פוליטיקה אידאולוגית

פוליטיקה אידאולוגית

אצל העולם הדמוקרטי – כמעט ואמרנו –  פסה לה הפוליטיקה האידאולוגית מן העולם. באם לפני עשרות בשנים ניתן היה לאבחן אבחנה ברורה בין הציבור שהצביע עבור המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית [הצווארון הכחול, מיעוטים] ובין אלה שהצביעו עבור המפלגה הרפובליקנית [הצווארון הלבן ודומיו], הרי שאבחנה זו דעכה מאוד.  גורל דומה הנו נחלת האבחנה האידאולוגית בין מפלגת הלייבור באנגליה [שבעבר ייצגה סוציאליזם] ובין המפלגה השמרנית שייצגה את הקפיטליזם האנגלי במיטבו. אף האבחנה שהייתה נחלת הפוליטיקה הצרפתית בין הסוציאליזם למפלגה הגוליסטית עברה בעצם מן העולם. שלא לדבר בביתנו שלנו על האבחנה שהייתה פעם בין יסודות מפלגת העבודה ובין הליכוד או חירות והליברלים.

מדינות שבהן האידאולוגיה עדיין שולטת בכיפה הנן בדרך כלל נעדרות מימד דמוקרטי מערבי. סין, בורמה, ונצואלה, איראן ובתוך תוכו, מנהיגה של רוסיה, ולדימיר פוטין .

פוטין נולד כקומוניסט. הוא היה איש הKGB ועמד בראש זרוע הארגון המפוקפק הלזה אצל השלוחה החשובה ביותר של האימפריה הקומוניסטית – מזרח גרמניה. הוא אינו דמוקרט, ואינו סובל ביקורת. הוא בהחלט מזכיר את ימיה של המלחמה הקרה. הן בתנועות צבא רוסיה, הן בעימותים שהזכירו לפעמים ולו בקמעה את הוויכוחים בין מזכיר המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חורצ'וב וסגן נשיא ארצות הברית ריצ'ארד ניקסון [כסגנו של אייזנאוהר], והפגנת ההשפלה עת המתינו שרי החוץ וההגנה של ארצות הברית בשבוע שעבר מחצית השעה להופעתו של כבוד הנשיא רק על מנת לזכות במקלחת קרה, ועל כל אלה נוספה הודעתו – היום - של הנשיא פוטין כי רוסיה החלה לפתח נשק גרעיני חדש כחלק מחיזוק מערך ההגנה. כל אלה אינם כי אם קריאת תיגר וניסיון להחזיר את מעמדה של רוסיה לזה של קודמתה – ברית המועצות.

ולדימיר פוטין

אבל בקורו של הנשיא פוטין בטהרן דווקא בימים אלה [אף מנהיג סובייטי לא ביקר באיראן מאז ועידת טהרן בשנת 1943 עת ביקר סטלין בבירה האיראנית עם רוזוולט וצ'רצ'ל], ואמרות התמיכה של אותו מנהיג רוסי במנהיג המסוכן ביותר בעולם אמורה להדאיג. האם נוהג הוא כצ'מברלין או חלילה כסטאלין ששיטה במערב בעודו מנהל משא ומתן כפול עם מנהיגי בריטניה וצרפת מחד, ובמקביל עם הפיהרר, מאידך. ובנוסף, ניבטת התמיכה בו בנשיא פוטין מטעם שכניו היושבים אצל מקורות האנרגיה החשובות לעולם. הנה כי כן, כל מנהיגי המדינות השוכנות לחופי הים הכספי השתתפו בוועידה בה כיכב הנשיא האיראני יחד עם אורחו פוטין.

ההיסטוריה חוזרת. מחמוד אחמדיניג'אן הנו דתי פנאטי מנהיגה של אומה הנשלטת על ידי כנופיה דתית קיצונית. פוטין בהיותו קומוניסט [אומנם עשיר ואפילו עשיר מאוד, אבל קומוניסט, שנהנה ממנעמי השלטון והחנויות המיוחסות לחברי המפלגה הבכירים בזמנו של ברז'נייב] הנו אתאיסט. לא, הוא לא חזר בתשובה לאחר פירוק הKGB והחלפתו ב-FSB על ידי בוריס ילצ'ין. אז מה יכול להיות הקשר בין שני אלה, אחמדיניג'אן ופוטין? אותה שאלה אמורים היו לשאול אותם שבחנו את הקשר בין סטלין והיטלר ערב החתימה על הסכם מולוטוב ריבנטרופ.  יש לשים אל לב שאותו מנהיג דתי פנטי שרואה במערב את סמל הפשע והכפירה, מצא לנכון להתקרב אל הגדולים באתאיסטיים. פוטין הרוסי והוגו צ'אבס מונצואלה. הקיצונים מימין ומשמאל מצאו מחנה משותף – המערב.

והמערב נמצא היום בצומת דרכים כלכלית ומדינית. קיימת ממש בריחה מהשקעות באגרות חוב אמריקאיות בהיקפים חסרי תקדים. הדולר "הושפל" אפילו כנגד הדולר הקנדי ועל ארצות הברית מאיים משבר כלכלי של ממש. הInternational Monitory Fund  צופה ירידה בכלכלה העולמית. מחירו חסר התקדים בגובהו של הנפט מזיק לארצות הברית יתר מאשר לאירופה בשל העובדה שמחיר הנפט נקוב בדולרים ותשלום באיורו מצמצם את העליה במחירו. ומפיקות הנפט – לרבות ונצואלה – מבססות את מעמדם הכלכלי. הווי אומר הקיצונים מבינים שמנהיגת העולם המערבי ספוגת המכות בעיראק ואפגניסטן עם נשיא הסובל משפל בפופולריות לא תוכל לעמוד בשער. 

קביעתו של עורך הDaily Star  הביירותי כי "רוב האנשים במזרח התיכון כבר אינם חוששים מעצמתה של ארצות הברית" נכונה לא רק בהתייחס לתושבי המזרח התיכון. והחלטת הפרלמנט באנקרה ברוב של 507 כנגד 19 התומכת בפלישה צבאית לחבל הכורדי בעיראק בניגוד מפורש לדרישתה של ארצות הברית הנה נדבך אחד נוסף המאמת את זו הקביעה. וכאילו – סתם, על מנת להרגיז – זכתה איראן במכרז לבניית תשתית בעיראק. דם אמריקאי נשפך שם והכסף הולך לאיראן.  

וישראל עוברת תקופה לא קלה גם עם יחסיה עם ארצות הברית ובייחוד עם דעת הקהל שם. הספר המדובר ביותר בארצות הברית היום הנו על הלובי היהודי והשפעתו השלילית על מדיניות ארצות הברית שחברו הפרופסורים ג'ון מרשמיימר וסטפן וואלט מאוניברסיטת הארוורד. ספרו של הנשיא ג'ימי קרטר על מדינת ישראל - עם כל הבלותו – אינו תורם למעמדה של המדינה. הנשיא האמריקני שחייב להגיש לדעת הקהל הצלחה מדינית כל שהיא שלח את מזכירת המדינה וזו הפעילה מכבש לחצים לא קטן על צמרת הממשל בישראל. למזלה של המערכת הפוליטית בישראל אין הממשל יכול להפעיל את אותו מכבש אותו ניסה להפעיל בזמנו הנרי קיסינג'ר על יצחק רבין המנוח או ג'יימס בייקר על יצחק שמיר.

בהתבסס על אלה יש לבחון את בקורו דווקא במועד זה של ראש הממשלה אהוד אולמרט במוסקבה. בקורו של ראש ממשלה ישראלי אצל נשיא רוסיה מייד לאחר בקורו של זה בטהרן, ובעוד זה הנשיא מגביר את המתח המדיני והצבאי הנו ביקור מעניין שיש לקוראו בזהירות. ייתכן ומעז יצא מתוק.

זלי יפה.