ההיגיון התחיקתי של יום הכיפורים
שניאור ז. [זלי] יפה
החכם היוני אפלטון אמר כי המדינה הינה האדם הגדול ביותר. אף היפוכו של משפט נושא בחובו נופח רב של אמת. האדם הינו המדינה הקטנה ביותר. ואשר על כן קיימת ההנחה שצדק המיוחס לאדם והצדק המיוחס למדינה – חד הם . חכמתו זו של אפלטון נמצאה אף במעוננו. "כיצד כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו כילוד אשה בראו" , שהלא "הוא כנגד העולם הגדול" וזאת באשר,
כי מאותו צור שנקרא אבן שתיה הושתת העולם הכללי, גם האדם שנקרא עולם קטן נוצר ממקום אותו צור .
ר' צדוק הכהן מלובלין אף מרחיב ואומר כי "והאדם שנקרא עולם קטן שהוא כולל כל הבריאה וכל העולם כולו" . ואכן, יש המשווים את האדם למדינה ויש המשווים את המשפחה למדינה. כאמרתו של אותו איש אשכולות. בריטי בן המאה השמונה עשרה, סמואל ג׳ונסון שקבע ״If a kingdom is a great family, a family likewise is a little kingdom״ ואכן כי כן, לעתים, יקשה עלינו להביט אל המזעריים שבתאיו הנפשיים או האינטלקטואליים של האדם. או אז, מצוויים אנו לנהוג מנהגה של רפואה. בבוא רופא לבחון נקודה זעירה בגוף האדם, הרי הוא "מצלם" את האזור "המבוקש" ומגדיל את הצילום. ככל שהצילום גדול יותר, תואר יתר הנקודה האפלה. כך מן הדין לנהוג באדם הנפשי. ואומר אותו אב-פילוסוף יווני , כי אם נגדיל את תמונת האדם החושב – שהינו יצור קטן – לממדים מקסימאליים, הרי שנמצא עצמנו עומדים אל מול פני תמונתה של המדינה. המסקנה המתבקשת מגישה זו הינה, כי מחד, קיים דמיון בין חולשתה של מדינה וחולשותיו של האדם. מאידך, גישה יעילה וניהול תקין של מדינה, יהיו זהים לגישה יעילה לניהולו התקין של האדם. ובלשון אחרת מה שטוב למדינה – טוב לאדם.
נדפדף נא, כמה מאות שנים בדפי ההיסטוריה הפילוסופית, ונפגוש בצרפתי שחצה את התעלה, על מנת ללמוד את שיטת השלטון בחצרו של סט. ג'ימס. למד, ולא הבין מה למד. אך מפרי עטו יצאה תיאוריה שילטונית מפורסמת. שיטת הפרדת הרשויות של שארל לואי סקונדט הידוע כהברון מונטסקיה קנתה לה אחיזה – אצל מי פחות ואצל מי יותר - בכל מדינה חופשית המיישמת אל נכונה משטר דמוקרטי. שיטת הפרדת הרשויות, הינה הגישה היעילה ביותר לדרך ניהולה של מדינה. שיטה שהינה ה"אנטי טזה" לעריצות. שיטה המבטיחה את הגנת השלטון מפני אימת השלטון. אף ההלכה היהודית מביאה לידי בטוי שיטה זו בדרך המיוחדת לה להלכה. כך למשל, מפרידה ההלכה בין שופטים לשוטרים .
והיה אם נבקש ליישם תורתו של צרפתי אצל תורתו של יווני, נמצא למדים כי יעילותה של הפרדת הרשויות, מקומה יכירנה אצל המדינה, ומקום ראוי לה אף אצל האדם. שכן, כאמור, גישה נכונה לניהול יעיל של המדינה, היא הגישה היעילה לניהולו התקין של האדם. ואם אצל מדינה מן הראוי לאמץ את שיטת הפרדת הרשויות. אף אדם, מן הדין שיאמץ לעצמו את זו התורה.
האדם הדתי, הוא זה המיישם רעיון זה במלואו. שכן, כאדם – מהווה הוא את הרשות המבצעת. חוקי הדת- הם הרשות המחוקקת. הקב"ה – "שופט כל הארץ״ .
על שתיים אלה חבים אנו תשובה בטרם נמשיך. בראשית – בדין הוא שנתייחס למצפון האדם, וליכולתו של זה לשמש "רשות שופטת". ועוד – הקב"ה נתן לנו את חוקתנו הנצחית, בכך נהג כמחוקק. מאידך שופט הוא כל באי עולם. והפרדת הרשויות – מה תהא עליה?
על ראשון – ראשון, ועל אחרון – אחרון. מצפונו של האדם הינה הוכחה נצחית לאשר קורה לה לישות מסוימת, ואשר הרשויות פועלות בה בערבוביה. אין ספק, כי אצל רבים, מהווה המצפון רשות בקורתית יעילה. ואולם, העובדה שהחברה זקוקה לשוטר, דחיסותם של בתי סוהר, באשר ראינו כי ״איש את אחיו חיים בלעו״ , כל אלה מלמדים כי היוצא מהכלל הפך לכלל. בעלי המצפון אינם הרוב אלא מיעוט המה. המצפון אינו ממלה תפקידו באמונה. צא ולמד. העובר על עקרונותיו לראשונה, מצפונו ודאי ירגש עליו. אך ככל שיחזור ה"חוטא" על אותו מעשה או מחדל, ילך ויידעך כוח מצפונו מזעקה רמה לקול דממה דקה, עד שבבוא יום פקודה לא יהין זה המצפון ולו לצאת מכונכייתו. ומי מאיתנו לא השקיט את מצפונו בשל תירוץ זה או אחר? כל אלה אפשריים באשר זה המצפון, הינו חלק מ"הרשות המבצעת". המצפון יכול לשמש כעין "היועץ המשפטי לממשלה" או "מבקר המדינה", ואשר בעבר, כבכול ממשלה, היו ששמעו בקולם ולעיתים התעלמו מהמלצתם.
על הפרדת הרשויות בהלכה היהודית, מלמדת אותנו אותה אגדה נדירה אצל מסכת בבא מציעא, הדנה במחלות שחלקו חכמים זה על זה בשל תנורו של עכנאי. על שיאו של ויכוח מספרת הגמרא בזו הלשון.
חזר [רבי אלעזר] ואמר להם. 'אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו'. יצתה בת קול ואמרה 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום'? עמד רבי יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמיים היא' שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה ׳אחרי רבים להטות' .
וסיומה של אגדה נפלאה זו, כך לשונה.
מצאו רבי נתן לאליהו. אמר ליה 'מאי עביד קודשא בריך הוא בבהיא שעתא [מה עשה הקב"ה אותה שעה]' אמר ליה [אמר לו] קא חייך ואמר [חייך ואמר] ׳נצחוני בני, נצחוני בני׳ .
הסיר הבורא על עצמו גלימתו של מחוקק ועטף עצמו בטליתו של הדיין. ועם שכך נהג, 'ננעלו' בפניו שערי חקיקה.
כל ממשלה חייבת – מדי שנה בשנה – להגיש בפני הרשות המחוקקת דו"ח על פעילותה. בארצות הברית נואם הנשיא את נאום The State of The Union ובמדינות בם נזקק ראש הממשלה לחסדי הפרלמנט, ניתן הדין וחשבון עת ידון האחרון בתקציב אותה מדינה. בדונם בזה החוק מעבירים חברי הפרלמנט תחת שבט הבקורת כל מעשיה ומחדליה של הממשלה בשנה הקודמת ומבקשים לדעה אם בקיצו ואם לא בקיצו . אצל מבחרם של מדינות מהווה חוק התקציב החוק היחידי ואשר אי קבלתו על ידי הרשות המחוקקת מהווה – כשלעצמה – הצבעת אי אמון בממשלה, וזו תיפול. כאן נהגה תורת ישראל חומרה על עצמה ייתר מאשר כל ממשל אחר. בעוד אשר אצל אלו המדינות, הרשות המחוקקת מיישמת כאן מרות או סמכות של שופט, וממשיכה לאחר מעשה לפעול כרשות המחוקקת, לא כן הבורא. שכאמור, 'נסתמו' הימנו הלכות חקיקה.
אף האדם חייב להגיש את חוק התקציב השנתי מדי שנה בשנה. יהודי עושה זאת בימים הנוראים, במהלך 'הועידה השנתית עם הבורא'. ליל פתיחת הועידה הינו ליל הסליחות הראשון, קיימים שני ימי מליאה בראש השנה, ולאחריה מתחלק הציבור לקבוצות. צדיקים גמורים, רשעים גמורים ואלה התלויים ועומדים . ובסופה של ועידה שוב מתכנסת המליאה ליום דיונים ארוך ואשר בסופו יחליט הבורא אם לקבל את חוק התקציב השנתי אם לאו.
יום זה מתואר בדרמתיות בתפילת "ונתני תוקף", המורה על תכונה נדירה בבית דין של מעלה "ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הינה יום הדין … כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו …. ".
בסופו של יום "עת נעילת שער" מחליט הבורא , אם לקבל את חוק התקציב השנתי אם לאו. האם להביע כלפי היחיד את האמון לשנה אחת נוספת אם חו״ש לאו. כנאמר שם "ותחתוך קצבה לכל בריותך ותכתוב את גזר דינם".
ואף החלופה מנויה שם. "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו" במי נתן הבורא אמונו ולכן ימשול ל"קדנציה נוספת", וממי – חלילה –שלל הבורא את אמונו.
בכל מדינה, חוק – כמו פסק דין - יש לפרסם, והוא דורש חתימות קיום. זו אף דרכו של הבורא. אשר על כן בהושענא רבה ׳הרצים יוצאים דחופים׳ עם פסקי הדין החתומים, וכל יהודי הפוגש את חברו מאחל לו "פתקה טובה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה