APPEASEMENT - 26 March 2004

APPEASEMENT

כמנהגה של המנהיגות הפוליטית בישראל משכבר, זכתה ההתנקשות בחייו של שייך יאסין למבול של תגובות

ואלה תומכים ואלה מגנים, אלה צוהלים ואלה מאיימים. כבר התייאשנו זה מכבר מלדרוש יושר פוליטי מחברי כנסת או מהבקשים להיות חברי כנסת. ואולם אדם פוליטי שיפגין בורות אקדמית, זו תופעה מפחידה. כי אם הוא אינו יודע את העבודות הוא גם מקבל החלטות שאינן נכונות. ואם מדובר באדם המבקש להיות ראש ממשלה, ואין הוא יודע דבר וחצי דבר על העבר, הוא פשוט אמון לחזור עליו.

בין אותן התגובות שלא אחרו לבוא הייתה למשל תגובתו של חבר הכנסת אברהם בורג שביקש בלשון עשירה וציורית לבלבל את היוצרות ולהוכיח כי הסטוריה אינה הצד החזק שלו, אם בכלל.

הינה – כך הוא – בדומה, תאמינו או לא, לתגובתו של ד"ר אחמד טיבי – אנו אמורים להגיש יד מפייסת, באשר אם נהרוג, יישנאו אותנו יותר. כך – טוען חבר הכנסת הנכבד – מעידה ההסטוריה.

דע עקא, שכך לא מעידה ההיסטוריה. ההפך הוא הנכון. מדיניות הפיוס של צ'מברליין הביאה את מלחמת העולם השניה. מדניות הויתורים של צ'רצ'יל ואחריו אטלי, רוזבלט ואחריו טרומן בועידת טהרן, מלטה ופוטסדם הביאו לשלילת חירותה של פולין ולחשיפת אזרחיה ל"רשע הנמוך יותר" כדברי ויקטור קלמפרר בספרו.

ההתייחסות הסלחנית של העולם המערבי לדיקטטורות במרכז אמריקה ובדרומה עלו בחייהם של מאות אלפי אנשים בשנות השישים והשבעים. הצביעות אותה הפגין "העולם הנאור" בהעלימה עיין מזוועות אפריקה עד להיום עולות בחיי אדם במספרים מחרידים. כל אלה הינן וריאציות שונות של APPEASEMENT – פיוס, בשל נסיבות אלה ובשל שיקולים אלה.

אברהם בורג

בניגוד ל"הבנתם" של ביילין, מצנע ובורג, שנאה לא הופכת לאהבה בין לילה. שנאה הופכת לפחד בין לילה. ופחד הופך בהדרגה להשלמה, השלמה יכולה להתפתח לידי מערכת חיובית הטובה לשני הצדדים.

אכן ישנם שקולים משקולים שונים לכאן ולכאן מדוע שלא להתנקש בחייו של יאסין. מסר ההתנקשות הינו חשוב. אין חסינות מפני ידו הארוכה של צ.ה.ל. מאידך זקן רשע זה, ייתכן וטוב היה כי ימות כאחד העם ולא ייהפך ל"קדוש". אך הפחד מפני המחר אותם מבקשים בורג וחבריו להחדיר לליבנו, אינו עומד במבחן הבקורת ההסטורית. המחבל העומד לבצע פעילות פוגעת, יעשה זאת בין אם יאסין הינו חי או מת. רק פחדם של תושבי השטחים יביא להתמוטטות התשתית עליו בנוי הטרור. תשתית המבוססת על לימוד מעוות, על ילדים המבקשים להיות שאהידים, על תמיכתו של האזרח ברחוב. תמיכה זו אינה חמורה פחות מהמתאבד. פחדו של זה האזרח היא ורק היא תחילת הדרך לשלום.

לפני מספר ימים ביקר כותב שורות אלו בבית הלורדים בלונדון. ושם שמע כי נסיונם של ילדים לבקש לעצמם מעמד של שאהידים הינו מתוך ייאוש. אין לדברים הללו כל שחר. ילד בן שבע או אחת עשרה אינו יודע יאוש מה הוא. הוא רוצה להיות "גיבור" כי כך אמרו הבוגרים. כך למד בבית הספר או בגן. הינה בסוף שנת הלימודים שעברה נערכו בביתי הספר ברשות מסיבות סיום. אצל גני הילדים היה שיאם של מסיבות הסיום שרפתו של אוטובוס אגד. יומני השנה של ילדי בית הספר מלאים בתמונות של "שאהידים". השאהיד אצל הנער הפלסטיני הינו ככוכב ספורט או שחקן קולנוע אצל הנער המערבי.

תופעת הנסיון לפייס הינה מגפה מסוכנת. כך למשל כתבה ברונוואן מדוקס, עורכת חדשות החוץ של העיתון טיימס הבריטי כי "טרם שיילחמו בטרור יש להשכין שלום בעירק ובין ישראל לפלסטינאים". ושלום זה מה טיבו? הלא כמנהגו של הטיימס, על ישראל לוותר, וויתור זה כל עוד הטרור נמשך הינו "פיוס". אבל הפיוס הינו כניעה בדרך זו או אחרת לטרור. איך כתב מאמר המערכת בעיתון אינדפנדנט? "העובדה שטרור יכול באופן מהותי לשנות את ההיסטוריה הפוליטית של דמוקרטיה ארופאית הינה מסקנה בלתי נמנעת מתוצאות הבחירות בספרד".

כנגד טרור רק נלחמים. נסיונות החדרת הפחד, נסיונות הפיוס כל עוד הטרור בעינו, כניעה באמצעות שנוי ממשל (כבספרד) הינם Appeasement שאחריתם, אחת.

הצדקת הטרור, האדרתו. פעולות טרור מעולם לא הביאו שלום, הם לא יביאו שלום, הם אינן יכולים להביא שלום. טרור יש למגר, ורק אחר כך לדבר על שלום. אולי מן הראוי שמר בורג, יקרא הסטוריה. זה אולי לא יעזור לפאתוס, אבל זה יעזור לאמת.

זלי יפה.