יום שלישי, 18 באפריל 2017

הצבא והפוליטיקה

הצבא והפוליטיקה

בעבר היה הצבא כור ההיתוך של מדינת ישראל. תרומתו לא הייתה רק לביטחון המדינה אלא לבניית חברה שוויונית יותר, מגובשת יותר טובה יותר. [וכך שרתו אחים לנשק אנשי מפ"ם עם חובשי הכיפות הסרוגות, יוצאי ההגנה עם בוגרי לח"י שהשאירו אתת המחלוקות הפוליטיות מחוץ למדים[. ראשיתו של החטא הקדמון ועל פיו נושאים פוליטיים חודרים לעומקו של הצבא אינו בין שורות הימין. רחוק מכך. ההיסטוריה של מחנה השמאל הישראלי רוויה בסירוב שיטתי לקבל מרותה של דמוקרטיה [הייתה זו גולדה מאיר שאמרה לאחר ניצחונו של הליכוד בבחירות ב1977 בתגובה לאותו ניצחון - כי אם הממשלה תשמע להסתדרות יהיה בסדר, "אבל אם לא, או אז ..."]. החל מ28 אפריל 2008 החלו להישלח מכתבי השמיניסטים המפורסמים ובו מעידים חתמיהם כי לא ישרתו בצה"ל. תנועת "יש גבול" הגם שאינה מאמינה בסירוב מוחלט לשרת בצה"ל מעודדת כל אדם לבחור את הקו האדום שלו. בינואר 2002 הודיעו קצינים במילואים כי לא יילחמו בשטחים זאת במסגרת "מכתב הלוחמים". ותחת הססמה של "אומץ לסרב" שלחו ביום 24 ספטמבר, 2003 טייסי קרב מכתב למפקד חיל האוויר דאז דן חלוץ ובו הודיעו שלא יתקפו בשטחים.

לא, הנוטים שמאלה לא התברכו בכיבודה של הדמוקרטיה וכללי המשחק הדמוקרטי. כך ביום 18 ספטמבר 1991 נדון אייבי נתן לתקופת מאסר של 15 חודשים בשל עברה פלילית שעבר עת נפגש עם נציגי אש"פ בניגוד לחוק  למניעת טרור. אבל מדי יום הפגינו אנשי שמאל אצל שערי כלא מעשיהו בדרישה לשחררו מהכלא.

אשר על הימין בקרו את סממני הסדק האלה. בקרו בחריפות את מכתב השמיניסטים כמו גם את מכתבי הלוחמים והטייסים למיניהם. ובצדק. הוויכוח הפוליטי - חשיבותו רבה. הפוליטיקה היא המגבשת את סדר היום של המדינה, הדעות הפוליטיות המושמעות בציבור מגיעות לכנסת ועל יד שולחן הממשלה. וכדרכה של דמוקרטיה חסינה ובריאה, הוויכוחים מתנהלים, ההפגנות נערכות, ובסופו של יום נקבעת מדיניות. הוד מעלתו האזרח קובע את עמדתו הסופית "לשבט או לחסד" עת יעמוד מאחרי הפרגוד וישלשל את הפתק.


אייבי נתן

אבל הימין חוטא בחטאו של השמאל. איני יכול להכביר במילים על הבלו של ראש ממשלה שברח מעזה, או של שר ביטחון שברח מלבנון. לא המדיניות הלזו כמו גם זו לא הואילו. ההפך הוא הנכון. ואכן, יישומה של דרך פוליטית יש בה לעתים הצלת חיים ויש בה לעתים הקרבת חיים. אבל הפוליטיקה ככל שהינה חשובה [והאמינו לי היא חשובה מאוד, גם אם חלק המשחקים במשחק הפוליטי דהיום אינם מצדיקים את מעמדם] אסור לה להגיע לצבא.  פוליטיקה על פי הגדרתה היא מחלוקת. המחלוקת חייבת להיגדע בשערי המחנה. ולכן דרישות רבנים לסרב פקודה במקרה אחד, או הכרזתם של חיילי שמשון כי לא יפנו ישובים אינה פחותה מחטאו של השמאל, כי היא מחדירה את המחלוקת לצבא.

כל מחלוקת – תהא כואבת ככל שתהיה -  חייבת בגבולין. שאם לא תאמר כן, היום יסרב הדתי בשל מצפונו לפעול בדרך זו ומחר יסרב המאמין ביוסי ביילין כרבו ומורו לפעול בדרך אחרת, ואנו, אנא אנו באים? את הוויכוח צריך לנהל. בכנסת, בהפגנות, בלחץ פוליטי, באיחוד השורות לקרת הבחירות הבאות על מנת שלמחנה הדתי לאומי שדעיכתו הנה תופעה על טבעת לחלוטין – תהא עצמה פוליטית שיהא בה על מנת לשמור על מה שאנו מאמינים בו.  ברחוב, כן. בכנסת כן, בממשלה, כן, בעיתונות, כן. בצבא – לא, שאין לך מתנה נאה יותר לאויב מפירוד המחנה.



זלי יפה.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה