האלימות – היכן שורשה? 08 ביוני 2005

האלימות – היכן שורשה? תגובה לביקורתו של אמנון רובינשטיין על הכיפות הסרוגות

לפני חודשים הצבענו במעונכם על מחקר רב היקף על רמת האלימות בבתי הספר בישראל. קביעתו של הדו"ח המלומדה רמת האלימות בבתי הספר בישראל הינה מן הגבוהות בעולם. החל מהעובדה ששני אחוזים מהתלמידים היו חשופים לאיומי אקדח, שמונה עשר אחוזים להטרדה מינית, כמעט מחצית מהתלמידים ראו תלמיד אחר עם סכין, ועוד היד נטויה. לא זכור לי שקראתי במקום כל שהוא כי היה המשך לו לאותו מחקר. כי המלצותיו יושמו. נשכח זה המחקר תחת ערמתם של מחקרים אחרים כשהמחנה המשותף לכולם הינו "אבן שאין לה הופכין".

אך אם הדו"ח זכורונו לברכה, התרעותיו עולות עלינו חדשות לבקרים. זוועות הרציחות להם אנו עדים לאחרונה אינם "יש מאיין". זו תופעה ההולכת ומתגברת. או בלשון המומחים "עליית מדרגה". דע עקא שההרגשה הינה שהסתפקו המומחים בהגדרתה של בעיה אולי מתוך תקווה שבכך פתרונה.

אלימות אינה נוצרת יש מאיין. ללא ספק קיימת מתיחות בישראל שתוצאתה הטבעית ביותר הינה אלימות. והאלימות אינה יודעת גבולות. עת אשר תפרוץ את הסכר, תחלחל היא לכל מקום ותלבה כל מחלוקת.

הכנסת אלימה מאוד. איני מכיר פרלמנט אחד בעולם – [הן במדינות דמוקרטיות, שלא לדבר על שיטת משטר אחרת] ואשר בטויי השנאה הנשמעים שם והמשודרים לכל אשר יחפץ, הינה ברמה מבהילה כפי הנשמע בכנסת או בועדותיה. כמובן הכל דנים בכך, הכל יעירו על כך. עשייה איין. והדיבורים על הנושא הפכו זה מכבר לדמגוגיה שאחריתה זלזול אזרחי המדינה בבית המחוקקים. וזלזול בבית המחוקקים הינו איום על אושיות הדמוקרטיה.

כבר הזכרנו במעונכם כי יש שליחים לכל חברה ואיני בטוח שהם עושים מלאכתם נאמנה. טול למשל את כלי התקשורת. לא הכל קוראים עיתונים, מספר קוראי הספרים צנח זה מכבר. לא הכל מאזינים לרדיו, אך הכל צופים בטלויזיה. ואם נאמץ את גישתו של חבר הכנסת פורז אזי מותר לצפות בכל, מפני שאנחנו מדינה דמוקרטית וכל אחד יבחר לו את גבולותיו. יעיד המחקר שהתפרסם כי אין לו לחבר הכנסת הנכבד כל הבנה לתוצאות הרעיון "הדמוקרטי" הלזה. בני הנוער צופים בטלויזיה רוית מין ואלימות ולא בשעות שבני שמונה או עשר יושבים ל"תה של ערבית" אל מול פני המסך הקטן. אין מדינה מערבית אחרת בה נחשף הזאטוט לרמה כה בלתי נסבלת של אלימות אצל המסך הקטן כחשיפתו בישראל. המכשיר הלזה שיכול היה לשמש כלי חינוך אדיר, מסר תרבותי שאין לו אח ורע, מחדיר התרבות היעיל ביותר, "כלי מחזיק ברכה", הינו כלי שמספק לא פחות מכך את היצרים האפלים ביותר, כי זה קל, זה אינו דורש חשיבה וזה מצרך שמתמכרים אליו כמו אל סם. ומי שאינו מאמין שיקרא את תוצאות המחקר. ילד אינו אלים "סתם כך". מגפת האלימות אינה נוצרת יש מאיין. היא מוחדרת, היא העתק לאשר רואה הילד במקום אחר – בטלוויזיה.

לא פעם משדרת המערכת המשפטית מסר לא קל. אם נאשם באונס קבוצתי מקבל במסגרת הסדר טיעון שנה וחצי של מאסר זה הינו מסר של זלזול בכבוד האשה, בנורמות הבסיסיות של החברה, ואולי גם מסר לאנס הבא כי "אולי הסיכון כדאי".

אכיפת החוק הפלילי אינה מרתיעה, והא ראיה שבבתי הספר הילדים אינם חוששים להיות אלימים. שבעלים אינם חוששים להכות את נשותיהם, שאח אינו חושש לאנוס את אחותו. אדם רוצח נערה בברוטאליות כי הריח דבק מגע, פרחחים תוקפים ילד שהולך לבר מצווה – כך סתם. או הנהג הישראלי המשתולל על הכביש ומסכן את חייו ואת חיי זולתו. במקביל לחינוך חייבת מערכת אכיפת החוק לעבור מהפכה. שהמסר יהיה מסר של הפחדה כלפי אותם פושעים בפוטנציה וכלפי אותם ששרכו.

נראה שמאסר ארוך ככל שיהיה אינו מרתיע. הגיע הזמן לחשוב במדינת ישראל כי במקרים מסוימים על הפושע לחשוש לחייו. אדם המתעלל בנערה צעירה ומסיים את זממו ברצח אינו חושש מעשר או עשרים שנות מאסר. הוא כן יחשוש מפסק דין מוות. פסק דין מוות חייב לעולם לעבור ביקורת בערכאות ערעור, אבל האיום שביכולת להטילו עלול להרתיע. לא, איני מדבר כאן על גזר דין מוות למחבלים. אני מזמין את הקורא לחשוב על עונש חמור זה על אנס הרוצח את קורבנו, על סוחר סמים המוכר סחורתו לילדים בני שתיים עשרה מחוץ לבית הספר.

אותם אגרופנים שתקפו במסיבת סטודנטים היו חושבים פעמיים לו ידעו כי בשל כך יישלל רישיון הנהיגה שלהם לחמש עשרה שנה, הם לא יוכלו לעזוב את הארץ כמה שנים טובות לאחר שחרורם מבית הסוהר, או – באם מדובר בעולה חדש – גירושו חזרה למדינתו [אותם אגרופנים באו מחבר העמים, ומסופקני באם ירצו לשוב לרמת החיים שם], ולכל סנקציה פלילית אמורה להיות מצורפת סנקציה כספית כואבת.

והחמור מכל, חוסר הידע של האוחזים בהגה ההנהגה את אשר קורה במושבים האחרים. יורשה לי להזכיר. ביום 10 בינואר, 1997, פרסם מי שהיה לפני כן שר החינוך, פרופסור אמנון רובינשטיין מאמר על הנער אותו הוא כינה "חילוני". "לנו אין עשבים שוטים" משום "ששום נער משלנו לא ירק על קבר יהודי". אשר על כן "אנחנו ולא העשבים השוטים [תוצאת החינוך הדתי ציוני – ש.ז.י] יורשיה ומבצעיה של הציונות". שהלא מדובר בנער המכיר "את אחד העם, נורדי, וייצמן וז'בוטינסקי".

אמנון רובינשטיין

כן, כן. את זה כתב שר החינוך. על "הנער הערכי" שאני מוכן להמר שחלקו הגדול אינו יודע לא מי זה אחד העם ולא מה זה אחד העם, הוא לא שמע על א.ד גורדון, שלא לדבר על הרמב"ם, רש"י או האיבן עזרא. זה נער שיש בו ערכים מאוד חיוביים. צמחו ממנו מטובי הארץ ומשכיליה. מבחירי לוחמיה והטובים בכלכלניה. אבל יש בו גם את האנסים במשמורת, יש בו ילדים שרצחו נהג מונית סתם כך כי התחשק להם, זה נער שלוגם כמויות אדירות של אלכוהול, זה נער שתרבות הנהיגה שלו רוצחת, שנגע הסמים בו הינה מחלה ממארת, זה נער שמציג היום כי הוא עומד בראש פסגת האלימות בעולם.

כבוד שר החינוך לשעבר בהבל פיו כתב כי האולפנה של היהדות הדתית הינה אולפנה "בה למדו לשנוא להרוג ולרצוח". מה שעשו אלה הנערות באולפנה לא יצליח הפרופסור הלא כל כך נכבד לעשות כל ימי חייו. בנות השרות הלאומי הינה פארה של יצירה. "שנאה"? תעמולה המתאימה למקום אחר במדינות חשוכות. אבל מה לעשות שהפרופסור הנכבד היה שר החינוך?

שנאת האחר מחד – כפי שבאה לידי ביטוי במאמרו של פרופסור רובינשטיין – העדפת האחר גם אם הוא שונאך – כהחלטתו של שר חינוך אחר, יוסי שריד כי בבתי הספר ילמדו את שיריו של המשורר הפלסטינאי מוחמד דארוויש שקרא אף בעבר להשמדת ישראל, אך מעולם לא יזם את קריאת כתביו הרב קוק זצ"ל, מלמד כי משרד החינוך לא "עושה לשמה". שיקולים פוליטיים טלטלו את המשרד כספינה שחישבה להישבר. הנער נשאר כמטוטלת, חשוף לטלוויזיה, לשתיה לסמים ולמין.

המחקר שפורסם בזמנו, גילה את המובן מאליו. והמובן מאליו חוזר על עצמו אצל שלוליות הדם ובבתי החולים. ועלינו להחליט. או להכנס לשגרה ולקבל את הדין או להפוך למדינה נורמאלית.

זלי יפה.