אני ואפסי עוד - 12 באוקטובר 2003

אני ואפסי עוד

בעבר נהגו מבחרם של מדינות לאמץ מדיניות של "הגירה פנימה". כך נהגה אוסטרליה, כך נהגה קנדה. בתחילת המאה העשרים ושנים רבות לאחר מכן, נהגה כך אף ארצות הברית של אמריקה. כל מדינה עשתה זאת בשל שיקוליה שלה. ארצות הברית נהגה מדיניות של חסד. אוסטרליה ערגה לאוכלוסין וקנדה לידיים עובדות.

אף לא מדינה אחת בעולם אימצה מדיניות של הגירה פנימית כבסיס עקרוני, כעמוד תווך לקיומה האידאולוגי כמו גם הפיזי, כפי שנהגה מדינת ישראל. חוק השבות, אין לו אח ורע במדינה כל שהיא בעולם. ההטבות אותם מקבלים עולים הבאים ארצה אינם כי אם ביטוי לערגתה של מדינה המבקשת מיהודי העולם "עלו" לארץ ישראל. לא בהגירה עסקינן כי אם ב"עליה".

בשנים עברו עלו לארץ אזרחים ממדינות בעלי מחשבות שונות ונטיות פוליטיות שונות. מדינת ישראל נהגה בהם בשיטות שונות – לא כולם ראויות לציון. האווירה ה"פוסט ציונית" אינה נחלתה של מדינת ישראל בלבד. למעלה משבעים וחמישה אחוזים מיהודי ארצות הברית אין להם כל קשר ליהדות בדרך כל שהיא. הם אינם משתייכים לזרמים הדתיים [אורתודוקסיים, קונסרבטיבים, רפורמי או ריקונסטרקשיוניזם] אין הם מזוהים עם בני ברית או הדסה, והם יהודים בשם בלבד. הם לא היו בישראל, אין להם כל קשר לישראל ודור ההמשך שלהם אבד זה מכבר לעם היהודי.

אני יודע שזה מרגיז צבורים רבים בישראל, אבל מה לעשות שהציונות האמיתית נשארה – ברובה הגדול – נחלת אותם יהודים שהולכים לבית הכנסת? רוב העולים מארצות הרווחה – בעת רווחה – הנם יהודים דתיים? אכן, בעת המיצר ימצאו עולים ממדינות נוספות, ויש להתרכז על מנת שלא להתבלבל אצל אותם הבאים ממדינות מצוקה – בשאלה 'האם מדובר בעולה האחרון או בפליט הראשון'? בין אם הוא עולה או פליט [כעליה האחרונה מארגנטינה] כולם ברוכים בשם השם.

מדינת פלורידה בארצות הברית הנה מדינה שהכל חפצים ביקרה. הפוליטיקאים באותה מדינה נזהרים בכבודם של היהודים, הן אלה הדרים בה והן אחיהם שמעבר לגבולות. מפני שהיהדות בפלורידה הנה יהדות גאה מאוד, פעילה מאוד ובעלת השפעה פוליטית רחבה מאוד.

יהודי פלורידה בפרט ויהודי ארצות הברית בכל חלוקים בדעותיהם לא פחות מאר אזרחי מדינת ישראל. הוויכוחים נוקבים ויעידו הישיבות הנערכות אצל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. ויכוחים – בהחלט, דברי ריבות – גם כן. מתחים – עד בלי די. אנטישמיות? לא ולא.

אז באים נציגינו מישראל ומסבירים להם שלא כל כך נורא להיות גם קצת אנטישמי. את אלה ניתן לחלק לשתי קבוצות. יש שאין בקודקודם כי אם שנאה. מי שבאמת ובתמים ביקש לשמוע ולהבין את שולמית אלוני יסיק מהרה כי מדובר בשנאה ללא כלום. השכלה כללית יומרנית אך לא מהותית והרבצת שנאה לשמה של שנאה. כי כך עושים כותרות.

יש אחרים. הרגישים כל כך לאנטישמיות כי חוו אותה על בשרם, אבל כל כך נהנים להשתמש באותה תעמולה זולה של שנות הארבעים במקום אחר כשמדובר בקבוצה אתנית שלא נראית להם. טומי לפיד הוא אדם משכיל. הוא אדם כועס וממורמר, אבל הוא איש המילה, הוא היה פובלציסט והוא פוליטיקאי יודע ספר. אין לו את האומץ האינטלקטואלי להבין כי מה שעשה הוא ביחס ליהודים החרדים עשתה מכונת התעמולה הנאצית נגד היהודים.

אותם חרדים הגדלים כ"פיטריות" תרמו למדינת ישראל יותר מאשר מר לפיד. לא שמעתי ממר לפיד מעולם מילה טובה על "חסד של אמת" על "מגן לחולה" על "עזר למרפא" על "יד שרה" על מפעלי חסד לציבור כולו שמקורו ב"פטריות" הללו שהוא, מר לפיד "הציוני הגדול" אף לא הגיע לקרסוליהם.

פתיחת סניף חדש של יד שרה

איש אינו חסין מביקורת. רבים – ואני בתוכם – לא פעם בקרו נוהג זה או אחר של קבוצות מסוימות המשייכות עצמם ל"חרדים". אבל ההכללה שעשה מר לפיד, דומה מאוד להכללה שעשו אחרים בשנות השלושים של המאה הקודמת. ולוותר על עלייתם של קבוצה זו או אחרת, אינה עשיית שלום בית – תפקידו של כל נבחר ציבור – אלה זריית שנאה והרס, תפקיד אותו ממלא מר לפיד בערגה.

איש הספר מר לפיד העיר הערה אנטישמית מאוד מכוערת שם בגלות, לאוזנם של יהודים וגויים כאחד. הם הגויים, צוחקים עליו, היהודים על גווניהם נדהמו ממנו. החרדים נעלבו ממנו. אני בז לו.

זלי יפה.