אבל לא שכחנו - 2004

אבל לא שכחנו

הרמן ווק הינו סופר יהודי אמריקני ידוע שחלק מספריו זכו לתהודה בין לאומית [הגשר על נהר קיין, רוחות מלחמה והמשכו של ספר, מלחמה מלחמה וזיכרון] אחד מספריו שאף הוא תורגם לעברית זכה לשם "זה אלי" ובו מבקש המחבר לספר על אלוהיו ועל הבנתו את היחס בין האדם לבוראו. אותו סופר דגול כתב לפני שנים רבות מאמר על בקורו הראשון בישיבת חברון. היה זה בליל "כל נדרי". אלפים הצטופפו בהיכל הישיבה הישן, והוא שביקש לראות הכל מגבוהה, הסתנן בקירוב לעזרת הנשים על מנת להביט מטה. לאחר ברכת שהחיינו – כך הסופר – נראה הכל כמרקחה. הכל זזו ממקומם והלכו תור אחר תור ומלמלו האחד כלפי השני שפגש, "סליחה ומחילה" כל כבמצבע צבאי. בסופו של תהליך שנשמך שעה ארוכה זכו הכל למחול והכל להמחל באופן אישי מכל אחד אחר שנכח אצל זה האולם.

ואנחנו שזה אך "בילינו" אצל "הועידה השנתית עם הבורא". ובקשנו את אמונו לשנה נוספת, ישובים היינו יום שלם. אותם אנשי עשייה שאינם מסוגלים לחשוב שעה חופשית במשך היום, שופטים היושבים יום וליל על מנת לכתוב פסקי דין, מנהיגי המדינה הכורעים תחת הלחץ, הכל מבלים יום שלם כאילו הכל נשכח, ומבקשים סליחתו של הבורא. וגם אותם ילדים המכירים ביום הנכבד הלזה כ"יום אופניים", מבינים. כי ביום מיוחד עסקינן, שאם לא כן, אופניים על שום מה? בכיכר פריז, אחת הכיכרות החשובות והסואנות בירושלים, ישבו נערים למשחק שחמט, אצל טבורו של צומת. כי ידעו שהשבתון הינו מוחלט.

ילדים רוכבים על אופניים בתל אביב ביום כיפור

לא, אין בנמצא חוק המחייב את אזרחי ישראל שלא לנוע ברחובות בלי רכב, לא יימצא שוטר שירשום דו"ח על נסיעה אסורה ובכל זאת, כאשר אין כפיה ויש בקשה, כשאין דרישה אך יש הבנה, הקדושה מכובדת, על ידי מאמינים ועל ידי שאינם מאמינים. שכך כתב ברוך שפינוזה בספרו אתיקה. "אם אנו מדמים שמישהו אוהב.. או משתוקק לדבר שאנו עצמנו אוהבים...או משתוקקים אליו, הרי מתוך כך נאהב את הדבר ביתר יציבות. ולהיפך, אם נדמה שהלא מואס בדבר שאנו אוהבים כי אז נסבול טלטול הנפש..מכאן...יוצא שכל אחד חותר ככל יכולתו שכל אדם יאהב את מה שאהוב עליו...".

בליל כל נדרי, מקום בו יימצא תור של איש ואישה, לא יהיה מדובר בקונצרט חגיגי, או בהצגת בכורה, לא בפתיחה של תערוכה ולא בסופר החותם את שמו על ספרו האחרון. מדובר בבית כנסת או בית המדרש. אין מדינה בעולם, בה קיים יום אחד שבה ראשי המדינה כמו כל אחד ואחר הולכים וברגל לאותו מקום, בית הכנסת. כי האמת היא שגם אלה שאינם שומרים, גם אלה שאינם מקפידים, מבקשים לערוג על העבר, ולו לשמור על קשר, ולא פעם אחת בשנה.

אז נכון שהקדוש ברוך הוא יכול להאשים אותנו שאיננו שומעים לו, שאנו אפילו קצת מזלזלים בכבודו ולעיתים אף נכשלים בחילול שמו. ונכון שמעת לעת הויכוח בנושא הדתי הינו מכוער ואינו מוסיף דבר. אבל בדבר אחד אין הקב"ה יכול להאשים אותנו. ששכחנו אותו. ומי שאינו מאמין שיבוא לירושלים ביום כיפור.

זלי יפה.