פדיון שבויים

פדיון שבויים

מצוות פדיון שבויים אין גדולה ואצילה הימנה. שהרי השבי גרוע הוא ממוות. הרעיון שהעלו מבחרם של אישים כי את מחיר אי שחרור המחבלים יישא גלעד שליט על כתפיו, הנו מחיר בלתי סביר ואינו הגון. שהרי מדובר בכישלון רב מערכתי.

ראשית, התקלה החמורה ואשר בעטיה נחטף גלעד שליט ביום 25 יוני, 2006. חוליית מחבלים שהצליחה לחדור לשטח ישראל, לתקוף את טנק המרכבה 3 בו שהה גלעד, תקיפה בה נהרגו שניים מחבריו - סגן חנן בקר ז"ל וסמ"ר פבל פבלסלוצקר ז"ל ונפצעו ארבעה. הוא עצמו נחטף ונגרר אל מעבר לגבול, אל הבלתי נודע.

שנית, המחדל המודיעיני. במשך למעלה מחמש שנים כשלה מערכת המודיעין של ישראל בניסיונותיה לאתר את שליט. אכן, משעל חאלד היושב על מזוודותיו בדמשק, "הסביר" כי כישלון מודיעיני זה הנו חלק מניצחון החמס.

שלישית מחדל המחיר אם לאחר חטיפת חייל יעלים צהל כל יום בכיר חמס אחר, אם הנו פוליטיקאי או אישיות ציבורית אחרת, הדברים ייראו אחרת. הווי אומר, אם ייחטף חייל, אסור לו לאף בכיר בעזה להרגיש בטוח.

רביעית, איש לא שילם את המחיר על הפרת אמנת ג'נבה בהתייחס לשליט. המחבלים היושבים בבתי הכלא אינם חיילים ואינם זכאים להגנתה של אמנת ג'נבה. החמס טען חדשות לבקרים כי אינו שולט על שליט [כחלק מהסבריו על שלילת זכויותיו של גלעד לפגישות עם נציגי הצלב האדום או שלילת כל קשר עם העולם]. והנה היום ערב שחרורו של שליט, כמובן המשא ומתן נערך עם החמס, הוא המוציא והמביא והוא אף מבטיח שגבול הדרום דומם לחלוטין ולא נשמעת ולו ירייה אחת מעזה. שגו ממשלות ישראל כאשר התירו למחבלים בקורי קרובים, שיחות טלפון, לימודי דת ללא הפרעה – גם שלימודים אלה היו בנימה אנטישמית, וכשלון המערכת למוטט את המשמעת הפנימית בין האסירים. מנהיג בחוץ הפך מנהיג בפנים. הייתה משמעת שבכוחה היה אף להכתיב לממשלת החמס את תנאי שחרורו של גלעד שליט. שהלא  "כל סוגיה אסטרטגית  נדונה גם בבתי הכלא"  כדברי אסיר בטחוני.  

חמישית שערוריית התקשורת. כן התקשורת - הרסה כל עמדה של ממשלת ישראל. התקשורת קבעה את המחיר, התקשורת לא נתנה גבוי לממשלה אלא הובילה את הקמפיין לשלם כל מחיר. מנהלי המשא ומתן מטעם החמס ידעו היטב כי התקשורת הישראלית תומכת בעמדתם. זו שערורייה ואסון בדרך ניצולה של הדמוקרטיה וחופש העיתונות. זה מחדל עיתונאי שאינו שונה במהותו ממחדל מלחמת יום הכיפורים, אלא שנזקו של מחדל זה עלול להיות חמור הרבה יותר. חלילה באם נדרש לפעילות כזו בעתיד, על התקשורת להישאר באפלה. לדווח-כן. לקבוע את התהליך והיא כן קבעה את התהליך בניגוד ל״התנצלויות״ של כתבים אלה או אחרים כיואב טימור מהערוץ הראשון – לא.

שישית, חמור הרבה יותר מהמחדל העיתונאי הינו מחדלם של שרי ממשלה ובמיוחד בממשלות קודמות. לא הייתה משמעת בישראל במהלך המשא ומתן. שרי ממשלה התייצבו באוהלה של משפחת שליט והודיעו על תמיכתם בשחרור אסירים בהיקף נרחב. השר בן אליעזר היווה דוגמא בולטת לעליבות המחשבה של איש האמור לייצג ניסיון פוליטי ומדיני רב, עת התייצב באוהלה של משפחת שליט ובאוזני התקשורת הודיע על תמיכתו בדרישות החמס. והאם חשב כבוד השר מה הוא המסר שהוא מעביר לחמס? מסר שכדאי להם להתגמש או מסר שכדאי להקשיח עמדה? המתפלמסים שביקשו הון פוליטי חיבלו חבלה של ממש במאמצי הממשלה במשא ומתן.

לא, המחיר אינו הפקרת חייל חי לגורל גרוע ממוות ולמשפחתו סבל הגרוע משכול, אלא השבת החייל הביתה במחיר ששולם ובסיכון שנלקח.

יש החוששים מהמחטף הבא. אבל ניתן להקהות את הכדאיות. לא, חקיקה לא תעזור (חוק ניתן לשנות בחקיקה מאוחרת יותר), והכרזות מעל דוכן הכנסת כי שחרורם של אסירים הינה תופעה חד פעמית התגלתה כהבטחה שהמדינה אינה מקיימת (שהלא הבטחה דומה ניתנה לאחר שחרורו ביום 29 ינואר, 2009, של אלחנן טננבאום, סוחר סמים ציני שטען שפעל לשחרורו של נווט חיל האוויר, רון ארד].

עונש מוות אינו מעיד על פרימיטיביות מחשבתית. ההלכה היהודית מכירה בעונש מוות, באנגליה קיים ויכוח נוקב על השבת עונש המוות, במבחרם של מדינות בארצות הברית מיושם עונש המוות. והגם שיש מחבלים המבקשים להתאבד, הרוב המוחלט של הטרוריסטים מבקשים להישאר בחיים. אחלם תמימי  - הסטן עם פני המלאך שלא הפסיקה לחייך כששמעה שפעילותה גרמה להרג שמונה ילדים בפיצוץ בפיצריית סברו ביום 9 אוגוסט, 2001, לא הייתה מוכנה למות. היא דרשה מהמחבל שימתין רבע שעה על מנת לאפשר לה להימלט מכיכר יפו לפני הפיצוץ.

עמגד עואד אחד מרוצחי משפחת פוגל

מחבלים השוחטים בסכין ילדים, ביניהם תינוק ומוודאים הריגתו של התינוק אינם ראויים לחיות. והם חיים בתקווה שכפי שרוצחי משפחת פוגל שוחררה, וכפי שישוחרר עזיז סלחה שבאוקטובר 2000 היה בין משתתפי הלינץ׳ ברמאללה גם הם ישוחררו. והא לך התמריץ  לחטיפה הבאה.

נכון. בדרך כלל חקיקה פלילית רטרואקטיבית הנה דבר פסול. ההיגיון שעומד מאחרי מגבלה זו הינה שאין אדם יכול להיות מואשם בעברה שעל קיומה הוא לא יכול היה לדעת כי היא לא הייתה בנמצא.

טענה זו הועלתה על ידי סנגוריו של אדולף אייכמן הן אצל בית המשפט המחוזי המיוחד שהוקם לצורך משפטו בישראל והן אצל ערכאת הערעור. לטענתם, לא יכולה הייתה מדינת ישראל שהוקמה בשנת 1948 לחוקק חוק האוסר את הפעילות של אייכמן שהתנהלה עד 1945. בתי המשפט בישראל דחו את הטענה. יש פעילויות שהצדק הטבעי מחייב את העונש והחוק הפלילי אינו ״מידע חדש״. גם לולי החוק היה על האדם לדעת כי פעילותו אסורה. 

לכן, אין שום מניעה לשנות את גזר הדין כנגד רוצחי משפחת פוגל ביום 11 מרץ, השנה. לא כל מחבל הנו מתאבד ורוצחי משפחת פוגל קיוו שיימלטו ממוות. והא ראיה, הם נסו על נפשם ובקשו לטשטש עקבות. הם גם הניחו שבשלב זה או אחר – אם ייתפסו - הם ישוחרר באמצעות ה״פטנט״ של חטיפת חייל. מחבל מת אינו מהווה בסיס למשא ומתן.

הכל עודדו את אוהל המחאה שהקימה משפחת שליט. בירושלים (אוהל אציל שנהגתי לפוקדו מדי שבת). אוהלים כאלה לא נמצאו בעזה ברמאללה או ביריחו. כי הישראלים עשו את העבודה גם בשביל הפלסטינים.

חקיקה מחד, הרתעה מאידך ועונש מוות ככלי נוסף. יהוו את הקושי בחטיפה הבאה.  

זלי יפה