מנהג פיקאסו

מנהג פיקאסו

שוב חוזרת ומצדיקה עצמה האמרה ואשר רבים המבקשים לייחסה לעצמם. "מי שאינו זוכר את העבר, אמון לחזור עליו". וישראל נוהגת בשכחת העבר בדבקות מדהימה, המעידה על רשלנות ואולי אף על רשלנות רבתי. 

ההיסטוריה של המאה העשרים מעידה על מקרים רבים של משאים ומתנים בניסיון לחלץ שבויים. יש כאלה שצלחו ויש שכשלו. אחד הכישלונות המפורסמים ביותר היה של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. בערב ראש השנה האזרחית של שנת 1977 ביקר הנשיא באיראן. בהופיעו אצל ארמונו המפואר של השאה פהלווי הכריז קרטר "מנהיגותו של השאה הנה אי של יציבות באחד האזורים היותר בעייתיים בעולם". עוד בהיותו בארמון שמע הנשיא היטב את שאגות ההמונים נגד השאה. המהומות ושפיכות הדמים הגיעו לשיאם ביום 1 פברואר, 1979, יום בו הגיח ממטוס הג'מבו של חברת איירפרנס שנחת בנמל התעופה של טהרן, האייטולה חומייני. יחסיי טהרן וושינגטון הידרדרו בקצב מדהים. וביום 4 נובמבר, 1979 השתלטו סטודנטים על שגרירות ארצות הברית והחזיקו בששים וששה בני ערובה.

הממשל האמריקאי היה חלוק בדעתו. היועץ לביטחון לאומי ז'בגנייב בזיזינסקי תמך בפעילות צבאית לשחרור החטופים. מזכיר המדינה סיירוס ואנס דגל בדיפלומטיה שקטה. הן קנט פולאק בספרו על ה"פאזל האירני" והן ג'ורג' הניג בספרו החדש המקיף על ההיסטוריה של מדיניות החוץ של ארצות הברית – כמו היסטוריונים רבים אחרים  - הנם בדעה שמקור הכישלון במשא ומתן המדיני לשחרור החטופים היה הבליץ התקשורתי מבית. הלחץ של דעת הקהל בארצות הברית על הנשיא. חומייני [שתחילה התנגד לחטיפה אך חזר בו] והסטודנטים קיוו שהלחץ הלזה של דעת הקהל בארצות הברית יהווה משקל אדיר שיחייב את הנשיא להמשיך ולהתקפל לדרישתם [השבת השאה למשפט בטהרן, התנצלות על פעילות ארצות הברית באיראן בעבר, והפרשת נכסים מוקפאים בארצות הברית]. [הנשיא לא עשה זאת, ולאחר כישלון המדיניות בחר לבסוף בחלופה צבאית - החלטה שהביאה להתפטרות מזכיר המדינה – אבל מבצע שנכשל כישלון חרוץ].

אנחנו בישראל עשינו אותה שגיאה. נסביר. הלחץ התקשורתי על ראש הממשלה ושריה בעניינו של שליט היה אדיר. [רון ארד לא זכה ללחץ תקשורתי שכזה, כמו גם  נעדרים  אחרים] אשר על החמס קיוו שזה הלחץ הוא שיביא לכיבוד כל דרישותיהם. אבל זה מחירו של חופש הדיבור במדינה דמוקרטית. מה שאינו נסלח הנו ההון הפוליטי אותו בקשו פוליטיקאים בלתי אחראים לעשות על גבו של החייל השבוי. הנה, רבים משרי הממשלה באו לאוהל בו ישבו בני משפחת שליט בסמוך למעונו של ראש הממשלה. מעשה מבורך. והנה, יושב שר התשתיות ומסביר לאביו של של  לעד כי בעצם הממשלה כלל לא ראתה את רשימת המחבלים אותם דורש החמס בתמורה לשחרור בנו, הוא ידרוש את הרשימה ויצביע לקבלה. לו אמר כבוד השר את הדברים בארבע עיניים למר שליט, לו יהי. אבל פואד בן אליעזר, עינו האחת הביטה על הצלם שצילם את ישיבתו שם באוהל ומקליט כל מילה. ידע אז כל חמ"סניק כי פואד בעד קבלת דרישות החמס. ומדוע שיתקפלו? זו שערורייה בלתי מתקבלת על הדעת. מחדל אדיר שבהחלט תרם לכישלונו של המשא ומתן. בשיברון לב יש לומר כי צדק ראש הממשלה כשלא ויתר. 

וכמובן, עם שנכשל המשא ומתן ובקשה ממשלת ישראל להחמיר בתנאי כליאתם של מחבלים בישראל, נזדעזעו יפי הנפש לרבות "האגודה לזכויות האזרח" והתריעו כי אין זה מכבודה של מדינה שלא לשמור על כבוד האדם. ולא היא.

חוק נשמר רק אם יש בו הדדיות. ראובן שנתקף על ידי שמעון לא ישיב באלימות אלה יפנה לשוטר. בדיוק על פי החשיבה של תומס הובס בספרו 'לויתן'. ואולם בחברה בה אין משמעת, אין חוקים ואין מי המטיל מרות, לא תהיה לראובן ברירה אלא להשיב לשמעון מנה אחת אפיים או להימלט. "כל דאלים גבר". החמס אינו מקיים את אמנות ג'נבה. לא שמענו מגלעד זה שנים. אין משטרה שתאכוף על החמס לשמור על החוק הבינלאומי. לתומי חשבתי כי אשר על החמאס אינם יודעים היכן הוא מוחזק [כך לפחות טענה הצמרת המדינית שלהם]. אם כך, עם מי בדיוק אנחנו מנהלים משא ומתן? ואם אנחנו נשחרר 1,000 מחבלים עבור גלעד שליט, אנו נשחררם לחמס, והללו – לפתע פתאום יזכרו מהיכן לשלוף את החייל החטוף? כרגע אין הם שולטים בו ומחר כן? כרגע אין הם יודעים היכן הוא נמצא אבל מחר יידעו למי לפנות על מנת לקבלו לידיהם?

מעניין מה היה קורה וכמה מהר היינו שומעים על גלעד באם היינו חוטפים את משפחתו של דאהנייה. לא, זה לא יפה, מדינה ריבונית מתורבתת לא נוהגת כך. אתה יכול להיות מתרבת כאשר הצד השני מתורבת. אתה יכול לשמור על כללי החוק הבינלאומי רק אם הצד השני עושה זאת.  

הצבעתי במעונכם על  סיפור שהתפרסם  – ואולי יד דמיונו של מאן דהוא - על אותם דיפלומטים סובייטיים שנחטפו בקאבול במהלך הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. יומיים אחר כך נחטפו שני ילדיו של בכיר בטליבאן. אוזניהם נכרתו ואלה האוזניים נשלחו לביתו של אותו מנהיג. 24 שעות אחר כך היו הדיפלומטים בחצר השגרירות הסובייטית. אם הסיפור נכון או אינו נכון, אין לדעת. אבל שהסובייטים לא היו בוחלים בשיטה זו להבטחת שלומה של מלכות, אין לי ספק. אז  איני מציע לנהוג מנהג פיקאסו, אבל הגיע הזמן שכל מנהיג פלסטיני יפחד על עצמו ועל משפחתו. ושידע כל מנהיג פלסטיני שהוא ומשפחתו ערבים לכל חטיפה של ישראלי או יהודי. אנחנו לא נצטרך להלחם בעזה. הם כבר יעשו את זה לבד. באשר חטיפתו של חייל הוא קאזוס בלי, זו הכרזת מלחמה.  

איסמאעיל הנייה צריך לרעוד מפחד ואז להביא את שליט. כפי שהוא הצליח להרוס את התשתית של הפת"ח בעזה, הוא יכול להביא את גלעד, הוא רק נזקק לתמריץ. ותמריץ זה מה טיבו? לדעת שאם זה לא יקרה, הוא יאבד הכל. אם שליט יוחזר כנגד משפחתו של הנייה, יהיו הרבה פחות שליטים בעתיד. אם שליט יירכש בתמורה למאות מחבלים, מספר השליטים יהיה רב מאוד.

אסמאעיל הנייה

זה לא יפה? זה בניגוד לחוק הבינלאומי? גם לנתק כל מגע בין הצלב האדום ובין שליט זה בניגוד לחוק. ואם הבחירה היא שליט בבית או החוק הבינלאומי, אז אני רוצה את שליט בבית.  

זלי יפה.