מחירה של דמוקרטיה - 15 באוקטובר 2003

מחירה של דמוקרטיה

"יפה שתיקה לחכמים" קבעו חכמינו, וחבל שאין אמרה זו מיושמת על ידנו. אין כוונתי למנסחי "אמנת ג'נבה" אלא למוחים נגדם ואשר בעצם מחאתם מאדירים את פרסומם.

אולי נחל בתזכורת. לפני מבחרם של שנים עמדה חברת הכנסת יעל דיין מעל דוכן הכנסת בבקשה להאדיר את האהבות החד מיניות, ובקשה להצביע על דוגמא לזו האהבה. חפשה ומצאה את אהבת דוד ליהונתן. היה זה חבר הכנסת חנן פורת שקם נזעק ממקומו לבקש את כבודם של שני אלה, ועורר סערה שהתפרסמה אצל כל כלי התקשורת. לו דמם אותו חבר כנסת נכבד, הייתה הערתה של חברת הכנסת דיין חולפת ללא התייחסות, דהרי לא כל דבר הבל מן הראוי שיזכה לתשומת לב. המחאה העניקה לגברת דיין את שבקשה.

צא ולמד מי הם אותם המובילים את מסמך ג'נבה. אולי חלק מהקוראים אינו יודע. אבל לאחרונה פרסם חבר הכנסת אברהם בורג, שכזכור היה יושב ראש הכנסת, מאמר בקורת חריף ביותר על מדינת ישראל. לא. חלילה לו מלפרסם את זה המאמר בישראל. הוא פרסם את מה שהוא חושב "קלונה" של המדינה במבחרם של עיתונים בחו"ל לרבות, המנצ'סטר גארדיין, וההרולד טריביון, מהמובילים בעיתונות האנגלית. לקיים מה שנאמר "להוציא דיבת הארץ רעה". בין השאר מבין הוא יושב ראש הנכסת לשעבר לאותם המתאבדים במרכזה של ישראל.

חברו ליוזמה הינו ד"ר יוסף ביילין. הינה בשנת 2001, לאחר שהכל הכירו כי אש"פ הינו ארגון טרור, כותב לו הד"ר הנכבד ספר מדריך ליונה פצועה. ד"ר ביילין כותב כי 25 שנה "חיפשנו שותף למשא ומתן עד שמצאנוהו באש"פ". ואשף למה? כי "יש לנו עניין בקיומו של שותף חזק..העומד בדיבורו" [דגש שלנו – ז.י] [כך!]. ארצות הברית אינה מאמינה לאש"פ. רבים באירופה חושבים שמדובר בארגון טרור. ביילין שאמור לדעת טוב יותרמכל אחד אחר מעיד על הארגון כי הוא עומד בדיבורו. אכן גם פטרונו הפוליטי שמלמל אתמול שבריר של תמיכה ביוזמת ג'נבה אמר לכבוד יום הולדתו כי "לא מעניין אותי מה אומרים אחרים" לערפאת מגיע פרס נובל לשלום.

אברהם בורג

חלמאים אלו זכו לתמיכה ממבחרם של הפונים לבג"צ כנגד שר הבטחון, בתביעה להעמידו לדין על הריגת חפים מפשע בעזה. אותם יפי נפש שבעבר נלחמו מלחמת חורמה כנגד הנסיון לפגוע בטהרתו של בית המשפט העליון בהיותו סמל הצדק, איימו במרומז [בסעיף האחרון לעתירה] כי והיה ובית המשפט לא יקבל את העתירה יפנו הם לבית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה בהאג. הראי לך הבעת אמון באותו סמל של הצדק.

לא, הללו לא נהגו בניגוד לחוק. זה מחירה של דמוקרטיה. אבל אל לנו להתווכח איתם. על הממסד להתעלם מהם. פגישתו של מר ביילין עם שר החוץ המצרי באה על רקע הסערה שעורר המסמך בישראל. הניחו לסהרורי הלזה לנפשו, הוא אינו ראוי להתייחסות. אם אנחנו לא נתייחס אליו אחרים ינהגו כמוהו. התייחסות וסערה מעידים על מר ביילין כי הוא גורם חשוב. בורג וביילין זקוקים לסערה כאוויר לנשמה. התעלמות ממסדית מהם תחנוק את עתידם הפוליטי.

כמובן שהן מר בורג והן מר ביילין – שוחרי הדמוקרטיה – מבקשים את יישומה רק כשמדובר באחרים. שלא היו דמוקרטיים ולא צבועים, לא היו נעזרים בויכוח בגורמי חוץ שאסור שתהא להם השפעה על הויכוח הפנימי בישראל. אנו בישראל נקבע את דרכנו. גם בורג וביילין. אבל לא אותם גורמים ארופאיים ואחרים, מפוקפקים ושאינם מפוקפקים הממנים את "מצעד האיוולת" של שני מזיקים אלה.

תנו לסערה לעבור. התעלמו ממנה ומפטרוניה.

זלי יפה.

כלכלת ארה"ב – הערת אזהרה - 26 אוגוסט 2003

כלכלת ארה"ב – הערת אזהרה

כלכלתה של ארצות הברית עומדת על עברי פי פחת. המשבר הכלכלי הינו עמוק מהנראה על פני השטח, ובעצם, מן הראוי שנדע כי כלכלת המעצמה הגדולה ביותר חיה היום בעזרתה של מכונת הנשמה, הדפס חסר תקדים של דולרים על ידי הפדרל רזרב בנק. בן ברנאנק שהיה לשעבר כלכלן באוניברסיטת פרינסטון ומשמש היום בתפקיד בכיר בבנק המרכזי מדבר על שימוש בכלים "לא קונוונציונאליים" להבראת כלכלתה של ארצות הברית.

וזאת יש לזכור. בתקופת המשבר הכלכלי הגדול בין השנים 1929 עד 1933 ראתה כלכלת ארצות הברית ירידה, עליה לרמה מסוימת, ירידה נוספת, עליה לרמה אחרת [הנמוכה מקודמתה] כשמונה פעמים עד הגעתה לתחתית המדרגה של השפל הגדול. גרף הכלכלה האמריקאית משנת 1999 עד היום מעיד על מגמה מקבילה.

צא ולמד. הבנק המרכזי של ארצות הברית הוריד את הריבית הדולארית לרמה שלא הייתה כדוגמתה מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנות השלושים. רמת האבטלה עולה מדי חודש בחודשו ואותם שפרשו ממקומות עבודה ומצאו מקומות חלופיים, עושים זאת בניכוי 40% משכרם טרם שעברו למקום החדש. במשך של שלוש שנים בלבד עבר התקציב הפדראלי מיתרה של 75 ביליון דולר לגרעון של חצי טריליון דולרים. המאזן המסחרי של ארצות הברית עומד בגרעון של חמשת מאות ביליוני דולרים. במשך של שמונה חודשים – עד לאחרונה, בה ראינו על שיפור ביחס בין הדולר והיורו – איבד הדולר כשלושים אחוזים מערכו.

מצב המדינות המהוות את "ארצות הברית" אינו טוב יותר. מדינות כניו יורק או קליפורניה נמצאות במצב כלכלי כה קשה עד כי נאלצות הם לפטר מורים, כבאים ואפילו אוספי התעבורה. לשנת 2004 הציגה ניו יורק תקציב גרעוני של 12 ביליון דולרים. טקסס 7.8 בליון דולרים, ניו ג'רסי 4 ביליון דולרים [העיר ניו יורק בלבד חשופה לגרעון של 7.5 ביליון דולרים מתוך תקציב שנתי של 42 בליון דולר. ראש העיר, מייקל בלומברג הורה על קיצוץ של 7.5% מכוח העבודה, לרבות 1,900 שוטרים, 8 חברות כבוי אש ועוד]. קליפורניה עברה מתקציב רווחי של 9 ביליון דולרים לתקציב גרעוני של 38.2 ביליון דולרים במשך של שלוש שנים בלבד. גרעונה של מדינת קליפורניה בלבד עולה על זה של צרפת [30 בליון דולרים], גרמניה [25 ביליון דולרים] או אילטיה [13 בליון דולרים]. על פי מחקר של "ארגון מושלי המדינות" 37 מדינות בארצות הברית קצצו מתקציב 2003 14.5 מליון ביליון דולרים. הקיצוץ הרחב ביותר זה עשרים שנה.

משרד העבודה של ארצות הברית הודיע כי רמת האבטלה הינה 6.4% נכון לחודש יוני שנה זו. זו רמת האבטלה הגבוה ביותר בארצות הברית במשך של עשר השנים האחרונות, והשינוי אינו נראה באופק. החברות הגדולות ביותר בארצות הברית מודיעות על פיטורים בהיקפים שלא ראינו כדוגמתם. ואולם, בכך לא סגי. הנתון המתפרסם על האבטלה בארצות הברית אינו מתייחס לאותם שעברו את ששת חודשי האבטלה ואשר בגינם הם זכאים לדמי אבטלה. אותם שהינם מובטלים מעל שישה חודשים ממוינים לא כמובטלים אלא במוח חדש “Discouraged worker”. אף אלה אינם הולכים לעבודה בבוקרו של יום. אלה מזניקים את אחוז המובטלים לרמה מדהימה.

בואו נדבר על מספרים. רשמית, מספר המובטלים בארצות הברית הינו 3,741,000. לאלה יש להוסיף את אותם מחוץ למערכת של ששת החודשים. נמצאנו מגיעים לרמת אבטלה בארצות הברית של שמונה מליון איש ואישה ויותר.

כשבעים אחוז מההוצאות בארצות הברית מבוצעות על ידי הצרכן. אך צרכן שאינו עובד אינו יכול לצרוך. כלכלה אמיתית חייבת להתחיל במציאת מקומות עבודה. אדם עובד יכול לצרוך. אותו שאינו עובד אינו יכול. ככל שרמת אבטלה גבוהה יותר, הצריכה נמוכה יותר וכאן מתחיל כדור השלג של ההאטה הכלכלית, המיתון, ואולי אף יותר מכך.

אחת הסביות להתגברותה של האבטלה הינה העובדה שחברות ענק מעבירות את פעילותם למזרח הרחוק או למזרח אירופה. ואם מדובר היה פעם ב"צווארון כחול" לעת הזאת מדובר כבר בפעילות בתחום המחשבים, תוכנה, תשתיות בנקאיות. כך מיקרוסופט, אי בי אם, ג'נרל אלקטריק, היולט פאקארד, דל, פרוקטר וגאמבל, מוטורולה, אינטל, דלפי ועוד. [אפילו בריטיש טלקום העבירה את מרכז המידע שלה הדומה ל144 אצלנו להודו]. יש המעריכים בארצות הברית כי בתחום השירותים יאבדו עוד כארבע מליון איש את עבודתם בארצות הברית לטובת הודו במשך של מספר שנים בלבד, תופעה שתגרום לאובדן של 136 ביליוני דולרים. על פי מחקר של מכון גרטנר, עד סוף השנה הבאה עשירית מכל מקומות העבודה בארצות הברית יאבדו לטובת מקומות זולים יותר באסיה ומזרח אירופה. ואכן כל מוצר שנרכש – גם בארצות הברית – מקורו היום מחוץ ליבשת. מחשבים, מכוניות, טלפונים, פלאפונים, מכשירים רפואיים, מטוסים.. אבל אם הכל יועבר למקום אחר ותתווסף רמת האבטלה בארצות הברית, מה יעשו אותן חברות אמרקיניות כשיברשו למכור את המוצר המוגמר לצרכן בארצות הברית? הוא לא יוכל לרכוש, הוא כזכור, מובטל, או מרוויח 40% ממה שהרוויח בעבר. הגלות מרצון של בתי החרושת של אותן חברות ענק גוררות גלותה של עושרה של ארצות הברית.

התוצאה כבר מצויה על פני השטח. חובה של ארצות הברית עומד על 34 טריליון דולרים או 119,000 דולרים לנפש. חובות הצריכה של אזרחי ארצות הברית – על פי נתוני הבנק המרכזי – עלו בחודש מאי בלבד בסכום מדהים של 7.3 ביליון ועומדות כיום על 1,670 טריליון דולרים, חוב חסר תקדים בהיסטוריה של ארצות הברית. ואם ארצות הברית לא תתעשת, תביא התופעה לאי יכולתה של ארצות הברית לכבד חלק מהתחייבויותיה הבינלאומיות, במיוחד בתחום המענקים.

זלי יפה.

יש מטרה אבל אין דרך להגיע אליה - 16 ביולי 2002

יש מטרה אבל אין דרך להגיע אליה

ה"FOREIGN AFFAIRS" הנו החשוב מבין הרבעונים העוסקים ביחסים בינלאומיים. לאחרונה התפרסם אצל אותו רבעון מאמר, פרי עטם של ד"ר חוסיין אגהא, פלסטיני היושב לעת הזאת באוניברסיטת אוקספורד, ורוברט מאליי שהיה יועצו של הנשיא קלינטון לענייני הסכסוך ישראל – ערב.

חשיבותו של המאמר היא בעצם העובדה שפלסטיני בעל מעמד, שעסק בסכסוך הישראלי – פלסטיני זה שלושה עשורים, מחבר עם עמית אמריקני מאמר, ובו, בין השאר, פירוט הוויתורים שעל הרשות הפלסטינית לעשות. אלא שהמחברים מעידים על עצמם כי לימודם היה חלקי וכמעט בהתעלם מהעבר.

שגגה ראשונה הנה אי הבנת העבר. כל פתרון צריך להביא בחשבון את השאלה שנשאלה על ידי ההיסטוריון ברנארד לואיס: במה שגה האסלאם שהפך מתנועה מובילה לתנועה החיה על חשבון הפרימיטיביות, אשר רובם של מאמיניה אינם יודעים קרא וכתוב ואשר מיעוטים נרחבים הימנה איבדו כל חשיבה אנושית? המשבר הזה יש בו על מנת להסביר את הליכי הרוח ברחוב הפלסטיני, ובמיוחד את הלך חשיבתו של היושב ראש. כפי שהעיד לאחרונה אחד המראיינים החשובים ב C, השחיתות אצל הרשות הפלסטינית אין מקורה בכיבוש הישראלי. ואין ספק ששחיתות זו הנה ביטוי ל"עבר" בו חיה וחושבת הרשות ב"הווה"; חשיבה הבאה לידי ביטוי גם בהוצאות להורג במרכזי הערים של החשודים בשיתוף פעולה, והחמור מכל,, באותן אמהות השולחות את ילדיהם כשהידים. 

נושא שני שנעלם מעיני המחברים הוא אמינותם של המנהלים משא ומתן. אם אשר אומר נשיא ארצות הברית נכון הוא, לא היה כל סיכוי להגיע להסדר עם העם הפלסטיני, ו"ניתוחו" של ד"ר ביילין בספרו "מדריך ליונה פצועה" אין בו על מנת להועיל. ההפך הוא הנכון. שגיאתם של מחברי המאמר כשגגתם של ביילין ושל שר החוץ פרס, שלא ירדו לעומק אישיותם של בר שיחם.

חייבים היו המחברים גם להבין כי לא הרי תהליך קבלת ההחלטות במדינה דמוקרטית כתהליך דומה במדינה הנשלטת על ידי דיקטטורה זו או אחרת, כפי שמעיד קנט שולץ בספרו על "דמוקרטיה ודיפלומטיה כפויה" המטרה של פיגועי הטרור הייתה לעורר דעת קהל בישראל, שהיא כבכל מדינה דמוקרטית תשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. דיקטטור אינו חושש בדרך כלל מכך שלא ייבחר בשנית (הגם שכל דיקטטור כמובן חושש מתסיסה. ותסיסה שמקורה ברעב, אין מאיימת הימנה כפי שמעידות ההפגנות האחרונות בעזה). המחברים בדעה כי מדיניות השלבים אינה במקומה וכי יש להגיע להסדר כולל. ומאחר שהצדדים עצמם לא יוכלו לעשות זאת, יש לאכוף הסדר ושא פרטיו מנויים במאמר על הצדדים "ללא משא ומתן", או "ללא התחשבות באימון באימון הדדי" כלשונם. המחברים טוענים שמשא ומתן ישיר לא יהיה בו על מנת להוביל להסכם, בשל אי יכולתם של הצדדים "להניח" על השולחן הצעות המעידות על המחשבה הסופית. כמובן שאין הדברים נכונים. ראשית, משום שאהוד ברק הציג את עמדתו הסופית, שנית, לא הייתה לו לערפאת כל כוונה לנהל משא ומתן אמיתי, שהלא במקום להגיש לברק הצעה נגדית, החלה "אינטיפאדת אל-אקצה".

דוגמה נוספת לאי ההבנה מנויה בהצעתם של המחברים כי הרשות תנהל את ענייני האסלאם והנצרות. התעלמות המחברים מהמתח בין המוסלמים והנוצרים, מדחיקת רגלי הנוצרים מהכנסיות בירושלים על ידי פונדמנטליסטים מוסלמים, מהעובדה שבית לחם שהייתה בעבר בעלת רוב נוצרי הפכה לעיר עם מיעוט נוצרי מפוחד היוותה מקור להנחתם המוטעית כי אשר על הרשות יכולים או רוצים להשגיח על האינטרסים של הקהילות הנוצריות. באשר פתרון הבעיה בין ישראל ובין הרשות אינו די. הפונדמנטליזם המוסלמי לא רק שלא יקבל את ההסדר המוצע על ידי המחברים הנכבדים, אלא יעביר אל פני השטח את המאבק שהוא מנהל היום כנגד האוכלוסייה הנוצרית.

לבסוף מציעים המחברים מעין "טרנספר"; זכות השיבה תהיה לרשות ולכפרים ערביים מסוימים בתוך ישראל שיוחלפו בשטחים אשר ישראל תחזיק ביש"ע. כשלו המחברים בכך שלא שקלו מה פירוש החדרת אוכלוסין נוספים לאזור שיתרות המים בו מוגבלות וצפיפות האוכלוסין בו מאיימת.

המסר הנכון שמצאתי במאמר היא ההחלטיות. שהלא היה זה פרנץ פקפא שכתב "יש מטרה אבל אין דרך להגיע אליה. ולמה שאנו קוראים 'דרך' הכוונה 'היסוס' ". אשר על כן, ההחלטיות חשובה אך אינה מספקת.

זלי יפה.

"חוק עוקף בג"ץ" כשר או פסול? 09 ביולי 2002

"חוק עוקף בג"ץ" כשר או פסול?

כל עת אשר פסיקתו של בית המשפט העליון אינה נראית לצד זה או אחר, נשמע בחללו של עולם הרעיון לחוקק חוק עוקץ בג"צ. או אז יקומו "משפטנים" ושאינם "משפטנים" וירימו קול וזעקה על הנסיון לבטל פסיקתו של בית המשפט העליון.

עם כל הכבוד, זעקת הנגד המושמעת על ידי מבקשי "טובתו" של בית המשפט הינה הפגנה של חוסר הבנה בסיסית בהליך דמוקרטי.

תפקידו של בית המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט הינו שני אלה. עשיית צדק, ופירושו של החוק.

אין בנמצא "צדק מוחלט" שניתן להביאו לביטוי בבית המשפט. הצדק לפיו אנו חיים הינו צדק יחסי. כך ההנחה הקיימת – הן במשפט האזרחי והן בזה ההלכתי כי "המציא מחברו עליו הראיה" או במשפט הפלילי "האדם הינו זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו".

אשר על כן, בהיות הצדק יחסי כל חברה בוררת לעצמה את כללי הצדק על פיו תפעל. חברה מערבית "דמוקרטית" בוררת לה כללי צדק שאנו מכירים זה מכבר. ואלה גובשו בחוק. והחוק – כידוע לכל – הינו פרי מעשיה של הרשות המחוקקת, והרשות המחוקקת הינה יציר כפיו של "הוד מעלתו האזרח". באשראי אפשר ואי אפשי ביישום דמוקרטיה אתונאית בדמוקרטיה מודרנית הרי שהפרלמנט – ורק הפרלמנט – מבטא הלכה למעשה את רצון העם.

בית המשפט העליון 

 אשר על כן, הכול, לרבות הרשות המבצעת וזו השופטת – כפופים להוראותיה של הרשות המחוקקת. בית המשפט העליון עושה צדק, בחן האזרח לרשות ובין האזרח לאזרח. הכלים בם הוא משתמש הינם החקיקה אותה מציבה בפניו הכנסת, פרשנותו של – לפעמים על פי מחקר השוואתי – ובאין לו כלים אחרים, מחוסר ברירה, מחשבתו של השופט.

אבל השופט אינו מייצג את העם, הוא אינו נבחר מטעם העם. העם הריבון, יכול, רשאי ואף צריך, אם חש הוא כי כך מן הדין לנהוג כך, "להטיל וטו" על החלטתו של בית המשפט. אותו ריבון עושה זאת בכנסת. ואם חרה ליבו של אזרח בשל אותו "וטו" יתכבד ויצביע בבחירות הבאות.

למנוע מהכנסת את האפשרות לשנות בחקיקה את החלטות הכנסת, פירושו של דבר שאנו מסרבים ליישם את הלכותיה של "דמוקרטיה". נמצאנו למדים כי בית המשפט העליון הוא הריבון. והחלטתו של כבוד השופט אין אחריה ולא כלום. האם ייתכן שלא ניתן יהא לשנות החלטה של אדם שלא נבחר? האם אין המחוקק משנה את חוקיו שלו? ואם את חוקיו שלו ישנה, הכיצד זה לא יוכל לשנות החלטתו של גוף הכפוף לו, שהלא כל חיותו של בית המשפט, מקורה בחוק, יציר כפיה של הכנסת.

למד מכאן, חוק עוקף בג"צ אינו חוק שאינו מוסרי, אינו תקלה בסדרי ממשל. אלה הם סדריה של דמוקרטיה. הריבון הוא המחליט, והריבון מיוצג במקום אחד בלבד. בכנסת. חוק עוקף בג"צ אם יחוקק הוא חוק המייצג את רוב הציבור, זו יסודה של דמוקרטיה. הנסיון למנוע חקיקה כזו – שלא על ידי הכנסת – אינה כי אם פגיעה באושיות הדמוקרטיה ופסולה.

זלי יפה. 

הרב הראשי הבא - פברואר 2003

הרב הראשי הבא

והגם שהעולם גועש, ובכותבי שורות אלו בפורים דפרזות, יש הרואים את המלחמה כבר בעת נעילת שערים דהיום. ואף על פי כן, תרשו לי לחזור לשגרה שאחריתה תשפיע על הצבור הדתי לא מעט.

היהדות הדתית בישראל עברה תקופה סוערת במיוחד. יחסי דתיים ושאינם דתיים ידעו מורדות יותר מאשר מעלות. ואולי, מותר לומר את האמת. הצלחתו המסחררת של טומי לפיד מקורה בליבוי היצר כנגד חובשי כיפות מסוג מסוים, יותר מאשר כל סיבה אחרת.

המפלגה הדתית לאומית שחזרה להיות המפלגה הדתית היחידה על יד שולחן הממשלה עושה זאת כשרבים הם המבקרים אותה – ושלא כהוגן. על זו המפלגה להוכיח כי לא את טובתה שלה היא מבקשת אלא אחר הממלכתיות תחפש. כל שתרחיב את שיקוליה, תדע להשיב אליה בוחרים רבים יותר שגלו לשדות זרים.

נסביר את הדברים. במהלך מלחמת המפרץ הקודמת – כבהווה – חברות תעופה ביטלו טיסות לישראל. נוסעי חברות אחרות "נאלצו" לטוס באל-על. הייתה זו הזדמנות עבור החברה הלאומית שלנו להוכיח כי אין היא שונה מהמובילות בתחום. היום, באשר רק למפד"ל היכולת האמיתית לפעול אצל מסדרונות השלטון, עליה להוכיח כי דאגתה לכל חובש כיפה טובה יותר מאותם שהתחרו בה ונגסו בה במפד"ל בעבר, ואשר לעת הזאת מצאו עצמם מחוץ לחדר הממשלה.

הרב הראשי לישראל שייבחר לעת הקרובה, יישב על כסאו הרם לתקופה של עד עשר שנים. הוא יאלץ להיות חוד החנית של הגשר בין ימין ושמאל, בין דתיים ושאינם דתיים, בין יהדות ישראל ויהדות הגולה.

לא מעטים הינם המועמדים ובחלקם הינם פארה של היהדות. הרב דוד גרוסמן עשה לחינוכו של הנער בישראל יותר מאשר כל שר חינוך. אך הוא פרש מהמרוץ על מנת להבטיח המשך קיומו של מפעל קדוש. הרב הראשי לרמת גן הינו תלמיד חכם מובהק המוערץ על ידי צאן מרעיתו. דע עקא שאין הרב ידוע במקומות אחרים. ועוד, לכבוד הרב דעות פוליטיות מגובשות. הווי אומר, הוא מזוהה פוליטית. רב המזוהה פוליטית עם גוש אמונים – עם כל החשיבות שבדבר – לא יכול למצוא שפה משותפת עם אנשי מימד, יתר על כן עם מיעוט חשוב מאזרחי ישראל הנוטים שמאלה. רב אינו יכול להיות מזוהה פוליטית.

לו הייתה הבחירה בידי הייתי בוחר ברב שלמה דייכובסקי. תלמיד חכם עם השקפת עולם ציונית, המקובל על דתיים ושאינם דתיים, חובשי כל הכיפות, אשר פסקי הדין שלו כחבר בבית הדין הרבני הגדול הינם מסד מפואר, אשר אנשי מדע, אקדמיה ועשייה מעריכים את היקף ידיעותיו, את אישיותו ואת פתיחותו לכל [צא ולמד כי נשיא בית המשפט העליון השופט אהרון ברק ביקש כי הרב יעבור מבית הדין הרבני הגדול לבית המפשט העליון, אך כבוד הרב סירב] הוא יכול לשמש כגשר בין כל חלקי העם. בחירתו שלו הינה בחירה ממלכתית.

הרב שלמה דיכובסקי

 אני יודע שרבים ממנהיגי המפד"ל מבקשים לראות ברב אריאל שליט"א שהינו " אחד משלנו" את הרב הראשי הבא. אני מבין לרוחם, וכרבים אחרים אני מעריץ את חוכמתו. אבל על המפד"ל להוכיח כי הינה ממלכתית ולא מפלגתית. רק בדרך זו תוכל היא לחזור ולהשיב לחיקה גולים לליכוד, לש"ס, אפילו לאגודת ישראל. תהא המפד"ל ממלכתית, ותשוב לגודלה הטבעי. בחירתו של הרב דייכובסקי הינה בחירה ממלכתית.

אבקש רק לציין כי מעולם לא פניתי לרב דייכובסקי לעניין זה המאמר ואין הוא יודע על קיומו.

זלי יפה. 

ה"צ'יף" ואני - 03 בספטמבר 2002

ה"צ'יף" ואני

ככל שהאדם חשוב יותר, ככל שהמעמד אותו הוא אוחז הינו רם יותר, ככל שרבים יותר נוהגים כלפיו בדרך ארץ, ככל שמתייחסים אל מחשבתו ביראת כבוד רבה יותר, כואבת יותר שגגותו, פגימתה של טעותו רבה יותר, הנזק שבתקלתו קשה יותר.

הרב יונתן זקס הינו בהחלט אדם שראוי שיישמע. הוא אחד מאנשי החשיבה החשובים באנגליה ואשר אוזנם של יהודים ושאינם יהודים, אצולה ופשוטי העם, כרויה למוצא פיו. ספריו ראויים לקריאה מעמיקה (ואכן, ולא בפעם הראשונה זכה ספרו "הפוליטיקה של התקווה" להצלחה מסחררת ובהחלט מוצדקת). והוא גם הרב הראשי לבריטניה. אחריותו היא לכן משולשת. הוא חב התייחסות מדויקת לעובדות, עליו לדעת היכן לומר מה, ואל לו להעמיד עצמו במצב בו הוא שלא כהוגן – הגם שבתום לב ושלא בכוונה פוגע בישראל.

ההערה הפוגעת ביותר שהשמיע הרס זקס בראיון לעיתון הבריטי ה"גרדיאן", היה לדעתי, שהרב "הזדעדע עמוקות מדו"חות על חיילים ישראלים מחייכים, העומדים לצילום על יד גופתו של פלסטיני הרוג".

אכן זעזוע, אבל איני מבין. "דו"חות"? בוודאי יכול היה הרב הראשי לבדוק או לאמת את מהותם של אילו. הרב זקס לא אמר שהוא ראה את התמונות, הוא רק קרא עליהם. האם התמונות אכן בנמצא? האם מדובר בתמונות אמיתיות? האם ניתן להבין מהם מה משמעות חיוכם של החיילים? האם ניתן לקבוע כי הם חייכו "לאידו של ההרוג"" או אולי חייכו כי יצאו מאימתו של קרב בשלום? האם דומים הם לאותם תמונות המתארות הלוויות של פלסטינים "מתים" אשר נפלו מהאלונקה, קפצו עליה בשנית, וכשנפלו, שוב סרבו לעשות זאת בשלישית?

בעבר למדנו על תיאורים המנתחים את "הירצחו" של הילד מוחמד דורה – אותו ילד פלסטיני מפורסם שנהרג בזרועותיו של אביו בתחילת האינטיפאדה. אכן, העיתונות הבריטית הרחיבה את הדיבור על דורה. לאחת חודשיים ערכה תחנת טלוויזיה גרמנית מחקר מעמיק והסיקה שדורה נהרג מכדור פלסטיני. האם יכול להיות שהדו"חות על החיילים המחייכים הינם מדייקים כמו סיפורו של דורה?

דא עקא שהרב הראשי הצהיר הצהרה כוללת. האם אין ישראל רואיה לביטוי של ספק לעניין מהימנותם של הדו"חות? כבוד הרב הראשי צריך היה ויכול היה לבדוק את העומד מאחורי הדו"חות. אבל הוא הסתפק בקריאת דו"ח שגרם לו זעזוע. הוא גינה את ישראל שלא כהוגן. ואם הרב הראשי ליהדות בריטניה כך נוהג, מה לנו כי נלין על כלי התקשורת בבריטניה?

הרב יונתן זקס

 האם הרב הראשי מזועזע פחות מהעובדה שעל מנת למנוע מרחץ דמים בין הפלסטינים שהקיפו את קבר יוסף מת חייל ישראלי מפצעיו? האם הוא מכיר עוד מדינה הנאלצת להילחם בברברים העורכים מסע לינץ' כפי שעשו הפלסטינים לארבעת החיילים ברמאללה? ומה עם אותם ההורגים את בני עמם בכיכר המאכזית בעם ותולים את גופות ההרוגים על עמודי הטלפון?

כבכל מלחמה אף אנו שוגים, והשגיאות תוצאתם טרגית. אין מלחמה נטולת שגיאות. כמה חפים מפשע נהרגו על ידי ארצות הברית ובריטניה במהלך המלחמה באפגניסטן, במהלך ההפצצות בעירק או מאש כוחות הברית שנשלחו ככוחות האו"ם ביוגוסלביה? לא רציך להיות מדען גדול על מנת לדעת שלולי התחשבותם של חיילי ישראל בקדושת החיים גם של הפלסטינים ניתן היה לסיים את האינטיפאדה הזאת מהר יותר עם הרבה יותר פלסטינים הרוגים ופחות ישראלים.

מבין עיתוניה המובילים של בריטניה, ה"גרדיאן" הינו המוביל בנטיותיו האנטי ישראליות.

הן בריטניה והן ישראל הן דמוקרטיות. כל אחד זכאי לחופש הדיבור בשתי המדינות. ואולם ישנם אנשים אשר בשל מעמדם, האחריות הרובצות עליהם בשל מה שיאמרו היא כבדה יותר. אם מבקש הרב זקס לבקר את מדינת ישראל והוא זכאי לכך בטוחני שכוונתו לביקורת בונה, על מנת שאנו נתקן. אם כך, את ביקורתו עליו להשמיע כאן, במדינת ישראל. באנגליה? אצל ה"גארדיאן"? למה?

זלי יפה.

היהודון הקטן - 08 בינואר 2002

היהודון הקטן

פעם שניה נמצאנו למדים במעוננו על חבר כנסת המכנה את שגריר ארצות הברית "יהודון". ראשיתו של מעשה, עת היה השר רחבעם זאבי הי"ד חבר כנסת מהשורה, והוא העניק את התואר המפוקפק לשגרירה לשעבר של ארצות הברית בישראל, מרטין אינדיק, יהודי יליד אוסטרליה, שעשה חייל בשרותו של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ופעמיים שירת כאן כשגריר ארצות הברית.

חבר הכנסת צבי הנדל חזר היום שוב על אמרה זו בתוספת, כאשר כינה את שגריר ארצות הברית בישראל דן קרצ'ר "יהודון קטן".

בואו נבחן מה היה קורה לו חבר קונגרס אמריקאי היה מעיז לקרוא למאן דהוא "יהודון". בטוחני שאותו חבר קונגרס לא היה נשאר בתפקידו ולו רבד של תקופה. לא זכורה לי הערה כה בוטה שנאמרה אי פעם בבית הלורדים באנגליה או בסנט הצרפתי שאינו ידוע באהדתו היהודית לאחרונה.

העובדה ש"נבחר העם" מרשה לעצמו להשתמש בביטוייים שמקורם במילון אנטישמי על מנת לבסס את דעותיו ולשלול דעות החולקים עליו, אין מזעזעת הימנה. כיצד יכולה מחר מדינת ישראל למחות על ביטויים אנטישמיים הנאמרים אצל מדינות אחרות כאשר "הבית בוער מבפנים".

צבי הנדל

זכורני הזדעזעותו של הנשיא המנוח חיים הרצוג ז"ל על שרפת ספרי תורה בבית כנסת ביפו. הנזק הינו כפול, לא רק חרדת הקודש, אלא "מה יאמרו הגויים". הייתכן כי ליהודים מותר להעיר הערות אנטישמיות, לחלל את קדושתם בשרפת ספרי תורה, בציור צלבי קרס, ולנו אסור?

חברי הכנסת אמורים להוות סמל לתרבות הויכוח. הצלחתם אינה מרשימה. אך עליהם לזכור, כל מעשה אסור החוזר על עצמו הופך שיגרה, ולעולם יהין מאן דהוא לצעוד צעד אחד קדימה. כמעט ואמרנו ש"הפושע" של היום הינו הנביא של מחר" באשר החברה של מחר תמחל לו על החטא של אתמול שהפך שגרה. שרפת ספרי התורה לא צמחה יש מאין, ציור צלבי הקרס מקורם במשבר ערכי עמוק. אתם שליחיו של העם אמורים לתקן את השבר.

אשר על כן לנו כאזרחי המדינה, כיהודים וכיהודים דתיים אסור לקבל כי חבר כנסת, וחבר כנסת דתי על אחת כמה וכמה, יטיל דופי אנטישמי ביהודי אחר, תהנה הסיבות אשר תהנה.

דן קרצ'מר הינו שגרירה של החשובה בידידותינו. העלבתו של השגריר הינה העלבת המדינה ששלחנו. העלבתו בהערות אנטישמיות הופכת את מצבנו לבלתי נסבל.

איני מסכים לדעותיו של השגריר קרצ'מר, ובעצם אני מתנגד להם בחריפות. אין הוד מעלתו מבין את פנימיותו של העם היושב כאן, וחושבני שישיבתו במצרים לא עזרה לו כשגריר ארצות הברית בישראל.

אני חולק עליו אבל איני מפקפק ביהדותו. הוא יהודי דתי, שומר מצוות שחשיבתו אחרת, אינה נעימה ולעיתים מכעיסה. "יהודון"? בושה, מר הנדל, בושה מיותרת ומזיקה.

זלי יפה.

גבולותיה של אמינות - יוני 2002

גבולותיה של אמינות

היה זה נפוליאון בונפרטה שאמר "מצביא טוב אינו מצביא המכין תוכנית למתקפה, פועל על פיה ומצליח. אלא אותו שהכין תוכנית, נפלה לידו תקלה, ובמהלכה של מתקפה הכין תוכנית חילופית ואז ניצח במערכה."

הדברים נכונים במערכה צבאית כמו גם המדינית אך לא פחות מכך, הכלכלית.

בנק ישראל נדרש ל"תוכנית חלופית" על מנת ליתן הסבר, לאשר קרה אצל הבנק למסחר ועל המסקנות אותן על הבנק ליישם. הופעתו של נגיד בנק ישראל אצל וועדת הכספים של הכנסת מעידה כי הפרופסור קליין אינו מצביא טוב, ואולי אינו מצביא בכלל.

אין אדם במערכת השלטונית בישראל ואשר יכול במחי יד לגרום נזק אדיר למערכת הכלכלית כמו המעמד בראש הבנק המרכזי. זכור היה הויכוח עם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בשאלה מה יענה הוא או שר האוצר באם יישאל על כוונת הממשלה לגרום לפיחות המטבע. טען ראש המששלה המנוח כי מותר להסתיר את האמת. שאם לא תאמר כן, כל מהותו של פיחות תעוקר. אך מה ש"מותר" לפוליטיקאי אסור לו לנגיד הבנק המרכזי.

הכלכלה האמריקאית עומדת עצורת נשמה לשמע הצהרותיו של העומד בראש הבנק המרכזי. אשר על כן הצהרותיו של מר גרינשפיין או עדותו בפני הוועדות השונות בסנט או בבית הנבחרים מדודות, שקולות ואמינות. לא זכורה לי הערה לא אחראית של סיר אדוארד ג'ורג' העומד בראש בנק אוף אינגלנד. זאת על מנת להבטיח שקט כלכלי באנגליה.

נפולאון בונפרטה

והנה, הופיע אמש נגיד הבנק המרכזי של מדינת ישראל מפני וועדת הכספים של הכנסת ליתן הסבר על קריסתו של הבנק למסחר. ומה היה לו לנגיד לספר? לא בנק ישראל התרשל. הלקוח הוא הינו הרשלן. באשר כל מידע אותו מקבל הלקוח מפקיד הבנק עליו להצליב עם פקיד אחר.

חי נפשי לולי שמעתי את הדברים במו אוזני לא הייתי מאמין. ייתכן והנגיד אינו מכיר את החקיקה המתייחסת לבנק ישראל. הפקוח על הבנקים מחולק לשני חלקים. מטרתו של הפקוח הינה "להבטיח את יציבותם של הבנקים מחד גיסא ולשמור על הניהול התקין של כל תאגיד בנקאי מאידך גיסא". החלופה השניה של הפקוח כוללת בחובה "שמירת הניהול התקין של כל תאגיד ותאגיד בנקאי" [ריקארדו בן אוליאל, דיני בנקאות].

בדין וחשבון של ועדת החקירה לענין ויסות נהיות הבנקים [ועדת בייסקי] נאמר כי הסמכויות שנתנו למפקח על הבנקים "נועדו למנוע כל התרחשות העלולה לפגוע בטיב השרות הניתן לציבור, ולא כל שכן בניהול העסקים בצורה העלולה לפגוע ביציבות הבנק עצמו... הפעלת הסמכויות שהקנה המחוקק לבנק ישראל, לנגיד ולמפקח על הבנקים היא לא רק זכות אלא חובה" [עמוד 240 לדו"ח]. אבל המפקח על הבנקים ד"ר יצחק טל טוען כי "מי שאחראי לכספי המפקידים..היא הנהלת הבנק". דברים כדרבנות. דע עקא שהחוק מטיל על המפקח על הבנקים לוודא כי הדירקטורים והבנק נוהגים כשורה.

הגדיל לעשות הנגיד עצמו. פרופסור קליין חושב כי על האזרח הקטן "להצליב מידע". האם נלמד מכאן כי על המשקיעים רובצת אחריות למעשי הבנק? האם התרשלו המפקידים בכך שהסתמכו במסמך שהגיש להם פקיד הבנק? אולי, ואולי לא טוב יהא שיוצלב המידע אצל פקיד אחר באותו סניף? או אז שמא ישרך רגליו האזרח לסניף אחר ויבקש מידע באמצעות המחשב?

טענתו של הנגיד לא הייתה ראויה כלל לתגובה, לולי מדובר היה באדם ואשר המערכת הכספית נשענת על מהימנותו. בבקשו להגן על המפקח על הבנקים ואולי על עצמו, בבקשו להמשיך ולקיים את העצמאות האופפת את בנק ישראל מבקשת כבוד הנגיד "להמחות" את האחריות למשבר הבנקאי לפתחם של הלקוחות. בטענתו זו הרחיק הנגיד מעבר למותר. הוא התעלם מהוראות החוק ואשר הוא עצמו ממונה על ישומו לעניין הפיקוח על הבנקים, הוא לא שינן אל נכונה את דו"ח בייסקי.

תוכניתו של בנק ישראל לשמור על המערכת הבנקאית כשלה. תוכניתו החלופית של הנגיד הייתה להאשים את האזרח הקטן ולהסיר אחריות מעל הבנק המרכזי. נפוליאון היה אומר על הנגיד שהוא לא מצביא טוב. לא רק נפוליאון.

זלי יפה. 

בולשביזם דתי – האומנם? 06 במרץ 2003

בולשביזם דתי – האומנם?

הגברת גיל הראבן [בולשביזם דתי – מעריב 6.3.03] קוראת תגר על מימון צרכי דת במדינת ישראל בעוד קיימים צרכים אחרים חשובים יותר. ועוד, כך היא "האם ראוי לכפות על אוכלי טרפות לפרנס את חיי הדת"? הגברת הראבן אף יודעת לספר כי "מצב כזה לא קיים באף קהילה יהודית בעולם". דע עקא שכל שכתבה וכל שאמרה אינו עומד במבחן הביקרות.

למעלה משלושים וחמישה אחוזים מאזרחי ישראל מבקשים שרותי דת. זו קבוצת אזרחים שאין לזלזל בה. ואם אשר על השלטון אינו שיתמוך בצרכיהם הדתיים מפני שכספי המיסים של אוכלי טרפות ראוי שילכו למקום אחר, אזי אולי כספי המיסים שאני משלם לא ילכו אלא רק למקום שמקובל עלי? ואלה שאינם הולכים להצגות שלא יממנו את משרד התרבות. ומדוע שכספי המיסים מעיירות הפיתוח יתמכו בקיבוצים? [הידעה הגברת הראבן כי הפטורים הראשונים ממס הכנסה במדינת ישראל הצעירה היו לקיבוצים?].

תפקידה של מדינה הינה לדאוג לצרכי האוכלוסיה על גווניה. האוכלוסיה מיוצגת על ידי חברי הכנסת, וכפי שאני לא רציתי שבתי הספר ילמדו את שיריו של משורר פלסטיני הקורא להשמדתי במקום את שיריו של האיבן עזרא, אך המשכתי לשלם מיסים הגם שאלה מימנו את משרד החינוך, [ואשר השקפת השר העומד בראשו לא נראתה לי] כך כספי המיסים של "אוכלי הטרפות" יממנו צרכי האוכלוסיה שאינה נראית לה.

גיל הראבן

נכון "מרובים צרכי עמך". אז לשלול מבית הכנסת ולתת לילדים חורגים זו הצעתה של הגברת הראבן. לא שמעתי ממנה שיש לשלול ממוזיאון זה או אחר, מבימת בידרו זו או אחרת ולהעביר לבתי חולים? יש שחושבים שהמקווה יותר חשוב אפילו ממכבי תל-אביב. אז מי שאינו סובל ספורט, שלא יממן?

העדר תמיכה דתית מטעם הממשל ברחבי העולם אף היא טענה שאינה נכונה. לא לחינם עוומדת המלכה בראש הכנסייה באנגליה, והממשלה תומכת בכנסיות בכסף. כל מוסד דתי באנגליה זוכה לתמיכה זו או אחרת מקרנות ממשל. ויכוח גדול קיים בארצות הברית לעניין לימודי דת בבתי ספר, אבל רבים הם מוסדות הדת הנתמכים על ידי המדינות השונות הגם שיש הרואים בכך "כפיה".

לא בבולשביזם דתי מדובר כאן אלא ב"תעמולה" חסרת יסוד המתאימה לבולשביזם מסוג אחר, וחבל.

זלי יפה.

אני ואפסי עוד - 12 באוקטובר 2003

אני ואפסי עוד

בעבר נהגו מבחרם של מדינות לאמץ מדיניות של "הגירה פנימה". כך נהגה אוסטרליה, כך נהגה קנדה. בתחילת המאה העשרים ושנים רבות לאחר מכן, נהגה כך אף ארצות הברית של אמריקה. כל מדינה עשתה זאת בשל שיקוליה שלה. ארצות הברית נהגה מדיניות של חסד. אוסטרליה ערגה לאוכלוסין וקנדה לידיים עובדות.

אף לא מדינה אחת בעולם אימצה מדיניות של הגירה פנימית כבסיס עקרוני, כעמוד תווך לקיומה האידאולוגי כמו גם הפיזי, כפי שנהגה מדינת ישראל. חוק השבות, אין לו אח ורע במדינה כל שהיא בעולם. ההטבות אותם מקבלים עולים הבאים ארצה אינם כי אם ביטוי לערגתה של מדינה המבקשת מיהודי העולם "עלו" לארץ ישראל. לא בהגירה עסקינן כי אם ב"עליה".

בשנים עברו עלו לארץ אזרחים ממדינות בעלי מחשבות שונות ונטיות פוליטיות שונות. מדינת ישראל נהגה בהם בשיטות שונות – לא כולם ראויות לציון. האווירה ה"פוסט ציונית" אינה נחלתה של מדינת ישראל בלבד. למעלה משבעים וחמישה אחוזים מיהודי ארצות הברית אין להם כל קשר ליהדות בדרך כל שהיא. הם אינם משתייכים לזרמים הדתיים [אורתודוקסיים, קונסרבטיבים, רפורמי או ריקונסטרקשיוניזם] אין הם מזוהים עם בני ברית או הדסה, והם יהודים בשם בלבד. הם לא היו בישראל, אין להם כל קשר לישראל ודור ההמשך שלהם אבד זה מכבר לעם היהודי.

אני יודע שזה מרגיז צבורים רבים בישראל, אבל מה לעשות שהציונות האמיתית נשארה – ברובה הגדול – נחלת אותם יהודים שהולכים לבית הכנסת? רוב העולים מארצות הרווחה – בעת רווחה – הנם יהודים דתיים? אכן, בעת המיצר ימצאו עולים ממדינות נוספות, ויש להתרכז על מנת שלא להתבלבל אצל אותם הבאים ממדינות מצוקה – בשאלה 'האם מדובר בעולה האחרון או בפליט הראשון'? בין אם הוא עולה או פליט [כעליה האחרונה מארגנטינה] כולם ברוכים בשם השם.

מדינת פלורידה בארצות הברית הנה מדינה שהכל חפצים ביקרה. הפוליטיקאים באותה מדינה נזהרים בכבודם של היהודים, הן אלה הדרים בה והן אחיהם שמעבר לגבולות. מפני שהיהדות בפלורידה הנה יהדות גאה מאוד, פעילה מאוד ובעלת השפעה פוליטית רחבה מאוד.

יהודי פלורידה בפרט ויהודי ארצות הברית בכל חלוקים בדעותיהם לא פחות מאר אזרחי מדינת ישראל. הוויכוחים נוקבים ויעידו הישיבות הנערכות אצל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. ויכוחים – בהחלט, דברי ריבות – גם כן. מתחים – עד בלי די. אנטישמיות? לא ולא.

אז באים נציגינו מישראל ומסבירים להם שלא כל כך נורא להיות גם קצת אנטישמי. את אלה ניתן לחלק לשתי קבוצות. יש שאין בקודקודם כי אם שנאה. מי שבאמת ובתמים ביקש לשמוע ולהבין את שולמית אלוני יסיק מהרה כי מדובר בשנאה ללא כלום. השכלה כללית יומרנית אך לא מהותית והרבצת שנאה לשמה של שנאה. כי כך עושים כותרות.

יש אחרים. הרגישים כל כך לאנטישמיות כי חוו אותה על בשרם, אבל כל כך נהנים להשתמש באותה תעמולה זולה של שנות הארבעים במקום אחר כשמדובר בקבוצה אתנית שלא נראית להם. טומי לפיד הוא אדם משכיל. הוא אדם כועס וממורמר, אבל הוא איש המילה, הוא היה פובלציסט והוא פוליטיקאי יודע ספר. אין לו את האומץ האינטלקטואלי להבין כי מה שעשה הוא ביחס ליהודים החרדים עשתה מכונת התעמולה הנאצית נגד היהודים.

אותם חרדים הגדלים כ"פיטריות" תרמו למדינת ישראל יותר מאשר מר לפיד. לא שמעתי ממר לפיד מעולם מילה טובה על "חסד של אמת" על "מגן לחולה" על "עזר למרפא" על "יד שרה" על מפעלי חסד לציבור כולו שמקורו ב"פטריות" הללו שהוא, מר לפיד "הציוני הגדול" אף לא הגיע לקרסוליהם.

פתיחת סניף חדש של יד שרה

איש אינו חסין מביקורת. רבים – ואני בתוכם – לא פעם בקרו נוהג זה או אחר של קבוצות מסוימות המשייכות עצמם ל"חרדים". אבל ההכללה שעשה מר לפיד, דומה מאוד להכללה שעשו אחרים בשנות השלושים של המאה הקודמת. ולוותר על עלייתם של קבוצה זו או אחרת, אינה עשיית שלום בית – תפקידו של כל נבחר ציבור – אלה זריית שנאה והרס, תפקיד אותו ממלא מר לפיד בערגה.

איש הספר מר לפיד העיר הערה אנטישמית מאוד מכוערת שם בגלות, לאוזנם של יהודים וגויים כאחד. הם הגויים, צוחקים עליו, היהודים על גווניהם נדהמו ממנו. החרדים נעלבו ממנו. אני בז לו.

זלי יפה.