הדבש יעיל מהטנק
דמוקרטיה הנה משחק עדין. הדמוקרטיה הנו כלי מחזיק ברכה אם האוחזים בו עושים מלאכתם לא רק באמונה אלא גם בתבונה.
"דמוקרטיה אתונאית" סופה הרס וחורבן. גבולי הדמוקרטיה אמורים להגן על יתרונות הדמוקרטיה מפני אימת
הדמוקרטיה. שלא יימצא מאן דהוא העושה את ה"כלי יקר" הלזה קרדום
לחפור בו. תעיד ההיסטוריה שהמשטר האפל ביותר עלה לגדולה בעשותו שימוש קלוקל
בהליכים דמוקרטיים. אבל גם עת יבקשו
האוחזים ברשות זו או אחרת של השלטון לשמור על הדמוקרטיה ככלי קדש, עלולים הם
בלהיטותם לפגום במקום לשמר.
ראשית חכמה נכיר את העובדות. בניגוד לאשר הוצג בפני בית המשפט הגבוה לצדק,
גזענות אינה השאלה בעמנואל. נסביר את
הדברים. כותב שורות אלו נולד לאב אנגלי
ממוצא ליטאי ולאם שנולדה בוורשה. רעייתו
נולדה לאם אמריקאית ממוצא פולני [ממש מהעיר חלם] ולאב שנולד בברלין. בנם של שני
אלה הנו אשכנזי לכל דבר. לטוב או לרע. לו
היה כותב שורות אלו חי בעמנואל ובמקום בן היה מגדל בת, לא הייתה זו הבת ברת כניסה
לבית הספר החרדי בעיר. מדוע? כי לזלי יפה
יש טלוויזיה בבית, זלי הולך עם כיפה סרוגה, הוא "מזרוחניק". והגם שכותב שורות אלו מאוד רוצה להיות יהודי
ירא שמיים, השקפת עולמו שונה משל אלו היושבים שם בעמנואל ואשר על כן בתו האשכנזייה –
לו הייתה לו – לא הייתה לומדת בבית הספר. איני מבין על איזו גזענות אנו מדברים אם 27% מהבנות בבית הספר הנן ספרדיות. השאלה אינה המוצא – גם אם ייכתב
אלף פעמים אחרת – אלא השקפת עולם.
מדינת ישראל הנה מדינה פלורליסטית. אני את בני שלחתי לבית ספר מעולה ואשר בו
יימצאו כל הדעות. אבל במדינה פלורליסטית
יש לסבול את האחר שאינו רוצה שבנו יקבל חינוך "פתוח" והוא מקפיד על
מערכת חינוך אידאולוגית. וכפי שחברה
בריאה זקוקה לפלורליזם היא זקוקה גם לבתי ספר אידאולוגיים. משרד החינוך לא הבין את אלו הדברים וחבל. שאם באמת ב"גזענות" עסקינן, מה עשו
בבית הספר 27% ילדות ספרדיות?
בית המשפט העליון הנו מוסד
מיוחד. הוא בעל כוחות אדירים. ביכולתו לבטל חוק של הכנסת – הווי אומר
"להטיל וטו" על רצון הבוחר [בניגוד,
אגב, לפרלמנט הבריטי, שם קיים טקס "טריקת הדלת". לאחר שאושר חוק בבית
הלורדים נטרקת הדלת, כאילו אמר המחוקק, "תם ונשלם" ואיש אינו יכול להרהר
אחר מעשה החקיקה, גם לא בית המשפט]. בית
המשפט הנו מוסד חשוב ואל לו להיות תלוי ברצונו של איש, אבל עליו לזכור שהוא אינו
מוסד נבחר, הוא אינו מייצג את רצון העם אבל עליו להביא לידי ביטוי רצון זה.
ב"קריטו" מתאר
פלאטו את הערב האחרון בחייו של מורו ורבו סוקרטס. לאחר שנדון הפילוסוף היוני
סוקרטס למוות, בקשו חבריו להבריחו מהכלא טרם שתבוא האנייה לנמל [הגעתה לנמל היווה
את הסימן כי ההוצאה להורג אמורה להתבצע]. הם יכלו, אבל סוקרטס סירב. הוא טען
כי הגם שבית המשפט טעה והוא אינו צריך להיות מוצא להורג, המדינה תמיד צודקת והוא
ימות לטובת העיקרון הלזה. אנו חושבים שזו
הייתה מחשבה קיצונית. הן סוקרטס והן שופטיו נהגו בדמוקרטיה בדרך שגויה. שניהם נהגו
בחוק כמבחר של אותיות ללא נשמה.
