חיי אדם? אז מה
אין לך שיטת משפט בעולם שלא מתיימרת לראות בחיי האדם כאדם את הקדושה במטרות [גם חוקתה הכתובה של ברית המועצות לשעבר ידעה לשים דגש על ערך זה] וערך עליון זה ניבט הוא אצל אורח חיי כל מדינה. רכבי חירום ייסעו בניגוד לחוק והדבר מותר. אנו נדרשים להסכים לחיפוש על גופנו בנמלי תעופה רבים בעולם, מפני שמדובר בפקוח נפש. בכל מדינה דמוקרטית מבקשים ליישם את שלמדנו אנו כגרסא דינקותא "פקוח נפש דוחה שבת". ודווקא אנו במדינת היהודים מבקשים לאטום אוזן, לקיים ייקוב הדין את ההר, גם אם פירושו סיכון הנפש, שלילת העידוד – שהינו כה נדרש – מאלה הלוחמים על חייהם. מבקשים הם אשר על השלטון על מרכיביו להוכיח כי הפוליטיקה וסייגיה מעל לכל.
פרשיית "ועדת סל התרופות" היא הפגנה בוטה של חוסר אכפתיות מחד וחוסר רגישות מאידך. אין בה כי אם סתירת לחי מצלצלת לכל אותם אזרחים המבקשים את תמיכתה של המדינה.
הכל מסכימים כי בידי הועדה "החיים והמוות" של חולי סרטן. ואף על פי כן, החלטת הממשלה על הקמת הועדה התקבלה ביום 9 אוגוסט, 2005. ניתנו לה לועדה ארבעה חודשים על מנת להגיש את המלצותיה. דע עקא, שלמרות שמדובר בדיני נפשות מונתה הועדה רק ארבעה חודשים לאחר קבלת ההחלטה על ידי הממשלה, ביום 8 דצמבר, 2005. עד היום ערכה הועדה שבעה דיונים בלבד ומיותר לציין שארבעת החודשים שנתנו לה לועדה הלכו לבלי שוב. צדק כבוד השופט גרונס כשכתב בהחלטתו "אם אומנם החלטותיה של הועדה הן גורליות ובעלות השלכה על חיי אדם כנטען בעתירות, נשאלת השאלה מדוע לא קיימה הועדה את ישיבותיה בתכיפות רבה, יום אחרי יום". מילים כדרבנות. אך "שני דברים רעים לא עושים דבר אחד טוב". אך הביקורת והסנקציה בגינה אמורות לחול על הממשלה או על הועדה, לא על החולים. לא על בני משפחתם הקורסים תחת העומס הכספי. בכל יום שעובר אמור חולה אחר לשלם עשרות אלפי שקלים עבור התרופה. כל יום שעובר הנו משמעותי לעין ערוך.
ויתר על כן. המסר שמסר בית המשפט העליון בדחותו את העתירה הנו כי "מה יאמרו" חשוב יותר משלוות הנפש של החולה כפי שיאמר לך כל העוסק בפסיכואימונולוגיה. החולה זקוק לעידוד כמו לתרופה עצמה. החולה אמור לדעת שאין דבר יותר חשוב מחייו. ואם הבחירה היא בין עידודו של החולה ובין החשש שממשלת מעבר תקבל החלטה לא ראויה לפני בחירות שלא תראה "החלטת שוחד". אני מעדיף את החלופה הראשונה ולקחת את הסיכון.
כבוד השופט א. לוי ציין בהחלטתו [בדעת מיעוט] כי כל דחייה "בעניינם של החולה ובני משפחתו משולה לנצח". והוא צדק, ואני מאחל לכל אחד מאיתנו שלא לחוות את החוויה הנוראה הזו.
לא מדובר בחקיקה ואשר הוועדה מתבקשת לחרוג הימנה ולחלוק עליה. מדובר בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה שמטרתה "ניקיון כפיים". אין בה בועדה חבר אחד שהינו פוליטיקאי. זו הועדה יכולה הייתה לסיים מלאכתה לפני הבחירות. יכולה הייתה ליישב ולהחליט ובכך למסור מסר לחולה ומשפחתו אתם קודמים לכל. ישנותם של חברי הוועדה במשך חודשים, והחלטת הרוב בבית המשפט העליון למדונו כי לא הכל מותר בהצלת חיי אדם. אני חשבתי שהכל כן מותר. חשבתי כי שום שיקול בחירות ותהא מטרתו אשר תהא אינה שווה לחיי אדם. ששום חשש לטוהר מידות אינו שווה את יאושם של החולה ומשפחתו, ששום מגבלה של ממשלת מעבר אינה שווה אגורה שחוקה אחת מכספו שאין לו של חולה ואשר סכנת מוות מרחפת על ראשו.
כשמדובר היה ביחס שבין חיי אדם ופעולה צבאית הורה בית המשפט העליון [בג"צ 3799/02] כהאי לישנא. "הסוגיה שהונחה לפתחנו בעתירה זו היא אחת מהסוגיות הקשות ביותר הבאות בפנינו במציאות בה אנו נתונים בשנים האחרונות. הקושי נעוץ בכך שהיא דנה באופן ההגנה על חיי אדם בעת פעילות צבאית". הסוגיה קשה כאשר מדובר מחד בחיי אדם של האויב מחד ופעילות הצבא שבא להגן על חיי אדם בישראל. היא הנה "אחת הסוגיות הקשות ביותר". חריגה מהנחיות לעניין סמכותה של ממשלת מעבר? קדושת הדמוקרטיה אינה קודמת לכל. ב-1973 לאחר מלחמת יום הכיפורים נדחו הבחירות לכנסת בשל המלחמה, בכמה חודשים והדמוקרטיה הרכינה ראש בפני ערך חשוב יותר, התאוששות מהלם המלחמה. מדוע שערכי הדמוקרטיה לא ירכינו ראש בפני פקוח נפש?
טעיתי? אני חושב שלא. כי למדתי "וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".משנה סנהדרין ל"ז.
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה