבינלאומית מתדרדר
והולך. במדינות שונות נמצאנו למדים על
מנהיגים חדשים "זה מקרוב באו" שהבינה היא מהם והלאה. אם שרת החוץ של שוודיה מתרעמת על כך שמחבלים
נהרגים במקום האירוע במקום לעוצרים ולהעמידם למשפט, היא באמת מפגינה הבנה לא
מחמיאה. נשיא ארצות הברית ברק אובמה, באמת
מועמד לתאר הנשיא הגרוע ביותר שהיה לארצות הברית מאז ומעולם. והבחירות הקרובות
עלולות להביא לפסגה את הילרי קלינטון, שחוט שדרה, פוליטי או מדיני זה הדבר האחרון
שהיא התברכה בו. לא מדובר במנהיגים כמו ג'ונסון,
אפילו דה גול, שלא לדבר על צ'רצ'ל או אפילו על אנתוני אידן. מדובר על מנהיגים חדשים "שלא
ידעו". והם לא ידעו. וחוסר הידע הלזה
לעולם מעמיד את ישראל במצב קשה. אף יהודים תוקעים בה בגבה של ישראל סכין. J Street זו רק דוגמה אחת. אנשי אקדמיה ישראלים לאחר שינקו פה
על חשבון המדינה את כל חיותם, טסים לחו"ל ומזמינים את מוסדות האקדמיה
בחו"ל להחרים את ישראל. ואז קברניטי
המדיניות של ישראל "נגררים". הם
מגיבים, הם לא יוזמים.
אהוד ברק -
בטירוף מדיני אחוז אמוק שלא ניתן להסבר – ביקש להיות "מה יפית" וביקש
להעביר לפלסטינים את – כמעט - כל מה שדרשו. נסיגה לקווי 1967
[עם תקונים קלים], לרבות חצייתה של ירושלים. למזלה של ישראל, ראש הממשלה הלא יוצלח הלזה לא הצליח לשכנע את
"הראיס" לקבל את הצעתו. כי יאסר ערפאת לא ידע לדאוג למים, לרווחה כלכלית או לתשתית, חוץ מאשר לתשתית טרור. אותם
חברי ה"קוורטט" שהזרימו מליונים לרשות מעולם לא טרחו לוודא איזה אחוז
מתרומתם שימש אכן את אזרחי הרשות ואיזה
אחוז שולשל לכיסי המנהיגים ועראפאת או אבו מאזן - סליחה, ילדיו – בראשם. ואין פוצה פה ומצפצף.
ואין פוצה פה ומצפצף כי העולם צבוע. מלך סעודיה ואשר
במדינתו העבדות הנו מוסד חוקי, התקבל על ידי מלכת בריטניה בכבוד הראוי למלך עשיר
מריח נפט. אבל המלכה מעולם לא ביקרה בישראל [ובנה בא לפה בחטף להשתתף בהלווייתו של
ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.]
אז אנחנו חייבים ליזום. רק אנחנו ניזום. כי אם לא ניזום,
ניגרר. וככל שיעבור עכשיו הזמן, עם חלופי הדורות, עם חילופי הזיכרונות, מצבינו יהיה
קשה יותר. אפילו אם דע"ש תפוצץ את
מגדל אייפל, זה לא יעזור. כי לצרפת חוזים שמנים עם איראן. קל יותר לבנות את מגדל אייפל מאשר לשחד שוב את
האייתולות.
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה