מי צריך את אום אל פאחם - שנת 2000

מי צריך את אום אל פאחם

כל מי המכיר את ההסטוריה של מדינת ישראל אמון לדעת כי קיימת בעיה דמוגרפית רצינית מאוד בגליל. הגם שמדינת ישראל שולטת שליטה מדינית מלאה בעיר כמו אום אל פאחם, הרי שהשליטה הלזו אין בה כל ייתרון. יהודים לא דרים בה בעיר הלזו, ערבים לא יעזבו אותה, היא הנה עיר המהווה מקור לא פשוט לחיכוך ואין היא מציעה כל יתרון כלכלי למדינת ישראל.

אני שומע וקורא על תגובתם של אזרחים ערביים הדרים באום אל פאחם. רובם אינם מעוניינים להיות אזרחי הרשות הפלסטינית. "אני אוהב את המדינה ואת החוקים שלה" [מעניין, גם את חוק השבות?], כך אחד סמי ג'אברין, תושב העיר. "אני גדלתי על תרבות דמוקרטית ולא על שלטון של ערפאת".

במדינה בעלת "תרבות דמוקרטית" הנציג הוא שליחו של הציבור. חברי הכנסת הערביים הם הם המייצגים את הציבור הערבי במדינת ישראל, לשבט או לחסד. ד"ר אחמד טיבי הנו חבר כנסת ערבי. הוא גם טוען שהוא אזרח נאמן למדינת ישראל. לא, אני לא מאמין לו. הוא היה יועצו הקרוב של יאסר ערפאת [בתמורה מלאה כמובן] בזמנים שהכל הסכימו שערפאת הוא טרוריסט. הוא שימש יועץ למי שביקש להפוך את ישראל לפלסטין. אדם משמם כיועץ למי שהוא מאמין בו ומסכים לו. ד"ר טיבי לא הפך את עורו. ח"כ עזמי בשארה וחבריו היו אלה שהתסיסו את צאן מרעיתם וגרמו לטרגדיה אזרחית במדינת ישראל, על פי קביעותיה של ועדת אור. לא אני כתבתי על נייר מכתבים של הכנסת מכתב מלא תשבחות על הריגת חיילים ישראלים.

אני מאמין לכל ערבי שלא רוצה לחיות תחת ערפאת. לא חסרים כאלה אף באזורי יו"ש. אום אל פאחם כעיר באמצעות נציגיה לא רק שלא הוכיחו נאמנות למדינת ישראל, אלא גרמו לעצמם נזק תדמיתי חמור כאזרחי המדינה.

אחמד טיבי

 לא ייגרם למדינת ישראל כל נזק באם העיר הבעייתית הלזו תעבור לרשות הפלסטינאית. אין לה כל ערך כלכלי לישראל, היא מהווה כור היתוך לתסיסה אנטי ממסדית ואנטי ישראלית, היא מהווה איום דמוגראפי רציני ביותר. נכון, אום אל פאחם הינה עיר בתוככי הקו הירוק, אך אין היא עיר ישראלית. לא חוגגים שם את יום העצמאות והיא עיר שהינה נטע זר. הטיב להבין זאת ח"כ גמאל זחאלקה [בל"ד] באמרו "ישראל רוצה להרוויח פעמיים. גם להרוויח מכך שתמסור את אום אל פאחם..." חבר הכנסת הנכבד מבין שאום אל פאחם הינה "בעיה" למדינת ישראל.

נכון שיש שיאשימו אותי בגזענות. אבל זו דמגוגיה. איני בעד שילוחה של כל האוכלוסיה הערבית אל מעבר לקו הירוק. ישנה עיר שהוכיחה את עצמה חזור והוכיח כי נאמנותה נתונה לשלטון אחר. נכון, ההזדהות הלזו לא הביאה בחשבון את יישומו של אותו שלטון, אבל היותו של חבר כנסת אחד יועץ לשלטון האחר, ואחרים [והוא] החוזרים ויורים במדינה חיצי רעל, היות העיר הלזו מקורה של השנאה למדינה, היא הנותנת. יהיה זה גם מסר לערים אחרות. אזרחות ישראלית והשתייכות למדינת ישראל אינה עניין של מה בכך. אתם שביקשתם את הזהות הפלסטינית, הרי היא לפניכם.

תושבי אום אל פאחם יוכלו לקיים "בתוך עמי אנוכי יושבת". מדינת ישראל תפתור בעיה דמוגרפית. תהום השנאה והמתח ידעכו. בתמורה לעיר הלזאת תקבל מדינת ישראל קרע חליפית ואשר הרשות טוענת לה, קרקע טובה יותר, אם אוכלוסין שאינן עומדים במבחן הדו לאומיות חדשות לבקרים.

המשימה תגרור אחריה אתגר קשה בתחום המשפט הבינלאומי. שנוי טריטוריאלי אינו יכול להביא בעקבותיו אכיפה של שינוי אזרחות. כך למשל, לאחר מלחמת העולם השנייה באשר שונו גבולותיה של איטליה וחלקים הימנה הועברו לצרפת, קבלו תושבי האזורים שהועברו את האפשרות אם להמשיך ולהחזיק באזרחות איטלקית או "להצטרף לצרפת". וכפי שמעידה הפרופסור רות לפידות אין תקדים בו כפו על אזרחים אזרחות חדשה בניגוד לרצונם.

הפתרון הנו מדיני. אין הוא פיזי, תושבי אום אל פאחם ימשיכו להחזיק בבתיהם ובאדמותיהם. אין מדובר בגלות. אין מדובר ב"טרנספר".

בטוחני שניתן יהיה למצוא פתרון לעניין הצבעתם של אותם תושבי אום אל פאחם בבחירות. כך למשל, ניתן לשנות את חוק הבחירות כך שמי שאינו נמצא בישראל ביום הבחירות ואין לו כתובת בישראל אינו יכול להצביע. הן יהודים והן שאינם יהודים ייפגעו. שבל יאמר המלעיז כי בגזענות עסקינן. אך תושבי אום אל פאחם לא יוכלו להצביע. יתרום הדבר אף ליושרם האינטלקטואלי. תופעה שנציגיהם אינם מכירים.

זה קשה אך לא בלתי אפשרי. אני מעדיף את אריאל על פני אום אל פאחם. ואתם?

זלי יפה. 

לנו אין עשבים שוטים - 12 לינואר 1997

לנו אין עשבים שוטים

תגובה למאמרו של פרופסור אמנון רובינשטיין מיום 10 ינואר, 1997

"לנו אין עשבים שוטים" כך הפרופסור הנכבד. ועוד יודע הוא לציין כי "הגיע הזמן לומר את האמת, המחנה שלנו הוא המחנה הערכי".

את אלו מן המחנות מתיימר הפרופסור הנכבד לייצג? את הקיבוצים, הישות העובדת, או כל מי שאין כיפה לראשו? מאצל המאמר נמצאנו למדים כי החלופה האחרונה היא הנכונה. האומנם מדובר על "מחנה ערכי" האם האונס הקבוצתי במכמורת הוא הערך עליו מטיף ח"כ רובינשטיין? אותם שני מרגלים שיצאו מקיבוץ גן שמואל, האם אלו הם נציגי הערכים? "דרך הניצוץ" נשכח ממנו מהפרופסור הנכבד. ואולי, רצח נהג מונית בנתניה מהווה סמל להגינות ולחינוך אציל? או בעיית הסמים הקשה המצויה אצל רובם המכריע של בתי הספר "החילוניים" מצביעים על ערכיות? אולי התופעה החדשה של אלכוהוליזם בין בני הנעורים שמביאה להרג בכבישים היא ערך לאומי עליון? ואולי לא נעים לזכור, האלימות הפוליטית לא התחילה ברצח רבין אלא ברצח דהאן. היו אלה ח"כ רובינשטיין וחבריו שעמדו מתחת לשלטים הקוראים למנהיג זה או אחר רוצח.

"שום נער משלנו לא ירק על קבר יהודי" שכח חבר הכנסת הנכבד מי שרף ספרי תורה בתוכחי בית כנסת.

"אנחנו ולא מחנה העשבים השוטים..יורשיה ומבצעיה של המורשת הציונית". דמגוגיה זולה. הציבור הדתי הלאומי הקים פה בארץ קיבוצים לתפארת ותעשייה שאין להתבייש בה. אלפי הקברים של חללי צה"ל שלבשו כיפות מלמדים שאין דבריו של חבר הכנסת הנכבד כי אם דמיון רצוי ולא אמת מצויה. ח"כ רובינשטיין אינו אדון למשנתם של אחד העם, נורדוי, וייצמן וז'בוטינסקי. אבל היה גם הרב קוק שהזהיר מפני הפיכת "המחנה האחת" ל"עדרים עדרים". והמאמר של חבר הכנסת רובינשטיין הינו סמל לפילוג אך גם לסילופה של האמת.

פרופסור אמנון רובינשטיין

 "אין לנו קמיעות ולחשים". כך חבר הכנסת הנכבד. אין לכם מתום? סמים? עברות מין? רובם היחסי של עברות הצוארון הלבן הינו מ"המחנה" שלך. אבל "לנו אין עשבים שוטים".

לנו בציבור הדתי לאומי יש בעיה קשה, שלצערי הרב אינה פשוטה ודואב ליבי על כך שאין הטיפול בה אגרסיבי. ההבדל בין הפרופסור הנכבד וביני הוא שאני רואה בבעיה של "המחנה" אותו הוא מתיימר לקרוא "שלנו" גם כבעייתי שלי, והוא לעומת זאת מתנזר לחלוטין מהמחנה אליו הוא משתייך.

איזו השתלחות חסרת רסן היא זו לטעון כי בתי האולפנה של היהדות הדתית הנן "אולפנה בהם למדו לשנוא, להרוג ולרצוח"? ח"כ רובינשטיין היה שר החינוך. הוא יודע אילו ערכים החינוך הדתי מבקש ליישם, ודבריו אלו הינם חטא לאמת והוא יודע שהם כאלה. הבנות הדתיות שאינן משרתות בצבא אך עטות על השרות לאומי בבתי חולים, הנם "אולפנה לרצח"? "מגן לחולה" "יד אליעזר" "יד שרה" ועוד עשרות כאלה ארגונים הם תוצאה של חינוך "לשנוא"?

מאמרו של חבר הכנסת הנו השנאה בהתגלמותה, וראוי היה לו להתפרסם במקום אחר, בשנה אחרת ובעיתון אחר. יש בו בזה המאמר הרבה. אך לא מן האמת.

כדאי שחבר הכנסת רובינשטיין ידע. לצערנו ובושתינו "המחנה שלנו" כדבריו אין עשבים שוטים. יש יערות. ובשל ריבויים של העצים אין ח"כ רובינשטיין רואה את היער.

ועוד הבדל אחד יש ביני לבינו.

רובו המוחלט של הציבור הדתי הלאומי, נקעה נפשו מהסולדים שבתוכו. ב"מחנה שלנו" היו אלה העומדים בראש שלמדו את כולנו אלימות מילולית מה היא.

זלי יפה.

Letter to the Sunday Times - Cook's Visit - March 19th 1998

Letter to the Sunday Times March 1998

Dear Sir;

Mr. Cook’s visit to Israel and the Palestinian Authority was a first step in the EC’s new President’s efforts to contribute to the peace process in the Middle East. The basic principle of such a contribution impartiality.

Jerusalem is the most sensitive subject to be attended to by the Jews and Palestinians. Mr. Cook’s bizarre behavior in his visit in Jerusalem, demonstrated total lack of experience, no sense of diplomacy and worst of all, questioned his fairness and credibility.

He paid his respect to the Arabs killed at Dir-Ya-Sin, but did not visit the Holocaust memorial of Yad Vashem. He made the Minister of Defense wait for him for 45 minutes, and his visit to Har Homa was done in a manner with intention to humiliate Israel. He ''knew'' how to condemn Israel about building in Har Homa, ''forgetting'' – of course – to condemn the Palestinians for their massive half buildings in Jerusalem.

Robin Cook

His visit against all arrangements with the Foreign Office converted Mr. Cook from a dignified foreign minister to a common demonstrator seeking publicity.

Israel cannot entrust its future to people who behave in a manner they themselves would consider outrages if reciprocated. It is not the dinner with Mr. Netanyahu he lost, but his position as a fair broker, and the confidence of a party to the dispute. Mr. Cook – in his visit – wanted to demonstrate that he is to be trusted as a non-partial negotiator and a dignified diplomat. He is neither. Frankly, England deserves better.

Zalli Jaffe.

Letter to the Jewish Chronicle - March 16th 1997

Letter to the Jewish Chronicle

As a son to an Englishman who is familiar with the community I am alarmed with the present dispute surrounding it. This, more than any other dispute could bring to an end to a symphony of pride Judaism; could bring about the end of a community that contributed political leaders, leading scholars and rabbis and outstanding financiers and philanthropists.

All Jews in England, are – at the outset – Jewish. Precisely because we are all Jews there is a dispute between the Orthodox and the Liberals or Reform. Orthodox Jewry does not wish to outcast a reform Jew.  On the contrary. Whatever is the dispute, however large the gap, I, as an Orthodox Jew wish to add the member of the Reform community to the minyan if he is the tenth man in my synagogue. The dispute is over the question how do we all stay together in spite of the differences. After all kol Yisrael areivim ze la’ze – all Jews are responsible for one another.

The fact that England has one Chief Rabbi is a symbol of that unity, in spite of all disagreements. The Liberals know that an orthodox Chief Rabbi believes them to ''deviate from the faith''. They also know that such deviation notwithstanding, the Liberals are Jews.

The Chief Rabbi had to recognize the late Rabbi Hugo Gryn. Because of his contribution to the recognition of the Holocaust, because of his contribution to the relationship between Jews, Christians and Muslims. The Chief Rabbi did not attend the funeral, as the ‘’’religious ceremony’’ challenged his beliefs. He did attend an evening in memory of Rabbi Gryn, as this was not a religious affair. If we wish to maintain the unity of the Jewish community, both Reform, Liberal and Orthodox Jews should appreciate the policy of the chief rabbi and pay him tribute. All Jews should see to it that England has one chief rabbi who will unite them all.

Rabbi Hugo Gryn

 For those who leaked the Chief Rabbi’s letter to Dayan Padwa I have no respect. Had they believed that what they did was just, they would come forward and identify themselves. The fact that this was not done, leads me to conclude that the ''leaker'' knows he was wrong. And indeed he was. He caused a breach of trust and confidence of people in the ''Beith Din'' – as the latter is unable to guard its confidential data; deviated from the right of privacy and caused a ''Hillul Hashem''. I have no respect for those who ''kill for the sake of killing'', who damage for the sake of damage, who think that all is allowed when harming someone, even when by harming him they cause irreversible damage to the whole community; who forgot all rules of Jewish ethics.

Zalli Jaffe.

Letter to the Editor - Foreign Affairs - August 11th 1998

Letter to the Editor - Foreign Affairs

I would appreciate the publication of my letter as comments to the article of Prof. Ehud Sprinzak, Netanyahu’s Safety Belt Foreign Affairs, July/August, 1998 [Page 18].

Prof. Sprinzak’s article is – with all due respect – grossly one sided, inaccurate contradictory to the facts, and almost mirrors Richard Sheidan’s reflection;

The honorable gentlemen is indebted to his memory of his

jets and to his imagination for his facts^1.

Prof. Sprinzak writes that… ''Menachem Begin … pursued a hard line agenda, urging the settlements and eventual annexation of the occupied territories''². Not so. It was Menachem Begin who withdrew from Sinai, thus enabling the peace process with Egypt to be concluded. Moreover, the writer suggests that the Likud represents the ''pragmatic and parliamentary politics of Israel’s territorial maximalists''³. Indeed? It was the Labor government who built Kiryat Arba at the outskirts of Hebron, Gush Etzion further to Beith Lehem, Elonei Mamre next to Nablus, or Yamit in the Sinai Dessert.

The writer also compares the National Religious Party [NRPS] to Kach of Rabbi Meir Kahane. Prof. Sprinzak should know that within the NRP there are those who will withdraw from all areas in the west bank. Comparing the NRP to Kach is a gross unjust accusation. Indeed in order to ''make a point'' the honorable writer – if we may paraphrase the words of Thomas Hughes – ''never wants anything but what is right and fair; only when you come to settle what is right and fair, it is everything that he wishes to prove, and nothing that you might think right''⁴.

Indeed, many within the ultra-Orthodox movement do not serve in the army as the writer suggests ⁵, but as the writer himself points out there are many who now do ⁶.

Prof. Ehud Sprinzak

In variance to Prof. Sprinzak’s findings, the ultra-Orthodox associated with the Shas movement do not have animosity towards the Arabs⁷. Indeed, many Arabs voted for Shas in the general elections and Shas is doing well with the Arab community. They dispute the ‘’Israeli Left’’⁸ but they did join the government of the late Yitzhak Rabbin together with Yossi Sarid of Meretz. Moreover, to date, the informal strongest ties in the Knesset are between Arye Deri, the chairman of Shas and Haim Ramon, one of Labor party’s leading members of the Knesset.

Prof. Sprinzak interpreted the proclamation ''Netanyahu id good for the Jews'' as ''anti-Arab''⁹. I fail to understand Prof. Sprinzak’s interpretation. He knew well that the slogan was ''a reply'' to the challenge of the negotiations with the PLO, and an encouragement in regards to Israel’s difficult position with the Palestinians. What Habad meant – rightly or wrongly – was that Netanyahu would represent the interests of Israel better than Perres. To conclude that same proclamation was ''anti-Arab'' is grossly misleading.

Indeed, the writer did not forget to point to the corruption associated with Shas. Being a dedicated member of the Labor party, he forgot that such corruption is not restricted to the Shas party, and that both Labor and Likud suffered from such corruption all through the years, and leaders in both parties faced legal proceedings and penalties. Shas regretfully was neither better not worse.

The writer suggest that the new Russian emigrants brought Netanyahu to power¹⁰. I am disturbed with Prof. Sprinzak’s selective memory. The Russian emigrants supported the Labor in 1992, brought down Yitzhak Shamir and crowned Yitzhak Rabbin as Prime Minister of Israel as the writer himself writes later¹¹. Indeed, the consideration for the ‘’shift’’ in the voting policy of the Russian immigrants was not politically oriented but had strict economic considerations.

The writer also suggests that ''of the ultra-Orthodox Ashkenazim who voted in 1996, 95 percent cast their ballots for Netanyahu^12''. Indeed. Alas, this had nothing to with these voters personal choice. As the writer knows well, these people follow instructions of a restricted number of leaders who guide their disciples in every aspect of life. Indeed, this is an issue to be attended, alas, it does not reflect the ''political atmosphere'' in the ultra-Orthodox Ashkenazim community. The political leaders of the ultra-Orthodox community negotiated with both Labor and Likud and the Labor leadership invested efforts and time to win the hearts of these leaders, but to no avail. These negotiations – by both Labor and Likud – were severely criticized, and justly so. The voting does not mirror any political atmosphere, but simply the ability to gain more than one party.

Regretfully, the article reflects the writer’s unreserved resentment of Netanyahu, alas, unfortunately, this resentment severely compromised the objectivity of the presentation expected, thus reflecting a grossly mistaken analysis.

Zalli Jaffe,

Jerusalem.

 

Letter to the Editor, Financial Times London May 30th 1996

Letter to the Editor, Financial Times London

The Israeli public had its say in an honorable and democratic manner befitting a real democracy. Some in Israel do not appreciate democracy when they lose. Mrs. Rabin’s statement to CNN that she will leave Israel if Netanyahu wins is outrageous. Those who claim that Bibi won the election because of Rabin’s murder are making a mockery of a tragedy that devastated all of Israel.

Israel being a democracy will not negate any of its international agreements [inclusive of ''Oslo A'' and ''Oslo B'']. Netanyahu will surprise those who fear his victory. Let us remember that that it was Begin who signed the peace treaty with Egypt. It was Shamir who attended the Madrid conference. It will be Netanyahu who will bring peace with Syria as he will have the support of right and left.

Benjamin Netanyahu

 All Israelis wish for peace. The peace process with the Palestinian is irreversible. Democracy spoke. Let us give Bibi a chance. I know he will not disappoint us.

Zalli Jaffe. 

Congress! You are wrong. February 1999

Congress! You are wrong

Like many around the world so did I watch the congress debating the impeachment of President Bill Clinton… I submit to you that Congress was out of order in taking the initiative at this stage.

The congress is to change face in January. The last election to the congress will ‘invite’ many Congressmen – mostly Republican to leave chambers. In every democracy, following election, and prior to the implementation of the election’s results, the ‘old’ parliament restricts itself to the minimum, in order to guarantee the smooth operation of government. It does not undertake any major task, same to be left to the incoming Parliament.

This is so, because many in the ‘old’ parliament lost their constituents’ confidence for someone else. In other words, they no longer represent the will of the people, and only due to technicality they still retain in their position until the ‘new’ parliament is ‘called to order’.

Bill Clinton

 Impeachment a President is not a routine. An outgoing Congress after election, should not be entertaining such an issue. Same must be left to the incoming Congress, the one reflecting now the will of the people.

Last but not least, Mr. Levingston’s call from the President to follow his example, is wrong. The honorable gentleman did not resign because he thought he acted wrongly, but he realized to ‘having been found’ by Mr. Flynt. I do not underestimate the courage and the congressmen’s desire to minimize damage to the image of the Congress – a most noble consideration – but it was ‘finding out of the deed’, not the deed itself that initiated Mr. Levingston’s resignation. This is not be the criteria to follow.

Zalli Jaffe

Jerusalem. 

Closure – a punishment? August 10th 1997

Closure – a punishment?

Yassir Arafat claims that the closure of the borders to Palestinians is a collective punishment. Well, it is not.

When Arafat calls for Jihad his people understand it in its true sense. His ''explanations'' in the CNN are false, and do not reach the Arabs in Gaza or Ramallah.

When Arabs and Jews alike hear the war slogans from Arafat, when one of his top senior officials burns the Israeli flag, when in Arab demonstrations slogans ''promising'' blood are heard, when Hammas activists with blood on their hands and who were supposed to have been arrested by Palestinian police lead – in front of TV cameras – anti Israeli demonstrations, we, in Israel have the right to assume that we cannot rely on Arafat for our defense. We have to protect ourselves from any risks. The protection calls inter alia for the closure of the borders. True, workers cannot come in, but neither can murderers who were supposed to have been arrested but walk freely, encouraged by Arafat’s call for Jihad. With all fairness, ''our'' blood is more important than ''their'' income.

We are not punishing the Palestinians. We are protecting the Israeli’s.

Zalli Jaffe.

Barbarians at the Gate - October 13th 2000

Barbarians at the Gate

Two Israeli soldiers were slaughtered in Ramallah by a mob. Indeed.

I do not deny that tragedies do occur during a war. The devastating picture of the 12 year old boy in Nezzarim is still a shocking reminder, although we still have to find out what exactly did the boy’s father think by bringing him there.

Some Palestinians have a different approach. They intentionally kill whatever comes about. A whole family in the south, a bus full of schoolchildren in the north, or a baby in a coffee house in Tel Aviv or slaughtering the soldiers and then dipping their hands in the soldiers’ blood.

The lynching of the soldiers mirrors the people we have to negotiate with. These people - and they are not the majority of the Palestinians - have to be converted from animals to human beings. Indeed, the ‘’Rais’’ permits the blowing-up of innocent people. IDF warned even policemen in Ramallah to vacate the house that was to be shelled so they would not be hurt. 

Yasser Arafat

The difference between the IDF and Arafat’s mob is that the former tries to avoid civilians, and even uniformed policemen. The chairman’s soldiers aim at just that. He simply fails to understand that if we retaliate against these ‘’Barbarians at the gate’’, ‘’Palestine’’ will not be a state but one big refugee camp.

And the truth has to be told. The Arab leaders [King Abdullah, President Mubarak and others] appreciate that Palestinian violence challenges their own authority and can cause their own downfall. Arafat cares not. He humiliated The Secretary of State in Paris, he will bring down Arab stability in the Middle East. He does not care. The Arab leaders have to wake up to the reality that they are tools in Arafat’s hands. The price they might pay is beyond their capability to endure.

Zalli Jaffe.

שלום לך מפד"ל? 20 במרץ 2001

שלום לך מפד"ל?

הרבה "מיוחסים" יש לה לאמרה הבאה, ואולם אין בכך על מנת לערער על נכונותה. "מי שאינו זוכר את העבר אמון לחזור עליו". המפלגה הדתית לאומית לא רק שלא למדה מהעבר, אלא מבקשת לחזור עליו ולשבח את שגיאותיה, כאילו אמרה, לא די לי מכישלון העבר, יבוא כשלון העתיד ויאציל על קודמו.

המפד"ל כשלה בבחירות האחרונות. מפלתה של המפד"ל לא הייתה אמורה לבוא כהפתעה. אומנם כן, בבחירות הטרום אחרונות זכתה המפד"ל להישג מרשים אך לדאבון הלב שיכרון החושים של הנצחון הקהה את העין מראות ואת האוזן משמוע, ניצחון זה מה טיבו? זה הנצחון בא – בין השאר – בשל שינוי שיטת הבחירות, בשל העובדה שהוד מעלתו האזרח בחר במפלגה לחוד ובראש ממשלה לחוד. זאת ועוד, תנודות המפלגה הדתית במהלך מערכות הבחירות האחרונות הייתה קיצונית. ובשל העובדה שאיש לא למד את לקח הניצחון, לא התכוננה המפלגה לכשלון.

הכשלון בבחירות הבאות – כמעט ואמרתי – בלתי נמנע. שהלא על כשלונות המפלגה יש להוסיף את החזרת העטרה ליושנה וביטול שיטת הבחירה הישירה לראש הממשלה. הכל מבינים כי את המחיר לשנוי ישלמו המפלגות הקטנות יותר. הכל אמרתי? אין כל סיבה להניח שמנהיגות המפד"ל לא הוציא עצמה מן הכלל.

כישלונה של המפד"ל הינו הן בתחום האידיאולוגי והן בתחום התקשורת עם הוד מעלתו האזרח.

כמדומני שאחד מטעויות היסוד של המפלגה הדתית הלאומית הייתה בנושאי דת ומדינה. במשך שנים נשמעה מאצל ד' אמות בית בית המפלגה ומאצל נציגיה בכנסת התביעה "לשמור על הסטטוס קוו". זו תביעה מדהימה אם לדבר בלשון המעטה. צא ולמד שהעולם משתנה. קיימת קידמה בתחום הטכנולוגי, אזרחי כל העולם חשופים היום יותר מתמיד לכל מידע [ראה Francis Fukuyama, The End of History and The Last Man]. שמירה על הסטטוס קוו הינה נסיון להקפיא מצב. והקידמה מה יהא עליה? האם יתכן כי יהא קידום בכל נושא, ובנושא הדתי לא יהא נסיון להבין כי הגיע הזמן לנהוג אחרת על מנת לשמר את הקיים? שאין אפשרות לעשות זאת בחקיקה? האם באמת ובתמים קיימה המפד"ל אחר מחשבתו של ההסטוריון האמריקאי בן זמננו Paul Kennedy כפי שבאה לידי ביטוי בפרק האחרון בספרו Preparing For The Twenty First Century? כמדומני שלא.

Francis Fukuyama

פרסמתי בעבר מעל דפי עיתון זה מחשבה על "חשיבותה" של החקיקה הדתית, לעת הזאת אני מבקש להצביע על הטרגדיה של מפלגה שהפכה כלי מיותר.

אין מפלגה במדינת ישראל – למעט מפא"י ההיסטורית – שהיה לה הכל. בבעלותה היה בנק וחברת בניה, יש לה תנועת נוער המפוארת ביותר בישראל, היא הקימה מבצר אינטלקטואלי מרשים [אוניברסיטת בר אילן] והיו לה למפלגה סניפים כמעט בכל מדינה בעולם.

זאת ועוד, אין ספק שהבוחר בפוטנציאלי למפד"ל הולך לבית הכנסת. בעבר היה קיים בישראל איחוד בתי הכנסת בישראל, ואולם אף נסיונותיו של כותב שורות אלו להחיותו, בא אשר נבחר לעמוד בראשו לאחרונה [עסקן פוליטי, איש מפד"ל עם עבר עשיר ומפואר] ועשאו כאבן שאין לה הופכין.

סניפי המזרחי בחו"ל הפכו עובש אנושי ואינטלקטואלי, הדר היסטורי שפרח לבלי שוב.

ובאומץ לב, החליטה המפד"ל לאחר הבחירות האחרונות כי יש לחקור "מה זה ועל מה זה ומה ראו [אזרחי ישראל] על ככה" ועל מה ולמה נפלה המפד"ל מאיגרא רמה, כמעט לבירה עמיקתה. הוקמה וועדת פריש. זו למדה, הסיקה ופרסמה. ועשתה המפד"ל מעשה שלא זכור לי בחיים הציבוריים. קברה את זה הדו"ח. ולו הייתה המפד"ל מבקשת תכנית חליפית, ממליצה על דו"ח נוסף, כמעט והחרשתי. אך ולא היא. הדו"ח נקבר ועולם כמנהגו נוהג.

לאחר הבחירות האחרונות לראשות הממשלה, כשכשלה המפד"ל במשא ומתן עם הליכוד, החליטה להיות "אופוזיציה קונסטרוקטיבית". נשאלתי פעם מה טיבה של הגדרה זו. משפטית הכוונה הינה לאותה מפלגה שלא תצביע נגד הממשלה כדבר שבשגרה, לא תתקוף את הממשלה בכל עניין אלא כפי שציטט ראש האופוזיציה "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מעשית, במקרה דנן, מדובר במפלגה הנוקשת על דלתות הממשלה בייאוש, שחלילה לא תישאר מאחור, להוסיף נופך נוסף ל"ראיית הייתור".

כמה מצביעים פוטנציאלים של המפלגה זכו לקשר כל שהוא עם מי מחברי הכנסת של המפלגה? איזה קשר ישיר יש בין חבר הכנסת של המפד"ל עם אזרח מן השורה? האם מאן דהו ניסה להשוות בין פעלותו של חבר כנסת מטעם המפד"ל לבין זה מטעם ש"ס או – כן – אגודת ישראל?

המפד"ל איבדה את הכל. את הרבנות הראשית, את משרד הדתות, הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן כבר שנים לא בחרו נציג מפד"ל כיושב ראש האגודה, השמירה על ארץ ישראל השלמה הפכה דמגוגיה ואיש לא ביקש מחבר הכנסת לשעבר חנן פורת ליתן את הדין על מעלליו הפוליטיים שתרמו להפלת ממשלת נתניהו ולהתמוטטות המפד"ל. חלק ניכר משמנה וסלתה של המפד"ל בחר בדרך אחרת [מימד] ואין נסיון מעשי לאחות את הקרעים.

אנו עומדים בפני בחירות. כנראה שמאן דהו חושב שהקשר עם האזרח ייעשה אצל תעמולת הבחירות בטלוויזיה ובכך תצא המפלגה ידי חובה.

