יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

עזה - אוגוסט 2011

עזה

דמוקרטיה הנה שיטת המשטר הטובה ביותר המוכרת לנו. אין היא נקייה מתקלות, ואין היא נקייה מחריגות. לא פעם, בשל אירועים אלה ואחרים, נמצאת הדמוקרטיה מגבילה את החופש אותו היא אמורה לייצג. משבר כלכלי עלול לאכוף פקוח על מחירים, מדינות דמוקרטיות רבות – ובעצם כולם – מגבילות את חופש היבוא. משבר צבאי כי יקיש לפתחה של מדינה, יחייב אותה לצמצם זכויות אזרח. השרות הצבאי אינו דמוקרטי, ותקנות לשעת חירום הנן אף הן חריגה מהחשיבה הדמוקרטית. דמוקרטיה "משכילה" הנה זו היודעת לשמור על יציבות הדמוקרטיה מפני אימת הדמוקרטיה. לדעת לתחם את הגבולין, שדמוקרטיה לא תהפוך אנרכיה, שאיש צר ואויב לא ינצל את חולשתה של השיטה.

אחד האלמנטים הרגישים ביותר בכל שיטת משטר הנה ההתייחסות לדעת הקהל. גם אצל הרייך השלישי הייתה אצל משרד ההסברה, תחת שרביטו של יוסף גבלס, מחלקה שדיווחה לראשי השלטון מה באמת חושב האזרח בברלין, בשטוטגרט או במינכן. ברית המועצות הייתה ידועה בחולשתה לדעת הקהל במערב. ראשי מדינה דמוקרטית רגישים לדעת הקהל יותר מכל, באשר דעת קהל שלילית יש בה על מנת לאיים על המשך דרכו הפוליטית של המנהיג, יתר מאשר בכל שיטת משטר אחר.

אשר על כן מדינות דמוקרטיות אינן יכולות לאחוז באמצעים "לא פופולריים" לאורך זמן. אחד הכישלונות המרים של מלחמת וייטנאם שאף תרם תרומה מכרעת להשפלתה של ארצות הברית, היו ההפגנות מבית. החלטתו של הנשיא ניקסון באפריל 1970 על פלישה לקמבודיה הייתה – אף אליבא דהנשיא עצמו – כמעט התאבדות פוליטית, והעיד על יכולתו של ניקסון להתגבר על יצר ההישרדות האישי לטובת - מה שהוא חשב – האינטרסים החיוניים של ארצות הברית.

אך כמו לכל שיטת משטר, לדמוקרטיה תפקיד ראשוני במעלה. לשמור על ביטחונו של האזרח. מדינות – ואף דמוקרטיות נאורות - פועלות במרץ לטובת ביטחונו של האזרח. פלישת ארצות הברית לפנמה בדצמבר 1989 על מנת "לדוג" את הנשיא מנואל נורייגה מארמונו ולהביאו למשפט במיאמי בשל עסקי הסמים בם עסק, לא הייתה פעולה שתאמה את החוק הבינלאומי. אבל  הסכנה שבפעילות הסמים האדירה של נורייגה לא אפשרה לארצות הברית כל כר פעולה אחר. מרגרט תאצ'ר "לקחה את החוק לידיים" באפריל 1982, וכבשה בחזרה את איי פוקלאנד [המלווינס – בלשון הארגנטינאים] מארגנטינה [תבוסתה של ארגנטינה גרמה לנפילת המשטר הצבאי שם].


ריצ'רד ניקסון - הנשיא ה37 של ארה"ב


אף מדינה בעולם אינה רשאית לחשוף את אזרחיה לפעולות טרור. ממשלה שאינה מאפשרת לאזרחיה חיים ללא סיכון בטחוני, היא ממשלה נכשלת. אין לי צל של ספק שלו היה טרוריסטים מקובה יורים טילים לעבר מיאמי וגורמים לציבורים שלמים לבלות ימים ולילות במקלטים, הייתה ארצות הברית מפילה שם את השלטון בכל דרך שהיא, ויהיו הלכותיו של החוק הבינלאומי אשר יהיו.

ויש לכך הגיון רב. במישור הפנים מדינתי, אדם כי יפעל באלימות, מסתכן בתגובה של שוטר. והיה כי יידע המותקף כי שוטר איין ואין מי שיאכוף את החוק, יפעל באחת משתי דרכים. ינוס על נפשו או יתקוף בחזרה. באשר ההדדיות בשמירה על החוק, בין ברצון בין בכפיה, היא תנאי יסודי ליעילותו של החוק ויציבות החברה. ואולם והיה וצד אחר שומר על החוק בעוד הצד האחר יכול לפעול כאוות נפשו, יהפוך החוק כלי הרס כנגד שומר המידות בעוד הפועל כבריון ייהנה הן מנוהגו האלים והן מהעובדה שהמפסיד אף שומר על הוראות החוק.

במישור הבינלאומי האבחנה אף ברורה יותר. במהלך מלחמת העולם השנייה בתגובה לבליץ הגרמני על לונדון הרסו מטוסי בנות הברית – ואנגליה בראשם – ערים שלמות בגרמניה. דרייזן "גוהצה". ומאות אלפי אזרחים חפים מפשע שילמו על שיגיונות הפיהרר.

ועוד קביעה אחת עלינו לזכור. תשתית טרור אינה יכולה להתקיים בלי תמיכה – אקטיבית או פסיבית – של האוכלוסייה. דיקטטורה תיפול באם יתפתח מרד אזרחי, ויעידו רק לאחרונה, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן וסוריה.

הפלסטינים בעזה תומכים בחמס. חוליות הטרור שולטות שם ואין פוצה פה ומצפצף. את המחיר משלמת כל דרומה של מדינת ישראל. בשום מדינה אחרת בעולם לא היה ממשל מסכים להכניס שליש מאוכלוסי מדינתו למקלטים מדי שלוש שנים ולא לפתור את הבעיה אחת ולתמיד.

עלינו להודות. "הבריחה מעזה" תולדת פרי החשיבה של אריאל שרון הייתה אומללה, והעידה כי מי שכאלוף פיקוד הדרום היה אסטרטג לאומי, היה בתור פוליטיקאי סמלה של כישלון אדיר את תוצאותיו משלמים תושבי הדרום.

על "בעל הבית להשתגע". לא יכול להיווצר מצב בו ישראל תפעל ב"פינצטה" בעוד האויב פוגע ככל אשר יוכל. על הערבי בעזה לפחד עד כדי כך שהוא יפעל נגד אושיות הטרור.

על ישראל לפעול על אתר באלה.

[א] להחמיר ומיד את תנאי המאסר של האסירים מעזה, לרבות שלילת ביקורי קרובים, שימוש בטלפונים ולימודים. בואו נשמע את הפגנות המשפחות של האסירים על יד בנייני הממשל בעזה.

[ב] על ראש הממשלה לנאום בערבית בטלוויזיה בנאום לאומה בעזה ולהבהיר להם מה הן הברירות שעומדות  לפתחם. להפוך את עזה לריביירה [עם תמונות דמי] או לגור באוהלים כי לא יישאר בית אחד שלם. להסביר להם כי המלחמה נגד הטרור היא מלחמה שלהם כמו גם שלנו, וכי הם ישלמו את מחיר הטרור.

[ג] נראה שמבצע כמו "עופרת יצוקה" אין בו די. הוא לא הכאיב מספיק. באם תמשכנה התקיפות, יש צורך להבטיח שראשי השלטון יתחבאו במערות, שלא יוכלו לפתוח פה, לשתק את רשתות השידור על מנת להקשות עליהם להתלהם.

[ד] הלא רק בנס לא פוגע טיל בגן ילדים באשקלון והורג בזאטוטי העיר. אם זה - חלילה - יקרה, לא תישאר בידנו ברירה אלא לנקות כפר שלם הקרוב לגבול עם כל ההרג וההרס הנלווים לכך. אנחנו לא רוצים להגיע לכך. האיומים הכלליים של שר הבטון וראש הממשלה אין בם די. האיום הנו אותו איום בו מנפנפים פעילי החמס. הערבי בעזה צריך לדעת מה ישראל הולכת לעשות באם יימשך הטרור. הוא צריך לדעת מה המחיר שישלם האזרח הפשוט אם לא יתנגד למשאית נושאת הטיל על יד ביתו. הוא צריך לדעת כי יחיה באוהל ולא בבית. ועליו לבחור, לחיות כמו באירופה – והוא יכול - או לחיות כמו חיה פצועה – והוא יצטרך. הברירה הנה שלו. אני לא בטוח שהוא מקבל את המסר. הוא לא מפחד. הוא מעודד. הוא רואה בשליחיו "גיבורים". הוא מעודד מפלוטילה זו ומניסיון אחר של אירופאים וישראלים להגיע לעזה. העזתי חושב שהוא משלם מחיר על תוקפנותו של "האויב הציוני". הוא צריך להבין ואפילו בכאב, כי האויב שלו הוא האויב מבית. ההיסטוריה פשוט אינה מכירה דרך אחרת שצלחה. דרכים  אחרות היוו כישלון. קוראה, וויטנאם, אלג'יריה, אפגניסטן, עיראק, ועוד.

זה לא על פי החוק הבינלאומי? אני יודע. אבל אם הברירה היא הילד שלי, או הילד שלו, אז זה הילד שלו. אם הברירה היא באר שבע ושדרות במקלטים או העזתים באוהלים, אז העזתים באוהלים. הברירה תלויה בעזתים, ומשהו צריך להעביר להם את המסר הזה. משום מה אנחנו לא מצליחים.

זלי יפה






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה