פרסום על שום מה?
אומנם כן, לא מעטים הם המתנגדים להלכת ה"סוביודיצה" וזו צומצמה עד מבלי הכר. צמצומה של זו ההלכה לא הוכיח את עצמו. ההיגיון שעמד מאחרי קביעת המחוקק בעבר "כי לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית משפט" נקבע על ידי שר המשפטים פנחס רוזן עוד בשנת 1957, בקבעו מעל בימת הכנסת כי מטרת החוק הנה "להגן על הנאשם שלא יישפט על ידי העיתונאות".
והלא ברי לעין כל שהעיתונאות שופטת. מי אינו בטוח היום בזדונו של הנשיא קצב? ומי לידנו יתקע שאין "דעת הקהל" כפי שבאה לידי ביטוי בעיתונאות משפיעה על ההליך השיפוטי? צא ולמד את הכרעת הדין וגזר הדין במשפטו של ח"כ חיים רמון ונמצא למדים מה גדול כוחה של התקשורת.
והא לכם נדבך נוסף. אחד העדים המרכזיים אצל ועדת וינוגרד – ואשר עדותו לקוחה כאילו מעולם אחר [תקראו ותגידו לבד] - אמר כי לו ידע שעדותו תתפרסם לא היה אומר את אשר עם ליבו [הוא התנסח אחרת ואנו משום כבודו שינינו מנוסחו].
ועדת וינוגרד הנה הועדה המעמיקה ביותר החוקרת את אירועי מלחמת לבנון השנייה. והיה אם תתפרסמנה העדויות לעת הזאת, טרם שפרסמה הועדה את מסקנותיה, ילעטו הפרשנים אצל כל כלי התקשורת על הטרף הקל וינסחו עבור הועדה את המסקנות אליה הוועדה אמורה להגיע בישוב הדעת, ללא השפעה חיצונית. וכמובן – איש מחברי הועדה – המורכבת מאישים ואשר יושרם האינטלקטואלי אינו מוטל בספק – לא יודה בהשפעה של המתקפה העיתונאית על המסקנות שייכתבו. אבל הסכנה הממשית של השפעה זרה קיימת. העולם לא השתנה ודבריו של השר פנחס רוזן המנוח נכונים היו אז ונכונים הם שבעתיים היום.
אין שום הגיון ציבורי ואין כל תרומה לפרסום העדויות שנשטחו בפני ועדת וינוגרד, למעט עשיית הון פוליטי לנגח בו ראש ממשלה זה או שר אחר. לא לחינם מגישת הבג"צ הכופה על פרסום העדויות הנה חברת כנסת מהאופוזיציה. באשר למעט הנגיחה הפוליטית אין שום יתרון בפרסום. כל נזק לא ייגרם לו לעם ישראל באם העדויות יישארו חסויות עד אשר תשכיל הוועדה לנסח את מסקנותיה. אלו המסקנות אמורות להיכתב בזהירות, ללא השפעה חיצונית, בהסתמך על העדויות בעל פה והמסמכים בכתב שהגישו העדים או מי מטעמם. וזאת, לא רק למען ההיסטוריה, לא רק למען העבר, אך בעיקר למען העתיד. איני בטוח כי עתידו של עם צריך להיות מועלה כקרבן על מזבח התאווה הפוליטית של חברת הכנסת זהבה גלאון.
 |
| זהבה גלאון |
זלי יפה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה