תקלת הגל - אוגוסט 2010

תקלת הגל - אוגוסט 2010

בספרו Hegel's Philosophy of Freedom מביא המחבר פאול פרנקו בפסקה אחת את התאוריה "הידועה" של הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל על "התזה" ה"אנטי תזה" ו"הסינתזה". כל מי המבקש לטעון כי ידע לו בפילוסופיה, מכיר את ה"תיאוריה" הלזו. אלא שיש בה עם זו התאוריה בעיה שולית אך שלא כדאי להתעלם ממנה. היא איננה נכונה ואין היא מייצגת כלל וכלל את חשיבתו של הגל.

תרשו לי להעביר את הגיונה של "תקלת הגל" למעוננו. כל מדינה מבקשת להתכבד בהישגיה. ואף ישראל לא תקיים  לעניין זה את "ובגויים לא יתחשב". תעשיית ההייטק הישראלית הנה מן המובילות בעולם. מספר החברות הישראליות ואשר מניותיהן נסחרות בנסד"ק הנו גבוהה יותר מאשר כל מדינה אחרת מחוץ לארצות הברית, למעט קנדה. המדע המדויק בישראל זוכה להערכה רבה בעולם כולו, ויעידו מספרם של מקבלי פרס נובל מישראל בתחום המדעים המדויקים. לנו תזמורות מהשורה הראשונה, סופרים בעלי שם [ספריו של עמוס עוז מתורגמים חדשות לבקרים לשפות רבות במיוחד]. גורדי השחקים בישראל לא יביישו שום מדינה בעולם, הפאר באוניברסיטאות אף הוא מקור לגאווה, משרדי הממשלה ובתי המשפט זוכים לבנייני פאר וההישגים של המערכת הבנקאית מעידים כי מדינת ישראל הנה מדינה מתקדמת.

גיאורג וילהאלם פרידריך הגל

עדות זו סובלת מ"תקלת הגל" חמורה ואף חמורה מאוד. מדינה – ככל חברה – נמדדת ביחסה אל החלשים שבה. אל אלה שאינם יכולים לדאוג לעצמם. מדינה שבה הפער בין אלה שיש להם ובין אלה שאין להם הוא הגדול והעמוק בכל מדינות המערב, אינה מדינה מתקדמת. מדינה בה בתי החולים לחולי נפש הם - כמעט ואמרתי "חיריה" של החברה הישראלית, כי אין שם מי שיכול להתלונן – אינה מדינה מתוקנת. מדינה בה חלק מבתי הסוהר, אך יותר מכך, בתי המעצר בחלקם, מזכירים את בתי הסוהר במדינה אפריקנית וחושבת עצמה כמדינה מודרנית, סובלת מ"תקלת הגל" עמוקה. מדינה בה כל ילד חמישי רעב הנה מדינה נחשלת ואין זה משנה כמה מתוכה זכו בפרס נובל וכמה נהדרים צלילי הסימפוניה השנייה של מאהלר הנשמעים מאצל התזמורת הפילהרמונית שלה. אומנם זכינו "במקום ראשון" ברבדם של נושאים. אבל "זכינו" גם במקום הראשון ב"תחרות" של המדינות בעלות שיעור העוני הגדול ביותר בין החברות בOECD.

כשמדובר בכישלון צבאי קטן או גדול, מוקמות וועדות חקירה. אפילו ה'פלוטילה' זכתה במעוננו לחקירה פנים צבאית, לוועדה בראשות שופט עליון לשעבר, ועוד היד נטויה. 530,280 ילדים רעבים [!] אינם ראויים לוועדת חקירה? זה אינו מחדל?

כיצד זה קורה שהפער בין העשירים לעניים במדינה כה עמוק? כן, כן, אפשר להאשים את ביבי נתניהו, וכך לפתור את הבעיה. אין זה נכון. הבעיה הנה שורשית ויורדת לעומק החשיבה החברתית של העם היהודי בארצו. השתוללות המשכורות אצל העשירון העליון על חשבון הציבור, אל מול כל ילד חמישי רעב היא איום קיומי. העוני משפיע על החינוך, העוני משפיע על הביטחון, העוני משפיע על הפשיעה.

אז הגיע הזמן להעמיד את הנושא החברתי בראש מעיינו של העם הזה. הנושא המדיני צריך ויכול לוותר לו, הביטחון חייב לוותר לו אם הביטחון מבקש להישאר מבוסס. יש דרכים לחסוך שלא על חשבון החלשים. ישנה אפשרות לצמצם את הפער.

כך למשל, כל עת באשר נדרשים אנו לצמצם בתקציב, מיד אמורה קבוצה זו או אחרת לוותר על עוד ארוחה ביום [ממש כך, לא יפה, אבל זה המצב]. מה היה קורה לו היינו מצמצמים את מספרם של הרשויות המקומיות? מה היה קורה – תסלחו לי חברי מהימין, גם אני כזה - אם במקום להשאיר ילד יהודי רעב, נחזיר עכשיו חלק מהשטחים כך שלא נידרש לדאוג לאוכלוסייה הפלסטינית באזור? משהו ישב ובדק מה העלות הכלכלית של החזקת כל השטחים וכמה ניתן לחסוך בביטוח לאומי, בבריאות, בחינוך, באם לא נשב על הגדר אלא נעביר את חלק השטחים על יושביהם לידי הרשות? ראיתם כמה מערביי יו"ש מקבלים טיפול בבתי החולים בירושלים? אנו נדרשים להחליט מה יותר חשוב. עוד שטחים עם דאגה לאנשים המבקשים להשמידני, או פחות שטחים ויותר אוכל, יותר חינוך, לנו, יושבי מדינת ישראל המורחבת אבל שאינה כוללת מאות אלפי פלסטינים. מי בדיוק במדינת ישראל רוצה באום אל פחם כחלק מהמדינה? מישהו ראה שם פעם דגל ישראל? השייח' ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אמור ליהנות מביטוח לאומי בישראל? אבל הוא אינו לבד. חברת הכנסת חנין זועבי שהשתפה ב'פלוטילה' והייתה עדה להתקפת חיילים ישראלים [לו היה מדובר באירוע בתוך המדינה הייתה נאשמת בפלילים] נאמנת למדינת ישראל?

לעת הזאת המדינה אינה יכולה לעשות הכול. העולם עומד בפני משבר כלכלי שאת שיאו לא ראינו. ואני צריכים להיערך. אנו צריכים לצמצם. זה כואב. אבל בואו נצמצם איפה שכואב אך אפשר ולא איפה שאי אפשר. כשאין ברירה, בואו נמלא פיהם של ילדים יהודים, דרוזים, צ'רקסים וערבים שהנם אזרחי ישראל נאמנים, באוכל, על חשבון הפלסטינים על אדמותיהם. לא נחזיק באום אל פחם שערבייה דוגלים בחמס, ואת החיסכון נעביר לאימהות חד הוריות. חרפת העוני אסורה לנו אם באמת אנו מבקשים להיות מדינה מתוקנת. זה כואב, זה מאוד כואב, אבל זה אפשרי.

זלי יפה

מכתב לעורך הארץ - 07 ביולי 2011

עורך נכבד,

עיתון הארץ – העיתון לאנשים חושבים, כזכור - הנו עיתון עם מסר פוליטי. אומנם כן, יימצאו שם מאמרי עמדות של אישים מכל גווני הקשת הפוליטית, אבל מה לעשות? יש המאשימים את העיתון בנטייה "שמאלה". והחמרה עם כל נושא הקשור לימין ויעדו מאמרי המערכת, או עמדותיו של מר גדעון לוי. כשעלה עניינו של הרב דב ליאור לכותרות נידב העיתון מקומות נרחבים לעובדה שנתן הסכמה לספר [ואשר לו היה נקרא, היה מעמיד את הפרקליטות מעט במבוכה], ואף הרב יעקב יוסף שהחרה החזיק אחרי הרב ליאור זכה לחשיפה תקשורתית בעיתון. ככל עיתון אף העיתון לאנשים חושבים - בוודאי מבקש להקפיד לפרסם כל חדשה מרעישה. וגם עיתון הארץ בוודאי מבקש להראות "אובייקטיבי". שלא יימצאו מלעיזים האומרים כי העיתון למשל, מגן על אנשי שמאל ועל שיגיונותיהם [אם בכלל יש כאלה] בעודו נוגח בכל דבר "ימני".

אז אולי מאן דהוא בעיתון הארץ יסבר את אוזני קוראיו מדוע בכל עיתוני הבוקר דהיום מופיע התייחסות לטרוף המערכות של הפרופסור לחינוך בקולנוע, יהודה צ'אד נאמן וקריאתו למלחמת אחים, אבל אתר האינטרנט של עיתון הארץ חושב שאין זו חדשה? מה ההבדל בין הרב ליאור ובין פרופסור נאמן? יהיו טיפשיים – אנשים שלא חושבים ולכן אולי אסור להם לקרוא את "הארץ" -  שיטענו כי מדובר בסינון פוליטי. הוא משלנו והוא לא. טענה הזויה. האומנם?

 .זלי יפה

עזה - אוגוסט 2011

עזה

דמוקרטיה הנה שיטת המשטר הטובה ביותר המוכרת לנו. אין היא נקייה מתקלות, ואין היא נקייה מחריגות. לא פעם, בשל אירועים אלה ואחרים, נמצאת הדמוקרטיה מגבילה את החופש אותו היא אמורה לייצג. משבר כלכלי עלול לאכוף פקוח על מחירים, מדינות דמוקרטיות רבות – ובעצם כולם – מגבילות את חופש היבוא. משבר צבאי כי יקיש לפתחה של מדינה, יחייב אותה לצמצם זכויות אזרח. השרות הצבאי אינו דמוקרטי, ותקנות לשעת חירום הנן אף הן חריגה מהחשיבה הדמוקרטית. דמוקרטיה "משכילה" הנה זו היודעת לשמור על יציבות הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. לדעת לתחם את הגבולין, שדמוקרטיה לא תהפוך אנרכיה, שאיש צר ואויב לא ינצל את חולשתה של השיטה.

אחד האלמנטים הרגישים ביותר בכל שיטת משטר הנה ההתייחסות לדעת הקהל. גם אצל הרייך השלישי הייתה אצל משרד ההסברה, תחת שרביטו של יוסף גבלס, מחלקה שדיווחה לראשי השלטון מה באמת חושב האזרח בברלין, בשטוטגרט או במינכן. ברית המועצות הייתה ידועה בחולשתה לדעת הקהל במערב. ראשי מדינה דמוקרטית רגישים לדעת הקהל יותר מכל, באשר דעת קהל שלילית יש בה על מנת לאיים על המשך דרכו הפוליטית של המנהיג, יתר מאשר בכל שיטת משטר אחר.

אשר על כן מדינות דמוקרטיות אינן יכולות לאחוז באמצעים "לא פופולריים" לאורך זמן. אחד הכישלונות המרים של מלחמת וייטנאם שאף תרם תרומה מכרעת להשפלתה של ארצות הברית, היו ההפגנות מבית. החלטתו של הנשיא ניקסון באפריל 1970 על פלישה לקמבודיה הייתה – אף אליבא דהנשיא עצמו – כמעט התאבדות פוליטית, והעיד על יכולתו של ניקסון להתגבר על יצר ההישרדות האישי לטובת - מה שהוא חשב – האינטרסים החיוניים של ארצות הברית.

אך כמו לכל שיטת משטר, לדמוקרטיה תפקיד ראשוני במעלה. לשמור על ביטחונו של האזרח. מדינות – ואף דמוקרטיות נאורות - פועלות במרץ לטובת ביטחונו של האזרח. פלישת ארצות הברית לפנמה בדצמבר 1989 על מנת "לדוג" את הנשיא מנואל נורייגה מארמונו ולהביאו למשפט במיאמי בשל עסקי הסמים בם עסק, לא הייתה פעולה שתאמה את החוק הבינלאומי. אבל  הסכנה שבפעילות הסמים האדירה של נורייגה לא אפשרה לארצות הברית כל כר פעולה אחר. מרגרט תאצ'ר "לקחה את החוק לידיים" באפריל 1982, וכבשה בחזרה את איי פוקלאנד [המלווינס – בלשון הארגנטינאים] מארגנטינה [תבוסתה של ארגנטינה גרמה לנפילת המשטר הצבאי שם].

ריצ'רד ניקסון - הנשיא ה37 של ארה"ב

אף מדינה בעולם אינה רשאית לחשוף את אזרחיה לפעולות טרור. ממשלה שאינה מאפשרת לאזרחיה חיים ללא סיכון בטחוני, היא ממשלה נכשלת. אין לי צל של ספק שלו היה טרוריסטים מקובה יורים טילים לעבר מיאמי וגורמים לציבורים שלמים לבלות ימים ולילות במקלטים, הייתה ארצות הברית מפילה שם את השלטון בכל דרך שהיא, ויהיו הלכותיו של החוק הבינלאומי אשר יהיו.

ויש לכך הגיון רב. במישור הפנים מדינתי, אדם כי יפעל באלימות, מסתכן בתגובה של שוטר. והיה כי יידע המותקף כי שוטר איין ואין מי שיאכוף את החוק, יפעל באחת משתי דרכים. ינוס על נפשו או יתקוף בחזרה. באשר ההדדיות בשמירה על החוק, בין ברצון בין בכפיה, היא תנאי יסודי ליעילותו של החוק ויציבות החברה. ואולם והיה וצד אחר שומר על החוק בעוד הצד האחר יכול לפעול כאוות נפשו, יהפוך החוק כלי הרס כנגד שומר המידות בעוד הפועל כבריון ייהנה הן מנוהגו האלים והן מהעובדה שהמפסיד אף שומר על הוראות החוק.

במישור הבינלאומי האבחנה אף ברורה יותר. במהלך מלחמת העולם השנייה בתגובה לבליץ הגרמני על לונדון הרסו מטוסי בנות הברית – ואנגליה בראשם – ערים שלמות בגרמניה. דרייזן "גוהצה". ומאות אלפי אזרחים חפים מפשע שילמו על שיגיונות הפיהרר.

ועוד קביעה אחת עלינו לזכור. תשתית טרור אינה יכולה להתקיים בלי תמיכה – אקטיבית או פסיבית – של האוכלוסייה. דיקטטורה תיפול באם יתפתח מרד אזרחי, ויעידו רק לאחרונה, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן וסוריה.

הפלסטינים בעזה תומכים בחמס. חוליות הטרור שולטות שם ואין פוצה פה ומצפצף. את המחיר משלמת כל דרומה של מדינת ישראל. בשום מדינה אחרת בעולם לא היה ממשל מסכים להכניס שליש מאוכלוסי מדינתו למקלטים מדי שלוש שנים ולא לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.

עלינו להודות. "הבריחה מעזה" תולדת פרי החשיבה של אריאל שרון הייתה אומללה, והעידה כי מי שכאלוף פיקוד הדרום היה אסטרטג לאומי, היה בתור פוליטיקאי סמלה של כישלון אדיר את תוצאותיו משלמים תושבי הדרום.

על "בעל הבית להשתגע". לא יכול להיווצר מצב בו ישראל תפעל ב"פינצטה" בעוד האויב פוגע ככל אשר יוכל. על הערבי בעזה לפחד עד כדי כך שהוא יפעל נגד אושיות הטרור.

על ישראל לפעול על אתר באלה.

[א] להחמיר ומיד את תנאי המאסר של האסירים מעזה, לרבות שלילת ביקורי קרובים, שימוש בטלפונים ולימודים. בואו נשמע את הפגנות המשפחות של האסירים על יד בנייני הממשל בעזה.

[ב] על ראש הממשלה לנאום בערבית בטלוויזיה בנאום לאומה בעזה ולהבהיר להם מה הן הברירות שעומדות  לפתחם. להפוך את עזה לריביירה [עם תמונות דמי] או לגור באוהלים כי לא יישאר בית אחד שלם. להסביר להם כי המלחמה נגד הטרור היא מלחמה שלהם כמו גם שלנו, וכי הם ישלמו את מחיר הטרור.

[ג] נראה שמבצע כמו "עופרת יצוקה" אין בו די. הוא לא הכאיב מספיק. באם תמשכנה התקיפות, יש צורך להבטיח שראשי השלטון יתחבאו במערות, שלא יוכלו לפתוח פה, לשתק את רשתות השידור על מנת להקשות עליהם להתלהם.

[ד] הלא רק בנס לא פוגע טיל בגן ילדים באשקלון והורג בזאטוטי העיר. אם זה - חלילה - יקרה, לא תישאר בידנו ברירה אלא לנקות כפר שלם הקרוב לגבול עם כל ההרג וההרס הנלווים לכך. אנחנו לא רוצים להגיע לכך. האיומים הכלליים של שר הבטון וראש הממשלה אין בם די. האיום הנו אותו איום בו מנפנפים פעילי החמס. הערבי בעזה צריך לדעת מה ישראל הולכת לעשות באם יימשך הטרור. הוא צריך לדעת מה המחיר שישלם האזרח הפשוט אם לא יתנגד למשאית נושאת הטיל על יד ביתו. הוא צריך לדעת כי יחיה באוהל ולא בבית. ועליו לבחור, לחיות כמו באירופה – והוא יכול - או לחיות כמו חיה פצועה – והוא יצטרך. הברירה הנה שלו. אני לא בטוח שהוא מקבל את המסר. הוא לא מפחד. הוא מעודד. הוא רואה בשליחיו "גיבורים". הוא מעודד מפלוטילה זו ומניסיון אחר של אירופאים וישראלים להגיע לעזה. העזתי חושב שהוא משלם מחיר על תוקפנותו של "האויב הציוני". הוא צריך להבין ואפילו בכאב, כי האויב שלו הוא האויב מבית. ההיסטוריה פשוט אינה מכירה דרך אחרת שצלחה. דרכים  אחרות היוו כישלון. קוראה, וויטנאם, אלג'יריה, אפגניסטן, עיראק, ועוד.

זה לא על פי החוק הבינלאומי? אני יודע. אבל אם הברירה היא הילד שלי, או הילד שלו, אז זה הילד שלו. אם הברירה היא באר שבע ושדרות במקלטים או העזתים באוהלים, אז העזתים באוהלים. הברירה תלויה בעזתים, ומשהו צריך להעביר להם את המסר הזה. משום מה אנחנו לא מצליחים.

זלי יפה

רבין ודמוקרטיה

רבין ודמוקרטיה

רובו המוחלט של העם היושב בציון מכיר בעובדה שרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל היה עבור מדינת ישראל "רעידת אדמה" כדוגמתה לא ראינו מאז הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. השנאה של רבים וטובים ליגאל עמיר מובנת, חטאו חמור שבעתיים בשל העובדה שעשה מעשהו כביכול מטעמים "דתיים". הדמוקרטיה במדינת ישראל עשתה דין עם הרוצח. באשר, זאת יש לזכור, הטראומה קשה, הזעזוע חמור. אבל החוק אינו מאבחן בין דמו של ראש ממשלה ובין דמו של נהג מונית שנרצח סתם כך למען הרצח, כמעט כתיאורו של מאיר לוין מחבר הספר Compulsion בארצות הברית לאחר הרצח הידוע בכנויו Leopold Lueb Case - רצח נער אותו בצעו שני בני טובים בבקשם להוכיח כי קיים פשע מושלם, או אותו שרצח את מעין ספיר ז"ל לאחר שאנסה ביום 27 מאי, 2005, או צבי גור שחטף ורצח את הילד אורון ירדן ז"ל לפני עשרים ושבע שנים. ובמילים אחרות, משפטית אין הבדל בין יגאל עמיר שרצח את יצחק רבין ובין ארבל אלוני ומשה בן איבג'י שרצחו את נהג המונית דרק רוט ז"ל בליל 9 ינואר, 1994. ו – כן, ה"ה אלוני ובן איבג'י יצאו כבר לחופשות [אחת הסתיימה בכלא בארגנטינה לשם נימלט אחד הרוצחים בנצלו חופשה שהוענקה לו].

נאומו של יובל רבין בעצרת הזיכרון לזכר אביו הייתה - אשר על כן – בריונות לשמה. לו הייתה אשתו של אותו נהג מונית או אמה של אותה ילדה שנאנסה ונרצחה או אביו של הילד שנחטף בסביון מטילים בקורת דומה בבית המשפט היה העולם סוער הכיצד זה יהין מאן דהוא להטיל רשף בבית המשפט או בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה?

בית המשפט אינו הולך אחר דעת הקהל כטענתו המדהימה של מר רבין. הרחוב אינו מכתיב החלטות שיפוטיות. טוען מר רבין כי "מה שהתחיל בהיתר נישואין ולידה ומילה ונמשך במסע הסתה ייגמר ברוצח שיסתובב בינינו".  דברי הבל שחללו את המעמד ולא תרמו לו. יובל רבין אינו המחוקק ואין הוא קובע את מעמדו של יגאל עמיר, שפל ככל שיהיה. גם לרוצח יש זכויות. ו – כן, בשום מקום לא נאמר שרוצח אינו יכול לשאת אישה, בשום סעיף אצל חוק העונשין לא נאמר שרוצח אינו יכול להתייחד עם אשתו ולהביא ילד לעולם, ומר עמיר הנו האסיר היחידי שיושב בבית האסורים שתיים עשרה שנה ולא יצא ליום חופשי אחד, וזה בסדר. אבל אשר על כן מן הראוי היה לערוך את ברית המילה בבית הסוהר. כי בניגוד למחשבתו המאוד מעוותת של מר רבין, אנחנו שומרים גם על  זכויותיהם של אסירים.

יובל רבין

מר רבין מדבר על אטימות רגשית של בית המשפט. צר לי, אבל מר רבין מבקש להפוך את רצח אביו קרדום לחפור בו. שופט אינו אמור להיות "פופולרי", הוא אמור ליתן החלטה המעוגנת בחוק ולא במחשבתו של יובל רבין. זו גדולתה של מדינת ישראל, ומר רבין לא ייקח את הגדולה הזאת ממנה. גם אדם שפל כיגאל עמיר זכאי לשאת אשה, כי אין חוק שאוסר זאת, גם אדם שפל כיגאל עמיר זכאי ללדת ילדים כי אין חוק האוסר זאת, וגם יגאל עמיר זכאי להשתתף בברית המילה של בנו – כי אין חוק שאוסר זאת. עונשו של רוצח הנו מאסר עולם, ותו לא. ולא מאסר עולם כפי שהיה נהוג בימי הביניים או בבתי הכלא בעיראק של סאדאם חוסיין או סוריה של משפחת אסאד, אלא מאסר עולם עם זכויות של אסיר. צדקה נשיאת בית המשפט העליון כשכתבה "כשופטים עלינו לנהוג בריסון ובאיפוק הנגזר מחובותינו המשפטיות ועל פי ההלכה המנחה אותנו".

מר רבין הפך את העצרת לזכרו של ראש הממשלה לעימות חזיתי עם רוצח שפל, ובכך הפך את עצרת הזיכרון להפגנה מטופשת של אדם שאינו מבין דבר לא במשפט ולא בדמוקרטיה. 12 שנה נמנע יובל רבין מלדבר בעצרת הזיכרון, לקיים מה שנאמר "יפה שתיקה לחכמים". השנה הוא דיבר והוכיח כמה נכונה היא אותה אמרה.

זלי יפה.

חדר השגיאות - אוקטובר 2010

חדר השגיאות

לאחרונה נדמה כי מאן דהו על יד שולחן הממשלה ביקש ומצא שואב, נכנס ל"חדר השגיאות" שאב וניקה את החדר ביסודיות רבה, והשליך את אשר שאב אל פתחו של חדר ישיבות הממשלה. שאם לא כן, קשה פשוט להסביר את אשר נעשה שם בחדר הישיבות מאחרי הפרגוד.

מוביל המכשלה הנו שר החוץ, אביגדור ליברמן. שאיש בל יטעה. אביגדור ליברמן הנו יהודי חכם ואף חכם מאוד.  הוא – כמעט ואמרתי – מיישם אל נכונה, פרקים רבים מספרו של הפילוסוף האיטלקי בן המאה החמש עשרה, ניקולא מקיאבלי.

כישלון שלא הכל הכירו בנזקו בא לידי ביטוי עוד אשר סגנו של כבוד השר, חבר הכנסת דני איילון הביש את השגריר הטורקי בישראל אוגוז צ'ליקול, ב11 ינואר, 2010, כשזימנו לשיחת הנזיפה המפורסמת. הבימוי "המתוחכם" והתפעלותו של כבוד סגן השר מאשר עולל לו  לשגריר, לא זכו ל"חרטה". ניחא. מאחר וראשי משרד החוץ אינם חושבים שבשגגה עסקינן, לא יהיה מי ש"ילמד לקח".

איני יודע מי הציע לראש הממשלה לדרוש מהפלסטינים להכיר במדינת ישראל כ"מדינה יהודית". זו הייתה עצה  אומללה. אומללה מאוד. ישראל אינה זקוקה לאישורו של איש. מגילת העצמאות פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית...". לפתע נזכר מאן דהוא שאנו זקוקים להכשרו של הגאון הרב אבו מאזן? מנחם בגין לא דרש הכרה כזו מנשיא מצריים אנואר א סאדאת, יצחק רבין לא העלה דרישה כזו מחוסיין מלך ירדן, ומעולם לא עלה הנושא במשאים ומתנים שכן התקיימו בין ישראל לבין סוריה. אבו מאזן? האם הוא גם יידרש להתייחס לשאלה "מי הוא יהודי" שהמדינה שלו?

העצרת הכללית מהווה שופר תעמולה  חשוב. אבא אבן ז"ל ריתק את שומעיו, ונאומיו מעל בימת העצרת הכללית  מצוטטים חדשות לבקרים. נאומו המרגש של השגריר חיים הרצוג ב10 נובמבר 1975 שעה שקיבל הארגון החלטה המשווה את הציונות לגזענות נשאר סמל. השגריר סיים את נאומו, כזכור, בקריעת מסמך ההחלטה קבל עם ועידה  וירד מדוכן הנואמים. הנאום הוכר על ידי סיימון סבאג-מונטיפיורי כאחד מחמישים הנאומים החשובים בהיסטוריה. רבים וטובים ייצגו את ישראל באופן מרשים מעל בימת העצרת שהיא הבימה החשופה ביותר לכלי התקשורת וכלי הסברתי אדיר.

אביגדור (איווט) ליברמן

ואז בא אביגדור ליברמן. כטכנוקרט הקורא מסמך שמשעמם אותו יותר מאשר את השומע הקריא ב10 בספטמבר את הגיגי תורתו מעל בימת העצרת. כיצד חשב השר להאדיר את שמה של ישראל במה שאמר ואיך שאמר? בשיטה הסובייטית של הכל "לא"? אם חושב כבוד השר כי יש ליישם מדיניות מסוימת, והוא יודע שהמדיניות אינה אהודה על מדינות רבות, אין הוא יכול לשכנע את חבריו השרים לפעול ובשקט? חייב הוא לפרסם כי לממשלת ישראל אין מדיניות ואין הוא נשמע לקול מנהיגה של הממשלה? הוא שכח שייצג את המדינה וחשב שהוא מייצג את ישראל ביתנו? איני חושב שאני מכיר בהיסטוריה של יחסי ישראל עם העצרת הכללית של האו"ם שר חוץ ש"הצליח" להעביר את מסרה של מדינת ישראל באופן עגום כל כך, שהעיד על אנרכיה שלטונית מדאיגה כל כך כמסרו של השר אביגדור ליברמן.

אבל כבוד השר אינו יתום. בא הדיון בממשלה היום - אף הוא, יוזמתו של כבוד שר החוץ – ותוצאתו להביא לכנסת את התיקון לחוק האזרחות. הצהרת נאמנות הנה עניין חיובי ביותר וחשוב ביותר. אזרחי בריטניה החדשים זה מקרוב באו ישבעו אמונים למלכתם, שבועת הנאמנות לארצות הברית הנה מרכזו של טקס קבלת האזרחות ו"הדרכון הכחול". אוסטריה דורשת הוכחת נאמנות לרפובליקה, שווייץ [כן, שווייץ, שלא ראתה מלחמה חמש מאות שנה] דורשת שהמועמד יוכיח שאין הוא מהווה איום בטחוני על המדינה, איני מבין [אני מבין, אני מבין] את המתנגדים לדרישה. כצפוי, חברי הכנסת הערבים עומדים בראש המתנגדים. לא הם אינם מוכנים שערבי המבקש לבוא במסגרת איחוד משפחות ויבקש אזרחות ישראלית יתחייב להיות נאמן למדינה המארחת אותו. ביטוח לאומי יקבל? לעבוד כאן יהיה מותר? אבל נאמנות לא? מה פירוש הסירוב להצהרת הנאמנות. איזו מדינה מוכנה להעניק אזרחות למי שמסרב להצהיר נאמנות לה, בוודאי כאשר זה בא ממדינה הנמצאת ולו במצב של אויבות עם המדינה המארחת. הבלים וצביעות. דברי ימי הכנסת מלאים בדברי בלע של חברי הכנסת הערביים על המדינה. דברי שקר וצביעות שמקומם לא יקירם בשום פרלמנט מערבי אחר. מנהיגי הציבור הערבי מעולם לא מצאו למר מעל בימת הכנסת ולו מילה אחת טובה על המדינה הזו. ישראל תמיד אשמה. האויב תמיד צודק.

אבל לדרוש שבועת נאמנות שתחול על קבוצה מסוימת של הבאים ארצה ולא על קבוצה אחרת, זו תופעה פסולה, חמורה מאוד, מקוממת ואסור לה שתקבל תוקף בישראל. בואו נחשוב כיצד היינו מגיבים לו הפרלמנט באנגליה היה מחוקק חוק שרק יהודים יידרשו להוכיח נאמנות באמצעות שבועה, באם רצונם באזרחות בריטית. זו הייתה אפליה משפילה. מדינת ישראל אינה רשאית להפלות כך מטעמי גזע. צדק שר המשפטים פרופסור יעקב נאמן. על הממשלה להרחיב את תחולת החוק ועליו לחול על כל המבקש ליהנות כאזרח המדינה. יהודי כלא יהודי. כישלונו של השר בכך שלא הצליח להרחיב את תחולת החוק הנו כישלון כולם.

הגיע הזמן שראש הממשלה יעשה את שמקובל באנגליה. ינער את שולחן הממשלה. יזיז שרים מתפקידם. לא, איווט ליברמן אינו יכול להיות שר חוץ, שיחזור למשרד התשתיות [הוא ביצועיסט מעולה]. שתעיד הממשלה שיש מי שחושב, שיש מי שמייעץ. שנשאיר ולו מעט שגיאות ב"חדר השגיאות". אנחנו ממש לא נזקקים לנקות את החדר.

זלי יפה

אווירה חדשה

 אווירה חדשה

"מהרסייך ומחריבייך מימך יצאו" אמורה להיות דווקא נבואת נחמה, שהלא משפטו זה של הנביא נאמרה במסגרת נבואה שכזו ולא במסגרת של נבואת תוכחה. בכל העולם המערבי מבקשים אנשים חושבים לנגח את שלטונה של מדינה וזה חלק מהמחיר שמשלמת חברה המבקשת להבטיח שלטון דמוקרטי. צא ולמד על אותו עיתונאי רוברט פיסק ואשר מתחת ידו יצא לא מזמן ספר The Great War ובו תיאור ניסיונו העשיר – יש לומר – של אותו עיתונאי שכתב עבור החשובים בעיתוני בריטניה, על העימותים בעולם המוסלמי, לרבות ישראל. לא, הספר אינו ראוי לתהילה לה הוא זכה, בשל שגגות היסטוריות מביכות המעידות על בורות של המחבר כמו גם על רשלנותה של המערכת. כמקום הולדתו של ישו הנוצרי, מועד הירצחו של הנשיא סדאת, השנה בה נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים, מועד הגעתו של חומייני לטהראן ומהיכן, ועוד שגיאות רבות, ואפילו רבות מדי עבור ספר המבקש לכבד את מחברו. המחבר שדעותיו האנטי ישראליות מופיעות בכל הקשר – שייך או לא – נוגח את ממשלתו שלו כמו גם את ממשלת ארצות הברית ללא רחם ואהדתו לאוסמה בין לאדן פשוט מדהימה.

הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר חיבר לא מזמן "משנה מדינית" על היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים. אין בו בזה הספר כי אם ברבור של דברי הבל [הידעתם למשל כי ערפאת לעולם לא רצה להשמיד את ישראל? ומה על האמנה הפלסטינית? נו, טוב, ידענו שכבוד הנשיא הטיפש ביותר שהיה לארצות הברית שנים רבות אינו דובר את השפה הערבית ...] ואף הוא נוגח את מדניות ממשלתו של הנשיא בוש. שני פרופסורים מהחשובים בארצות הברית נתחו ולמדו כי הלובי היהודי הוא זה שמוביל את מדיניות החוץ של ארצות הברית שלא לטובתה של האומה.

אבל, רוברט פיקס לעולם לא אמר כי על אנגליה לחדול מהתקיים. הוא מעולם לא זלזל בחיילים הבריטיים שנפלו בקרב. הנשיא קרטר ואותם פרופסורים מלומדים הנם פטריוטים אמריקאיםאמתיים לכל דבר ועניין.

אבל בר רפאלי יודעת טוב יותר. היא למדה? לא כל כך. היא יהודיה גאה? קשה להיות כשחיים עם שחקן אמריקאי בגלות. היא מכירה את יסודות הציונות? תרשו לי  לפקפק. אבל היא יפה והיא דוגמנית מצליחה. דוגמנות הנה מקצוע חשוב ואפילו חשוב מאוד. לא אין הוא כשלעצמו מעיד על הישג חשיבתי, יצירתיות מקורית, אלא על ניצול  מיני של הגוף, שבעליו לא טרח ולא כלום על מנת להשיגו. אז זה נורא חשוב להביט בה ברפאלי היפה, כי היא יפה ואולי יהיו כאלה שירצו למלאת את מקומו של אותו ליאונרדו דה קפריו בחברתה. אבל לא, היא לא כתבה שיר או סיפור. היא לא המציאה דבר. היא לא הוכיחה כי החשיבה שלה ראויה להערכה. ולשמוע ולהשמיע את דבריה של  הגברת רפאלי כי יש לה עכוז יפה זה פשוט עלבון. 

דא עקא שהגברת רפאלי אינה מקורית, שהלא – הווה נודה -  מקוריות אינטלקטואלית אינה התחום החזק שלה. אבל דמו בנפשכם מה היה קורה  עם אברהם בורג היה נבחר לראשות הממשלה? שהלא הוא ביקש את התפקיד?  הנה אדם המתיימר להיות אינטלקטואל – האמינו לי, הנחה קשה - הוא אומנם כתב ספר על "חשיבתו" החדשה ומבקש להסתמך על אישים כמו אחד העם, אבל כנראה שכיון שאחד העם כתב ללא ניקוד הבנתו של מר בורג הנה כה ייחודית עד שאף אחד העם ראה בה חידוש שאינו מלבב. אבל אותו אדם, כבר לא רוצה להיות ישראלי [צריך דרכון זר, כזכור לכם מספרו]  הוא כבר אינו דתי והכיפה הנה רק סמל. אז מה בעצם הוא עושה פה חוץ מאשר לקבל פנסיה מהמדינה אותה הוא מבקש לשלוח מאחרי גבו?

בר רפאלי על שער עיתון

 אבל ניתן ללמוד מהקשר בין הגברת רפאלי ובין מר בורג. המדינה אינה ערך, לא עליון ולא אחר. זה "in" לזלזל במדינה, לפגוע בערכיה, להסכים עם מבקריה מבחוץ, בצדק או שלא בצדק, ולנצלה בציניות. לפגוע בגיבוריה, ולומר דברים שאדם במעמד מקביל למעמדו של בורג בשום מדינה אחרת לא היה מעז לומר.

אבל שני אלה רק משכו קמעה את החבל. היו אחרים שבנו את התשתית. בעגה המקצועית קוראים להם "פוסט ציונים". אלה המבקשים לשנות את ההימנון, אלה המבקשים את מדינת כלל אזרחיה, מערכת החינוך שחשוב לה להסביר על אמצעי המניעה אבל לא ללמד שום ערך ציוני. אותה מערכת ששנה שלמה דרשה מבתי ספר ללמוד על ההיסטוריה של המדינה מספר שהייתה בו תמונה של ערפאת אבל לא של דוד בן גוריון, מערכת שבקשה ללמד שיריו של משורר פלסטיני אבל לא את שירי איבן גבירול.

בורג הפך עורו, ואוי לנו שהיה הוא יושב ראש הנהלת הסוכנות ויושב ראש הכנסת. ידיעותיה של רפאלי אינן מרשימות במיוחד. אבל המערכת פושטת רגל. שם זה מתחיל. התרבות אינה ערכית, החינוך אינו רגשי, אני ואפסי עוד. רפאלי ובורג הנם רק תולדה של האווירה החדשה במזלזלת והצינית.

אפשר לתקן? בוודאי. יש לנו חשק לעשות את זה? כנראה שלא. שאם היה לנו, אז דברי ההבל של רפאלי [להבדיל מעכוזה] לא היו מגיעים לעמוד הראשון של העיתון.

זלי יפה.

Friends of Magen David Adom Speach

חג שמח, שבוע טוב גבירותיי ורבותיי.

מלאכת המוזיקה אינה רק מלאכת מחשבת, אלא  עשיה ארוכה היא. ואתם היושבים כאן אצל זה ההיכל מבקשים אתם את ג'ורג' ביזה ולא את אותם הדורשים להשמיעכם את הרהורי לבם. ואנו אמרנו, אחוז בזה ואף מזה אל תנח ידך. בין הנפת שרביט אחת לחברתה, בין הופעתו של אומן זה וחברו, נבקש כולנו את כבודו של ארגון שכולנו חבים ביקרו וכולנו רוצים בכבודו. אותו ארגון המבקש להביא שמחה עת יעביר יולדת לחדר הלידה ואותו ארגון שיציל חיי אדם, בין כעניין שבשגרה בעטיה של מחלה, בין בשל מלחמה שהפכה שגרה ומלאת אדישות, הלא היא המלחמה בתאונות הדרכים ובין חלילה פנויים של נפגעי פעולות איבה. אלה העושים יום יום שעה שעה. היום, אנחנו בתווכה של המוזיקה, כשאנו שמחים בשמחת החג, אומרים לכם העומדים בראש ומנצחים על המלאכה, הרופאים, החובשים, הנהגים, אשר על הטלפון ואנשי התחזוקה. לכל אחד ואחד. תודה מעומקה של נשמה.

You really did not think I will ignore those who do not speak Hebrew. And I will not. Tonight we are celebrating. Us and You who came here from all over the world, to celebrate The Feast of Tabernacle with us as partners, and sisters and brothers. We invite you tonight to join us in saying in music and words thank you, to an entity that needs no introduction. To people whom we know we thank but many a times just simply forget to tell them so, until, god forbid, we need them.

So tonight the music is dedicated to Magen David Adom, its chairman, directors, all those who mange and all those who are in the field. The Doctors, paramedics, drivers, those who answer the phones, maintenance people, the volunteers, to what we all call bnot hasherut haleumi, and those who keep it all working. The individuals; men and women who make this organization what it is.

Thank you, The Israeli Chamber Orchestra,

Uriel Elborg

Yaron Meirson

Shai Rubin

And the Gorfingel brothers,

And above all

The dear and loved Elli

To those of you in Magen David Adom, One of them took cruel advantaged of his name. Elli Yaffe.  No relationship, but acts like a brother by refusing to hear a “no”. And this he learned from a very sophisticated businessman who left it all and decided to dedicate his time to Magen David Adom Itzik Levi, whose dedication effects us all, and whose pressure is simply irresistible. These two, are truly, The nice Israel. To you Anat who worked so hard and to you Israel who decided to be a Mitnachel in my office, invited or not.

And to you ladies and gentlemen, for being here and for what you are about to do now. There are cards on your chairs. Fill them in, names, e-mails. And give it on the way out to the volunteers. Be members of the friends of Magen David Adom wherever you are. Be there and think of yourself here for one more reason. Magen David Adom. They need your support, we need your support. And you know what? You need your support. In words, deeds, and, oh yes, I almost forgot, Dollars and cents.

Our chairlady, of the Israeli friend, Rachel Zonenfeld is out of the country, being her senior shamash, in her name and in the name of the Israel Friends of magen david adom  thank you and Hag Sameach.

Zalli Jaffe

סדרי עדיפויות - 26 בפברואר 2008 - עיתון מקור ראשון

סדרי עדיפויות

לכל מדינה סדרי עדיפויות משלה. אלה סדרי העדיפויות משתנים חדשות לבקרים. משברים פוליטיים יש ויעצימו את תקציב הביטחון על חשבונו של תקציב אחר. משבר כלכלי יחייב צמצום שרותים אלה ואחרים, והאינפלציה הדוהרת הנה מלחמת ההתשה של כל ממשל.

היה זה ההיסטוריון האנגלי תומס הובס, שהסביר בספרו "הלויתן" על "האמנה החברתית". זו האמנה מורה כי האדם מוותר על חלק מזכויותיו הטבעיות - כך למשל, הזכות של "כל דאלים גבר" – ובתמורה לכך החברה אמורה להגן עליו מפני יחידים אחרים. לשמור על ביטחונו ובטחון היקרים ולו, לשמור על רכושו. אמנה זו שנוסחה בשנת 1651 הייתה ללא ספק נר לרגליהם של אותם שנסחו את חוקי הקניין במדינות השונות, המצאתו של השוטר שהחיוניות בו הנה העלבון הגדול ביותר ליושרם של היחידים  בחברה. האדם, מחד, זקוק לבעלי ברית רבים ככל הניתן, אך, מאידך, אינו יכול לסמוך על בעלי בריתו. הדבר חמור שבעתיים כאשר מספרם של היחידים גדל והולך ואשר על כן אין הוא יכול להכיר את כולם. ובאשר חלק מאותם יחידים מאיימים הם על היחיד, מוותר היחיד – כאמור – על חופן מחירותו בתמורה להגנתה של החברה.

האמנה החברתית של תומס הובס התפתחה דורות, כמובן, לפני שאותו פילוסוף בריטי העלה את הבנתו על הכתב.  מדינה אינה רק מגינה מאימת האחר, אלה מעניקה שרותים. אלה מהן שרותי נוחות ואלה מהם שרותי בטחון.  חלקם שרותי רפואה, וחלקם שרותי חינוך. בתמורה לאלו השרותים מרכין היחיד את ראשו בפני הרשות. נשמע להוראותיה ולחוקיה, מפריש מנכסיו לטובת הרשות. הרשות אף יש בכוחה לדרוש מהוד מעלתו האזרח לסכן את חייו ואף למסור את נפשו למען המדינה. מערכת היחסים בין הרשות לאזרח הנה 'שמור עלי ואשמור על הוראותייך'.

ככל שהמדינה שומרת על נכסים רבים יותר של היחיד, ככל שהיקף השרותים אותם היא מעניקה רחבים יותר,  המדינה מפותחת יותר, יציבה יותר, אמינה יותר וצודקת יותר. מדינות המערב מבטיחות שרותי בריאות, הגנה מפני אלימות של האחר, שרותי חינוך מפותחים, שרותי רווחה ועוד. מדינות נחשלות אין בכוחם ולו להגן על חיי האחר. ודיקטטורה עוד שותה את דמו של היחיד.

צא וחשוב. רכוש הנו נכס חשוב, ומן הראוי להגן עליו. אבל אין ערוך לשמירה על חיי אדם.

מדינת ישראל עושה ימים כלילות, מוציאה סכומי כסף אדירים על מנת לגלות מקום המצאם של נעדרי מלחמות ישראל, באשר קדושת החיים אין אחריה ולא כלום. ואולי מן הדין לנסח את הדברים אחרת. חברה כחברה אין לה זכות קיום אם אין היא יכולה להגן ולשמר את חיי אזרחיה. ערך החיים אין קדוש הימנו.

ומדינת ישראל נכשלת אצל זה הערך במיוחד כשמדובר באותם שישלמו על זה הכישלון בחייהם. הנה כי כן, לפני מבחר ימים הופיע אצל הערוץ הראשון אדם המשלם ששים אלף ₪ לחודש{!] עבור תרופה לה הוא נדרש במאבקו במחלת הסרטן. והעיד אותו אדם עליו ועל חבריו, כי מאחר ואין ביכולתם לשלם את אלו הדמים, ומאחר ואלו התרופות לא זכו להיכלל בסל התרופות, נגזר דמו של אותו חולה למות. אדם יקריב את חייו בשל שקולי תקציב. זו תקלה שאין הדעת סובלתה. אומנתם כן הפער של מיליארד שקלים חדשים הנו גדול אבל לא כל הנדרשים לתרופה נזקקים לתמיכת המדינה.

למה הדבר דומה? לפני שנים רבות נהגה המדינה לסבסד מוצרי מזון. הכל נהנו מזה הסבסוד. אלו שיש להם ואלו שאין להם. נמצא העשיר נהנה מהסבסוד לא פחות מהעני. במקום לסבסד את הנצרך סבסדה המדינה את המצרך. אף לעניין סל התרופות. ראשית דבר מן הדין לסעוד את אותם הזקוקים לעזרה ולא לאותם – שהגם שחברים הם בקופת חולים, יכולים הם לממן את התרופה היקרה, אם ישירות ואם באמצעות רכישת פוליסת בטוח בריאות רחבת היקף.

בבטוח לאומי נמצאים דמים רבים כאבן שאין להם הופכין. לא מן הראוי לעשות בם שימוש להצלת חיי אדם? מה הוא הסכום המצוי בידיו של האפוטרופוס הכללי?

ואם נדרשים הדמים הללו חדשות לבקרים, יתכבדו יחידי החברה ויממנו את סל התרופות. אם באמצעות מס מיוחד ואם באמצעות הדמים המשולמים לבטוח לאומי. כמובן ניתן לקבוע שהתשלום ייגבה רק מאותם ואשר הכנסתם לנפש הנה מעל סכום מיוחד.

חברה המכבדת את עצמה אינה יכולה להרשות לעצמה ליתן לחולים למות בשל מחסור בתקציב. אין כישלון צורב הימנו. ופתרון "אין לי", אינו פתרון, אין הוא חלופה. ומדינה חייבת למצוא חלופה אחרת.

מדינה שאינה פותרת את הבעיה הלזו רוצחת את חלשיה. מדינת ישראל יודעת אחרת.

זלי יפה

אפשר גם אחרת

אפשר גם אחרת

כאשר אין ליושבים בציון על מה להתלונן אזי הם יתלוננו על כך שאין להם על מה להתלונן. אז זה מכבר אנו שומעים על שחיתויות בצמרת השלטונית, על אימון מתרסק במערכת המשפטית, על הפשיעה המככבת יחד עם תאונות הדרכים, על השתייה, על המוטיבציה הירודה לשרת בצבא, על המתח בין דתיים ושאינם דתיים, על הירידה ברמת השכלתם של ילדי ישראל. יש המודאגים ואפילו מודאגים מאוד. יש שהפכו "פוסט ציונים" ואינם מבינים שגישה זו של "פוסט ציונות" הנה גורם אדיר לאי האכפתיות, להשתמטות משרות, לזלזול בערכי המדינה, בזלזל בערכים חברתיים, במהפך המחשבתי והמעשי, הערכי והתרבותי, החינוכי והדתי מתקופת שנות החמישים והשישים לתקופה העכשווית.

יש מי שיאמר כי המחלה ממארת ואינה ניתנת לרפוי. יש מאויבנו שישמחו לשמוע על "פרשנות" זו. ואני אומר  שאנו אדישים מדי, שהמחלה אינה נוראה כפי שהיא נראית, שניתן לטפל בה ואפשר להחזיר לעם הזה את ערכיו, את ביטחונו, את תרבותו, את הציונות שלו, את אהבתו לאחר, את אמונתו בצדקת דרכו. אבל יש להתייחס למצב כאל התייחסות למלחמה. בניגוד לדעתו של משה דיין ז"ל בהיותו שר הביטחון בתקופת מלחמת יום הכיפורים, על המדינה לא איימה סכנת כליה ולא "חורבן בית שלישי" כדבריו. המחדל היה בשאננות. "שיטת ה'סמוך" כהגדרתו של מר יצחק רבין ז"ל והמחדל הלזה ליווה אותנו אצל שתי האינתיפאדות ואצל מלחמת לבנון השנייה. הכל יסכימו כי לו היה הצבא מוכן כדבעי הכל היה נראה אחרת. הווי אומר, לא היה זה האויב שניצח אותנו, אנחנו ניצחנו את "אותנו".

במהלך מלחמת העולם השנייה נערך עבור העיתון הבריטי הManchester Guardian סימפוזיון בשאלה האם דמוקרטיה יכולה לנצח מדינה בעלת משטר דיקטטורי בעודה מחזיקה בערכיה הדמוקרטיים. התשובה הניצחת הייתה שלילית. אכן, אזרחים נדרשים להתגייס לצבא, להלחם, לסכן את חייהם ואף למות למען המולדת. מכתבי החיילים נפתחים ונקראים, שיחות הטלפון שלהם נשמעות על ידי גורמים אחרים. הדמוקרטיה מתכבדת ונסוגה כנגד פיקוח נפש.

אז מה דעתכם להכריז כאן לתקופה של שלושה חודשים על מצב חירום חברתי? לא, אין צורך בגיוס למילואים, אין צורך במגבלות האמורות להפריע לאזרח לחיות את חייו, אבל יש צורך למסור מסר של אוירה אחרת, מסר של מצב חירום אזרחי, מסר של מצב חירום תרבותי.

אז מה היה קורה באם שלושה חודשים רשתות הטלוויזיה לא היו משדרות סרטים אלימים כלל? ניתן יהיה לחזות בקומדיות, בסרטים "קלסיים" ובכל דבר נעדר אלימות. קשה? אולי, בלתי אפשרי? ממש לא. ההשפעה? אדירה, שאין לך היום כלי מחזיק ברכה או קללה יתר על הטלוויזיה. שיתחיל כלי זה להרגיע את הציבור ולא לשמש רק כלי לספוק יצריו. שמאצל כלי התקשורת החשוב הלזה ילמד הישראלי כללי נימוס, אולי במסגרת של "דקה של נימוס" מדי שעתיים. זה יעבוד, כפי שעובדת השפעתם של סרטי המתח והאלימות. מה דעתכם שפרסומות ישדרו פחות מסר מיני שאין בו כי אם על מנת להשפיל את האישה ויותר הומור? שבבתי הספר תוקדש שעת מחנך אחת בשבוע להלכות דרך ארץ.

איני מאמין שאי אפשר לשדר ולו חדשה טובה אחת מדי יום. תכנית טלוויזיה יומית של "חמש דקות של טוב" יכולה לעזור.

כי אולי שכחנו. זה עם נהדר, עם יכולות אדירות שאנו מנסים – ומצליחים – להחביא היטב היטב, ולו מעצמנו.  כאשר יתנו לטוב לצאת הוא יפרח כשושנה. וכפי שהסרט האלים מגרה את היצר האלים, מהפכה כגון זו יש בה על מנת לשנות את האווירה, ולהעלות מן תהום הנשייה את היצרים החיוביים יותר, העדינים יותר.

תרבות הוויכוח במעוננו דורשת שיפור. דע עקא שהיושבים אצל בית הנבחרים מהווים חלון ראווה לחוסר תרבות משווע. הצהרה כי נאום זה או הערה אחרת הנה "עליית מדרגה" בוויכוח הפוליטי אינה מרשימה מפני שמטבע הלשון הלזה הפך זה מכבר לקלישאה שגרתית, והיא משפיעה כמו אותה מודעה על האונס האחרון או על התאונה הקטלנית של ליל אמש. לו היה אותו העולה מדרגה מפסיד את משכורתו לששה חודשים ומורחק מן המליאה לתקופה דומה ייתכן והיה חוזר לחשיבתו המכובדת יותר. חבר הפרלמנט הבריטי אינו חכם יותר מעמיתו הישראלי וחבר הסנט האמריקאי אינו יודע ספר יתר על זה הישראלי, ומדוע במעוננו מבקשים אנו שלא לקיים "דברי חכמים בנחת נשמעים"? נכון באיטליה ובטיוואן זכו קירות הפרלמנטים לחזות באלימות פיזית. לא אחד מחברי הפרלמנט בבית העליון ביפן או בקוראה ואפילו בדומה ברוסיה יצאו מאצל ישיבת הגוף המחוקק בשן ועין, אבל בשום מקום לא ראיתי שאנו חבים להגיע לאלו הרמות.

והייתי מציע כי בהלומה ובקול תרועה רמה ישונה חוק העונשין. נראה שעונשים המנויים בחוק כפי נוסחו דהיום אינן משפיעים. מעניין כמה מקרי אונס היו מבוצעים לו היה האנס יודע שלא ישב שנתיים עד שבע שנים אלא עשרים וחמש שנה? מה היה עושה לו ידע כי לעולם לא ישב על יד ההגה? כי לא יוכל לקבל דרכון למשך של עשר שנים לאחר צאתו את בית האסורים? איני יכול להבין מדוע הכל מתרגשים כאשר רוצח ראש ממשלה מבקש להביא ילד לעולם ונשבעים בשם ומלכות כי לעולם לא יצא משערי הכלא, אך דוממים בעטיה של מגפת האלימות המינית? חוק העונשים אמור להשתנות אצל אותן עברות שהנן נפוצות, לרבות עברות בדיני התעבורה. שנוי המלווה בקול ענות גבורה, שיהא בה על מנת ללמד שמערכת אכיפת החוק מתעשתת ופועלת באופן חדש, אינו מפתיע, ומאיים על אותם הפוגעים באחר.

אלו שני צעדים ראשונים ורבים אחרים יבואו בעקבותיהם. אבל שני אלה, יביאו לשנוי האווירה שהיא הנה תחילתו של תהליך. שנוי האווירה יביא אף לתמיכה ציבורית. אבל שנוי האווירה חייב לאחד את המערכת השלטונית, את מערכת התקשורת ואת המערכת החינוכית. "בליץ" תקשורתי מגמתי מחד, מלווה בתמיכה חינוכית מאידך.

אנו מכירים את כנס הרצליה העוסקת במדיניות חוץ, ועדות אחרות העוסקות בכלכלה. מדוע אין ועידה שנתית העוסקת ביחסי האנוש בישראל? זה פחות חשוב? ואני חושב שזה השורש.

יהיו כאלה שיטענו – כמובן – שחסימת הגישה לאלימות בטלוויזיה אינה דמוקרטית. ייתכן, אבל אנחנו במלחמה.  אנו במלחמה אמיתית על נפש האומה. ובככל מלחמה, גם כאן תתכבד הדמוקרטיה ותוותר קמעה. התשלום הנו מכביד, אבל החלופה כואבת יותר. הרבה יותר.

זלי יפה.

חטא המרגלים, חטא הסלע ומה שביניהם

חטא המרגלים, חטא הסלע ומה שביניהם

אף מאמר זה, כקודמיו, נכתב על פי בקשתו של מורי ורבי הרב ישראל דרוק שליט"א, בנו של מורינו ורבנו הרב שלמן דרוק זצ"ל, שהיה רבו של בית הכנסת הגדול בירושלים החל מהיווסדו של בית הכנסת עד שנתבקש כבוד הרב למרגלות כיסא הכבוד.

ואולם את זה המאמר אני מבקש להקדיש בהערכה ל"עזר כנגדו", הרבנית שרה דרוק שתחיה לאורך ימים ושנים ואשר תרומתה שלה לאווירה בבית הכנסת הגדול מהווה דף מפואר אצל דברי ימי ההיכל.

*

נוהג שבעולם הוא, כאשר אדם כותב את סיפור חייו (אוטוביוגרפיה] מקפיד הוא להצניע את שגיאותיו ולהשליכם לפתחם של אחרים. לעתים רחוקות נמצאנו למדים על מנהיג פוליטי אשר כותב את סיפור חייו ומודה על שגגה רצינית שיצאה ממעונו. ואולם לא הרי משה רבנו כמנהיג "אחד העם". לא הרי סיפור חייו של משה רבנו כסיפור חייו של מנהיג אחר. בספר דברים, מתמצת משה רבנו את ארבעת חומשי התורה שנכתבו לפני כן, הגם, שכפי לשונו של הרמב"ן "ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל"[1].

ואולם, בבואו לשחזר – אצל ספר דברים - את פרשת המרגלים יודע משה רבנו להצביע "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם"[2]. ואם יבקש המבקש לטעון כי בפסוק זה כבר חדל משה מלהתייחס לפרשת המרגלים וביקש לספר את משבר פרשת הסלע[3], אך הלא מיד בהמשכו של כתוב ממשיך משה ומדבר על פרשת המרגלים. אשר על כן, אליבא דמשה רבנו התאנף ה' במשה, והענישו "גם אתה לא תבוא שם", בשל פרשת המרגלים. שהלא התורה מעידה בפרשת חוקת כי בשל פרשת הסלע נענשו משה ואהרון וכיצד זה מצביע משה על פרשת המרגלים כמקור לעונשו? או כדברי האברבאנל : -

השאלה הד' במה שנאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה ואמר וה' התאנף בי על דבריכם כאלו היה עונש משה על עניין המרגלים ואינו כן כי הוא בחטאו מת[4] .

אלה אם כן, יש קשר בין פרשת המרגלים ובין פרשת הסלע. ולולי פרשת המרגלים היה נוהגם של משה ואהרון במשבר הסלע, שונה ואולי, לא היו חוטאים, ולא נענשים. מטרתו של מאמר זה הוא אכן להצביע על הקשר בין שני משברים אלה. יש בקשר הזה להצביע על מנהיגות נדירה של משה ושל אהרון.

לא הרי פרשת המרגלים כהרי פרשת הסלע. לא הרי תגובתם של משה ואהרון אצל פרשת המרגלים כהרי תגובתם אצל פרשת הסלע. אשר על כן לא הרי העונש שהוטל אצל פרשת המרגלים כהרי העונש שהוטל אצל פרשת הסלע.

צא ולמד, את הבולט שבהבדלים בין אלו שתי המרידות, הלא היא תגובתם של משה ואהרון עצמם למשבר המתרגש ובא. אצל פרשת "שלח לך" נאמר "ויפול משה ואהרון על פניהם  לפני כל קהל עדת בני ישראל"[5]. מאידך, בפרשת הסלע[6], מעידה התורה על יחס אחר. "ויבוא משה ואהרון,  מפני הקהל על פתח אוהל מועד ויפלו על פניהם"[7].

בעוד אשר אצל פרשת המרגלים, התייצבו משה ואהרון אל פני העם, "להתחנן לו" – כדברי הרמב"ן[8], דרשו מהעם 'שנוי חזית', הפגינו כי יש תקווה, כי אפשר וצריך לנהוג אחרת, הרי אצל פרשת הסלע, "התעלמו" לכאורה מאחריות, נסוגו מהעימות הממשמש ובא בינם ובין העם, נמנעו הפעם, ולו מלנסות לשכנע את העם 'חזור בך ממיריך', שהלא פנו מפניהקהל. וכפרשנותו של האיבן עזרא "כדמות בורחים"[9].

ובואו נשים אל לב. אצל פרשת המרגלים, עת נפלו משה ואהרון על פניהם לפני הקהל, הדיבור הוא "ויפל" לשון יחיד – הגם שמשה ואהרון רבים הם. ובני ישראל מוגדרים בתוארם המלא "כל קהל עדת בני ישראל". הם  - משה ואהרון - כאיש אחד בקשו להציל את האומה כאומה, ולא "עדרים עדרים"[10]. 

בפרשת הסלע, בבואם אל אוהל מועד הגם שבאו אל אוהל מועד כאיש אחד, שנאמר אף שם "ויבוא" – לשון יחיד – הראי שבהמשך נאמר "ויפלו" משה ואהרון – לשון רבים. והגדרת בני ישראל, קצרה וחלקית "מפני הקהל". ויפלו – לשון רבים – כי באו להתפלל, ותפילתם של רבים אדירה מתפילתו של היחיד. ואל שניהם שמע הקב"ה. שנאמר שם "וירא כבוד ה' אליהם" – לשון רבים. או בלשון המדרש "והציווי היה לשניהם"[11]. "מפני הקהל" ולא "קהל עדת בני ישראל" – כבחטא המרגלים - שכנראה לא כל העם שיתף עצמו בזה המרד.

מדוע שינו משה ואהרון מנוהגם? מה מצאו שלא לנסות ולהשיב את העם מדרכו הרעה אצל פרשת הסלע כפי שנהגו אצל פרשת המרגלים? על מה ולמה נפלו על פניהם לפני כל הקהל אצל חטא המרגלים, אך באו מפני הקהל אצל פרשת הסלע?

ואולי, אולי, אין חטאם של משה ואהרון בפרשת הסלע חטא פשוט כל כך? אולי יש בו ייחוד שעל פניו מהווה סתירה פנימית. היה זה חטא שכל כולו לשם שמים. ייחוד שאנו - כמעט ואמרתי – מתגאים בו. שהלא אם בחטא עסקינן, כיצד זה, עת נבוא ונבקש על הדבר החשוב ביותר לחיינו - "גשם" - במקום להצביע על זכויות, על "מעשים טובים", מאצל כל הזכויות של משה ואהרון ואשר בשלם אנו מבקשים להיוושע, ואשר בגינן מבקשים אנו רחמי שמיים, נמצאנו אומרים בתפילת הגשם מילים ואשר המזכירות את חטאם של משה ואהרון. שהלא כך תפילתנו.

זכור … סגוליך עת צמאו למים, על הסלע[12] הך ויצאו מים

ובלשונו של הגי"ח זוננפלד זצק"ל

וראי' הבאתי מהפייטן בתפלת הגשם שאמר "סגוליך עת צמאו למים, על הסלע הך ויצאו מים, בצדקו חון חשרת מים". הלא הכאת הסלע הי' חטא משה רע"ה ואיך מזכיר הפייטן זאת לזכותו וצדקתו - שבזכותו יתן לנו ה' גשם[13],

מורה הגמרא במסכת תענית כי אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו[14] – הווי אומר  לבקש -  אלא אם כן נענה.  מי שאינו בטוח כי ייענה שלא ייפול. שלא יבקש. כל זאת למה? כלשון רש"י "שאם לא ייענה, יחרפוהו"[15]. או בלשונו של המאירי ב"בבית הבחירה" על מסכת ראש השנה: - "שאם אינו נענה, מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה"[16].

אצל חטא המרגלים, באשר חלוקים היו המרגלים והעם נבוך היה, קיוו משה ואהרון כי ישכילו להשיב את העם מדרך המרד. שיקול שהוכח כמוטעה. אך הם עשו הכל, עד כי הכניעו ולו את סמכות שלטונם בפני העם "ויפלו על פניהם לפני העם". לאחר שכשלו מאצל המרד הראשון, חששו שמא יהיו מי שיהרהרו חלילה, אחר מידותיו של הקב"ה, ואף בקשו למנוע מהעם שיחטא במזיד לאחר התראה. ועל מנת למנוע כל אלה, פנו מאצל הקהל אל פני אוהל מועד.

ואם כן, מה היה חטאם של משה ואהרון? על אשר ביקשו למנוע חילול השם?

אלא, שלא היו צריכים להניח שלא ייענו על ידי העם. אמורים היו לחשוב שלאחר חטא המרגלים עשה העם תשובה ועם שיעמוד מול אתגר דומה, יזכור חטא העבר וינהג אחרת. מנהיג אמור לשאת באחריות ולהתעמת איתה, לא להיסוג מפניה. עם שפנו מאצל הקהל אל פני אוהל מועד, נתנו את גורל העם בידי מידת הדין ונעלו את שערי מידת הרחמים. אמורים היו ליתן לעם הזדמנות נוספת. להתחנן אל העם לטובת העם.

לכאורה דברים קשים. ללמד קטגוריה על עם ישראל? ואף על פי כן "זכור … סגוליך עת צמאו למים, על הסלע הך ויצאו מים". הכיצד?

כן. כי רק אישים במעמדם של משה ואהרון מסוגלים היו לחטוא חטא כל כך מיוחד. חטא שכל כולו אהבת השם ואהבת העם. שלו היו מתחננים לפני העם ולא נענים היו גורמים לחילול השם. לו היו מבקשים והעם ממשיך במריו, היו גורמים לו שיחטא ב"מזיד" על פני "שוגג".

היו מוכנים משה ואהרון לגרום לעצמם חטא ובלבד שלא יימצא שם שמים מחולל. היו מוכנים משה ואהרון לספוג הקשה בעונשים ובלבד שלא יימצאו ישראל מזידים.

היש לך הפגנה גדולה הימנה של מנהיגות? של הקרבת האינטרס האישי על מזבח טובת הכלל? על אהבת השם? זה הנו חטא שרק משה ואהרון מסוגלים לכשכמותו. 

אז חטא כזה אנו מזכירים בבקשנו את החשוב מכל. "זכור סגולותיך".

ואולם, משה ואהרון לא יכולים היו לדעת כיצד לנהוג אצל פרשת הסלע, לולי התנסו בפרשת המרגלים והבינו כיצד לא לנהוג. אשר על כן כאשר קובע משה "גם בי התאנף ה' בגללכם" ייצג הוא אל נכונה את אשר ארע. שלולי ניסיון חטא המרגלים היו משה ואהרון נוהגים אחרת אצל פרשת הסלע. או אז, ישראל אולי היו – חלילה – חוטאים – אך כניסת משה ואהרון לארץ אולי לא הייתה נמנעת.

ואכן, משה רבנו בשובו לסיפור חטא המרגלים בפרשת ואתחנן, משתמש בביטוי אחר. אין הוא חוזר על קביעתו "גם בי התאנף ה' בגללכם", אלא "ויתעבר ה' בי למענכם"[17]. מפני שה"בגללכם" בפשרת דברים וה"למענכם" בפשרת ואתחנן – חד הוא.

---

[1]   הקדמת הרמב"ן בספר דברים, פסקה שנייה

[2]  דברים פרק א' פסוק ל"ז

[3]  כך למשל הרלב"ג לספר יהושע פרק ד' פסוק כ, ד"ה השלישי הוא.

 [4]  אברבנל, במדבר, חוקת,כ ד"ה השאלה. וראה גם , המלבי"ם, דברים  פרק א, פסוק כב, וכן, מעשי ה, מעשי תורה [פרשת דברים, ואתחנן, עקב, שופטים, ד"ה ובמה שנאמר ורבים אחרים.

[5]   במדבר פרשת שלח לך פרק י"ד פסוק ה'

[6]   פרשת חוקת פרק כ'.

[7]   שם פסוק ו.

[8]   פרשת שלח לך, פרק יד, פסוק כו', ד"ה ןבעבור.

[9]   איבן עזרא, פרשת חוקת, םרק כ' פסוק ו' ד"ה ויבוא.

[10]  לשונו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצק"ל, באגרות ראי"ה, מוסד הרב קוק, ירושלים, חלק ב' עמוד סג. ראה גם איכה רבה [וילנה] פתיחתה כה.

[11]  אוצר המדרשים [אייזנשטיין] משה, עמוד 375,ד"ה הן קרבו.

[12]   התורה מבחינה בין "הצור" ואשר משדה ציוה להכותו -  שמות, פרק יז' פסוק ו – ובין "הסלע" המנויה בפרשת חוקת.

[13] שו"ת תורת חיים (גרי"ח זוננפלד) סימן קח, ראה גם שו"ת משנה הלכות, חלק א' סימן רכד, ד"ה למה מזכירין.   במאמר זה, כל ההדגשים שלנו אלא אם יצוין אחרת.

[14] מגילה דף כב עמוד ב. ראה גם ילקוט שמעוני לספר יהושע, רמז יז.

[15] רש"י תענית, דף יד עמוד ב, ד"ה רשאי ליפול.

[16] דף טז, עמוד ב ד"ה מי שמתחסד.

[17] פרשת ואתחנן, פרק ג' פסוק כו. אך ראה פירושו של בעל הכלי יקר, שם פסוק כה, ד"ה אעברה.