אישים בתוכינו

אישים בתוכינו

ראש המדינה

מעולם לא הייתי חסידו הגדול של שמעון פרס, ולמען האמת, אף לא חסידו הקטן. קשה לי לשכוח את "התרגיל המסריח", הלא הוא נסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-חרדים צרה בראשותו בשנת 1990 במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר ז"ל. את פגישותיו עם המלך חוסיין המנוח בלונדון בשנת 1987, עם מנכ"ל משרדו, ד"ר יוסי ביילין, בהיותו שר החוץ בממשלת האחדות הלאומית תחת יצחק שמיר, תוך שהוא מחביא מראש הממשלה את קיומן של אלו הפגישות. ואפילו על פי עדותו שלו סירב להראות לראש הממשלה את טיוטת ההסכם "מחשש להדלפות". וכמובן, פנקס שירות, הלא הוא ספרו האוטוביוגרפי של יצחק רבין ז"ל ובו קיטונות של ביקורת ומרירות על אותו שכינה את המחבר "אחי הבכור" [כך מכנה כבוד הנשיא את ראש הממשלה המנוח], ונתא ספר ונחזה עוד. ספרו האוטוביוגרפי של ראש המוסד לשעבר, דני יתום, או ה"יומן מדיני" של משה שרת. כל אלה אינן עמוד פאר בביוגרפיה של האיש.  "תככן בלתי נלאה" כתב עליו יצחק רבין. והוא הוכיח זאת שוב, היום.

עם ישראל עומד בפני בחירות. נושאים נוקבים ומהותיים עומדים על סדר היום הכלכלי, הציבורי והמדיני.  נשיא המדינה אמור לקיים "והמשכיל בעת ההיא יידום". אבל כבוד הנשיא מחליט לייצג את העם, לקבוע קביעות השנויות במחלוקת. והחמור מכל – בקורתו על הממשלה והעומד בראשה, היא שערוריה קונסטיטוציונית של ממש.

אבל זה האיש. הוא מעולם לא שינה את עורו רק ביקש לשכתב את ההיסטוריה ולהראות מדינאי אמיתי. הוא לא. להראות שהוא מנהיג של ממש, והוא לא. לא להראות "תככן בלתי נלאה" והוא כן.

*

ראש המפלגה

לא הייתי מבין אלה שתמכו בנפתלי בנט במהלך הבחירות האחרונות למנהיגות "הבית היהודי". לא הכרתיו. כן הכרתי את זבולון אור לב, את פעילותו הפרלמנטרית ויושרו האינטלקטואלי, והצבעתי עבורו.

מר בנט ניצח בבחירות. ויתר על כן, הוא אכן הכניס רוח חדשה של איחוד לציבור הדתי. איני זוכר מתי הייתה המפד"ל מיוצגת על ידי 13 מנדטים בכנסת [והיא משיקה לאלו בימים אלה]. לא בזמנם של השרים משה חיים שפירא ז"ל או זבולון המר ז"ל.

יש לו למר בנט לעמוד מול שתי אתגרים.

ראשית. עליו להבטיח שלא יהיה ספין. מבזק אור חד פעמי של חושבי טובות הדועכים לאחר חוויה פוליטית אחת. את אשר ארע לד"ש תחת ייגאל ידין, לשינוי תחת טומי לפיד, לקדימה ההזויה מכל, ומה שבטוחני יקרא את "יש עתיד" של יאיר לפיד או "התנועה" של הגברת ציפי לבני. כל אלה העידו על הצלחה רגעית שלא היה אחריה ולא כלום.

נפטלי בנט

לרשותו של בנט ושאר האוחזים במנהיגות "הבית היהודי" עומדים כלים שלא עמדו בפני אותן "מפלגות בזק".  ועל האוחזים בהגה המנהיגות להנהיג את הציבור הדתי בנושאים המיוחדים לו לזה הציבור.

כך למשל להפעיל מחדש את איחוד בתי הכנסת בישראל והארגון העולמי של בתי הכנסת והקהילות. שהלא יושבי בתי הכנסת הנו הציבור הטבעי של המפלגה. לחדש את הקשר בין המפלגה ובין תנועת המזרחי העולמית על בסיסיה בחו"ל. לפעול בתחום החינוך הדתי, החקיקה הדתית, על אתגריה ואומץ הלב הנדרש לה להתמודדות הפוליטית עם חקיקה כגון זו. והחשוב מכל. לא לעמוד בקשר עם חובש הכיפה, או עם המסורתי המבקש את כבודה האבוד של המסורת פעם בארבע שנים. לעמוד בקשר רצוף. לבנות תשתית של קשר עם יושבי בתי הכנסת בארץ ובחו"ל.

העומדים בראש הבית היהודי חדשים הם, זה מקרוב באו. האם יישגו? בודאי. ומותר להם אף להודות בשגיאותיהם.  אין להם ניסיון פוליטי, וזה מחיר שכדאי לו לבוחר לשלם. אבל  כבר עכשיו, עוד לפני הבחירות משהו צריך לחשוב על המחר. על היום שאחרי. שהמפלגה לא תרדם על שמריה. שהלא היינו תרייסר  וירדנו לשלוש. ושגיאה כזו אסור לעשות פעמיים. 

בהצלחה.

זלי יפה

ההיסטוריה והיום - 22 ביוני 2016

ההיסטוריה והיום

למוד לימדה אותנו ההיסטוריה. מנהיג, גדול ככל שיהיה, או חלילה, גרוע ככל שיהיה, אינו יודע מרצון חופשי לקוד קידה ולהוריד את המסך. ווינסטון צ׳ר׳צ׳ל, ללא ספק גדול מנהיגיה של המאה העשרים, כשל בכך פעמיים. פעם מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, ממש עוד בשנת 1945, כשלא השכיל לשמוע לרחשי לב האזרח הפשוט שעייפה נפשו מחשיבה מלחמתית וביקש לשקם עצמו חברתית וכלכלית. צא ולמד. מיד לאחר המלחמה היה אחוז התמיכה במנהיג הלזה 83%. והוא הובס בבחירות ואיתו קרסה המפלגה השמרנית בראשה עמד. וכשחזר שוב לראשות הממשלה, לא פרש למרות ארוע מוחי, עד שמחוסר ברירה העביר את השרביט ביום 5 אפריל, 1955 [אך שמר על מקומו בפרלמנט עד 1964, שנה לפני מותו].

צ׳ארלס דגול - שנפילתו הוכרזה בעתונות אז ״נפילת אחרון הענקים״ [תאר שממש לא הגיע לו, אם שאלו את צ׳ר׳צ׳ל רוזוולט או סטאלין, ובעצם היסטוריונים רבים מאוד שבחלו באישיותו], התפטר ביום 28 אפריל, 1969 לאחר שנחל כישלון צורב במאמציו להביא שנוי מהפכני במבנה השלטוני של צרפת.

אף במעוננו, דוד בן גוריון טרק את הדלת בכעס. אכן, לאחר שפרש בפעם הראשונה, הפעיל השפעתו מ״שדה בוקר״ [משה דיין כרמטכ״ל יזם פעילויות צבאיות לאחר שנועץ ב״זקן״ מבלי שראש הממשלה המכהן, משה שרת אף ידע על כך]. בן גוריון התפטר סופית ביום 16 יוני, 1963. קיימת מחלוקת האם ״פרשת לבון״ וגרורותיה [מסקנות ״ועדת השבעה״ שניקו את שר הביטחון לבון מאשמה], הן שהביאו לפרישתו או פרשת המדענים הגרמנים במצריים]. על כל פנים לא היה מדובר בפרישה כי ׳הגיע הזמן ללכת׳.

בנימין נתניהו - שלמרות איבת העיתונות אליו - הנו ראש הממשלה המשמש בתפקידו יותר מכל ראש ממשלה אחר בישראל - הנו אדם מוכשר במיוחד. ב״אחד על אחד״ הוא אכן מיוחד. אף השבועון האמריקאי Time לאחר שכתבו בילה עם מר נתניהו כמה ימים, הכתיר את ראש בממשלה בתואר King Bibi. לא צריך להסכים איתו על מנת להודות שיש לו כישרון נדיר ואומץ לב. המאמץ העיקש שניהל מול נשיא ארצות הברית ברק אובמה, לעניין ההסכם עם איראן היה אמיץ מאוד, ולתדהמת הרבה מיריביו, [לאור הפרסומים החדשים] מדובר היה במאמץ מוצדק לחלוטין [כמובן שעיתוני השמאל מצניעים את השוחד - אין מילה אחרת להגדרת התשלומים שקבלו אפילו ארגוני שמאל יהודיים מהממשלְ- על מנת שיתמכו בהסכם].

אבל לאחרונה סוערת הספינה. החלטותיו של ראש הממשלה, אומרות דרשני. ואמנם כן, אין חולק על כך. איווט ליברמן הינו עילוי ומוכשר ביותר. אבל יש מעליו עננה. מעל רבים ממפלגתו ותומכיה המרכזיים ניבטת עננת החשד. אין ספק, איווט ליברמן אינו אשם, כי הוא לא נמצא אשם. אבל איני בטוח שעם היסטוריה של החקירות הנילוות אליו מן הראוי שישב אדם - מיוחד ככל שיהיה, והוא מיוחד - במקום השני, בחשיבותו בישראל. שמחה דיניץ, אחד המדינאים המוכשרים והמבריקים שקמו למדינת ישראל [הוא שימש בין השאר חבר כנסת,ְ כמנכ״ל משרד ראש הממשלה, ושגריר מבריק בוושינגטון בתקופה קשה במיוחד ביחסי ישראל ארצות הברית - מלחמת יום הכיפורים] נחשד בנושאים כספיים - בסכומים אפסיים, אגב]. הגם שיצא זכאי בדין, לא יכול היה לחזור לתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.

אביגדור (איווט) ליברמן

למדנו מההיסטוריה של השר פרץ, כי שר ביטחון אמור להיות בוגר אחד מגופי הביטחון הבכירים ואל לאדם שאינו מכיר את המערכת המסובכת ביותר בישראל, מבפנים, לשמש בתפקיד.

איבתו של ראש הממשלה לשר בנט ולשרה שקד, אף היא אומרת דרשני.

אומר את האמת, אם יצליח ראש הממשלה לייבא את יצחק הרצוג, זה יהיה מהלך גאוני. אין לי מוסג כיצד יוכלו הרצוג, ליברמן ובנט לישב יחדיו בממשלה אחת. הרגשתי היא שאם יצטרף בוז׳י לממשלה עם מספר תומכים רב ממפלגתו, תמצא עצמה מפלגת הבית היהודי מחוץ לממשלה.

אבל ממשלה כזו לא תוכל לפעול הרבה זמן.ְ נדרש שנוי, לא בגלל שראש הממשלה אינו ראש ממשלה טוב. לדעתי הוא ראש ממשלה מצויין. אבל נדרש שינוי למען השינוי. למען הפר את השיגרה. זו הסיבה שכהונת הרמטכ״ל הינה מוגבלת. זו הסיבה שנשיא ארצות הברית [למעט חריג אחד] לא ייבחר לכהונה שלישית.ְ גם כהונת ראש הממשלה צריכה מגבלת זמן.

שימו נא לב לעמדתו החדשה של ראש הממשלה. אכן כי כן. אם ח״כ הרצוג יצטרף כשר החוץ, ויווצר מצב שראש הממשלה, שר הביטחון החדש ושר החוץ יצליחו לגבש תוכנית מדינית המקובלת על שלוש אלה הקודקודים, יהיה זה נצחון אדיר של ראש הממשלה. 

אל לו לראש הממשלה בנימין נתניהו ללכת בכפיה. הוא חייב לקוד את הקידה בכבוד הראוי לו. הבלבול העכשווי, עזיבת השרים יעלון וגבאי, המתח עם הבית היהודי, וכן, מינויו של מר ליברמן לתפקיד שר הביטחון, [כמו גם מנויים אחרים שהביאו מבוכה לישראל, במיוחד בתחום הדיפלומטי] כל אלה מעידים על ממשלה לא יציבה ועל יריבות המתפתחת. אסור לביבי להפסיד. שלא יהיה צ׳רצ׳ל, דה-גולאו בן גוריון. שיעשה היסטוריה גם כאן. ראש הממשלה היודע לקוד קידה בשיא. את היסטוריה שלו הוא כבר כתב, ואני חושב שבגאון.

זלי יפה

Rabin, Churchill or Chamberlain?

Rabin, Churchill or Chamberlain?

The Americans and the Israelis share inter alia strong armies but bad diplomacy. Since the end of the Second World War, the USA failed in most diplomatic missions they have undertaken. Lord Allen Bullock emphasizes on the embracing conclusion of the Second World War, when all of Poland became a Russian Satellite [more then was offered in the Molotov – Ribbentrop agreement]; Barbara Tuchman suggests the confusion in the department of state regarding Mao and Deng contributed to the initiation of the Korean War; Paul Johnson accused Kennedy of total lack of understanding during the Cuban crisis; We do not need Kissinger to analyze the conclusions of the Vietnam War; “The rock of Stability” according to President Carter – The Shah of Iran – was overthrown 6 months after that statement was made; The results of the Embassy crises in Tehran demonstrated how crippled US diplomacy is.

Barbara Tuchman

Chamberlain believed Hitler. “Peace in our time” he declared. Czechoslovakia was lost and the road was open for the Second World War.

Notwithstanding past performances, notwithstanding his weaknesses at home, notwithstanding the alarm caused in Jordan, Rabin gave Arafat credit presently unavailable to him even in Washington. If Arafat wins, it will grossly destabilize Jordan where the majority of the populations are Palestinians who will want to merge with “Palestine”. Jericho and Gaza are a guaranteed formula of Palestinian state. The inhabitants of Hebron will expect the same developments as those granted to Jericho. Hammas will fight for its rights, the disputes within the PLO will escalate. Syria will have to be compensated. Rabin will grant it all the Golan Heights.

Israel is going back to the pre-1967 borders, with a volatile shaky Palestinian state next door; whilst Palestinian Arabs in Israel enhance their Palestinian identity.

Rabin wishes to be ‘’Churchill of Peace”. He takes a similar risk taken by Chamberlain. With one difference. Chamberlain risked a faraway country. The Prime Minister of Israel is risking Israel.

Zalli Jaffe.

ואנחנו, מה?

ואנחנו, מה?

ניתן לאבחן בין תקופות שונות בהיסטוריה על פי מבחנים שונים. אחד המבחנים החשובים הנו מה שאנו מבקשים לכנות "מבחן ההדגשים" בתחום החשיבה והיצירה. כל תקופה בהיסטוריה יש לה את הדגש המיוחד לה שיש בו על מנת להעיד על רחשי החברה באותה התקופה [מעבר לעימותים הצבאיים והדתיים - נחלת כל תקופה בהיסטוריה, עד ימנו].   

כך למשל זכתה יון העתיקה לתהילה, באשר ל"אגורה" יביטו כל המבקשים את שורשיה של הפילוסופיה המדינית. סוקרטס, אפלטון, אריסטו וחבריהם הנם אבות הפילוסופיה. האימפריה הרומאית התפרסמה לא רק בשל ניצחונות צבאיים וטובות הנאה מדיניות שהוענקו לקונסולים שסיימו את תפקידם, אלא גם בשל פתוח שיטת ממשל וחקיקה הנלמדים עד היום. 

תקופות מאוחרות יותר העניקו יוקרה לעמים אחרים. האומנות הוויזואלית בתקופת הרנסנס [תקופה הקרויה על שם החייאת העבר אך הייתה מקורית מאוד] העמידה את איטליה כמעצמת תרבות בזכותם של אישים כמיכאל אנג'לו ויריבו [ממש כך] ליאונרדו דה וינצ'י, ואף ארצות כהולנד זכו לתהילה בשל אישים כואן רין רמברנט או פאול רובינס הפלאמי. תקופה מאוחרת יותר הביאה הדר לווינה, ולברלין והפעם בשל הדגש על המוזיקה הקלאסית [בך, מוצרט, בטהובן, שוברט  וובר ועד גוסאב מאהלר] התפתחויות חברתיות אחרות כפי עדותו של ההיסטוריון הבריאי הנודע פאול ג'ונסון בספרו Modern Times. הדגש על פתות תעשייתי נחלת המהפכה התעשייתית זכתה את אנגליה במדליית הזהב. המהפכה המתירנית של שנות השישים החלה בליורפול עם החיפושיות ווודסטוק היוותה מהפכה חברתית של ממש. סוף המאה העשרים הביאה אתה את המהפכה הטכנולוגית והמידע. ארצות הברית זכתה בבכורה. ספרי ההיסטוריה מלאים בדוגמאות עד בלי די.

לכל עם הזדמנות משלו להשפיע על העולם כולו, לטוב או לרע, בתקופה זו או אחרת, בשים לב לדגשי התקופה. גם אנחנו כעם וכמדינה זכינו לתרום תרומה מכרעת לאנושות. התנ"ך עדיין הנו הספר הנמכר ביותר בעולם [כן, יותר מהארי פוטר של ג'יי קיי רולינג] תרומתנו במוזיקה [מברוך ומאהלר ועד ברנשטיין ברנבויים, צוקרמן, פרלמן ועוד], במדע [מאיינשטיין ועד צ'חנובר, אומן וחבריהם], בפילוסופיה [מהרמב"ם דרך ברוך שפינוזה, ועד ישיעיהו ברלין], ועוד.

אז יש לנו במה להתגאות, באלו כלים להציג את ייחודה של המדינה הזו שאנו כה אוהבים להלקות אותה.   אבל אנחנו חייבים לנהוג אחרת. הנה, בדו"ח שנשלח למשרד החוץ על ידי הקונסוליה הישראלית בניו יורק לאחרונה, שמח מחבר הדו"ח לבשר על הצלחה הסברתית שיש בה על מנת להאדיר את התיירות לישראל. והישג זה מה טיבו? אין מדובר במוזיקה, מדע, ספרות, או נוף ארצנו, אלא בעובדה ששני בחורים ישראלים מעורטלים בחלקם זכו להגיע לשערו של עיתון הומוסקסואלי. הצלחה מסחררת שאפילו החשובה בנציגויות ישראל בעולם [הקונסול הישראלי בניו יורק הנו היחידי הנושא בתואר אישי של שגריר] מתברכת בה. ישראל הבהמית היא הקריצה לעולם. ואל נא נחשוב שזו הפעם הראשונה שזכינו לכבוד כזה. קבוצת זייפנים [ממש כך] ייצגה את ישראל בארוויזיון לפני מספר שנים. שיאה של הופעה הייתה נשיקה לוהטת בין שני גברים.  לא, לא היה בנשיקה על מנת להושיע וישראל זכתה במקום האחרון, אבל זה היה המסר של ישראל למאות מליוני צופים. דנה אינטרנשיונל [הלא היא ירון כהן בגלגולה הקודם] זכתה לתהילה לא בשל שירתה אלא בשל ייחודה. נציגת ישראל בארוויזיון אחר התפרסמה בשל שנוי מין. אם באנגליה מצעד הגאווה נערך בבריטון ולא בבירה לונדון, בהולנד המתירנית, באמסטרדם ולא בהאג, אין מצעד גאווה בוושינגטון, ומי יעז להרהר אחר מצעד כזה ברומא? אנחנו "נאורים", אצלנו המצעד ייערך בירושלים.

דנה אינטרנשיונל

פרופסור אהרון צ'חנובר פרסם השבוע מאמר על פשיטת הרגל של מערכת החינוך. הוא צודק. אם את הפתרון לעישון מוצאים לא בהסברה כנגד העישון בבתי הספר אלא בהקצאת אזורי עישון, אם החינוך המיני מסתכם באזהרות ממחלות, דרכי ההזדווגות ומכונות הקונדום בשרותי בית הספר ללא מילה על חינוך ערכי, אם גאוותה של ישראל אינה במדע, במוזיקה, בספרות, אלא בשני גברים בפוזה מינית על שערו של עיתון פורנוגרפי, אז באמת פשטנו את הרגל.

צריך ואפשר לתקן. האתגר אינו מסובך, אבל הוא נדרש לחשיבה נאורה באמת.

זלי יפה.

הטרגדיה באפגניסטן

הטרגדיה באפגניסטן

היה זה אחד העם שכתב במאמרו "חצי נחמה" כי הגם שכל העולם "יודע" שיהודים טובלים מצתם בדם ילדים גויים, לא היה בכך על מנת לאמת את הזוועה. קבע אשר גינצברג כי ידיעת כל העולם אינה מכשירה את "עלילת הדם". והעובדה שאנו יודעים שלא היה מדובר כי אם בעלילה – בניגוד לידיעתו של העולם כולו, תהא היא לנו "חצי נחמה".

גם התנהגות התקשורת ואנשי מדע המפגינה איפה ואיפה כלפי ישראל יכולה לשמש לנו חצי נחמה. ומעשה שהיה כך היה. אשה יודעת ספר הפנתה את תשומת לבי לספרה של פרופסור מאוניברסיטת לונדון ז'קלין רוז The Question of Zion. חשיבותו של הספר הנה העובדה שזכה להיות מופץ על ידי הוצאת הספרים של אונברסיטת פרינסטון, שהיא כזכור הוצאת ספרים אקדמית מרשימה ואשר האמת הצרופה אמורה להיות אור לרגליה. בספרה, קובעת הפרופסור רוז כי מחנה משותף לספר "מלחמתי" של אדולף היטלר וספרו של בנימין זאב הרצל "מדינת היהודים". באיזו שהיא דרך קבלו הרצל והיטלר את חזונם עת שמעו באותה תקופה בפריז את האופרה טאנהאוזן של המלחין האוסטרי ריכארד וואגנר. הפרופסור רוז קובעת כי היטלר והרצל שמעו את האופרה באותה תקופה מבלי לדעת האחד על השני. לאופרה היו כידוע שתי וארייציות. הקודמת, זו הראשונה שמקורה בדרייזן, וזו האחרונה, יוזמתו של הקיסר נפוליאון השלישי. הופעת הבכורה של זו הייתה בפריז. אך זו האמת היחידה בדברי ההבל של הגברת רוז.

אשר צבי גינצברג - אחד העם

אדולף היטלר נולד ביום 20 אפריל, 1889. בשנת 1883 הפגין הרצל את סלידתו מואגנר. הוא פרש מאגודת הסטודנטים "אלביה" בשל העובדה שחברים בה - בערב זיכרון שערכו לזכרו של ואגנר - קראו ליישום "אנטישמיות ואגנרית". גם אם נאמר שלמרות זאת החליט הרצל להאזין לאופרה המיוחסת בפריז, וגם אם נצא מתוך הנחה שעשה זאת לאחר שסיים את תפקידו בפריז כנציג העיתון הווינאי Neue Freie Presse ב1891, הוא נפטר ביום 3 יולי, 1904 לאחר מחלה קשה. אני מקווה שגם ד"ר רוז מסכימה שהרצל לא יכול היה לראות את האופרה לאחר מועד זה. אלא מאי? במועד פטירתו של הרצל היה אדולף היטלר ילד מתוסכל בן 15 עני הגר בין עלובי החיים בווינה המבקש להיות צייר או אדריכל. לא הייתה לו כל יכולת כלכלית לנסוע לפריז, ודאי שלא לחזות בפריז באופרה של ואגנר. בקורו הראשון של היטלר בפריז היה בשנת 1940 לאחר שגייסות הרייך כבשו את העיר.

תופעה זו של השמצות חוזרות ונשנות חסרות שחר על מדינת ישראל והעם היהודי הנה תופעה שחוזרת על עצמה בימים אלה בהיקפים אדירים. פרופסורים מהארווד ושיקאגו הרואים בלובי היהודי איום על ארצות הברית. מדען במדעי המתמטיקה המבקש בספר להוכיח את פשעיה של ישראל באמצעות ספר בהוצאת  אוניברסיטת אוקספורד, וההאשמות רדודות ללא סימוכין כל שהן. והאיפה ואיפה? השבוע נהרגו למעלה ממאה איש אשה וילד באפגניסטן, תולדתה של הפצצה של חיל האוויר האמריקאי. נשיא אפגניסטן חמיד קרזאי לא גינה את הפעולה עת ביקר השבוע בארצות הברית. בשום עיתון בריטי לא זכתה הטרגדיה למקום בעמוד הראשון. כותרתו הראשית של הטיימס, החשוב בעיתוני בריטניה התייחס ליריתה של תכנית טלוויזיה.  הטרגדיה זכתה לסיקור בעמוד 31. אף העיתון אינדפנדנט לא הזכיר את הטרגדיה כי אם בעמוד פנימי. מאמר פרשנות שכתב פרשנו רוברט פיסק שהסלידה שלו מישראל הנה חולנית, כמובן מנתח את הטרגדיה בהשוואה, איך לא, לפשעיה של ישראל בעזה. הוא מסיים את מאמרו בשאלה כיצד זה הנפגעים הנם תמיד מוסלמים? הפרשן שבספרו על המלחמות במזרח התיכון התייחס לבין לאדן בכפפות של משי ושרבב את שמה של ישראל לכל מלחמה, לרבות באפגניסטן, שכח שמקור כל הטרור בארבעים השנה האחרונות הנן טרור מוסלמי. כל ארגוני הטרור של שנות השישים עד השמונים [הביידר מיינהוף הגרמני, הבריגדות האדומות באיטליה, צבא השחרור היפאני, הבאסקים בצפון ספרד והIRA האירי] אומנו במחנות הפליטים בלבנון. שום פעולת טרור משמעותית בעולם בשנים האחרונות לא הייתה מעשי ידי גוף אחר למעט טרור אסלאמי קיצוני. אבל רוברט פיסק הנו ה"מומחה" שאינו מבין למה הנפגעים הנם מוסלמים. מעניין כמה מוסלמים נפגעו ביום 9.11? כמה מוסלמים נהרגו באוטובוסים בירושלים?

אין פלא שאם אישים כמו רוברט פיסק ופרופסור רוז מרביצים תורתם באנגליה, עומדת שם האקדמיה בראש המבקשים להחרים את ישראל. אבל האקדמיה וגם עיתונות מזייפות, וטוב שנזכור את זה כשאנו מבקשים להלקות את עצמנו או להצטדק בפני העולם.

זלי יפה

 

הזחילה

 הזחילה

ספרנו במעונכם לפני מחברם של חודשים על ספרו של ההיסטוריון הבריטי [אחיינו של ראש ממשלת בריטניה, אנטוני אידן] דוד פייבר שמו, מינכן 1938 – פיוס ומלחמת העולם השנייה. הספר מעיד, כי אף לא מנהיג מערבי אחד – אף לא הנשיא פרנקלין רוזוולט, לא למדו את הלקח ממלחמת העצמאות של ארצות הברית. בעוד אדולף היטלר דבוק היה בעמדתו [למעט ויתור יחיד לעניין מועד הפלישה לחבל הסודאטים, פלישה אותה הסכים לדחות ל24 שעות על מנת לאפשר לראש ממשלת בריטניה, לראש ממשלת צרפת  ולדוצ'ה לבוא לפגישת פסגה במינכן - פגישה שנערכה בגרמניה, לאחר שכבר בקר שם צ'מברליין פעמיים] הרי שהבריטים והצרפתים התקפלו ללא לאות על חשבונה של צ'כוסלובקיה, ועשו כל שיכלו על מנת לדלות תירוץ זה או אחר על מנת שלא לקיים את הערבויות שניתנו לצ'כוסלובקיה ולשלמותה. יתר על כן. בשלב מסוים – לאחר שהבין כי הערבויות שהעניקה צרפת נתנה לצ'כוסלובקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה לא שוות כקליפת השום - זימן נשיא צ'כוסלובקיה אדוורד בנס את נציגי המפלגה הנאצית בחבל הסודאטים ושטח בפניהם משאלה. תכתבו כל מה שאתם רוצים ותקבלו. זה לא עזר. לאחר שקיבל צ'מברליין את דרישותיו של היטלר ושב לברכטסגאדן לבשר לו לפיהרר על ה"הצלחה", השיב הפיהרר כי זה מאוחר מדי והדרישות שונו.  הפיהרר ניצח כי ההססנות והפחד משלו בכיפה. אבל צ'מברליין חזר ללונדון והתקבל על ידי רבים באהדה. החשוב בעיתוני בריטניה – הטיימס – שפח קיתונות של הלל ושבח. ועיתונים אחרים רק החרו החזיקו אחריו.  המלך חזר במיוחד מחופשתו על מנת לארח את ראש הממשלה הזוהר. ונשיא ארצות הברית פרנקלין רוזבלט שלח מכתב הלל לרחוב דאונינג. ההיסוס הפך לסמל הניצחון. ורק יחדי סגולה סירבו לקום כשחברי הפרלמנט הריעו לאחר נאומו של צ'מברליין בבית התחתון. ניצחונו לא היה בתכנית שרקם. ניצחונו היה בהיסוס.  בהתקפלות. בכך שלעולם לא נדרש הרייך השלישי ליתן תמורה כל שהיא לוויתורים של צ'כוסלובקיה.

ג'וסף צ'מברליין

שר הימייה בבריטניה בעת ההיא הלורד קופר התפטר מחברותו בממשלת צ'מברלין, בהגדירו – במכתב התפטרותו - את כישלון הממשלה כך. בכל משבר מדיני שמתפתח, חובתנו הראשונה היא להבהיר היכן אנו עומדים ומה אנו מתכוונים לעשות. המחדל הגדול במדיניות החוץ שלנו בחודשים האחרונים היה שכשלנו  מלעשות זאת".

במשך כל שנות ההיסטוריה של מדינת ישראל הייתה מדיניות החוץ של ישראל  קבועה בנושא אחד. "אין תנאים מוקדמים". ואף על פי כן צלחו הסדרי השלום – הקר מאוד אומנם – עם מצריים, ואף הסכם השלום עם ירדן. ישראל אף פיתחה שיחות שלום עם הפלסטינים, ואף שיחות השלום עם סוריה לא חודשו בשל דרישתה של סוריה לתנאים מוקדמים המתייחסים לשיחות שנערכו עם ראש הממשלה יצחק רבין המנוח.  וזאת בשל העובדה שהכול הכירו ש"אין ארוחות חינם". שגגתו של צ'מברליין הייתה שכיבד את הדרישה לארוחות חינם של הפיהרר, ואיש לא ידע – [למעט אלו שקראו ברצינות את ספרו "מלחמתי"] היכן ידע רעבו של היטלר גבולין.

על מה ולמה הוקפאה הבנייה בהתנחלות לעשרה חודשים – לראשונה בתולדות הסכסוך בין ישראל והפלסטינים -  ומה מטרתה? מה המר שהיא מעבירה? ומה בדיוק מעניקים הפלסטינים בתמורה?

ובכן, הכרזתו של ראש הממשלה כי לאחר עשרה חודשים יחודשו העבודות אינה מובנת. שהלא לכאורה,  שיחות השלום עם הפלסטינים אמורות להתחדש במהלך עשרת החודשים. האם באמת תוכל הממשלה ל"הרע" את המצב "הקיים" ולחדש את תנופת הבניה במהלכו של המשא ומתן? ואם בכל אלה לא די, העניקה לנו שוודיה "תעודת הוקרה" במתכונת של תנאי מוקדם נוסף, הכרה במזרח ירושלים כבירת פלסטין. ונשיא ארצות הברית, אותו שדרש את התנאי המוקדם הראשוני מילא פיו מים. הבית הלבן נשאר שקט והדממה   הלזו רועשת מאוד. ולאחר שני אלה, מי לידנו יתקע שלא נידרש לתנאי מוקדם שלישי, כמו למשל, קביעת הגבולין לשנת 1967 [כדרישתו של הנשיא אסאד, בכל הקשור למשא ומתן הסורי] או אפילו זכות השיבה?

את הדרישות הזוחלות הללו, למדו הפלסטינים מההיסטוריה. מהמשא ומתן הזוחל שניהל אדולף היטלר בעניינה של צ'כוסלובקיה בפרט ומרכז אירופה בכלל.

מעולם לא התבררה כל צורכה מדיניות ישראל בכל הקשור לפלסטינים. זה מכבר עברנו את המשוכה המבדלת בין "ירושלים השלמה לעולם תישאר שלמה" לבין ההססנות המתלווה לחלוקת העיר והקולות החדשים הנשמעים מקברניטי המדינה. העולם הערבי מצליח לשכנע מדינות אחרות שישראל פוגעת במקומות הקדושים לאסלאם ואין מי המשלם אצל ערביי ישראל – הגדולים במתסיסים – את המחיר. אין תכנית ארוכת טווח בכל הקשור לשלום עם הפלסטינים. אנו יודעים היום שגם ממשלת נתניהו מוכנה לוויתורים גדולים. יותר מכך ,לא נדע. ומה אנו מבקשים בדיוק מהפלסטינים?   

אנו נכנעים לנשיא אמריקאי חסר ניסיון המשמש כצ'מברליין, אנו רואים את מדינות אירופה דנים בחלוקת ירושלים,ולישראל אין תרופה אחת כנגד התופעה. אין לישראל מטרות ברורות במשא ומתן עם הפלסטינים,  [הגם שנושאים רבים כבר עלו על שולחן הדיונים [כשימוש במים ועוד] וזו המתכונת להפסד. אם לנו אין תכנית, ולאחר יש, אזי סביר שתכניתו שלו תתקבל. מתכונת ההתגוננות של ישראל אינה עובדת. על ישראל לצאת במתקפה, להצביע על תכנית מפורטת, לתת לפלסטיני ברחוב להבין מה יתרונה של התכנית הישראלית, כיצד שיתוף פעולה עם ישראל ימנע את חרפת האבטלה של למעלה משישים אחוז, כיצד ניתן להפוך את עזה לחוף תיירותי מרשים, כיצד עובד השלום באמת .

זלי יפה

ההוזה והחוזה - נובמבר 2007

            

ההוזה והחוזה

לפני כשלושים שנה ויותר כיכבו כהיסטוריונים חשובים במעלה, שניים שכתבו יחדיו את ספריהם. לארי קולינס האמריקני ודומיניק לאפייר הצרפתי. הם זכו לפרסום רב בשל מחקריהם והם כתבו מבין הספרים החשובים ביותר באותה תקופה, לרבות – [כמובן] על המזרח התיכון [O Jerusalem], על כלכלותה בהודו ועל פריסז במלחמת העולם השנייה. פעם אחת בלבד כתבו הם ספר שמקורו היה יצירה דמיונית – או כך חשבו – וכל מטרתם הייתה להצביע בדרך זו על תהליך קבלת ההחלטות בבירות שונות. וושינגטון, מוסקבה, ירושלים, קהיר, טריפולי ועוד, הכול תחת המעטה של המלחמה הקרה.

הספר – הפרש החמישי – מתאר קבוצת טרור ערבית הממומנת על ידי מועמר קדאפי שהצליחה להחדיר פצצת אטום לניו יורק. הנשיא הלובי הודיע לנשיא האמריקני שאם ישראל לא תיסוג על אתר מכל שטחי יהודה ושומרון, ניו יורק תמחק מעל המפה.

דמיון אמרנו, כי מי חשב לעת ההיא על האפשרות להחדיר פצצת אטום לניו יורק? [ומי חשב שז'ול וורן  בתארו את הנסיעה לחלל יהיה נביא ולא הוזה?].

השבוע למדה בריטניה הגדולה כי גם שני היסטוריונים האלה לא היו הוזים כי אם חוזים. 

אלכסנדר ליטויננקו סוכן הFSB [הגוף שהחליף את הק.ג.ב במוסקבה] שברח וביקש מקלט בבריטניה, נרצח  השבוע באמצעות רעל רדיואקטיבי הידוע כ'פולוניום 210'. הפגיעה מזה הרעל הנה אם באמצעות טעימה או אפילו נשימת האוויר ואשר בחללו נמצא הרעל. ואכן – כך הסקוטלנד יארד -  מר ליטויננקו הורעל בחדר 440  או בבר במלון מילניום בכיכר גרובנור בלונדון, אל מול פני שגרירות ארצות הברית.

אלכסנדר ליטויננקו

כלי התקשורת הבריטית עסקו בסוף השבוע בשאלה "מי הוא זה ואי זה הוא" שביקש את מותו של האיש?  הקרמלין ואשר מר ליטויננקו היה אחד ממבקריו החריפים? מר בוריס בורוזובסקי? מבקר חריף נוסף של הקרמלין והיושב אף הוא בלונדון על תקן של מקלט מדיני ואשר היה מתומכיו של ליטויננקו [לאחר שהאחרון הציל את חייו מניסיון התנקשות במוסקבה בשנת 1994]? המחתרת הצ'ציינית? האם ניסה מר ליטויננקו להתאבד?

התשובה לשאלה זו אינה "חשובה" לענייננו [הגם שהטענה שהיה זה בורוזובסקי שביקש את נפשו של בן חסותו הנה כמעט חלמאית, שהרי הוא מסתכן בהסגרה מיידית למוסקבה ולגורל דומה לגורלו של מיכאל כורודובסקי - הנמק אי שם בסיביר – אם לא גרוע מזה.

לענייננו חשובה העובדה שחומר רדיואקטיבי מסתובב ברחובות לונדון. אם הרצח בוצע על ידי סוכני הFSB מכוח הוראות חוק חדש שחוקק לאחרונה ברוסיה ועל פיו זרועות הביטחון הרוסי רשאיות להלחם ב"קיצונים" בכל מקום בעולם, הרי לך, בפעם הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה שמדינה משתמשת במלחמה רדיואקטיבית כנגד אויביה. והעובדה שמדובר בכמות מזערית אינה מנחמת. בדרך מסוימת הצליחה מדינה אחת להחדיר למדינה אחרת נשק לא קונבנציונלי והשתמשה בו, הגם שהיה בכך על מנת לסכן עשרות - אם לא מאות - שמצטופפים במלון או בבר המפורסם שלו.

ואם מדובר בפעולת טרור שאינה מדינית, הרי שנבואת הזעם של קולינס ולאפייר הוכיחה את עצמה.  טרוריסטים, או אחרים המבקשים נקמה ולקחו את החוק לידיים הצליחו להבריח ללונדון נשק לא קונבנציונלי ולעשות בו שימוש.

ואם מדובר במעשה התאבדות, כיצד הצליח סוכן לשעבר היושב בלונדון כפליט להניח ידו על נשק לא קונבנציונלי?

תהא אשר תהא התשובה, הגענו למה שאנו כולנו אוהבים לכנות ל"עליית מדרגה". לראשונה בהיסטוריה לאחר מלחמת העולם השנייה, שימוש בנשק רדיואקטיבי למטרת חיסול ובמדינה זרה.

והאם העולם ערוך?

לפני כחודש ומחצה נערך בסיאול תרגיל פנוי גדול כהכנה לאיום האטומי של השכנה מצפון. במקרה האנגלי, הפנוי יהיה מאוחר מדי, ויעדו שני הגרמים שהרעילו את ליטוויננקו, וגרמו לנעילת שערי הבר במלון מילניום הידוע לישראלים רבים כל כך בשמו הקודם "בריטניה".

אז אולי המלחמה הלא קונבנציונלית החלה, ואולי עולם הטרור היה זה שהחל במסע הלא קונבנציונלי, ואולי עולם הפשע יחזיק בבכורה.

אותן מניעים שהמריצו התנגשות בחיי יחיד על מנת לסתום פיות, כהתנקשות בנובמבר 2004 בחייו של המפיק ההולנדי תיאו וואן גוך על שהעז לבקר בסרט את יחס האסלאם לנשים, אינם שונים במיוחד מהמניעים שהביאו לפיצוץ בתחנת הרכבת במרכז מדריד במרץ 2004, מהסיבות ל"טרור התחבורתי" במרכז לונדון ביולי 2005, או את "הנימוקים" להפגנות בעולם הערבי תוצאת סדרת הקריקטורות על הנביא מוחמד בדנמרק בסתיו 2005, שלא לדבר על מאורעות האחד עשרה לספטמבר. והאם המהומות בפרפרי פריז של אוכלוסייתה המוסלמית של המדינה הלזו בסוף השנה שעברה והשנה יכולות היו להביא את בירת צרפת לחוויית טרור מוסלמית? 

העולם המערבי ותרבותו הפכו זה מכבר בני ערובה, והפשע אינו יודע גבולות או תחומין. אם טרוריסט יכול להבריח חומר רדיואקטיבי, גם פושע "רגיל" יכול. ואם שליחי מדינה מצליחים להשתמש בחומר רדיואקטיבי על מנת להרוג, אז גם טרוריסט יכול, וגם הקרימינל הפשוט יכול, והכול תמיד, על חשבון חייו של האזרח הפשוט ברחובות לונדון, פריז, ניו יורק או אמסטרדם.

הזרם המרכזי במדינות אירופה עודו אדיש. אשר על כן הביא הפונדמנטליזם המוסלמי להקמתן של מפלגות ימין קיצוניות התופסות תאוצה כמו המפלגה החופשית באוסטריה, מפלגת הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת העם בשוויצריה, מפלגת הקידמה בנורווגיה, המוצאות מחנה משותף עם אישים כמו ז'אן מרי לא פן הצרפתי [שכבר גבר בבחירות לנשיאות שנערכו בצרפת ב2002 על ראש הממשלה שכיהן ליונל ג'וספין והגיע למקום השני בבחירות לארמון האליזה] , או המפלגה הנאצית החדשה – ויהא שמה אשר יהא – בגרמניה.

פעילות טרור רדיואקטיבי רחבה קמעה יותר במדינה אירופאית כל שהיא, לא רק שתגרור אובדן חיי אדם, היא עלולה גם להזרים דם חדש למפלגות הפשיסטיות הללו המאיימות – כל אחת במקומה – על אושיות הדמוקרטיה.

והאנגלים?  לא. הם בקשו באופן פורמלי את עזרת הקרמלין – החשודים העיקריים בפרשה - למצוא את האשמים. וולדימיר פוטין בודאי יצביע על סוכניו כמבצעי הרצח. או אולי, אנגליה אינה מבינה את משמעותו של התקדים ברחובות בירתה?

אני למשל בוחר בחלופה השנייה.

זלי יפה

הוועידה והמזכיר

הוועידה והמזכיר

בן קי מון, הנו דיפלומט מנוסה. בעבר כיהן כשר החוץ במדינתו – דרום קוראה -  תפקיד קשה לכל הדעות. אל התפקיד הביא הן ניסיון מעשי והן ניסיון תיאורתי [הוא למד בבית הספר לממשל על שם ג'ון קנדי  - באוניברסיטת הארוורד]. ניסיונותיו להגיע לעמק השווה עם שכניו מהצפון כשלו כידוע, ואולם מר בן [זה שם משפחתו] הוכיח כשרון דיפלומטי מספיק על מנת שייבחר ביום 1 ינואר, 1997, לתפקיד המזכיר הכללי של האו"ם. ואכן תיאום תפקידו של גוף המאגד בתוכו אינטרסים של 192 מדינות אינו פשוט ועל המזכיר הכללי עוד להיות ניטרלי לחלוטין. ניטרלי לחלוטין – אלא אם כן מדובר בישראל, כמובן. כבוד המזכיר הכללי דרש כי נושא הפלוטילה יעמוד במרכז חקירתה של וועדת חקירה בינלאומית ואין די בוועדה שהקימה ממשלת ישראל.

הבה ונבחן. על כמה וועדות חקירה בינלאומיות עמד כבוד המזכיר הכללי מאז נבחר? כמה אירועים קשים מאלה של הפלוטילה ושאינם קשורים לישראל אירעו בשנים האחרונות, ולא, ועדת חקירה לא נדרשה על ידי האו"ם. בימים אלה נהרגים מאות מדי יום בקירגיסטאן [כן, יש מדינה כזאת], אבל מזכיר האו"ם כנראה אינו מכיר אותה. כמה אנשים חפים מפשע נהרגו על ידי כוחות הברית בעיראק או אפגניסטן? ועדת חקירה? נו, באמת. אתם זוכרים את ההתעללות של שוטרים צבאיים אמריקאים באסירים עיראקיים בכלא אבו-גארהיב בשנת 2003[1]? מישהו חקר? מדוע אין מר בן דורש הקמתה של וועדת חקירה בגין האשמותיה של ישראל נגד החמס והחיזבאללה המשתמשים באוכלוסיה אזרחית, בתי חולים ובתי ספר כמגן אנושי לארסנלי הנשק שלהם בניגוד לחוק הבינלאומי? החמס נוהג בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי בשללו מגלעד שליט כל זכות על פי אמנת ז'נבה העוסקת בשבויי מלחמה. האם מר מאן דרש וועדת חקירה על כל אלה? האם המזכיר דרש וועדת חקירה שתחקור שבע שנים של התעללות החמס באוכלוסיה האזרחית של מדינת ישראל שתולדתו, מבצע "עופרת יצוקה"? האם משהו שקל להקים וועדת חקירה שתבדוק את נוהגו של המזכ"ל שאפשר שבע שנות סבל? שלו היה פועל נכונה לא היה צורך ב"עופרת יצוקה". כאשר כוחות רוסיה פלשו לגרוזיה באוגוסט 2009, משהו שאל "בעצם מה קרה"? ומדוע צריכים היו מאות חפים מפשע למות? כמה וועדות חקירה קמו על מנת לבדוק את התנהגותו של הצבא הבריטי בצפון אירלנד בשנות השבעים והשמונים?

באן קי-מון מזכיר האום

וכמובן. "סחר בעבדים" הנה תופעה אסורה על פי החוק הבינלאומי, אלא אם כן מדובר במדינה כמו ערב הסעודית. כריתת ראשו של נואף, ידו של גנב, או האשמת קרבן אונס שהיא אשמה – כי היא הלא לא הייתה אמורה להיות שם בכלל, ולכן עליה, בנוסף לאונס גם לספוג מלקות – כל אלה אינם מונעים מהוד מלכותה אליזבת השנייה מלכת בריטניה לארח בהוד והדר את מלכה של אותה מדינה חשוכה. כי החוק הבינלאומי ומוסר הנם אמות מידה חשובות, אבל עסקים חשובים יותר, וכאשר דיפלומטיה ומוסר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אז המוסר ישמש קרבן, תמיד! אלא אם כן, מדובר כמובן, בישראל.

רשימת האירועים החשובים יותר מהפלוטילה הנה ארוכה מאוד. האם כבוד המזכיר חושב שכלפי כל העולם ניתן ליישם אמות מידה מסוג אחד ורק כלפי ישראל אמות מידה אחרות? במילון קוראים לכך "היפוקריטיות".  והעובדה שיש עיתונאים ופוליטיקאים שהנם בשורה הראשונה לכל וועדת חקירה שתחקור את ישראל אבל דוממים דממה מוחלטת כשמדובר בנושאים קצת יותר רציניים ורווי דם היא הנותנת. העובדה שיש הלוקחים ברצינות את דרישתו של ראש ממשלת רוסיה למנות וועדת חקירה לעניין הפלוטילה הנה סמל הצביעות.  היחס לישראל מזכיר היטב את יחסו של המערב לצ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה רק שיש מי ששכח את אחריתו של אותו לחץ ותוצאותיו לעולם כולו, לא רק לצ'כוסלובקיה. שם ב1938 הגן המערב על מדינת טרור – גרמניה – ופה המערב מגן על מדינת טרור – חמס. אז לא רצו להכיר בגרמניה כמדינת טרור, ועכשיו יש העוצמים עיניהם לעובדה שהחמס הנו מדינת טרור. כן, אני יודע שהחמס עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. גם היטלר.

דניס רוס ודוד מקובסקי בספרם החדש מנתחים היטב ומבססים את הקביעה שישראל הנה הגורם המייצב היחידי במזרח התיכון. או כפי שאמר אתמול ראש ממשלת ספרד לשעבר מריסה הוזה אמסרה "אם ישראל תיפול, כולנו ניפול".  אבל יש במערב שפשוט אינם מבינים. אבל אם 11 בספטמבר לא פקח את עיניהם, מי אני שאנסה?

זלי יפה

---

[1] [1]http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:AbuGhraibAbuse-standing-on-box.jpg

The Threat of Democracy

The Threat of Democracy

Democracy is a holy word. Democracy is implemented in various versions in various geographical locals. Athenian democracy originating at the time of the great Greek philosophers differs from the Parliamentarian Democracy as developed in England. And the one in England is distinct from the system as implemented by the French Constitution. However, in all real Democracies, the primest of aims is the right of the individual. Securing his liberty and freedom, his right to possess, freedom of speech, equal access to the courts, etc.

Democracy is not chaos. Democracy should not educate and encourage chaos. In his book, the Livyatan, Thomas Hobes claims that all social structures are somehow voluntary.  An individual surrenders his desires to benefit while hurting his neighbor in consideration for protection by the society – or the Livyatan. Societies protect its body, protects its family and its property. Democracy is an ideal formula consisting on the one hand with the means to protect one individual from the other and on the other hand to secure freedom of behavior of one in spite of the other.

Democratic life is not easy. Democracy should not be taken for granted. The fact is that there will always be those who will deviate from the limitations of Democracy. The judge, the policeman and the prisons are evidence to the failure – intentionally or erroneously – of he who requires freedom of action on account of the other.

Alas, there is one element – even in Democracies, which is non- Democratic however without which Democracies cannot survive. Education. Education cannot be implemented in a democratic matter. The teacher rules, a parent limits, and educator guides and imposes rules of behavior. The legislator restricts behavior of youth. An adult is prohibited of having intercourse with a minor even with her consent. In many democracies, selling alcoholic beverages is prohibited until the age of 18. His eminence, the citizen, cannot vote. There is an age limit for driving or issuing a passport without a parent’s consent. These limitations are not democratic. They restrict the underage girls or the young drinker, he who wants to select his new government or to tour the world. The legislative assumes that the minor is not mentally mature for these actions. Therefore, liberty – The principal of democracy – applies in a qualified manner to the minor. The educator, democracy’s trustee – is to guarantee that at the right time when the age limit is waived, this minor will implement the tools of democracy according to its values. A very important part of education relates to violence. Its unacceptability in democratic society, its erroneous effects and its threats to the principals of democracy. When democracy is blind, when all is permitted because of the “sacred civil rights” democracy is getting too close to anarchy. Not a philosophical anarchy, like the one preached to by Leib Tolstoy, but a violent one, a destructive one.

The United States of America is a proud democracy. “The Land of the Free” sings every American while saluting the flag. This democracy is challenged by various obstacles. Many integral issues are still disputed. Many object to the extended legislation (recently enacted in New York) allowing same sex marriages the debate in relation to the rights to hold arms, restrictions on the uses of drugs. Democracy should also protect itself against a threat of democracy. And a fine line should be defined.

This week The Economist informed its readers (not as a news item or a social item, but as an economical item because of the profits associated with the toy manufactures) of the United States Supreme Court decision to delete from the Californian law book a law prohibiting the selling of violent video games to children. Justice Antony Scalia maintained that there was “no tradition” in America of “restriction children’s access to depiction of violence” (I am not sure what the honorable judge would say about movie ratings). Democracy at its best. Because all – or almost all – is allowed. “There is no tradition”? The legislators duty is to see that the law will not freeze the law and sometimes the constitutions will require amendments in order to challenge the change in reality. When the Wright brothers commenced flying there was no legislation relating to air traffic. Every country in the world maintains such laws today. 
Until 9/11 access to banks, the ability to deposit major sums in cash was almost unrestricted as democracy also means to do with your money as you wish. The war on terror changed all that. Fighting crime should not be done only by the courts or the police. These tools are the last resource. This battle is at the rear of society, after the criminal created the damage. The war in the front is education. To restrict as much as possible the exposure of the younger generation to crime. To prevent admiration of crime. To assign a desire to other values. What contribution to democracy did the Supreme Court of the United States make with this decision? Why is access to violence allowed and access to drugs is  not? Both damage and access to violence exposes to greater damage. The holiness of democracy was not strengthened by these unfortunate decisions of the Supreme Court. This permission of the Supreme Court was long term (or  not so long) investment to the next violent generation. The Supreme Court did not protect democracy. It kicked it in Democracy’s name. 

The Supreme Court of the United States of America

Zally Jaffe,
Jerusalem. 

הדדיות

הדדיות

אין מצוות רבות בתורה המאבחנות בין יהודי ושאינו יהודי. ובעצם שתיים אלה המצוות העושות זאת. לעניין שמיטה נמצאנו למדים "את הנכרי תיגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" [דברים, פרק טו, פסוק ג] ולעניין ריבית - "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" [דברים, פרק כג, פסוק כא']. על מה ולמה אבחנה התורה בין יהודי ושאינו יהודי לעניין אלו המצוות? מדובר בשתי מצוות כלכליות. כלכלה דורשת הדדיות. והיה כי ימצא הנוכרי יכול לדרוש תשלום ריבית מהיהודי בעוד זה האחרון מנוע מלקחת ריבית, הרי שכלכלתו של היהודי תתמוטט. אותו הגיון יימצא באבחנה שבין יהודי ושאינו יהודי בנושא השמיטה. לו היה היהודי חב לשמט חובו של הגוי אבל הגוי פטור היה מלשמט חובו של היהודי, הייתה כלכלתו של היהודי בסכנה קיומית של ממש. ואם תאמר שמנוע היה הגוי מלדרוש ריבית מיהודי אך היה יכול לדרוש זאת מגוי, לא היה עוסק עם יהודי כלל. התדמה בנפשך את מדינת היהודים שאינה יכולה לעסוק עם העולם כולו?

שמירה על החוק מחייבת, אם כן, הדדיות. הפילוסוף האנגלי המפורסם תומס הובס מתאר בספרו הלויתן את המערכת החקיקתית כאמנה חברתית. כל אחד מיחידי החברה מוותר על זכיות מסוימות, ובתמורה לכך מבטיחה החברה את ביטחונו, בין השאר על ידי כך שהיא כופה על אחרים לוותר ויתורים דומים. ואכן הימצאותו של שוטר הנה סמל לכישלונה של החברה. העובדה שהחברה נדרשת לשוטר מלמדת כי יחידי החברה אינם נאמנים לאמנה. וללא אכיפה, "אדם לאדם זאב".

אריסטו הבין כי משמעת לחוק ולשלטון הנה אבן יסוד ליציבותה של החברה, גם אם השלטון טועה [ולכן סירב להצעת חבריו להימלט מאתונה ומבית הסוהר טרם הוצאתו להורג. השלטון קבע כי עליו להיות מוצא להורג ואין הוא יכול לעשות שקר בנפשו ולהימלט מאימת החוק, גם אם פסק הדין שהוצא כנגדו מוטעה לחלוטין].

צא ולמד. ראובן כי יתקוף את שמעון. לשמעון דרך להימלט מהתקפתו של ראובן על ידי כך שיפנה למשטרה.  זו אמורה להעניש את ראובן ולהבטיח את שלומו של שמעון. מה היה שמעון עושה לולי היה שוטר? לולי היה חוק שאוסר על ראובן לתקוף? סביר להניח ששמעון היה תוקף את ראובן כתגמול על תקיפתו שלו. שהלא נאמן הוא אדם לשמר עצמו מפני העויין לו.

הדבר נכון בכל חברה, ובכל מערכת חוקים. אבל בשל נסיבות שאינן נהירות לנו, אין הגיון זה חל במערכת היחסים הבינלאומית. לכאורה כאשר מדינה פועלת בניגוד לחוק, אמור היה "השוטר הבינלאומי" לפעול כפי שפועל השוטר במדינה. אבל הדבר בלתי אפשרי בשל מעמדה המיוחד של מדינה. לעתים רחוקות מצליחה מועצת הביטחון להחליט על סנקציות כנגד מדינה, ויישומה של חקיקה תלוי בחסדי הוטו של כל אחת מהחברות הקבועות במועצת הביטחון. וגופים הפועלים מתוך מדינה אך הממאנים להישמע לחוקיה אי אפשר לאכוף עליהם משמעת חקיקתית כל שהיא.

אבל אין הבדל מעשי בין היחסים בין ראובן ושמעון מחד ובין היחסים בין מדינות מאידך. כאשר מדינות  מתעמתות, מדינה אחת שומרת על החוק בעוד האחרת אינה עושה זאת, יכולתה של המדינה האחרת לשרוד את המערכה ולצאת ממנה כשידה על העליונה נמוכים ביותר. בזמן מלחמת העולם השנייה הבינו בנות הברית את הנוסחה הלזו. מדינות הציר לא הכירו בחוק הבינלאומי. ולכן הופצצו עריה של גרמניה – תוך פגיעה באזרחים. או שיאה של פעילות העונשין הייתה הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי שביפן.  פעילות שחרגה מכל המותר במשפט הבינלאומי, אך הנו תולדה של פעילות מדינות הציר שהחוק – כל חוק – היה להן לזרה.

הירושימה אחרי הפצצה במלחמת העולם השנייה

 מדוע ארצות הברית כושלת בעיראק או באפגניסטן? מדוע ישראל אינה מצליחה בעזה או בלבנון? מפני שישראל שומרת על החוק, אבל לא כן הצד השני. כאשר הצד השני פוגע בילדים ואזרחים מתוך מגמה לפגוע בהם, ישראל נמנעת מכך בכל דרך.

החיזבאללה או החמאס אינם מאפשרים לנציגי הצלב האדום לבקר את החיילים שנחטפו. בניגוד לחוק הבינלאומי.  ישראל אינה נוהגת כך.

האסלאם הקיצוני יודע שמדינות המערב לא יפעלו בדרך בה פועלים אנשיו. המערב לא ישחט עיתונאי חטוף אל מול פני המצלמה [כפי שנהגו כלפי דניאל פרל מה world Street Journal], מדינות המערב לא יפעילו מכוניות תופת והרגו מאות אזרחים השייכים לאויב. ארגוני הטרור יעשו זאת ללא מצמוץ.

בתקופת מלחמת העולם השנייה ערך העיתון הבריטי ה"מנצ'סטר גארדייאן" סימפוזיון על הנושא, האם אפשר להלחם כנגד דיקטטורה כח עוד שומרים על ערכים דמוקרטיים. התשובה הייתה שלילית. גם משטר דמוקרטי בתקופת מלחמה שולל זכויות אזרח. בצנזורה פותחת מכתבים, קיימת האזנה לשיחות טלפוניות, אנשים נקראים לדגל ואף לקיים מצוות "טוב למות בעד ארצנו". ההיסטוריה של העת החדשה לא רצופה המלחמות בין מדינות דמוקרטיות. לעולם, קיים צד שאינו דמוקרטי, ואזי המדינה הדמוקרטית מחויבת – על מנת לשמור על עצמה – לשנות מהוראותיה המבטיחות את זכויות האזרח.

ההיסטוריה מוכיחה שאין אפשרות לשמור על החוק כשלא ניתן לאכוף את החוק על הצד השני. ואזי הברירה היא כבררתו של שמעון בדוגמה דלעיל. לברוח או לנצח. ולנצח פירושו, לחרוג מהוראות החוק שהצד השני אינו נשמע להם ואשר אי אפשר לאכוף עליו את הוראותיו.

זה נשמע נורא. אבל זו השקעה קצרת מועד לעתיד בטוח יותר הן עבור אלה השומרים על החוק וגם עבור אלה שהיום אינם שומרים עליו והתומכים בארגון טרור זה או אחר.

החלופה האחרת, בה יש השומרים על החוק ויש שאינם, ואין מי שיכול לאכוף על האחר לשמור על החוק, מביאה לתוצאות עגומות כאלה שנראים חדשות לבקרים בעיראק, אפגניסטן, עזה ולבנון. המדינה השומרת על החוק, פשוט אינה יכולה לנצח במגבלות החוק כששמירתו אינה קיימת אצל הצד האחר.

זלי יפה