כיצד
נמדדת חברה?
כיצד נמדדת חברה "טובה"? כיצד נמצא
למדים "חברה הוגנת, מה היא"? חברה בעייתית הנה חברה בה הפער בין אלה שיש
להם ובין אלה שאין להם עמוק ורחב מדי. הנה כי כן, הפער הלזה בישראל הנו בין
העמוקים – אם לא העמוק ביותר – בעולם המערבי. לא, אין הפער הלזה מהווה – לעת
הזאת – איום ממשי על יציבותה של המדינה, אבל המצב הקיים יש בו על מנת לגרום לנזקים
ארוכי טווח.
ישנן קבוצות אוכלוסין חלשות ואשר כוחם להם לשמש
ולו במקצת – קבוצות לחץ. עת אשר התגבשו הקשישים לכוח פוליטי, "נזכר"
המחוקק בחשיבות של חקיקה הנדרשת לטובתם. לא, לא היה מדובר
בחקיקה "הבאה מן הלב" אלא במה שמכונה בעגה המקצועית, "חקיקה
פופוליסטית". שהלא נדרש המרכיב את הממשלה לתמיכתם של חברי הכנסת שייצגו את
כפופי הגו.
אבל יש קבוצות אוכלוסין שאינם יכולים לעזור
לעצמם. יחס החברה אליהם היא השתקפות האמת האמתית של החברה. הנה הראי
לחברה פנימה. אמש שודרה בחדשות ערוץ 2 כתבה על הנעשה בבית החולים לחולי
נפש אברבנאל. בתי החולים לחולי נפש אלה אינם יכולים לגייס תרומות כבתי
החולים המטפלים בבעיות פיזיות. לבתי החולים, כהדסה, שערי צדק, תל
השומר, איכילוב, אסף הרופא ועוד, יש מערכת משומנת של גיוס כספים העושה עבודת
קדש. הכול מסכימים לתרום למוסדות אלה, והחולה מרוויח. זה אף
מצבם של האוניברסיטאות, בתי הכנסת, הישיבות, המוזיאונים, התזמורות השונות ועוד.
בתי החולים המתמקדים בחולי הנפש נתקלים בקיר אטום. איש אינו רוצה להיות מיוחס
אליהם. למד מכאן כי נציגת החברה - רשויות המדינה הן מקור
חיותם הבלבדי. הצפונים אצל ד' אמות בתי החולים הללו אינם יכולים לדאוג
לעצמם, אין הם יכולים להוות קבוצות לחץ. ומי שההין עיניו אמש וצפה
בתכנית על בית החולים אברבנאל נמצא למד כי עלובי החיים הללו חיים כתת אדם, בהשפלה
מצמררת שיער, המזכירה בתי כלא אצל האפלים במשטרים. אותם החוסים שם לא
פשעו, הם אינם משלמים חוב לחברה, אבל הם מהווים את מבחנה של
החברה. והחברה כשלה כאן כישלון חרוץ, כואב ומשפיל. וככל שבתי החולים
הללו הנם עזובים יותר, מעיד הדבר על החברה כאן כעלובה יותר, רקובה
יותר.
 |
| חדר בבית החולים אברבנאל |
מדינת ישראל בונה תשתית מדהימה. כבישים
לתפארת, בנייני פאר מארחים את משרדי הממשלה ורשויות שלטון אחרות, איש
אינו מהין ולו לחשוב על הבזבוז הענק תולדת יכולתו האדירה של הוועד בחברת החשמל. רק
עלובי הנפש לא יכולים לחשוב על חיוך אחד של אושר, על אנחת רווחה אחת. הם
ימשיכו לחיות אצל ריחות טחב והפרשות, הם יתקלחו 30 איש אצל שלוש מקלחות שאין שם
מקום כי אם בעמידה כמעט ללא תזוזה, הם יבהו באוויר אצל קירות מקולפים, הם לא
יכולים לבקש, ודאי שלא לדרוש. אנחנו אמורים לעשות זאת עבורם. אבל אנחנו
לא. כי אנחנו נכשלים כחברה אמתית. הממלכתיות החברתית שלנו אינה מוכיחה את עצמה.
המדינה והממשל אמורים להעביר מסר חינוכי. חלק
אדיר מזה המסר הנו כיצד להתייחס לחלש. היה זה ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון
בספרו The Intellectuals שהצביע
על מבחרם של אנשי חשיבה שהרביצו תורתם ברבים [פרסי שלי, ז'אן ז'ק רוסו, לייב
טולסטוי קארל מרכס ועוד], וההיסטוריון המלומד השווה בין שאמרו ובין שנהגו, על מנת
להוכיח את האמרה האנגלית המפורסמת Do as I say, do not do as I
do. מדינתו של העם היהודי אמורה למסור מסר
אחר. החלשים באמת, אותם שאין להם כל תשועה מכל מקום אחר. אותם
שאפילו אינם יכולים לבטא את כאבם, אמורים לעמוד בראש סדר
העדיפויות. שהלא אחד ההבדלים בין האדם לבין הבהמה הנה
עשיית החסד. והחסד הלזה הנו חסד של אמת.
אנחנו חברה עם מוסדות צדקה וחסד יותר מאשר כל עם
ולשון. מחוץ לגבולי השלטון, אנחנו דואגים לרעב ולחולה, אפילו לאסיר. אבל השלטון
כנציג החברה האמור לייצג את ערכיה. ובאו חולי הנפש ויעידו כי עם
הספר מתייחס לאלה כבמדינת עולם שלישי.
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה