ואנחנו, מה?

ואנחנו, מה?

ניתן לאבחן בין תקופות שונות בהיסטוריה על פי מבחנים שונים. אחד המבחנים החשובים הנו מה שאנו מבקשים לכנות "מבחן ההדגשים" בתחום החשיבה והיצירה. כל תקופה בהיסטוריה יש לה את הדגש המיוחד לה שיש בו על מנת להעיד על רחשי החברה באותה התקופה [מעבר לעימותים הצבאיים והדתיים - נחלת כל תקופה בהיסטוריה, עד ימנו].   

כך למשל זכתה יון העתיקה לתהילה, באשר ל"אגורה" יביטו כל המבקשים את שורשיה של הפילוסופיה המדינית. סוקרטס, אפלטון, אריסטו וחבריהם הנם אבות הפילוסופיה. האימפריה הרומאית התפרסמה לא רק בשל ניצחונות צבאיים וטובות הנאה מדיניות שהוענקו לקונסולים שסיימו את תפקידם, אלא גם בשל פתוח שיטת ממשל וחקיקה הנלמדים עד היום. 

תקופות מאוחרות יותר העניקו יוקרה לעמים אחרים. האומנות הוויזואלית בתקופת הרנסנס [תקופה הקרויה על שם החייאת העבר אך הייתה מקורית מאוד] העמידה את איטליה כמעצמת תרבות בזכותם של אישים כמיכאל אנג'לו ויריבו [ממש כך] ליאונרדו דה וינצ'י, ואף ארצות כהולנד זכו לתהילה בשל אישים כואן רין רמברנט או פאול רובינס הפלאמי. תקופה מאוחרת יותר הביאה הדר לווינה, ולברלין והפעם בשל הדגש על המוזיקה הקלאסית [בך, מוצרט, בטהובן, שוברט  וובר ועד גוסאב מאהלר] התפתחויות חברתיות אחרות כפי עדותו של ההיסטוריון הבריאי הנודע פאול ג'ונסון בספרו Modern Times. הדגש על פתות תעשייתי נחלת המהפכה התעשייתית זכתה את אנגליה במדליית הזהב. המהפכה המתירנית של שנות השישים החלה בליורפול עם החיפושיות ווודסטוק היוותה מהפכה חברתית של ממש. סוף המאה העשרים הביאה אתה את המהפכה הטכנולוגית והמידע. ארצות הברית זכתה בבכורה. ספרי ההיסטוריה מלאים בדוגמאות עד בלי די.

לכל עם הזדמנות משלו להשפיע על העולם כולו, לטוב או לרע, בתקופה זו או אחרת, בשים לב לדגשי התקופה. גם אנחנו כעם וכמדינה זכינו לתרום תרומה מכרעת לאנושות. התנ"ך עדיין הנו הספר הנמכר ביותר בעולם [כן, יותר מהארי פוטר של ג'יי קיי רולינג] תרומתנו במוזיקה [מברוך ומאהלר ועד ברנשטיין ברנבויים, צוקרמן, פרלמן ועוד], במדע [מאיינשטיין ועד צ'חנובר, אומן וחבריהם], בפילוסופיה [מהרמב"ם דרך ברוך שפינוזה, ועד ישיעיהו ברלין], ועוד.

אז יש לנו במה להתגאות, באלו כלים להציג את ייחודה של המדינה הזו שאנו כה אוהבים להלקות אותה.   אבל אנחנו חייבים לנהוג אחרת. הנה, בדו"ח שנשלח למשרד החוץ על ידי הקונסוליה הישראלית בניו יורק לאחרונה, שמח מחבר הדו"ח לבשר על הצלחה הסברתית שיש בה על מנת להאדיר את התיירות לישראל. והישג זה מה טיבו? אין מדובר במוזיקה, מדע, ספרות, או נוף ארצנו, אלא בעובדה ששני בחורים ישראלים מעורטלים בחלקם זכו להגיע לשערו של עיתון הומוסקסואלי. הצלחה מסחררת שאפילו החשובה בנציגויות ישראל בעולם [הקונסול הישראלי בניו יורק הנו היחידי הנושא בתואר אישי של שגריר] מתברכת בה. ישראל הבהמית היא הקריצה לעולם. ואל נא נחשוב שזו הפעם הראשונה שזכינו לכבוד כזה. קבוצת זייפנים [ממש כך] ייצגה את ישראל בארוויזיון לפני מספר שנים. שיאה של הופעה הייתה נשיקה לוהטת בין שני גברים.  לא, לא היה בנשיקה על מנת להושיע וישראל זכתה במקום האחרון, אבל זה היה המסר של ישראל למאות מליוני צופים. דנה אינטרנשיונל [הלא היא ירון כהן בגלגולה הקודם] זכתה לתהילה לא בשל שירתה אלא בשל ייחודה. נציגת ישראל בארוויזיון אחר התפרסמה בשל שנוי מין. אם באנגליה מצעד הגאווה נערך בבריטון ולא בבירה לונדון, בהולנד המתירנית, באמסטרדם ולא בהאג, אין מצעד גאווה בוושינגטון, ומי יעז להרהר אחר מצעד כזה ברומא? אנחנו "נאורים", אצלנו המצעד ייערך בירושלים.

דנה אינטרנשיונל

פרופסור אהרון צ'חנובר פרסם השבוע מאמר על פשיטת הרגל של מערכת החינוך. הוא צודק. אם את הפתרון לעישון מוצאים לא בהסברה כנגד העישון בבתי הספר אלא בהקצאת אזורי עישון, אם החינוך המיני מסתכם באזהרות ממחלות, דרכי ההזדווגות ומכונות הקונדום בשרותי בית הספר ללא מילה על חינוך ערכי, אם גאוותה של ישראל אינה במדע, במוזיקה, בספרות, אלא בשני גברים בפוזה מינית על שערו של עיתון פורנוגרפי, אז באמת פשטנו את הרגל.

צריך ואפשר לתקן. האתגר אינו מסובך, אבל הוא נדרש לחשיבה נאורה באמת.

זלי יפה.