אמרתי לא מזמן בבדיחות הדעת לח"כ שאול יהלום כי הסיסמה החדשה של המפד"ל לכנסת תהא אימוץ סיסמתו של חבר הכנסת לשעבר פלטו שרון "הצביעו בעד לוי – או יהלום – האיש הבודד לכנסת". בבדיחות אמרתי? אולי שגיתי.

אפשר וצריך אחרת. השאננות הינה שערורייה. על המפד"ל להתמקד בייחודיות. חינוך, גישור בין חלקי העם והסברה דתית ממלכתית שתביא בעקבותיה אהבה ולא שנאה. שהמפד"ל תוביל את חקיקת "יום ראשון" כיום שבתון נוסף. שהמפד"ל תגיע לבתי הכנסת, תארגן כנסים ממלכתיים בנושאי דת ומדינה, תאחד את השורות עם מימד ותקרוץ לבוחריה הספרדיים שעזבוה מכבר. שתנועת המזרחי תתאושש ותשמש מקור אדיר של תמיכה כספית וציבורית בעולם. לא מדובר בחלום. מדובר בשאננות שערורייתית.

המפד"ל חטאה בשאננות. לכן נקבר דו"ח פריש. המפד"ל חטאה באי אכפתיות ואשר על כן אין קשר בין הבוחר לנבחר.

תנו לי סיבה להמשיך ולהצביע מפד"ל כי אין לי.

זלי יפה. 

תסריט מלחמה - 22 במאי 2001

תסריט מלחמה – תגובה למאמרו של יאיר כספי

איני יכול להסתיר את תמהוני מהניתוח תסריט המלחמה של מר כספי [מעריב 22 במאי, 2001]. הוא יודע לחשב את מספר ההורגים, הוא יודע שעלינו לבחור בין מלחמה ארוכה ורווית הרוגים לבין ניהול משא ומתן תחת אש. הוא מתגעגע לאהוד ברק. אולי ייסבר מר כספי את אוזננו, למה התכוון מר ברק כשנתן אולטימטום של 48 לרשות הפלסטינאית להפסיק את האש? עת נאמרו דבריו, לאיזו תגובה הוא התכוון במידה והרשות לא תיענה? ומה היה המסר "שב ואל תעשה"?

מר יאיר כספי

 אין צורך להכריז מלחמה. ראשית חכמה יש צורך להבין שיש לנו מלחמה ושהרשות מסרבת להפסיק את האש. היא מודה בכך, היא מצהירה על כך בריש גלי, היא דורשת "עיסקת חבילה", ועד אז האש תימשך.

ועוד יש לזכור, הראשות הפלסטינית היא האויב האמיתי היחיד שיש לנו היום. הוא היחידי שהורג, פוגע ומזיק.

יש מבינינו שאינם מבינים זאת, אבל אם אנו במלחמה, כיצד מרגיש יאסר ערפאת, האוייב ממול, כאשר חברי הכנסת של העם בו הוא נלחם מבקרים במעונו? מה עליו לחשוב כאשר מר יוסי ביילין שהעם הביע בו אי אמון ושלחו לביתו חושב שהוא מבין יותר טוב ועליו לנהל מדיניות חוץ התומכת בדרישת ערפאת וזאת בניגוד, כנגד ומחוץ לכל מסגרת ממלכתית?

ערפאת מבין שהוא יכול להמשיך כי חלק מהפוליטיקאים בישראל מקבלים מכות מטילים בקורת נוקבת במוכה אך לא במכה.

כותב מר רון מיברג במעונכם היום כי הוא מתגעגע למר רבין ז"ל. יורשה לי להזכיר לו למר מיברג כי היה זה מר רבין המנוח שאמר כי אל לנו לדאוג מכך שאנו מעבירים כי נשק לרשות. הם לא יעזו להשתמש בכלי הנשק הללו נגדנו. האומנם? מותו הטראגי של ראש הממשלה אל לו לגרום לטרגדיה נוספת והיא איבוד האמת ההיסטורית. וכאן שגה מר רבין ז"ל.

 אין צורך במלחמה ארוכה, מספרם של הנפגעים יגדל אם נקבל את התכתיב הפלסטינאי למלחמת התשה. הכל יראה אחרת אם במשך יום אחד אנו נגרום להם לחשוב על הכאב. אם נהרוס כל תשתית, למעט תשתית המים. אם נהרוס את תחנות הרדיו והטלויזיה שכל פועלם היא הסתה פרועה וחולנית נגד ישראל, ונשדר לעם הפלסטינאי היושב במחנות הפליטים מי הם באמת מנהיגיו, כיצד צברו את הונם, כיצד ניצלו את העם הפלסטינאי באופן ציני במשך השנים. אם במקום לחלק סוכריות במסיבת השמחה על הפיצוץ בנתניה, הם יפחדו. הפחד – וזה יבוא רק לאחר שיבינו כי אנו מתכוונים ברצינות, והרצינות פרושה מעשים ולא מלל – או אז הם ישובו למשא ומתן מהתחלה. אם הם ינהלו משא אחר, גם המתן יהיה אחר, מפני שמה שמסיגים עם כפית דבש לא מסיגים עם מרגמות.

משא ומתן תחת אש פרושו כניעה לתכתיב. מר כספי חושב שאנחנו אמורים להכנע. אני חושב שעל הרשות להכנע.

ואל נא נחשוש מתגובת העולם הערבי. תהיה פיסגה, יהיה גינוי, אך ליבו של כל מנהיג ערבי ירחב. הם שונאים את ערפאת ומרעיו יותר מכל יהודי, אך גם מפחדים ממנו.

זלי יפה, ירושלים.

פרס נ' צ'מברלין - 12 באוגוסט 2001

פרס נ' צ'מברלין

ראש ממשלת בריטניה בתקופת "הפיוס הגדול" נוויל צמברלין ידע "לבקר" את אותן מדינות ואשר העזו להרהר אחר מדיניות השלום שלו. תקופת "הפיוס הגדול" – כזכור נוהלה על ידו טרם שהחלו הקרבות הגדולים באמת באירופה, טרם שנפתחה באופן "רשמי" מלחמת העולם השניה ביום 3 ספטמבר, 1939.

מר שמעון פרס שר החוץ, יושב בממשלה המנהלת מאבק מזוין עם האויב מספר 1 של מדינת ישראל. אומנם כן רבים מאיימים על המדינה, ורבים עוד יותר מבקרים פעילות זו או אחרת של הממשלה. ואולם איש אינו שופך את דמנו, איש אינו הורג את בננו מדי יום ביומו אם יחיד ואם עשרות, אם מבוגרים ואם ילדים, אם "מעבר לקו הירוק" ואם בתוכו, למעט הרשות הפלטינית. היא האויב המסוכן ביותר שיש למדינת ישראל. היא האויב היחיד שהורג בנו. לא יועילו לו למר פרס מחשבותיו והגיגיו, זו מלחמה. מר יוסי שריד אף לימד סנגוריה על זו המלחמה בהצהירו  - במהלך הפגנה בשערי משרד הבטחון בתל אביב – כי הוא יודע שזו מלחמת השחרור של הפלסטיניים אך הוא מבקשם לא לעסוק בטרור.

נוויל צ'מברליין

[במאמר מוסגר יצוין פה כי הגם שאין לי ולו זעיר של ספק לגבי נאמנותו של מר שריד למדינת ישראל, תבונתו אומרת דרשני. צא ולמד כי לאחר ש"התיר" לפלסטינאים את "מלחמת השחרור" נפצעו מבחר חיילים בשערי משרד הבטחון, על ידי מחבל. והלא במלחמה עסקינן, והאם יש מי שיאמר במלחמת שחרור אסור לפגוע בחיילים? מר שריד דואב על כל קורבן – ובכך אני בטוח, אבל טוב שיזכור כי החיים והמוות ביד הלשון].

נשוב למר פרס. שר החוץ עודו איש המשא ומתן. לו יהי. ועוד נצביע על עמקות המחשבה המדינית הלזו. ואולם, עת אשר הופיע – שר החוץ של מדינת ישראל – בפני מפלגת העבודה היום, הודה כי ישראל אינה מקיימת את ההסכמים. אנו במלחמה, ומר פרס שר החוץ מאשים בעצם את מדינת ישראל. מר צ'מברלין לא העיז להאשים את אנגליה. מר דאלאדייר לא ההין להטות אצבע מאשימה כלפי צרפת. מר פרס – עת נשפך הדם – מאשים את מדינת ישראל. לא הבנתי אלו אינטרסים מייצג שר החוץ. השאלה היא לא אם אני מבין, השאלה היא האם מר פרס מבין. איני בטוח.

הגם ששר הבטחון מורה על יד חזקה כלפי הרשות הפלסטינאית ושליחה, דוגל שר חוצנו בניהול משא ומתן – גם משא ומתן מדיני, כמובן, והוא חוזר על עמדתו כי משא ומתן יש לנהל תחת אש. וזאת בניגוד לעמדתו [שהייתה] נחרצת של ראש הממשלה מר אריאל שרון.

מר שמעון פרס – עוד בהיותו השר לפיתוח אזורי – ידע לסר את אוזננו כי מן הדין לנהל משא ומתן מדיני גם תחת אש. והלא – כך כבוד השר – היה זה הנרי קיסינג'ר עצמו שניהל משא ומתן עם צפון ויטנאם בעוד התותחים רועמים בדרום יבשת אסיה. ומה שטוב לאמריקאים, כמובן טוב גם עבורנו. שאם לא כן, על מה ולמה יביא כבוד שר החוץ את הדוגמא המזהירה של מלחמת וייטנאם?

שמעון פרס אמון להיות המנוסה בין מדינאי ישראל. ידיעותיו בתחום ההסטוריה המדינית אמורים לשמש מקור סמכות. איני מסוגל לרדת לעומק מחשבתו של מר פרס כאשר מתיר הוא לעצמו בלהט הויכוח להביא את הדוגמא האומללה ביותר בתולדות ארצות הברית כ"מקור ההכשר" לניהול משא ומתן תחת אש.

מר פרס וודאי זוכר את אחריתו של אותו משא ומתן שניהל מר קיסינג'ר עם נציגי צפון ויטנאם בפריז. לא, הוא לא חתם על ההסכם, את הכבוד שהתברר כמפוקפק, השאיר ליריבו, שר החוץ דאז, וויליאם רוג'רס. [יריב שהפך חבר כפי שמעיד ספרו האחרון של מר קיסינג'ר שיצא לאור זה אך]. ואולם את המשא ומתן אכן ניהל פרופסור קיסינג'ר [אז, היועץ לבטחון לאומי].

אחריתו של אותו משא ומתן לא אחרה לבוא. הייתה זו הגדולה בהשפלות שידעה ארצות הברית. חייליה ונציגיה הדיפלומטים נסו על נפשם באמצעות מסוקים שנחתו על בניין השגרירות האמריקאית שעות טרם שזו נפלה לידי הוטיקונג, כל אלה, חודשים מעטים בלבד לאחר ניהול המשא ומתן תחת אש שניהל הנרי קיסינג'ר.

מויטנאם ניתן ללמוד מוסר השכל אחר. כיצד לא לנהל מדיניות חוץ. ההיסטוריונית ברברה טוכמן מביאה בדבריו של וואלטר רוסטאו שאמר כי מטרת מדיניות ארצות הברית בויטנאם הייתה להבטיח איזון כוחות בדרום היבשת. מטרה שהמערב לא יכול היה להשיג.

אף הנרי קיסינג'ר עצמו במבחר מכתביו ראה במלחמת ויטנאם ובתוצאותיה אסון. אלה התוצאות – כך פרופסור קיסינג'ר – דרבנו את ברית המועצות לשלוח "שליחים" לאפריקה ואף היוו תמריץ לפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

טוב היה עושה מר פרס אם היה משנן דבריו של שר חוץ אמריקאי אחר – דין רסק – שאמר "בודאי למדנו לאחר שלוש עשרות שנים כי הסכמה לאלימות מביאה אסון. בודאי למדנו שהתוקפן חייב לשלם על תוקפנותו".

אבל מר פרס חשב שויטנאם היא הינה הדוגמא ממנה נלמד "מדהא על דאתא". מותר וצריך לנהל משא ומתן תחת אש, כך שהאויב יוכל ליישם הכתוב "אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך". מר פרס יחשוב כי המשא ומתן הביא להסכם. הפלסטינאים יחשבו כי "המאבק" הביא להם את ירושלים. הם צודקים. מר פרס, עם הנסיון ועם הידע, טועה ומטעה.

היה זה מר ברק ש"הבין". הוא הלא קבע כי לא ינוהל משא ומתן תחת אש. הוא העניק לפלסטינאים ארבעים ושמונה שעות של אולטימטום. ובתמורה, נמשכה האש וברק העניק את הר הבית לאותם שמשליכים אבנים על הכותל ושורפים תחנת המשטרה על ההר. האולטימטום היה "המחאה ללא כיסוי" והאשראי של חוסנו של ראש הממשלה ירד לאפס.

טרם שיחזור מר שרון על שגיאותו של קודמו, אולי כדאי כי הוא ומר פרס ישאלו את פרופסור קיסינג'ר מה עמדתו על דרכם של ברק ופרס ועל דרך ניהול משא ומתן. משום כבודם של ה"ה פרס וברק לא אביא את תשובתו שכבר ניתנה. ואולי, ישכיל מר פרס לשמוע מה יש לו למר ברק לאמר על אשר על הרשות הפלסטינית. אני יודע שמר פרס אינו אוהב את מר ברק. אז שלא ישמע מה אומר ברק על פרס. אבל שישמע מה אומר הוא על ערפאת? דע עקא שפרס שומע פרס ואת פרס ואת פרס. ואנחנו כולנו משלמים את המחיר, הצבאי כמו גם המדיני. עד עתה היה פרס ה"looser" הגדול. בואו לא ניגרר אחריו.

זלי יפה.

פורנוגרפיה דמגוגיה ודמוקרטיה - 26 ביולי 2001

פורנוגרפיה דמגוגיה ודמוקרטיה

אשר על תעשיית הכבלים במדינתנו נמנו וגמרו כי חוק הבזק ואשר חוקק אתמול העמיד את מדינת ישראל במעמד אחד עם אירן. וכל זאת למה? באשר נמנו וגמרו נבחרי העם שלא להתיר ללא גבול את היכולת לצפות בסרטים פורנוגרפיים.

דמגוגיה? כנראה. ראשית, למען היושר האינטלקטואלי. לא ידעתי כי תמורת תשלום נעלמת לה הצנזורה באירן, או אפילו בסינגפור. ניחא. אך ישנם שיקולים אחרים.

החברה הישראלית הינה חברה אלימה. במזיד או ברשלנות. הפשיעה אצלנו גבוהה, פשעים על רקע מיני הינם מכת מדינה. אי האכפתיות פושה בכול. התנהגות ה"מאצ'ו". ה"Cool" מביאה את הישראלי לחקות את הגיבור בסרט זה או אחר. החשיפה מגבירה את השתייה, את צריכת הסמים.

יש להבין. לפשע סיבות משלו ואף חיים משלו. הפשע גועה ויש ליתן את הדעת למה? במצב חברתי כה מורכב ורקוב נשאלת השאלה מה תרומה לחברה כל החלטה של הרשות המחוקקת.

בשמה של דמוקרטיה –טוען ח"כ פורז – יש להתיר לכל לראות הכל. למר פורז טעות בסיסית. דמוקרטיה אינה המטרה. הדמוקרטיה הנה אמצעי הנותן לאזרחי המדינה לחיות כאן טוב יותר, חופשי יותר, אבל מאויים פחות.

חבר כנסת פורז

 מעיד אני על עצמי כי – אף מול דפי זה העיתון – כתבתי נגד חקיקה דתית, בעד הפרדת הדת מהמדינה ובקרתי פועלם של מפלגות דתיות וחרדיות. אבל היום הזה אני עומד בגאון ואומר לאלו המפלגות "תודה".

השיקול למנוע הפיכת המדינה כולה ל"מדינה כחולה" אינו שיקול דתי. הינו שיקול חברתי. לא הכל מותר. אלה המבקשים להתיר שימוש בסם מסוים עושים זאת כי "אי אפשר להלחם במגפה" ואין לך עדות מהימנה יותר למהותו של כשלון חברתי. ח"כ פורז המבקש להתיר לנו להסתכל על הכל הופך אותנו לחיות אדם בשמה של דמוקרטיה אינו "תורם" לחברה אלא נכנע ליצריה. שמא ייסבר מר פורז את אוזננו איזו תרומה לרפוי חוליי החברה יש בהצעתו לקרוא דרור לכל צפייה? האם מסכים מר פורז כי כל סם "יוכשר"? על מה ולמה חושב הוא שנזקו של סם קטן יותר מהשפעה של סרט כחול על ילדים בני 13? אבל "הדמוקרטיה" ...

איני מכיר אדם שיסכים כי הפורנוגרפיה תורמת. האם חשב מר פורז או חשבו אשר על תעשיית הכבלים על המחיר החברתי שהפורנוגרפיה גובה? יש שרק יראו. יש שיראו ויעשו. הפשע גואה בהשפעת הסרטים, גם הנהיגה המטורפת מושפעת לא אחת מ"ראיתי בסרט", ואין בו בהיתר הלזה לראות הכל אלא להופכנו מחברה תרבותית לחברה חייתית.

לא הכל קוראים, לא הכל מקשיבים לרדיו, אבל כמעט הכל צופים בטלוויזיה. אין לך "כלי מחזיק" השפעה על אזרחי המדינה כטלוויזיה. אשר על כן השולטים על כלי זה אמורים לנהוג בה ככלי שרת ולא ככלי נשק הרסני.

נכון, אנו חיים בדמוקרטיה. אזי מי המבקש לראות סרטי פורנו שישלם. הוא משלם על ההתקשרות לכבלים ואיש לא צועק חמס, וההבדל בין "דמוקרטיה" ל"אירן" הוא בתוספת התשלום.

חברות הכבלים אינן דואגות לדמוקרטיה אלא לשיווק מוצריהן. וכפי שנהגו רבים וטובים לאחרונה, הבינו גם הם כי אין דרך טובה יותר לשווק מוצר אלא באמצעות מין. אזרחי המדינה אמורים להוכיח ל"אשפי שיווק" הללו כי אנו מדינה מערבית, לא אירן, אבל גם לא מדינה פרי יצירת דמיונם של חברות הכבלים [באנגליה ישלמו עבור הצפייה בסרט כחול כספים רבים מעבר להתקשרות לכבלים, כך אף בארצות הברית, אבל לא בישראל].

שרשתות הכבלים יפגינו אחריות אזרחית. שילחמו בנגע הסמים, שילחמו בפשיעה, שילחמו בעברות מין, שיוכיחו שהמדינה יקרה להם ולא רק עסקיהם, שהם מסוגלים לתרום לרווחת החברה ולא רק לתחלואותיה.

זלי יפה, עו"ד.