במדינה דמוקרטית מגוונת כמו
במדינת ישראל חייב בית המשפט לא רק לאכוף את החוק – אלא להבטיח שפרשנותו שלו את
החוק לא תגרום לשסע. להבין שיש נשמה מעבר לאותיות. שאם נמצא בית המשפט גורם לשסע, הוא נכשל. ראש
ההרכב לעניין עמנואל הנו שופט מבריק, משפטן בחסד, אבל אדם. וכאדם, בכל הכבוד הוא
טעה. הוא טעה כשהעמיד בפני קבוצה רחבה אולטימטום. השופט או הרב. זו טעות בגישה. מה חושב כבוד השופט. לו היה שואל את הארכיבישוף מקונטרברי שאלה
דומה, לבחור בין החלטת בית המשפט לבין הלכות דתו, היה מסיר מעל עצמו את דרישתו
הדתית? ודאי שלא. החכמה באנגליה הנה שלא להביא את ההולך לכנסיה
לעימות בין הדת והמדינה. צא ולמד, האם
האפיפיור היה מקבל פסיקת בית משפט הנוגדת את אמונתו הקתולית? שלא לדבר על מוסלמי [בין אם הוא שיעי או
סוני]. הכל ידעו שלציבור החרדי יש בעיה. גם לציבור הדתי לאומי הייתה בעיה. חיילים סרבו לפקודה לפנות התנחלויות בשל הלכה
דתית. וגם לשאינם מאמינים הייתה בעיה. מכתב השמיניסטים, מכתב הטייסים, ועוד. וכל
אלה זכו לתמיכת חברי כנסת אלה או אחרים.
 |
| בתי הפרלמנט בלונדון |
השופט אדמונד לוי, איש חכם ומשכיל
אמור היה לנווט את הדיון כך שלא יידרש אזרח בישראל להתמודד עם הבחירה בין הרב
והשופט. מאידך, מנהיגי הציבור החרדי
אמורים לרעות את צאנם כך שהצאן לא יידרש לבחירה זו. בנקודה זו יש מחנה משותף בין הרב והשופט. והפעם שניהם שגו.
אבל רבים נוגחים בחרדים כמוצאי שלל רב. טול לדוגמה את העניין הבא. מפכ"ל המשטרה
ציין בסיפוק כי ההסכמים בין מארגני ההפגנות ובין המשטרה מולאו. עיתוני הערב העידו על כך גם כן. רק עיתון הארץ – העיתון לאנשים חושבים,
כזכור, ששמירת החוק הנה נר לרגליו ולכן שומר את כתבו בלונדון על מנת שלא יאלץ
ליתן את הדין בישראל על עברות חמורות המתייחסות לביטחון המדינה – ידע לספר על
מהומות. העיתון שידע לשפוך קיטונות של
רותחים על מרד החרדים נגד המשמעת לחוק שכח ליטול קורה מבין עיניו ולקיים
"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".
לבסוף אני מבקש להזכיר את
העניין הבא. בשנות השמונים המאוחרות נדונה
בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת הצעת חוק החברות החדש – שהפך מעשה חקיקה בשנת 1999. אצל ישיבות הוועדה השתתף בקביעות
המומחה בארץ לדיני חברות, הפרופסור אהרון ברק. דע עקא שלעת ההיא שימש
פרופסור ברק נשיא בית המשפט העליון, והשתתפותו בישיבות הוועדה נראו לעניות דעתי
סתירה לעקרון הפרדת הרשויות. אבל אם התקדים קיים,
הייתי משיבו. הייתי מציע כי ייערך –
בצנעה – כנס מצומצם ובו ישתתפו נציגי בית המשפט העליון, נציגי הפרקליטות, נציגי
העדה החרדית, ונציגים של גופים אחרים על מנת לנסח נוסחה שתמנע את העימות
הלזה. שלא ייווצר מצב בו המדינה והאמונה
זרות הן. הדבר אפשרי לחלוטין, ואני - כסגן נשיא בית הכנסת הגדול – מוכן בשם בית
הכנסת לארח את הועידה המצומצמת הזו בצנעה ובשקט. תתפלאו, הדבש יעיל מהטנק.
זלי יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה